גן המבוכה

השבוע חבר שלי שיתף אותי בדבר מוזר שקרה לו:

כמו שעושים בכל שבוע, גם ביום שישי הזה הוא התארגן בבית שלו והתקלח לכבוד שבת, וכבר היה מוכן לצאת עם הילד שלו לתפילה. הוא היה בטוח שהוא יראה את הילד שלו מוכן לתזוזה לבית הכנסת, מסודר ומאורגן, אלא שבנו בן ה-13 כלל לא התקלח ולא היה לבוש בבגדי שבת. חבר שלי לא הבין מה נהיה. הוא ניגש אליו בעדינות ושאל אותו: "מה, אתה לא מתארגן לתפילה? מנחה בעוד עשר דקות". הילד שלו הביט בו בפנים רציניות ואמר לו: "לא, השבת אני לא הולך".

חבר שלי לא הבין. הוא אמר לי שהבן שלו לא סתם מגיע לתפילה כדי "לחתום כרטיס". כשהוא מגיע, אז הוא גם מתפלל, עם כל הלב. דווקא בגלל זה הדברים לא הסתדרו לו.

הילד שלו ראה שהוא במבוכה והוא אמר לו: "אבא, איך אני יכול להתפלל לא-לוהים, שהרשה למפלצות האלו לטבוח ולשחוט יהודים – גברים, ילדים, נשים, תינוקות? מה יש לו? זה נשמע לך הגיוני שאני עוד אתפלל אליו? חלאס אבא, נדמה לי שעבר לי ממנו".

חבר שלי אמר לי שלמשך כמה דקות הוא הרגיש מאובן. הוא חשב מה להגיד לילד שלו, אבל שום מילה טובה לא התאימה. מה לעזאזל הוא אמור לענות לילד בן 13 שהחליט לחתוך מאלוקים בגלל טענה, שאיך שלא הופכים אותה נשמעת הגיונית? "תגיד לי", הוא אמר לי. "מה אתה היית עונה במקומי במקרה כזה?".

נוער מתוק מדבש הולך לאיבוד בין מיליון השאלות האמוניות שדוקרות לו את הנשמה

"וואלה לא יודע", עניתי לו. "כבר עברנו את הגיל של תשובות מהשרוול. אולי הייתי מדבר איתו על זה שאנחנו מראש לא מתכוונים להאמין באלוקים שהוא כמו מכונת משקאות: כשאנחנו מתפללים אליו והוא מוציא לנו משקה טוב. שלפעמים אנחנו לא מבינים אותו ואת הדרך שלו? ותכל'ס, איך נבין אותו אם את עצמנו אנחנו לא תמיד מבינים?".

"אז אני בכלל לא הגעתי לשם", המשיך חבר שלי. "אני רציתי לתת לו את התחושה שעכשיו אני לגמרי איתו באשר הוא שם – איתו בכאב, איתו בזעם, איתו בחורבן. ואתה יודע מה עוד עשיתי? התפללתי איתו ביחד. לא הלכתי לבית הכנסת ופשוט ישבתי מולו והתפללתי. הוא עם דמעות בעיניים, עם הכאב. ואני יושב לידו, פותח סידור, מחבק אותו, שר 'לכה דודי' ו'בואי כלה'. ושנינו יחד בכינו בשקט את החורבן שעשה ה'".

***

חשבתי על חבר שלי ועל הנער המתבגר שנמצא בבית שלו, ועל כל הנערות והנערים הנבוכים. הכואבים. השואגים. נוער מתוק מדבש שהולך לאיבוד ומנסה לפלס את דרכו בגן המבוכה עם מיליון השאלות האמוניות שדוקרות לו את הנשמה. הנוער הזה מחפש תשובות. הנוער הזה מחפש נחמה. הנוער הזה מחפש דמות הורית שתכיל אותו.

אז אם גם אתם הורים לנער או נערה מתבגרים ששומרים על שתיקה וסופגים בדממה את המאורעות והזוועות והתהיות והשאלות והספקות והמבוכות, אל תבנו על זה שהם יבואו מעצמם אליכם. גשו אליהם ותשאלו אותם בעדינות: אולי תרצו לפתוח כמה דברים ולדבר על א-לוהים? זה בדיוק הזמן והמקום והרגע להתחיל ולבנות את הבניין האמוני שלהם. להסביר להם מדוע היהדות חזקה ואיתנה ובצורה גם מול סופות וסערות וצונאמי של שאלות שמאיימות להטביע כל דבר.

אם אתם לא יודעים איך להנגיש להם את העניין הזה, תפנו אותם לכתובת שכן יודעת. פנו למחנכות, למחנכים, לראש האולפנה. וכמו שהייתם הופכים את העולם בשביל למצוא להם מורה טוב למתמטיקה, ככה תהפכו את העולם בשביל למצוא להם כתובת שתוכל לאחוז חזק בידם ולהוביל אותם לחוף מבטחים. ולפעמים כל מה שהילדים צריכים זה רק יד מחבקת שתנגב להם את הדמעות ומילה מנחמת ובונה.