אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשת השבוע מגוללת את קורות חייו של האב השלישי מבן אבות האומה הישראלית – יעקב. מרגע עזיבת בית הוריו, הפרשה מקפלת תקופה של כ-20 שנה, במהלכן משתקע יעקב בבית דודו, לבן – אחי אמו. במהלך השתקעות זו יעקב עובד אצל לבן ומתחתן עם בנותיו לאה ורחל, ויחד עם בלהה וזילפה, בונה יעקב את התשתית לעם ישראל – 12 השבטים.
תלאותיו של יעקב בבית דודו עמוסים באירועים שיש להקדיש ולייחד את הדיבור עליהם. על אף העובדה שיעקב מתגורר אצל לבן דודו, הוא לא זוכה להנחות או הקלות. נהפוך הוא כאשר קוראים את דברי הסיכום או התוכחה שיעקב משמיע ללבן על כל התקופה בה הוא 'בילה' בית לבן, הוא מנסח את הדברים כך: "זה עשרים שנה אנכי עמך רחליך ועזיך לא שכלו [=לא הפילו את ולדיהן] ואילי צאנך לא אכלתי. טרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה מידי תבקשנה גנבתי יום וגנבתי לילה. הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני. זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנתיך ושש שנים בצאנך ותחלף את משכרתי עשרת מונים". הפרק בחייו של יעקב בבית לבן, לא היה תענוג. עשרים שנה, כך מעיד יעקב על עצמו הוא עובד קשה מאוד בבית חותנו – לבן, עבודתו סזיפית לילות כימים מתוך אחריות מלאה למעסיק, לצד העבודה הקשה יעקב מתגלה כאדם אחראי מאוד, שמטפל בצאן בצורה מושלמת, הוא דואג לצאן, הוא אחראי לצאן, וכל גניבה של צאן שמתרחשת, בין ביום במהלך עבודתו ובין אם בלילה כאשר הצאן בדיר – יעקב משלם עליה, בתמורה לבן משחק עם משכורתו של יעקב ומפר את תנאי השכר המוסכמים פעם אחר פעם.
לא כאן המקום לשוב ולפרט את כל אלו. ואת דברינו אבקש לייחד הפעם לשאלה מה יש לעשות עם קולות הציבור. רוצה לומר, מה משקל שיש לתת בעת קבלת החלטות ציבוריות לקול הבוקע ועולה מהעם.
סוגיה זו עולה מתוך פרשתינו בהקשר שלבן מחליף את רחל בלאה. כידוע בין יעקב ללבן נחתם הסכם ולפיו יעקב יעבוד שבע שנים בתמורה לכך שהוא יוכל לשאת לאשה את רחל. בהתאם להסכם יעקב עומדת בחיוביו והוא עובד 7 שנים, כאשר בתומם הוא מבקש לממש את האפשרות של חתונה עם רחל, נוקט לבן במעשה עורמה ומחתן את לאה עם יעקב במקום עם שיעקב ישא לאשה את רחל בהתאם למוסכם.
כאשר תוהה יעקב מדוע לא עמד לבן בהתחייבותו ולא נתן לא את רחל לאשה כפי שסוכם משיב לבן: "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה". המדרש לומד מכאן: "שאין משנים ממנהג המקום". השינוי ממנהג המקום לדעת חז"ל הוא גנאי. עקרון זה מקבל משנה תוקף במיוחד מקום שמדובר "במנהג המדינה". ור' עובדיה ספורנו מוסיף ואומר: " לא הניחוני אנשי המקום לקיים דברי", במילים אחרות, מסביר הספורנו, לבן מסביר ליעקב שאי עמידתי בהסכם לא נבעה מכח זה שביקשתי להפר את ההסכם בנינו אלא משום שאם הייתי מבקש לקיים את החוזה כפי שסיכמנו אנשי המקום לא היו מאפשרים זאת. וטענה זו מוסיף האורח חיים היא "טענת רבים" ולא ניתן להתעלם מקול ההמון.
האברבנאל בפירושו למסכת אבות משמיע לנו עקרון: "לפי שכללות העם תמיד ישיג אמיתת הדברים ולא יוכל הרמאי לרמות את הכל. ולכן היה קול הרבים כקול שדי". במילים אחרות ובהתאם לגישת האברבנאל, הרי שהוא משווה את קול ההמון קולו של אלוקים.
בניסיון למצוא פשר לקביעה זו מניח ר' יהודה ליווא בן בצלאל, המהר"ל מפראג, בפירושו למסכת אבות עומד הוא על דברי המשנה הקובעת: כל שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נולה הימנו" מסביר את התכלית העומדת מאחורי קביעה זו, וכך הוא שונה לנו: רוחו של מקום ורצונו הוא דבק ברוח הבריות, וזה מפני כי הכללים יש להם דביקות גמור בו יתברך עד שרוח המקום דבק ברוח הבריות, וזה אמרם כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימה.
ואכן קול ההמון מתורגם לעקרון של הכרעת הרוב, ובמונחו המקראי "אחרי רבים להטות". עקרון המניח כלי מעשי ליישוב סכסוכים, באופן שההכרעה תבוצע על פי הדעה שהצליחה לקנות שביתה בלבבות אוב האנשים באותה החברה. יתרה מזו, בירושלמי מצינו עקרון הקובע ככלי להכרעה במקום של ספק בדרך שנוהגים בה הציבור, וכל הוא לשון התלמוד בירושלמי: "כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין את יודע מה טיבה צא וראה מה הציבור נוהג". כלומר מקום שמתעוררת ספק בשאלה וההכרעה בה אינה ידועה קובע הירושלמי שהדרך להכריע בה היא להאזין ולהקשיב לקול הבוקע מתוך הציבור. ור' שלמה בן אדרת – הרשב"א, מגדולי הראשונים בספרד המאה ה-13, מוסיף בהקשר זה תוספת חשובה שזה לשונה: "ונהוג כן", הרשב"א מוסיף על לשון התלמוד הירושלמי עוד שתי מילים שתכליתן ללמד שבמקרה כזה ההכרעה צריכה להיות בהתאם לחוכמת ההמונים.
הרב בקשי דורון, מי שהיה הראשון לציון, בבואו ליתן טעם ומעמד לעמדת הציבור מטעים זאת כך: "כיון שעם ישראל מונחה בהשגחה עליונה, זכות הציבור עומדת לו, שהקדוש ברוך הוא רגלי חסידיו ישמור ומנחה אותם בדרך האמת". גישה זו מעניקה לציבור משקל וחשיבות עד כדי האפשרות שעמדת ההלכה תוכרע בהתאם לעקרון הרווח והמושרש אצל הציבור.
אלא שכאן עולה השאלה מדוע נענש שאול בגין אי ציות לחוק האלוקי אשר ציווה אותו שמואל להשמיד את כל העם העמלקי על כל אשר לו לרבות הבהמות. בפועל מתאר לנו המקרא: "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל הכרים ועל כל הטוב ולא אבו החרימם". כתוצאה מכך נענש שאול והוא מתבשר שהוא מאבד את המלכות לטובת מועמד אחר טוב יותר, וכך הוא לשון הכתוב: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך [=מעל שאול] היום ונתנה לרעך הטוב ממך". וכאן יש לשאול מדוע נענש שאול הרי במעשיו הוא ביקש להגשים לרצון העם, ואם העם קבע שראוי לחמול על הצאן הרי שאין לאסור זאת ויש להתיר את נטילת השלל מכח רצון העם.
מבין כל התשובות האפשריות לשאלה, זו אבקש להציע אפשרות שיש בה כדי להאיר את דיוננו כאן. המקרה של שאול שנכנע לרצון העם והוא נענש על כך מבקש להחריג את הכלל שהובא בתלמוד הירושלמי המניח כאפשרות לפתרון בעיה את מה שהציבור מאמץ, אלא כל העקרון התלמודי המפנה לרחשי הציבור נכון רק במקרה שהציבור מכיר את כל העובדות, בלשון הירושלמי כל הלכה שהיא רופפת, ואשר עניינה הוא בחוסר להכריע בה כאשר אין לבית הדין או לנבחרי הציבור יתרון על פני הציבור לא בידע ולא במסורת שיש לאמץ בצומת ההחלטות. אולם עקרון זה אינו מוחלט וכוחו תש כאש הציבור חסר ידע, כאשר בפני הציבור לא מונחים כל הנתונים באמצעותם ניתן להניח תשתית עובדתית באמצעותה ניתן גם לקבוע מהי הדרך הראויה שיש לאמץ. ולכן במקרה מעין זה כאשר הציבור חסר את הידע אין ללכת אחרי מה שהציבור סבור שיש לעשות. ההסבר והטעם לכך הם פשוטים, משום שהציבור נעדר פרטים וקביעותיו הן חסרות. ולכן במקרה של שאול כאשר העם חסר את הציווי האלוקי שנמסר לשאול בדבר השמדת עמלק באופן מוחלט, קבלת רצון העם מנוגדת לפקודה המרכזית שקיבל שאול.
צא ולמד שמקום שהחלטה ציבורית תלויה בידע נוסף שלא תמיד חשוף וגלוי בפני הציבור הרי שלעמדת הציבור אין כל משקל. והשאלה שיש לבחון תמיד היא אילו היה הציבור ער ומודע לנקודה מסוימת על לוח השיקולים האם עדיין ההחלטה נותרת אותה החלטה, ככל שהתשובה לשאלה זו היא 'לא' הרי שלדעת ההמון אין כל משמעות.
*אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.
