סתימות, חד עניינא

ייחודה של פרשתנו (בדומה לפרשת 'מקץ') היא עובדת היותה פרשה סתומה אחת, שאין בה פרשיות 'פתוחות' או 'סתומות'. 148 פסוקים ברצף המתחילים במילה ויצא ומסתיימים במילה מחנים, בגימטריה 148, כמספר פסוקיה. סתימותה מעידה על היותה יחידה ספרותית אחת.

פרשתנו מתארת אירועים שנמשכו 20 שנה ברציפות, החל מיציאת יעקב אבינו לחרן ועד לפוגשו את מחנה ה' במחניים. על ציר הזמן ממוקמים בסדר עולה של הזמן כל האירועים שהוא ומשפחתו חוו, אירוע רודף אירוע. אין צורך להסביר את המעבר מאירוע לאירוע, משום שכל אירוע נמצא בסמיכות לקודמו והוא מהווה המשך ישיר שלו, גם על ציר הזמן וגם על ציר התוכן. כך לדוגמה: הוא בורח לחרן מפני אחיו המבקש להורגו, חולם חלום שמתחיל להתגשם באירוע הבא בו הוא פוגש באופן פלאי את רחל על שפת הבאר. לאחר מנוחה של חודש ימים הוא ניאות לעבוד את לבן עבור רחל עד לרמאות הראשונה של לבן בהחליפו את רחל בלאה. בשל כך, הוא מתחייב לעוד שבע שנים עבור רחל, ובינתיים נולדים ילדים מלאה וכו'.

הסצנות הנשנות לפני ואחרי החלטת יעקב להישאר בחו"ל, מבטאות את המאבק הנורא שבו הוא שרוי

רכיבים תוכניים חוזרים על עצמם בתוך הפרשה (בדרך כיאסטית, כפי שנראה להלן), אבל עם ניחוח שונה, בבחינת 'זה כנגד זה'. להלן בחלוקה סכמטית גסה למדי שישה מרכיבים אלו:

1. כנגד: ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה אנו מוצאים: ויברח הוא וכל אשר לו ויקם ויעבר את הנהר וישם את פניו הר הגלעד. כאן יציאה מבאר שבע בברכת הוריו ובתקווה גדולה, וכאן בריחה מבישה מפני לבן הארמי.
2. כנגד: ויהי כשמע לבן את שמע יעקב בן אחתו וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו ויביאהו אל ביתו, אנו מוצאים: יש לאל ידי לעשות עמכם רע. קבלת הפנים החמה והאוהבת מתחלפת בשנאה וברצון 'לעקור את הכל'.
3. כנגד: לידת הילדים של לאה ובייחוד: ויזכר אלוקים את רחל וישמע אליה אלוקים ויפתח את רחמה ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלוקים את חרפתי, אין אנו מוצאים לידות יותר, לא של רחל ולא של לאה, עד להולדת בנימין בפרשה הבאה. עם לידת יוסף, ולאחר פסוקים רבים העוסקים בהריונות ולידות של לאה, פסקו האימהות מללדת והם הותירו את הבמה לסצנות אחרות, קשורות כולן ליחסי יעקב-לבן.
4. כנגד: ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ויברכני ה' בגללך, אנו מוצאים במחצית השנייה של הפרשה: וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום. דברי החנופה והרעפות השבח התחלפו בשנאה יוקדת.
5. כנגד דברי ה' בחלום הראשון: והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, אנו מוצאים את  דברי ה' בחלום השני: עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך. "ושמרתיך בכל אשר תלך", ובלבד שתלך למקום אליו אני מורה לך ללכת, אל ארץ מולדתך. כאן ועכשיו!
6. כנגד: וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה ויקרא את שם המקום ההוא בית אל, אנו מוצאים: ויקח יעקב אבן וירימה מצבה. ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו גל ויאכלו שם על הגל. ויקרא לו לבן יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד. כאן מצבת בית אל, המעידה על הבטחת ה' ליעקב; וכאן גלעד, המבטא את ההבטחות ההדדיות של לבן ויעקב.

ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי. זוהי נקודת השבר. לאחר שיעקב הגיע למסקנה המתבקשת לחזור לארץ כנען, הוא מודיע זאת באומץ לב ללבן, אבל… לבן מפתה אותו במשכורת ובבונוסים להישאר. יעקב אפילו לא היסס בתשובתו, אלא ניצל את התחנפותו של לבן כדי לקיים את "עם נבר תתבר", והוא מנמק זאת באמירה הבאה: ויאמר אליו אתה ידעת את אשר עבדתיך ואת אשר היה מקנך אתי, כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרב ויברך ה' אתך לרגלי, ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי?

הייעוד הנשגב של בחיר האבות, להקים זרע בארץ ישראל, להיות 'גוי גדול', להיות ממשיכם של אברהם ויצחק, מתנגש עם 'מתי אעשה אנוכי לביתי', אבל… בחרן. הסצנות החוזרות על עצמן לפני ואחרי החלטת יעקב להישאר בחו"ל, כפי שהראיתי לעיל, מבטאות את המאבק הנורא שבו הוא שרוי – מאבק שיקבל ביטוי מאוחר יותר במפגשו עם המלאך, בצליעתו, ובפחדו מפני עשיו אחיו, למרות ההבטחה האלוקית המצויה בכיסו.

דברי ה' בחלום השני בחרן, עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך, מבטאים אולי הסכמה בדיעבד להחלטתו של יעקב, אבל יש בהם גם מעין גערה ואמירה של 'עד כאן!'.  המנגינה של עתה! קום! צא! לא מותירה ספק בהבנת העניין.