הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')"אויב גלוי הוא קללה, אבל מעמיד פני ידיד גרוע ממנו", כך אמר המדינאי האמריקאי בנג'מין פרנקלין. יעקב אבינו בוודאי חשב משהו דומה, כאשר ברח מהאויב הגלוי, עשיו, ונפל הישר לתוך זרועותיו המושטות של לבן. אצל עשיו אפשר היה לראות על פניו האדמוניים את כוונותיו הברורות להרוג את יעקב, אולם לבן העמיד פנים של מארח חביב, בעוד שבלבו רחש מזימות. ההגדה של פסח אומרת בלי כחל ושרק: "לבן ביקש לעקור את הכול".
כשהגיע יעקב לחרן, לבן רץ לקראתו וקיבלו בחיבוקים ובנשיקות: "וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ…" (כט, יג-יד). אולם, מדגישים חכמי המדרש, רק אינטרסים צרים הניעו אותו. הוא חיבקו כדי לגלות כסף וזהב המוסתרים בחיקו, ונישקו על מנת לבדוק אם אפשר להפיק מפיו מרגליות. כשהתברר לו שיעקב הגיע בחוסר כל, אומר לו לבן: "אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה", ולכן אארח אותך לחודש בלבד בלית ברירה, וגם בשביל זה תידרש לעבודה קשה.
בהמשך, הערים לבן על יעקב, כשנתן לו את לאה במקום רחל, ובכך אילצו לעבוד שבע שנים נוספות. בשלב הבא החליף לבן את משכורתו של יעקב עשרת מונים, וכשראה את הצלחתו הכלכלית ניסה לנשל אותו ממקנהו, בטענה שכל הצאן שייך לו: "הַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא". לבסוף, כשיעקב רוצה לחזור לארצו, עושה לבן כל מאמץ לעכבו, כדי שיוכל להמשיך לשעבדו ולנצלו. לבן התאפיין בראיה חד-ממדית. הוא לא התעניין בעובדות, לפיהן יעקב עבד בנאמנות ובמסירות יוצאי דופן, והביא לו ברכה רבה.
יעקב היה היהודי הראשון שחווה חוויית גלות, ומארחו לבן היה מייסד האנטישמיות, שהיא הגלולה המרה של הגלות. לתופעת האנטישמיות פנים רבות, אולם ההופעה ההיסטורית הרווחת של התופעה דומה מאוד למקרה של יעקב ולבן. פעם אחר פעם נמלטו יהודים בהמוניהם מפני אויב מוצהר כעשיו, שהתנכל להם. הם עברו לארץ אחרת, בה התקבלו בזרועות פתוחות, אך ברבות השנים התהפך ליבם של תושבי המקום ושליטיהם. הצלחתם הכלכלית של היהודים ניקרה את עיניהם, ונבדלותם הקהילתית ואורחות חייהם הייחודיים, היו לצנינים בעיניהם. היחס המכבד, ולעתים אף המחבק, התחלף באפליה ודיכוי, ולפרקים גם התפרץ בעלילות ופרעות. עמים ושליטים שינו טעמם, ולאחר שניצלו ונישלו, ואף נהנו מהברכה שהיהודים הביאו, האשימו אותם בהפצת מגפות ובעלילות דם, בגזלת פרנסה או בניצול הממלכה, ממש כטענת לבן: "הַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא".
לבן ייסד שיטה המאפיינת רבים משונאי ישראל, שמטמירים את איבתם, ולעתים אף הם עצמם אינם מודעים לה, שכן היא עטופה בהצדקות שונות. במבט לאחור, וגם בקריאת השם "לבן" לאחור, לבן היה נבל והארמי היה רמאי (וראו: מדרש תהלים נג).
אנו עדים כיום לריבוי תקריות אנטישמיות ברחבי העולם, להפניית עורף לישראל מצד הציבור הליברלי ובעיקר הפרוגרסיבי בעולם "הנאור", ולהאשמת ישראל בלבד בסבלם של אזרחי עזה תוך התעלמות והתכחשות למעשי הרצח, האונס והחטיפה האכזריים של מחבלי חמאס. הם לא מתעניינים בעובדות היסטוריות ולא מתעמקים במתרחש. מבחינתם ישראל היא החזק הכובש, שתמיד אשם באופן גורף, ולמטרות אויבינו ומעשיהם הציבור חרש.
הניסיון ההיסטורי של עמינו לימד אותנו לזהות לא רק אויבים גלויים ההולכים בדרכו של עשו, אלא גם שונאים נסתרים הממשיכים את שיטת לבן. בעולם המערבי רבים מתקשים לעכל תופעה זו, ולכן סולדים מהאיבה הרצחנית בנוסח עשו של אנשי דאע"ש אך אינם מזהים רוע אכזר ותוכניות השמדה בסגנון לבן היוצאים מעזה. אילו רק ידעו גימטרייה היו רואים שעשו = דאע"ש, (375/6), ועזה = לבן (82).
אהבת אדם, הגינות ויושר לא היו בין אבני הגל-עד של לבן. לכן, גם לאחר ששינה את האמנה שלו, ואף כרת ברית עם יעקב, נזקק יעקב לשני מחנות של מלאכים: האחד, שיגן עליו מפני האויב הרצחני בארץ, עשיו, והאחר שישמור נפשו מפני השונא המתחזה בגלות, לבן (לב, ג).
יעקב התמודד עם לבן, כמו גם עם עשו, בעוז ובתחכום אך ביושר, וזכה לכך שא-לוהי אברהם ופחד יצחק היו לו. ה' הוכיח את צדקתו, מנע מלבן לפגוע בו והוציאו מלבן כמנצח. מאז עם הנצח ממשיך בדרכו, וביחד ינצח.
(ויצא תשפ"ד)
