פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)שינה ויקיצה אינן רק מצב פיזיולוגי. הן משקפות גם מצב נפשי, תודעתי, תבוני, הכרתי. המקרא רווי בתיאורים של אנשים ישנים ומקיצים. אחד המפורסמים שבהם נמצא בראש פרשתנו. כמו אצל רבים אחרים, שנתו של יעקב מסמלת פסיביות, מנוחה, רגיעה. יעקב חי לרגע בעולמה הקסום של השינה, שהייתה כר ומצע ל"חלום" מתוק. פסיביות נטולת מעש. "וילן", "וישכב", "ויחלום". רקימת חזון נפלא, של "מזרח תיכון חדש", נטול אויבים. חלום של "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה", חלום שבו העתיד נראה ורוד מתמיד, השמיים הם הגבול, וכוכביו הראשיים הם " מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ".
חלום מתוק זה משכיח מיעקב את כל צרותיו. לרגע הוא מתעלם מן השכונה שבה הוא חי. לשעה קלה הוא שוכח כי לאמיתו של דבר הוא מצוי בעיצומה של צרה גדולה, מסע בריחה ומנוסה מעשיו אחיו המבקש להורגו.
בשונה ממה שעשוי היה להתגלות למראית עין, יעקב אינו נודד תמים ב"שביל ישראל". הוא אינו נוסע לטיול – הוא בורח, נמלט על נפשו, מבקש מחסה. הצלה.
הלילה יורד. יעקב אוסף כמה מאבני המקום ושם מראשותיו. ואז הוא חולם. אותו יעקב, איש תם יושב אוהלים, מוצא עצמו לפתע באמצע השדה, עזוב, בודד. אדם שבמר נפשו וגורלו ממקד את כל תפילתו ותקוותו לא בחיי רווחה של עושר וכבוד, אלא בצורכי החיים הבסיסיים והחיוניים ביותר, הא ותו לא: "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ". מה כבר ביקשנו?
תפילה זו ממחישה את מצבו הנורא באותה עת. הוא שם אבנים למראשותיו כי אין לו משהו אחר להניח עליו את ראשו. ערום וחסר כל. בודד. ירא. מפחד. למראית עין, באותו רגע חש יעקב כי במקום שברכות אביו ייתנו לו כוח ותקווה, הן המיטו עליו, ולו לשעה, אסון. בריחה במקום ברכה.
למחרת החלום, יעקב מתעורר למציאות חדשה: לא רק מלאכים לבנים, אלא גם מלאכי חבלה הממתינים לשעת כושר
אכן, חלומו על הסולם עשוי להיות עבורו מקור של תקווה, של תנחומים. יש מלאכי אלוקים שיורדים בסולם, אך יש גם כאלה שעולים בו. תלוי במה מתמקד מבטך, תלוי על מה אתה מסתכל ומה הכיוון שבו אתה בוחר ללכת.
הסולם מסמל את החיבור בין שמיים וארץ. החלום אינו מבטיח לו שכל צרותיו תיפתרנה בן לילה. חלום מעין זה הוא מִקסם שווא. המציאות מורכבת, והגאולה באה קמעא קמעא. מבחינה ריאלית, הרי דבר לא השתנה בבוקר שלמחרת. הים אותו ים. השנאה אותה שנאה. הצרות אותן צרות. הנסיבות אותן נסיבות. פליט בארצו-שלו, המבקש להימלט לרגע מהמציאות הקשה והולך אל הלא נודע ואל ה"לך תדע". בין לבין, החלום הנפלא מטשטש לרגע את המציאות. משכיח לשעה קלה – אם לא מעלים לגמרי – את האויב הממתין מעבר לפינה, מחכה לשעת כושר מתאימה להרוג את יעקב.
ואז באה היקיצה. "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ… וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר". בלילה ההוא מתחוללת תמורה במהותו של יעקב. יעקב עובר מטמורפוזה, שינוי מן היסוד: מ"יעקב איש תם, יושב אוהלים", מאיש רוח ודעת הלן באוהלה של תורה, עטוף בחיקה החמים של רוחניות ש"ראשה בשמיים", יוצא יעקב אל השדה. אל החיים.יעקב מתחבר אל סולם שאומנם "ראשו בשמיים", אך רגליו "מוצבות ארצה", נטועות היטב בקרקע המציאות, שלא אחת היא כואבת ומייסרת.
למחרת החלום, בבוקרו של יום, יעקב מתעורר למציאות חדשה. לא רק מלאכים עם כנפיים לבנות, אלא גם מלאכי חבלה הממתינים לשעת כושר לבצע את זממם. היקיצה כואבת, צורבת בבשר החי. מחלום מתוק למציאות ריאלית, כבדה, קשה. אך יעקב אינו שוקע בייאוש, יעקב מקבל "פנים חדשות".
הביטוי הכפול "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ… וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר" מבטא את התמורה והשוני, את היקיצה שמחוללת שינוי בנפשו של יעקב. יעקב נוטל את "הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" ומציב אותה כ'מצבה' שתזכיר לו את ייעודו. "אבני המקום", שעד אתמול, ערב לכתו לישון, היו נפרדות זו מזו, מריבות זו עם זו, היו ל"אבן" אחת, אחידה, ממוקדת מטרה.
מכאן קצר המרחק לדרך החדשה שאליה פונה יעקב: "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם". יעקב כבר אינו פסיבי כשהיה, נהנה מן השקט המדומה, ממתין לראות מה יקרה. הוא נושא רגליו, הולך, פועל, עושה, יוזם. מלווה אותו כל העת גם ברכת שמיים מעל. וכמאמר חכמים המובא גם בפירוש רש"י על אתר: "משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה, נשא ליבו את רגליו ונעשה קל ללכת".
הבעיות, הצרות והדאגות לא נעלמו. אך ה' אלוקיו עימו. גם ברגע של צרה וייאוש, אפילו כאשר חרב חדה מונחת על צווארו, יעקב אינו מאבד את התקווה. סולם יעקב מלמדנו שאין חיים ללא עליות ומורדות. רק עם 'ישראל', עמו של יעקב, היודע לחבר בין שמיים וארץ, להפוך ייאוש לתקווה ושבר גדול לחזון, יוכל ל'שאת רגליו' ולהמשיך בדרכו – דרך החיים.
