הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב, ותקנא רחל באחותה, ותאמר אל יעקב: הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי"! – בשעה ששקעה רחל במצוקתה הקשה בראותה את אחותה יולדת ליעקב ארבעה בנים, והיא נותרה עקרה, דיברה בכאבה עם יעקב אבינו כ"…דרך געגועי הנשים האהובות, להפחידו במיתתה" (רמב"ן). ציפיות רבות היו לה "…שיתפלל עליה עד שייתן לה בנים על כל פנים" (שם). ציפייתה זו הייתה כמובן לא ריאלית, שכן , על אף העובדה ש"אין תפלת הצדיקים בידם שתשמע ותענה על כל פנים" (שם), שהלא אין לצדיקים חוזה עם ריבונו של עולם שבשעה שהם מתפללים – הקב"ה נענה לכל בקשה שלהם. ברם, בשעה שכואב לו לאדם הוא לא נדרש לעשות את כל החשבונות המפורטים של האפשרויות הריאליות. לא זו בלבד, אלא שכצעד ראשון מצפה אדם שכאבו גדול לשותפות עמוקה: "וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה".
חז"ל בחנו את תגובתו של יעקב: "וייחר אף יעקב ברחל, ויאמר: התחת א-לוהים אנכי, אשר מנע ממך פרי בטן", ואמרו כי לא כך היה ראוי שתיענה: "…אמר לו הקב"ה: כך עונים את המעיקות? חייך שבניך עתידים לעמוד לפני בנה!" (מדרש רבה). אנו יכולים ללמוד הרבה מעמדת המדרש: המדרש אינו טוען שהתוכן המהותי בדברי יעקב אבינו היה מופרך. למעלה מזה, בפירוש רמב"ן עולה שבין דברי יעקב אבינו עליו השלום לרחל אמנו עליה השלום נאמר גם ש"…שאינו במקום א-להים שיפקוד העקרות על כל פנים", ואלו דברים נכונים. ברם, לא כך עונים את המעיקות. כשהן בצרה, כשהן כואבות, כשהן מבכות את גורלן – חובה בראש ובראשונה להיות עמן, לעודד ולחזק, להאיר פנים ולהיות שותף בכאב. הדבר אינו מחייב הסכמה, כי אם נפש הנקשרת בנפש, סולידריות עמוקה, ותחושה משותפת של מצוקה. לא זו בלבד, אלא שלדברי רמב"ן, יעקב אף הוסיף "… שאיננו חושש בדבר, כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו", וזו בוודאי אמירה מכאיבה מאוד, שלדברי המדרש אין לה מקום כלל וכלל.
אני שומע בכך הוראה לדורות ביחס לשותפות עמוקה במאבק של משפחות החטופים להשבת קרוביהם. בראש ובראשונה מפני שזה לא רק עניין שלהן. החטופים הם קרובים של כולנו, ואנו בני משפחה אחת. העובדה שבפועל קרובי משפחה של רוב עם ישראל לא נחטף היא חסרת משמעות. כולנו מצויים בצרה הזו, וכולנו מצויים באתגר הזה. לא זו בלבד, אלא שכמובן שלסוגיית החטופים יש משמעות רחבת היקף גם מבחינת יעדי המלחמה, וכל פגיעה בהם היא עוד כישלון קשה שלנו עצמנו במטרות האסטרטגיות החשובות. יש חוזה מהותי בין מדינה לאזרחיה, ואנחנו חייבים לעמוד בו.
ומה לעשות עם חילוקי הדעות? כיצד להתייחס לעובדה שחלק מעם ישראל סובר כי המחאה מכוונת למקום הלא-נכון, ולא ממשלת ישראל היא הכתובת? כיצד להגיב למאבק זה אם סוברים שהוא דווקא מחליש את האפשרות להשיב אותם, מעלה את המחיר הכבד שאנו קרואים לשלם? ואיך לפעול בשעה שרואים שהמאבק הזה מסתולל גם במאבק הפוליטי שיש כאלה שמתנגדים לו מאוד מאוד? וכי ניתן לומר שאין צדק בטיעונים אלה, כמו שיש צדק בכיוון ההפוך? וכי מישהו מאתנו יודע לומר באופן וודאי מה נכון לעשות ומה לא?
ואף על פי כן, עוד לפני חילוקי הדעות, ועוד לפני הטיעונים הצודקים והמחלוקת – "וכי כך עונים את המעוקים?". לאמור: לפני כל דבר אחר, חייבת לבוא הזדהות ושותפות עמוקה עם החרדה, החשש, הציפייה והכאב של כל המשפחות. אופי השיח וצורת הדיבור מחייבים לשון עדינה, רגישה, שותפה וכואבת, מבקשת ומחפשת – לא מתקיפה ולא פוגענית, לא קשה ולא מפלגת. כולנו צריכים להיות עם המשפחות המועקות, כי זו צרה שכולנו מצויים בה, והדבר אינו מונע את חילוקי הדעות המעשיות.
(ויצא תשפ"ד)
