הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)התורה מספרת שיעקב נישק את רחל כשראה אותה. פרשנים רבים הרגישו בחוסר נוחות בלשון המעטה מהנשיקה של יעקב לרחל. הם תוהים איך יעקב נשק לרחל, שכן זאת פריצות. אולי זאת נשיקה מתוך אהבה ארוטית שבין גבר לאישה? בנוסף עולות שאלות כמו: איפה הוא נישק אותה? האם על היד, הכתף, הצוואר, המצח או שמא נשק לה בפיה? פרשנים לדורותיהם מתאמצים ליישב תמיהה זאת.
חלק מפרשים שיעקב היה צדיק במיוחד. הוא נישק את רחל בדרך שאין לה פריצות, והוא לא הגיע לידי הרהור עבירה; חלק מפרשים שרחל הייתה קטנה, והיא עדיין לא הייתה ראויה להיבעל; ויש המפרשים בדרך מטפורית שלא הייתה נשיקה של מגע, אלא נישק מלשון תשוקה; אחרים מפרשים שזאת הייתה נשיקה טבעית של קרובים, שכן היא הייתה בת אחי אמו, אבל אנשים חשבו שנשיקה זאת חריגה ואינה מוסרית, ומשום כך יעקב בוכה. הדמעה מראה כי הנשיקה הייתה מוסרית כולה. מה יש למסורת של יהדות אתיופיה לתרום בשאלה זאת? כהרגלנו נעסוק בנושאים ונחזור לענות על שאלתנו.
החלטתי לשתף את כהין (קס) סמאי שליט"א בחלק מהתשובות. הקס התפרץ בצחוק גדול ולאחר שנרגע אמר "אני דווקא הייתי תוהה לו יעקב לא היה מנשק את רחל בת אחי אמו. כך היה מנהגנו באתיופיה כאשר קרובים ומכרים נפגשים. במיוחד קרובים וחברים שלא ראו אחד את השני במשך תקופה ארוכה מנשקים על הלחי מצד לצד כשסוף-סוף נפגשים. לפעמים גם בוכים מרוב שמחה והתרגשות". בדרך זאת פירש גם הרד"ק: "בכייה של שמחה ומרוב אהבה והמיית הלב". באתיופיה גם כאשר נפרדים אחד מהשני נוהגים להתנשק ואף לבכות מרוב התרגשות". ובאמת כך היה המנהג על פי התרבות האתיופית: אמירת שלום לאיש או לאישה כוללת לחיצת יד או נשיקה על הלחי. אנשים שמתראים תדיר מסתפקים בלחיצת יד, ואם לא התראו זמן רב נוהגים לתת נשיקה על הלחי מתוך געגוע, הן לגברים והן לנשים. כיוון שמדובר בנשיקה של געגוע, אין מקום לדבר על חוסר צניעות.
פגשתי פעם סבתא ממוצא מרוקאי שסיפרה לי בכאב שמאז שנכדה חזר בתשובה הוא נמנע לנשק אותה, אפילו שהיא סבתא שלו, בשל מראית עין. האם זה נשמע לנו אנושי שהנכד מחליט להכריע לא לנשק את הסבתא משום דיני מראיין העין? אבל מה עם המצפון שלו? אני בעצמי עמדתי בדילמות בין התרבות הדתית האתיופית, שבתוכה גדלתי, לבין עולם ההלכה כאן בארץ ישראל.
ברור שהתרבותיות הקדם-מודרניות, ובתוכן התרבות היהודית, לא ראו בנשיקה של יעקב בעיה מוסרית. נשיקה בין קרובים וידידים הייתה דבר שגרתי ולא יוצא דופן. זה היה נורמטיבי ומקובל בכל התרבותיות בתקופתם. הפרשנים שראו בנשיקה של יעקב כאקט לא מוסרי וחשש לסוג של נשיקה ארוטית, זה פירוש אנכרוניסטי שמבטא יותר את התרבות הדתית שבה חיו הפרשנים, יותר מאשר התרבות שבה חיו יעקב ורחל.
אוי להם למאמינים המתקשים לנהל דיאלוג חי עם מסורת העבר שלהם
מכאן ניתן לטעון שהקשר בין העבר להווה במסורת היהודית הוא קשר חי, ומשום כך הוא יוצר סתירות ומורכבויות. כל קבוצה והקצב שלה. אוי להם למאמינים שלא מנהלים דיאלוג מתמשך עם העבר לבין ההווה. אדם כזה הוא אדם מסוכן לעצמו ולסביבתו.
הנה לנו דוגמה: התורה מספרת על הגר אם ישמעאל כך: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד" (בר' כא, טז). התקשיתי במשך שנים להבין את המקרה, עד שראיתי לאחרונה את פירושו של רבנו עובדיה מברטנורא. בפירושו 'עמר נקא' על רש"י, הוא מביא את מאמר העולם, למה הוסיפה הגר להתרחק טרם מותו: היות שישמעאל היה רובה קשת, אומן במלאכתו, והיא, בהיכרותה עם בנה ישמעאל, ידעה כי כאשר יהיה נואש מחייו הוא ישגר אליה חיצים להמיתה יחד עימו (שכן מנהג בני ישמעאל שברוב ייאושם מוכנים לאבד חיי אחרים עם חייהם), על כן הוסיפה להתרחק בשיעור כמטחווי קשת, מקום שאין החיצים מגיעים לשם (מתוך "נצוץ אחד", פרשת וירא, תשפ"ד).
אני מודה ליאסו שהפנה אותי למקור זה. לא כל בני ישמעאל הם אותו דבר, כמו שלא כל היהודים הם אותו הדבר. חביב אדם שנברא בצלם א-לוהים. כולנו נדרשים לממש את צלם הא-לוהים שבנו, אבל אסור לנו להחליף את א-לוהים. נראה שלעיתים הרצון שלנו לדעת להבחין בין הצלחה לכישלון בזמן אמת, הוא שתוקע אותנו בחיים, אבל גם מביא אותנו להתנהגות שאינה הולמת ולעיתים להתנהגות לא אנושית. אוי להם למאמינים המתקשים לנהל דיאלוג חי עם מסורת העבר שלהם. אנו נדרשים לחיות ולבחור בין אפשרויות שונות מתוך חופש מוחלט. אסור לנו להגיע למצב שאנו נואשים, למקום שבו אנו רואים את העבר שלנו כחותם אחד. אנו תמיד יכולים לשנות את גורלנו.
