יחד יחד

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת בני מרדכי אברהם בן מלכה נ"י ולרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים

אם יש משהו אחד שמשותף לכמעט כל הלוחמים והמפקדים שפגשתי בחודש וחצי האחרונים, מכל קצוות החברה הישראלית, הוא תחושת ה'יחד' המרוממת – האחדות, האחווה והרעות, ללא התחשבות בהבדלים בתפיסת העולם הדתית, הפוליטית או החברתית. בשעת מבחן כולנו מבינים שאנחנו בני שבט אחד. מפקדים משכמם ומעלה שמשרים ביחידותיהם אוירה של אחדות וכמיהה לאחדות הציבור שבעורף.

מתחושת ה'יחד' המרוממת הם שואבים כח ותעצומות אל מול אתגרי הלחימה האינטנסיבית, וכאבי הנפש לנוכח חברים קרובים שנפצעים ונהרגים. הם אוהבים אהבת נפש, ומוכנים למסור את נפשם אחד למען השני, כפשוטו.

רבים מהם מביעים משאלה שתחושת ה'יחד' הזו תמשיך גם 'ביום שאחרי', לאחר שוך הקרבות. שלא נחזור לימים שקדמו לשבת שמחת תורה תשפ"ד, לימים של מלחמת שבטים לעומתית, ימים של קיטוב, ועיסוק בשונה ובמפריד, ובנסיון להיבנות על חסרונותיה וחורבנה של התפיסה שאיתה הם במחלוקת.

האירוע הטרגי והמפלצתי שעבר עלינו בשבת שמחת תורה חידד אצל כולם את התובנה ש'אחים אנחנו', יש לנו גורל משותף, ואויבנו אינם מבדילים ביננו. גם התחדדה אצלנו ההבנה שהאנטישמיות הגואה בעולם, באזורנו ובעולם הרחב, לא הולכת לשום מקום. שעלינו לטפח את האחווה ביננו, לא רק בשעת מבחן אלא גם בשגרה. לחפש את הטוב והחיובי שיש בכל דעה ותפיסה ולא רק לבקר את החסרונות. אין בכך כל כוונה לטשטש את ההבדלים בתפיסות ואת חוסר האחידות בתוכנו, אולם צריך לקחת אותם בפרופורציה, ולהבין ולהפנים שהמשותף ביננו רב על השונה. במקום שהשוני יהפוך לסלע מחלוקת מקטב, הוא יכול להיות גורם מגוון שבאמצעותו ישלים האחד את חסרונותיו של השני וביחד נהיה שלמים יותר.

בשיחות עם הלוחמים אני חש כמיהה לרוח טובה, לפיוס לאומי, ולאהבת אחים, אהבת חינם, שתמצה מאתנו את הטוב שבנו, בצורה מכסימלית, ולמנהיגות מאחדת ורותמת שאינה מסיתה איש באחיו. כבר שילמנו מחיר כבד על הפרוד ביננו, ועל הרוח הרעילה שנשבה בתוכנו, עד כדי סיכון הקיום שלנו. הלוחמים מייחלים לכך שבצד שיקום ההריסות שיבוא, יגיע גם שיקום ותיקון חברתי. שיחד נבנה קומה חדשה של המדינה ושל החברה בישראל.

אני שומע גם אמירות שכשם שיש לנו גורל משותף יש לנו גם יעוד משותף, וכשם נלחמנו כתף אל כתף, ללא הבדל ביננו, כך עלינו לצאת 'יחד' לדרך חדשה של החברה הישראלית, כתף אל כתף. עלינו לבנות את הקומה הבאה של המדינה ב'יחד'. כמו שבועה שמעתה ואילך לא ניתן לשום גורם פוליטי או תקשורתי לסכסך ולהפריד ביננו.

בפרשת השבוע אנו ממשיכים לקרוא על השורשים של האבות והאימהות שמהם צמחה האומה הישראלית. נקרא על יציאתו של יעקב לחרן, כדי לבנות שם את ביתו, הבית הגרעיני שממנו יקום עם ישראל.

בדרכו חולם יעקב את חלום חייו. חלום שהוא חזון לעתיד הקרוב ולעתיד הרחוק. שלו ושל האומה. לפני שהוא נשכב לישון הוא מניח אבנים למראשותיו. חכמים נחלקו כמה אבנים היו שם. דעתו של ר' יהודה שהיו שם שנים עשר אבנים: "'ויקח מאבני המקום' – ר' יהודה אמר: שתים עשרה אבנים נטל. אמר: כך גזר הקב"ה, שהוא מעמיד י"ב שבטים. אברהם לא העמידם, יצחק לא העמידם, ואני, אם מתאחות הן שתים עשרה האבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד שנים עשר שבטים. כיון שנתאחו זו לזו, ידע שהוא מעמיד שנים עשר שבטים" (בר"ר סח יא).

הפיכת שנים עשר האבנים לאבן אחת, מלמדת שיצאו ממנו שנים עשר שבטי י-ה שיהפכו לאומה אחת, ל'גוי אחד בארץ'. המבחן של ההיתכנות להפוך לאומה מאז ועד היום הוא שהאבנים יתאחדו זו עם זו.

עתידנו וגורלנו תלוי ב'ביחד' ובאחדות של כל שבטי ישראל.

(ויצא תשפ"ד)