אנו עדים לשיח ער לגבי מטרות המלחמה לטווח הקצר, שבאופן טבעי קשורות להשגת היעדים הצבאיים שהוגדרו בתחילת המלחמה ולשחרור החטופים.

האם אנו חושבים גם על מטרות ארוכות טווח, כלומר על תמונת הסכסוך שלנו עם הפלשתינים בעוד מספר שנים מהיום? מובן שהפתרון לבעיית השליטה העתידית בעזה מושפע מנקודת המבט הפוליטית. מי שמאמין בפתרון 'שתי מדינות' ישקול שליטה של הרשות הפלשתינית ברצועה (כמו האמריקנים), אולי בתנאים מסוימים (ללא אבו מאזן, רק אם יופסקו התשלומים למשפחות השאהידים וכו'); מי שמאמין בפתרון של 'מדינה אחת' יתמוך בהשארת השליטה של צה"ל לתקופה ארוכה עם שלטון אוטונומי פלשתיני כזה או אחר ברצועה, בדומה למה שקורה כעת בשטחי יו"ש.

אולם, האם בפתרון בעיית השליטה ברצועת עזה פתרנו את בעיית חמאס לטווח הארוך? ברור שלא. גם אם נצליח להכריע צבאית את חמאס ברצועת עזה, ונחסל את שדרת הפיקוד שלו ואת היכולות הצבאיות שלו, עדיין תישאר האידיאולוגיה של חמאס הקוראת להשמדת ישראל, אידיאולוגיה שזוכה לתמיכה רחבה בקרב ערביי יו"ש, האוכלוסייה של רצועת עזה והמרחב הערבי סביבנו (ירדן, מצרים, טורקיה וארצות אחרות).

עלינו לבסס מערכת הסברה שתוקיע את חמאס בכל פורום אפשרי, ובעיקר תרדוף את הגורמים השונים שנותנים לו לגיטימציה

האידיאולוגיה הזו אינה רק איום רעיוני. מה שקרה ב'שבת השחורה' מהווה חידוש מבחינת החשיבה הפלשתינית: מעם שניגף מולנו כמעט בכל התחומים שבהם הם התעמתו מולנו במהלך הסכסוך, הם עברו לעם שיש לו הצלחה וגאווה ב"הישגים" שלו; העם שכמעט באופן כרוני היה עם של מיליציות לא מאורגנות שאופיין בשחיתות, מתגלה לנו אחרת לגמרי במבצע שנוהל בצורה מאורגנת ומתוחכמת, תוך לימוד נקודות התורפה שלנו ובניית כוח חזק שידע לנצל נקודות חולשה אלה.
היכולת הזו לא תיעלם, והמשמעות היא שערביי יו"ש ישאפו לחקות את מה שקרה ב-7 באוקטובר, תוך עידוד והכוונה מחמאס, מחיזבאללה וכו'. בנוסף, הגבולות ה"שקטים" הארוכים שלנו עם מצרים וירדן יהפכו לגבולות שמהם יישקפו איומים פוטנציאליים של מבצעים דומים כל הזמן. אלו האתגרים שנידרש לעמוד בהם בעתיד הלא רחוק, ולדעתי עלינו להגדיר מטרות המשך למלחמה:

1. הנצחת התבוסה של חמאס לדורות
   עלינו לעמוד על כך שצפון הרצועה לא ייבנה אלא יישאר הרוס, כאנדרטה למלחמה ולהרס שתושבי הרצועה הביאו עלינו ועל עצמם. שטח זה יהפוך להיות שטח ישראלי לא מיושב (למעט בחלק הצפוני שלו, שבו ניתן להרחיב את ההתיישבות הקיימת וגם לחדש, אפילו סמלית, את יישובי גוש קטיף) ונשלט צבאית על ידי צה"ל. השטח הזה, מעבר להיותו רצועת הגנה, יהווה סמל לניצחון שלנו על העם הפלשתיני, וכמו אחרי מלחמת העצמאות, עלינו גם לבנות את הקונצנזוס בתוכנו לצורך בהנצחת הניצחון הזה והמשמעות שלו לדורות.
   החלק הדרומי לא ייבנה מחדש כ'אזור מפותח כלכלית', אלא יתפקד כמעין 'מחנה פליטים' גדול שבו יסופקו תנאים בסיסיים בלבד. המודל של גרמניה ויפן שלאחר מלחמת העולם השנייה לא יכול להתקיים כאן, בגלל האידיאולוגיה החמאסית הרדיקלית שהאוכלוסייה מאמינה בה. זה יוביל להגירה הדרגתית של פלשתינים למקומות שונים בעולם וידלל את אוכלוסיית הרצועה (רעיונות אלה שאבתי ממאמרו של ד"ר יגאל כרמון ממכון ממר"י).
2. השמדה אידיאולוגית של חמאס
   עלינו לגרום לכך שהאוכלוסייה תומכת חמאס תראה בעיניה את ריסוק המוסדות של חמאס (אגודות צדקה, בתי ספר, אוניברסיטאות) ואת גירושם של תומכי חמאס מיו"ש.
   חלק משמעותי ממאבק זה צריך להתבצע בחו"ל, בעיקר באירופה ובארה"ב, שם עלינו לבסס מערכת הסברה אפקטיבית שתוקיע את חמאס בכל פורום אפשרי, ובעיקר תרדוף את הגורמים השונים – פרטיים וארגוניים – שנותנים לו לגיטימציה והופכים אותו ל'ארגון לוחמי חופש'. בשתי הזירות הללו – יו"ש וחו"ל – עלינו ללמוד לנהל מלחמה כלכלית, פוליטית משפטית ורעיונית, וברור שהיא מורכבת ומסובכת בהרבה מהמאבק הצבאי.
   אין לי פתרון קסם למאבק בתומכים של חמאס בירדן, בלבנון, בטורקיה ובקטאר, אבל הנחישות שלנו והמאבק הבין-לאומי שנכפה יוכלו לגרום לרעיון האידיאולוגי של חמאס לגווע לאיטו.
3. הסכמה לאומית
   עלינו להסכים בתוכנו שאנו מוכנים למאבק חסר הפשרות שתיארתי, שעלול להמשיך אולי עשרות שנים עד למיטוט הרעיון של חמאס במרחב שלנו ובעולם כולו. הסכמה כזו תאפשר לנו את אורך הנשימה מול ההתנגדות הצפויה בעולם ואולי אף מול בידוד מדיני וכלכלי, אבל חשוב מזה: היא תחזיר את המערכת הפוליטית שלנו לשפיות ולהתמקדות במטרות המשותפות, בשיקום המדינה, הצבא והחוסן הלאומי שלנו.

במאמר זה לא נגעתי בבעיה של החזית הצפונית, שקשורה כמובן למאבק בחמאס, אבל בעלת מאפיינים שונים. אומנם זהו אויב דומה, אבל נראה שכרגע המאבק מולו הוא במישור של שטחים והגמוניה, ופחות במישור האידיאולוגי.

הפוסט משימה לאומית: הגדרת מטרות המלחמה לטווח הארוך הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בחלוף כשלוש שעות של דיון עֵר, החליטו השופטים לדחות את החלטתם למועד אחר, והתפנו לטפל בתיק הבא. עניינו היה בערעורו של נאשם בפלילים, "ערעור חומרה" בלשון המשפטנים, שביקש להקל מעט בעונש שנגזר עליו, מאסר בן חמש שנים.

הנאשם, מלווה בשני 'מלאכי שרת', אנשי שירות בתי הסוהר, ולבוש במדי האסיר הכתומים, הוכנס מהדלת הצדדית לתא הנאשמים. הוא נופף בידו לבני המשפחה המעטים, וביניהם אמו הקשישה, שהגיעו במיוחד מהגליל, מרחק נסיעה של כמה שעות, כדי לתמוך בבנם ולהראות לו שלא שכחו אותו.

ואז, בתוך שלוש דקות, עוד לפני שהנאשם הספיק לחמם את הספסל שישב עליו, ובוודאי לא להבין מה דובר באולם, דחו השופטים את ערעורו ופנו לטפל בתיק הבא.

מבלי להיכנס לפרטי התיק ולצדקת ההכרעה, הייתה זו עדות נוספת, אילמת-משהו, לקלות שבה נחרץ גורל חירותו של אדם. "כשמדובר בתקופת מאסר כה ממושכת, עוד חצי שנה, פחות חצי שנה, מה זה כבר מְשַנֶה?", הפטיר אחד הנוכחים.

אבל זה מְשַנֶה. ועוד איך. בשביל אדם שחירותו נשללה, ואפילו הוא פושע, איש רע מעללים, היושב בדין מאחורי סורג ובריח בשל פשעים שביצע, כל יום קובע. גם לו, כמו גם לבני משפחתו, עשויה כל שעה להידמות לנצח. חלוף הזמן ושגרת החיים מאחורי חומות הכלא אינם בהכרח מקלים את המצב.

נזכרתי באנקדוטה הזאת בעקבות קריאה חוזרת ב"פרשת השבוע", תרתי משמע.  פרשה שבה מתערבבים שוב עבר והווה, מציאות ודמיון. מאסרו של יוסף וגורלם של מאות אנשים, החטופים ובני משפחותיהם, שנמצאים כלואים אי שם, וכל יום – אם לא שעה – נדמים בעיניהם כנצח.

"ויהי מקץ שנתיים ימים", פותחת הפרשה. אכן, כדרכה של תורה במקומות הרבה היא מותירה לפנינו 'חור שחור' ואינה מגלה לנו מה היה עם יוסף באותם ימים. ולא ניום או יומיים, אלא 'שנתיים ימים'.

730 יום. 17,520 שעות, ולמעלה ממיליון דקות של צער, כאב וסבל אין קץ. וטרם רואים את הסוף.

ביטוי לכך שבתקופת השבי "כל יום הוא נצח", ניתן במלים הפותחות את הפרשה: לא סתם "ויהי מקץ שנתיים", אלא "שנתיים ימים". ללמדנו, שכל יום נספר ונחווה, על כאביו, סבלו וקשייו.

ניתן רק לדמיין מה עבר על יעקב אבינו, אביו הזקן של יוסף, הדואג והדואב, הכואב והאוהב, בכל אותם ימים ושעות. כפי שרומז לנו הכתוב, חייו כבר לא היו חיים, גיהינום של ממש: "וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם, וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה" (בראשית לז, לה. למשמעות המילה "שאולה" בהקשר זה, אם היא מכוונת כלפי הקבר או הגיהנום, ראו תרגומי המקרא, אבן עזרא ו"כלי יקר" על אתר).

"וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו". בעקבות דברי חז"ל (בראשית רבה פד), העצימו הפרשנים  עוד יותר את משמעות הפסוקים, כשפירשו ש"אביו" זה מכוון כלפי יצחק, הסבא. לשיטתם, היה זה אֵבֶל בין-דורי. ומכל מקום, יש כאן אֵבֶל, שְאוֹל, גיהינום. חוסר ודאות באשר לגורלו של הבן האהוב ומישוש באפלה, שלעתים קשה יותר מהמציאות הוודאית והכואבת. בכי בלתי פוסק, שקולו נשמע וזועק, מסוף העולם ועד סופו.

בפרקים הקודמים נדמה היה לרגע שהסבל הנורא עומד לבוא לקיצו. יוסף ניתן ביד שר בית הסוהר, והופך להיות 'מספר' נוסף במצבת האסירים שכלואים שם. בצוותא חדא, עם 'כל האסירים אשר בבית הסוהר', אנשים נטולי שֵם ודמות.

ואז, נגלית קרן אור. בעקבות חטאם של שר המשקים ושר האופים, יוסף הופך להיות משרתם של שני אדונים אלה (מ, ד). ועם פתרון החלום שיוסף פותר להם, נראית תקוות השחרור מציאותית מתמיד, 'בקרוב ממש'.

אכן, כגודל התקווה והציפייה כך גודל האכזבה והכאב. "ולא זכר שר המשקים את יוסף, וישכחהו" (מ, כג). החזרה הכפולה של הפסוק – "ולא זכר" – "וישכחהו" – מבטאת את שברון הלב הגדול.

כאמור, איננו יודעים מה עבר על יוסף באותם שנתיים איומות. אבל  ניתן לשער שלא היו אלה שנים שמחות. לא ליוסף ולא לאביו ובני משפחתו.

ובמעבר חד, "בשינויים המחויבים". בימים אלה מלאו כ-70 יום למן הרגע שבו מאות חטופים, חיים ומתים, שרבים מהם חוו וראו בעיניהם את מחזות הטבח הנורא ונלקחו בשבי. ממעט העדויות שהגיעו אלינו, חלקן מפי אחיהם ואחיותיהם שזכו להשתחרר, עולים תיאורים קשים.

ב'מצעד הצרות' שבתלמוד (בבא בתרא ח, ע"ב), נקבע ש"שבי – קשה מכולם". לאחר הקביעה ש"פדיון שבויים – מצווה רבה [גדולה] היא", מביא התלמוד את הפסוק מירמיהו (טו, ב) "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא? וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר ה': אֲשֶׁר לַמָּוֶת – לַמָּוֶת;  וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב – לַחֶרֶב;  וַאֲשֶׁר לָרָעָב – לָרָעָב; וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי – לַשֶּׁבִי!", ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה – קשה מחבֵירו".

"שֶבִי קשה מכולם", מפני שכדברי הגמרא שם, "כולהו איתנהו ביה". כולם ישנם בו בשבי: גם רעב, גם עינויים פיזיים, גם סכנת מוות, גם סבל נפשי.

"שבי קשה מכולם", כיוון שמעבר לשלילת החירות, הקשה כשלעצמה, הרגָשַת  ה'שכחה', התחושה שהופקרְתָ ונִשכַּחְתָּ, כמֵת מִלֵב, קשים מנשוא, וגוררים עמם תחושת חידלון, ייאוש ואובדן תקווה.

גם בימים הנוראים, שבהם לעתים כל יום קללתו מרובה משל חברו, שומה עלינו לזכור כל העת את "אחינו כל בני ישראל, הנתונים בצרה ובשביה". מבלי להתייחס לדרך הראויה בפתרון הסוגייה הקשה של מחיר השבתם לישראל, עלינו לקבע את תודעתם בזיכרוננו, להתפלל לשלומם, ולייחל לרגע שבו "המקום ירחם עליהם, ויוציאם מצרה לרווחה, ומאפלה לאורה (צירוף מלים מצמרר כאשר נזכרים במנהרות החמאס שם הם מוחזקים), ומשעבוד לגאולה, השתא בעגלא ובזמן קריב. אמן".

(מקץ תשפ"ד)

הפוסט שבי קשה מכולם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

תושיית האחים

"בשבת בבוקר ישי ונועם שמעו אזעקות וקיבלו ידיעות שיש מספר רב של מחבלים, ושאין מספיק כוחות ביטחון שיכולים להגן על התושבים", מספר אביהם, הרב שמואל סלוטקי. "הם לא חיכו לצו 8, עלו על מדים, לקחו את האקדח שהיה להם ונסעו מבאר שבע לעוטף לסייע היכן שצריך. לפי מצלמות האבטחה, הם הגיעו ברבע ל-10 לקיבוץ עלומים, שם יצאו מהרכב ונתקלו בעשרות מחבלים בכניסה לגדר. מידיעות שהובאו לידינו בשבועות האחרונים, הבנו שהם נלחמו דקות ארוכות עם המחבלים והרגו מספר גדול מהם. ישי ונועם היו חלק מהגיבורים שמנעו את הכיבוש של המחבלים. הקרב נערך 40 דקות עד שהטלפון נעצר, וכנראה שנהרגו בשעה הזאת".

"המעשה של נועם וישי מסמל את הערבות ההדדית ברמה הגבוהה ביותר, הרי אף אחד לא קרא להם"

הרב שמואל סלוטקי, נשוי ואב לשבעה, מתגורר בירושלים. הוא רב של קהילת 'ישראל הצעיר' בשכונת רמות, דיין בבית הדין לגיור ומנהל הארגון העולמי של בתי הכנסת האורתודוקסיים. בנו נועם בן 31, נשוי+1, גדל רוב שנותיו בקיבוץ עין הנציב, התחבר לאדמה ואהב לטייל בארץ. לדברי אביו, נועם היה ילד אנרגטי, אהב לעשות מעשי קונדס ובשנות התיכון לא הסתדר עם מערכות החינוך. את המסלול הצבאי הוא החל באגוז ואחר כך עבר לגולני. לאחר השירות למד תואר ראשון ושני והתחתן. אביו מתאר אותו כבחור שמח, חייכן, טוב לב ובעל רצון לעזור ואכפתי בכל מה שמתרחש בחברה הישראלית, ודעתן בקשר לעמדות שבהן אחז.

ישי אחיו בן 24, נשוי אף הוא ואב לבארי. בשנות נערותו התנדב כמדריך בתנועת הנוער 'בני עקיבא' בסניף רמת אשכול, ובמקביל התנדב עם ילדים עם צרכים מיוחדים. ישי למד במכינה קדם-צבאית בדימונה והיה מהמובילים בה. את שירותו הצבאי החל בסיירת גולני, ולאחריה עבר לגדוד 7006 שבחטיבת עודד. לדברי אביו, היה לו לב רחב והוא תכנן תוכניות להמשך לימודים ועשייה בחברה.

"הסיפור של נועם וישי הוא סיפור של שני גיבורים ישראלים שחונכו לגבורה ישראלית שמתבטאת בכך שיהודים ממקום אחד בארץ מגיעים ליהודים במקום מרוחק – זאת מתוך תחושת מחויבות לסייע ולהציל אותם גם ללא היכרות מוקדמת", מסביר הרב סלוטקי. "שניהם השאירו אחריהם אלמנות ויתומים, ובכל זאת לא היססו לרגע ובאו לעזור. מהמצלמות ניתן לראות את הרכבים השרופים שהיו לידם ואת היריות שנורו לעברם. למרות הכל, הם לא ברחו אלא הסתערו, וראו את המשימה שלהם כמשימה לאומית על הגנת העם והמולדת. 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש' (אבות, ב, ה). נועם וישי הרגישו שזה מה שהם יכולים לעשות ובדרך הזאת להשפיע, ולכן זה מה שהם עשו".

במשך חמישה ימים, הוגדרו נועם וישי נעדרים בשל קושי בזיהוי וכמות החללים. לצערנו, בבוקר של יום חמישי כ"ז בתשרי (12.10) הם זוהו כחללים.

בימים שבהם נועם וישי היו נעדרים, הרב שמואל ושאר בניו לא בזבזו זמן והתגייסו למילואים כל אחד בתפקידו שלו. "קיבלנו בהבנה את המציאות, ולא היה לנו משהו פרקטי לעשות כדי למצוא אותם. לכן, עשינו את מה שאנחנו יכולים כדי לתרום למאמץ המלחמתי למען מדינת ישראל. אני משרת ברבנות הצבאית והיא אחראית על זיהוי חללים, ומתוקף תפקידי ניסיתי לראות כיצד ניתן לאתר אותם. בסופו של דבר, זה אכן קרה".

באופן טבעי היינו מצפים מאדם שאיבד את שני בניו באותו יום לשקוע בעצבות ולהתכנס באבל הפרטי שלו, אך אלו כלל לא מאפיינים את הרב סלוטקי. אדרבא, הוא מלמד אותי שיעור באמונה, על ראייה רחבה של המציאות ועל חובתנו המוסרית כעם לנצל את ההזדמנות שה' נתן לנו לאחדות וקרבה בין כל המגזרים.

"השבר גדול, החלל עצום והחיסרון מורגש כל הזמן. יחד עם זאת, אנחנו לוקחים את המוות שלהם כנקודת מפנה. עברנו עשרה חודשים קשים של פילוג וקרע בעם, היינו קרובים מאוד למלחמת אחים. אחת הסיבות לאסון הגדול שהגיע אלינו כאומה נובע מהמחלוקת שהיינו שרויים בה. כעת, בעקבות המלחמה שנכפתה עלינו, ה' נתן לנו הזדמנות לתקן את הקרע והמחלוקות בחברה הישראלית ולבנות את האומה ישראלית מתוך ערבות הדדית. במקום שיח של פילוג לבנות שיח של אחווה. לחיות עם המחלוקות, אך שהדיונים יהיו באווירה ובסגנון אחרים".

הרב ממשיך ומוסיף: "המעשה של נועם וישי מסמל בעצמו את הערבות ההדדית ברמה הגבוהה ביותר, הרי אף אחד לא קרא להם. לפני שקיבלו צו למילואים, הם הלכו להושיע את היישובים הנתונים בצרה. מחובתנו שתהיה לנו הרגשה של אחריות ומחויבות איש לרעהו. בעקבות המלחמה זה גבר שוב, ותפקידנו שזה יהיה תמיד בחברה הישראלית ולא רק בתקופת המלחמה".

אתה חושב שהמעשה של נועם וישי היה חסר אחריות?

"להפך, זה מעשה של גבורה שבא מתוך מחשבה ושיקול דעת, ואינו מעשה של פזיזות ללא הבנת הסיטואציה, הרי כשהם נסעו מבאר שבע לקיבוץ עלומים היה להם מספיק זמן לחשוב על כך. בנוסף, הם ראו את הרכבים השרופים ואת הכדורים שנורים סביבם וידעו שזה מסוכן, ובכל זאת הם המשיכו מתוך אמונה יצוקה של ערכים בסיסיים של ערבות הדדית. הם לא היססו והלכו עם כל הלב מתוך אחריות עצומה למדינת ישראל. כאמור, הם אנשים בוגרים ולא נערים בני 16, וידעו את המחיר שזה עלול לעלות להם. כמובן שהם לא הלכו כדי למות, אך אם הם יכולים להועיל הם יהיו שם, ובסופו של דבר, בזכותם קיבוץ עלומים ניצל".

אם היית יכול להגיד להם עכשיו משהו, מה היית אומר להם?

"הייתי אומר להם שאנחנו מתגעגעים ואוהבים אותם, וכן, גאים בהם שהם חלק מנקודה קריטית בהיסטוריה של עם ישראל, ושבזכותם נוכל לממש ולהצליח בתהליך הגאולה ובקיום של מדינת ישראל. אנו מרכינים ראש בפניהם ומרגישים מחויבים לציווי שהשאירו בלכתם".

הראשון לעזור

"וּמִי הָאָדָם

שֶׁיַּחֲזֹר אֶל הַגֵּיהִנּוֹם

רֶגַע אַחֲרֵי שֶׁהִצְלִיחַ לְהִמָּלֵט מִמֶּנּוּ,

וְשֶׁהָאַהֲבָה שֶׁבּוֹ לְאַחֵר

גְּדוֹלָה מִפְּחָדָיו הַגְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר.

וּמִי הָאָדָם

שֶׁבְּרֶגַע אֵימָה

הֵרִים מַבָּטוֹ מִן הָאֲדָמָה

וּבָחַר לַעֲזֹב חוֹף מִבְטָחִים

כְּדֵי לְהַצִּיל נְשָׁמָה מִמַּיִם סוֹעֲרִים"

(גלעד שגב)

זהו שיר שנכתב לזכרו של בן בנימין שמעוני, בן 31 מאשקלון. שיר המגלם בתוכו את מעשה החסד והגבורה של בן – למרות שהצליח להימלט מהמסיבה ליד קיבוץ רעים, הוא החליט לחזור ולהציל את הנותרים שם.

באחד מהחילוצים מציל בן חמישה אנשים ומגיע עד לבאר שבע. הוא מוריד את החמישה וחוזר שוב לתופת, כדי לחלץ את חבריו ואת הנותרים במקום. בדרך חזור, לאחר שחילץ רבים מאזור המסיבה, הוא נתקל במחבלים ונרצח. כל זאת, כשבת זוגתו ג'סיקה נמצאת איתו על הקו כל הבוקר. בין שיחה לשיחה ובין יריות לרקטות, מספיק בן לענות לשיחות, לדבר עם המשפחה המודאגת, להתקשר לחברים בשטח ולהישאר איתם על הקו, רק כדי לשמוע שהם עודם בחיים.

ג'סיקה מירנדה אלטר בת ה-27, היא בת זוגתו של בן בשש השנים האחרונות. היא דוגמנית וסטודנטית לתואר שני במשפטים, ומתגוררת כעת בירושלים. היא מתארת אותו כבחור צנוע, עניו, טוב לב, בעל ערכים גבוהים ומנהיגות שקטה. "היה לו את הלב הכי גדול שאני מכירה", מספרת ג'סיקה. "בן זה אדם שנכנס לחדר ותמיד מורגש, על אף היותו שקט. עליו נאמר 'ממעיט בדיבורים אך מרבה במעשים'. את בן תמיד היו מקיפים המון אנשים – גם בלי להכיר אותו. הוא היה אדם מאוד אהוב, במדינה כולה. כולם היו מתחברים לבן בקלות, ובכל סיטואציה הצליח להיכנס לכולם ללב. בן היה מסוג האנשים שתמיד היו הראשונים לעזור, גם כשלא ביקשו ממנו".

ג'סיקה לוקחת אותי לאותה שבת קשה ומספרת כי בן דיבר עימה על המסיבה במשך שבוע שלם וניסה לשכנע גם אותה להצטרף אליו. "בסוף ארוחת שישי הוא הצליח להשיג כרטיס למסיבה וניסה לשכנע אותי לבוא איתו, אולם ברגע האחרון אני החלטתי שאני שומרת שבת ולא מצטרפת. אין דרך אחרת להסביר את זה מלבד השגחה פרטית, כיוון שלא הייתה מסיבה שאליה לא היינו הולכים יחד. תוך כדי שבן מתארגן למסיבה, אני שמה לב שהוא לא נינוח וחסר שקט, והוא מבקש ממני לשבת לידו שוב ושוב – דבר שלא מאפיין את בן כלל. הוא מתעקש להעביר איתי יחד את הרגעים האחרונים לפני שהוא יוצא למסיבה. כאמור, היינו מתייעצים ועושים הכל יחד, וזאת המסיבה הראשונה שלא הלכנו ביחד. אני הנחתי שזו הסיבה שהוא מגיב כך ולא זז ממני עד הרגע שהוא יוצא מהדלת. ירדתי ללוות אותו למטה לרכב וחזרתי לבית. עד כדי כך היה לנו קשה להיפרד, גם אם זה לכמה שעות. שמרתי שבת, ומתוך דאגה קבועה אליו וליתר ביטחון, נשארתי עם הטלפון לידי כדי לוודא שהכל בסדר וכדי שהוא יוכל לעדכן אותי כשהוא מגיע".

בשבת בבוקר בשעה 5:30 ג'סיקה מתעוררת בהרגשה רעה, שולחת לו הודעה אם הכל בסדר, והוא עונה לה שהכל בסדר, אז היא חוזרת לישון. בשעה 6:30 ג'סיקה מתעוררת שוב בבהלה, מהאזעקות הפעם, ובן מעדכן אותה שהכל בסדר. הוא מתקשר אליה ללא הרף, אבל ג'סיקה לא עונה כי היא בממ"ד בלי הטלפון כיוון ששומרת שבת. אולם כשהאזעקות לא פוסקות, ג'סיקה מבינה שמתרחש משהו חריג ומחליטה להדליק את הטלפון. מאותו רגע בן וג'סיקה בתקשורת רצופה עד לרגעיו האחרונים.

"אחרי המון שיחות שלא נענו מבן, אני חוזרת אליו והוא מסביר לי בהמון רוגע שהוא מנסה לצאת משם, ומאותו רגע אנחנו 3 שעות יחד בטלפון. בן אומר לי שהוא בדרך לחלץ חברים, שוב שיחת טלפון וחוזר לשם. הוא היה נחוש לעזור לאנשים, לא ויתר ולא עניין אותו שהמשטרה לא מאפשרת להיכנס לשם. הוא נזהר במילותיו כי יודע שלא אאפשר לו להמשיך במסע הזה ולסכן את עצמו. הוא מספר לי רק אחרי שכבר הציל כמות של אנשים. נלחצתי. אמרתי לו שאני גאה בו שהציל חמישה אנשים בסיבוב הראשון, אבל זהו, זה מספיק. אני מפצירה בו לחזור לבית מייד, אולם בן מסרב ואומר לי כי חברים שלו שם והוא הולך להציל עוד אנשים".

"בן לא ויתר, ולא עניין אותו שהמשטרה לא מאפשרת להיכנס לשם"

לדבריה, באותו בוקר מספיק בן לשוחח עם כל משפחתו. אביו מתקשר בדאגה משום שנשמעות אזעקות באשקלון, ובן מבקש מאימו להיכנס למקלט. כולם פה אחד מנסים לשכנע אותו לשוב הביתה, אך בן בשלו – מתעקש לחזור למסיבה שוב כדי להציל עוד אנשים.

"רוב החיים העקשנות של בן שיחקה לטובתו, הפעם זה עלה לו בחייו", אומרת ג'סיקה בכאב. "השיחה האחרונה שלו הייתה איתי. הוא מעדכן אותי שעלה לאוטו עם גאיה, אחת העובדות של בן, ועם עוד זוג אנשים שלא הכיר. הם כמעט בדרך החוצה, ובן אומר שהוא מחפש עוד חבר אחד ומתכוון לרדת לשטח לחפש אותו ולבוא הביתה. השיחה האחרונה שלנו הייתה מאוד קצרה, ממש כמה דקות, ובמהלכן אני שומעת את ההתארגנויות ברכב והוא אומר שהכל בסדר והם מתחילים בנסיעה. מאותו הרגע הדבר האחרון שאני שומעת זה את בן אומר: 'מה זה ערבים? מחבלים?'.

"אני שומעת רעש חזק של דלת פתוחה, של ריצה ויריות, ואת הבנות שאיתו צורחות עליו לנסוע, צורחות על חייהן. בהתחלה חשבתי שזה רדיפות ושמישהו רץ אחד אחרי השני, אבל ככל שאני משחזרת את האירוע אני מבינה שמדובר ביריות. לאחר הרעש אני שומעת שקט, ולימים מבינה שזה היה השקט האחרון… כי שם זה נגמר. כנראה שהמחבלים ירו בו ראשון. לא התאים להם גיבור ישראל שבא לחלץ את חבריו מהתופת".

בדומה לנועם וישי סלוטקי, גם בן שמעוני היה מוגדר נעדר במשך חמישה ימים, והמשפחה והחברים לא ידעו שהוא נרצח במקום. הם מקימים את 'חמ"ל בן' ומנסים לאתר אותו, ובדרך הם מוצאים את אחת הבחורות שהייתה איתו ברכב ללא רוח חיים. כל אחד מבני המשפחה והחברים מנסה להפעיל את קשריו, לדווח למד"א ולמשטרה. לבסוף, מגיעה הבשורה המרה מכל.

"אני מקבלת שיחת טלפון ושומעת רק צרחות של בכי. במשך כל הימים שבהם היה נעדר, ביקשתי מכל מי שמתקשר אליי שלפני שהוא אפילו אומר 'שלום' שיגיד לי 'הכל בסדר ג'סיקה'. במילים אחרות: אין לי חדשות רעות לבשר לך. כך היה עד לאותה שיחת טלפון, שכאמור, קרובת משפחה מתקשרת וישר בוכה. אני אומרת לה 'לא, בבקשה לא'. והיא אומרת לי 'כן ג'סיקה, אני מצטערת'. שם חרב עליי עולמי. אני לא מעכלת את מה שאני שומעת ומחכה להודעה רשמית, ועד אז מבחינתי זה לא נכון. לאחר יום וחצי מתקבלת הודעה רשמית, ואני מסרבת להאמין, וגם בהלוויה אני עדיין מסרבת להאמין. אני מספרת לעצמי שהוא בטח בין החטופים ותכף חוזר".

אבל אז המשטרה יוצרת קשר עם המשפחה למסור את החפצים שלו, בין היתר את הצמידים שבן ענד. רק ברגע הזה ג'סיקה מתחילה לעכל וקולטת שזה בן. מאז הלב קרוע, היא אומרת, והם עוברים ימים של גיהינום, בכי וחוסר תפקוד.

יש לך כעס עליו?

"אי אפשר להתעלם מתחושת הכעס. הכעס הוא חלק מאובדן. כעס עליו, על העולם, על הממשלה – על כולם. אך לצד הכעס, וכמו שהייתי לצידו בזמן שהיה בחיים, כך אני לצידו ומאחוריו גם עכשיו. אם אלו היו החלטותיו ואין לי איך לשנות את המציאות המרה, אז אני מחבקת בכאב את המעשים האציליים שהחליט לעשות. אם היה אפשר לשנות את המציאות, אולי הייתי מגיבה אחרת. כרגע אני כועסת, אבל משתדלת להבין שהמעשה שלו נעשה מבחירה מלאה, בכך שבחר לא להקשיב לאף אחד מאיתנו ובחר להציב את עצמו בסכנה. הוא ידע לאן הוא חוזר וזה לא נעשה בתמימות, הרי אנשים שנכחו עימו אמרו לו לא לחזור והזהירו אותו שיש יריות ושהוא לא יצליח לצאת משם. זה היה בן. זה מה שהוא הרגיש שהוא צריך לעשות באותו רגע, ואף אחד לא היה יכול למנוע את זה ממנו, על אף הניסיונות. זה האופי שלו, וכמו שאני מכירה אותו, אם הוא היה יוצא מזה בפעם השלישית – הוא היה חוזר גם בפעם הרביעית, החמישית והשישית לשם. הוא ידע מה הוא עושה ובחר לשים את תכונת הגבורה לפני האחריות. זה בן שלנו, ועכשיו הוא בן של כולם. אנחנו גאים בו על כל הנפשות שהציל ועל ההזדמנות שנתן להם לגדול ולהזדקן בשקט. אין לי ספק שבן יהיה בלב שלהם לנצח. יש לנו כאב גדול, ולצד זה אנו בוחרים להסתכל על הטוב".

היא לא יודעת בוודאות כמה אנשים הציל בן, אולם מכמות האנשים שפנו ואמרו שהוא הציל אותם, ההנחה היא שמדובר בין 9 ל-12 איש. בנוסף, בחור ובחורה שהיו עימו ברכב, רומי לשם ואופיר צרפתי. נחטפו לעזה, וגם אותם הוא ניסה להציל. לצערנו הרב, ב-1 בדצמבר נמסר שאופיר צרפתי נרצח.

"אני מתפללת שכל החטופים יחזרו בעזרת ה' שלמים", מייחלת ג'סיקה. "ואני מקווה שתהיה לי עוד את הזכות לדבר עם רומי, לדעת ולשמוע ממנה על מה שקרה. אולי היא תשלים לי את הפאזל, משום שהיא זו שהייתה איתו ברגעים האחרונים. רק היא יודעת מה באמת קרה שם".

לסיום, האובדן הקשה הזה אולי מאתגר מבחינה אמונית… יש לכם כעס כלפי ה'?

ג'סיקה: "אני בחורה מאמינה ולכן זה לא כעס, אלא הרבה תהיות. אני שואלת הרבה –  למה? למה צריכה לעבור את השיעור הזה? למה לקחת דווקא אותו? איך זה הגיע אליי? מה אני אמורה לעשות? למה אני זו שצריכה לעבור את הכאב הזה ומה אני אמורה ללמוד ממנו? אני כועסת על כולם שאני צריכה להתמודד עם דבר כזה, אבל בכל הקשור לה' אני רק שואלת, ואין לי תשובות. אני בסך הכל בחורה בת 27, אחרי שש שנים של זוגיות ואהבה של פעם בחיים. נערה שלא מסוגלת לעכל, הרי רק התחלתי את החיים ולא הייתה לי הזדמנות להגשים לו חלומות של בית ומשפחה. אני מקווה שאוכל לעשות דברים בשמו ושיהיה גאה בי שם למעלה".

הרב סלוטקי: "אין בי כעס לא עליהם ולא על ה'. שואלים אותי אם אני מרגיש כמו איוב, ואני עונה שלא, משום שלא מדובר במחלה או בתאונת דרכים, אלא זה נעשה בהליך של בחירה חופשית מתוך ערכים, אידאלים ואחריות לעם ישראל. בנוסף, אנחנו מאמינים שגאולת ישראל תלויה גם בנו, ואנחנו לא יכולים רק להישען על הגויים או על ה'. לשותפות הזאת יש מחיר, ולפעמים צריך לשלם אותו – והם ידעו את זה. כאמור, אין בי כעס, אדרבא, אני משתהה מול הגבורה שלהם. זה מעורר השראה ומחייב את כולנו להשתפר".

הפוסט בלי להסס לרגע: שלושה צעירים אמיצים יצאו לחלץ אזרחים מהתופת בשבת השחורה – ושילמו בחייהם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בטוח שאין אחד במדינה הזו שלא שואל את עצמו כמה פעמים ביום: מה יהיה? מתי, ובעיקר איך זה ייגמר? ללכת לישון בכל לילה בחרדה עם טלפון פתוח, לקום בכל בוקר ולהתוודע לשמות ולפני החיילים שנפלו אתמול בקרבות, בהם בנים של מכרים, חברים קרובים של הילדים – זה כואב. מה יהיה?

נבואה ניתנה אתם יודעים למי, לכן לא נמציא תשובה, אבל דבר אחד בטוח: זה ייקח עוד לא מעט זמן עד שהכותרות הראשיות ועמודי העיתונים יעסקו בפגעי מזג האוויר. צריך אורך רוח. עפ"י מה שפורסם, התרחיש בצבא הוא שגם אם בתוך כחודשיים תסתיים הלחימה בעזה בעוצמתה הנוכחית, והכוחות יחזרו לגבולות הקיימים, והמילואימניקים ישוחררו לבתיהם – הרי במהלך כל שנת 2024, הבעל"ט יש לקוות, ייכנס צה"ל למבצעים יזומים בעזה כל אימת שיידרש, וצפוי שזה יהיה לא מעט, מה שיחייב הגדלה משמעותית במספר החיילים בגזרה. סדיר ומילואים.

וזה עוד בלי שהזכרנו את הגזרה הצפונית, שלך תדע. הפניית תשומת הלב, נכון לעכשיו, למלחמה ברצועת עזה אינה מפחיתה מעוצמת הסכנה הצפויה לנו מגבול הצפון. כולם יודעים זאת, ולכן נעשים מאמצים להגיע לאיזושהי הבנה מדינית של הסגת כוח רדואן, גם אם לא מעבר לנהר הליטני, לפחות כמה ק"מ רחוק מהגבול, במקביל לביצור ההגנה של יישובי הגדר בצד הישראלי. בלי אלה, החזרת התושבים ליישובים היא הימור על חייהם, לא פחות. בשורה התחתונה: שקט, מבחינה ביטחונית, לא הולך להיות פה.

ועוד לא נגענו בשיקום כ-150 אלף הישראלים שנעקרו מביתם, בעוטף עזה מזה ובצפון בסמוך לגבול עם לבנון מזה. ובכלל לא נגענו בהשלכות הכלכליות של המלחמה על המשק שלנו ככלל ועל כל אחת ואחד מאיתנו בפרט, וגם לא על הצרכים העצומים שתידרש מערכת הבריאות לתת, כולל בצד של הטיפול הנפשי לאלפי פגועי נפש חדשים. וגם לא נגענו בהשלכות המלחמה על המערכת הפוליטית והצבאית, ההתפטרויות הצפויות ביום שאחרי, הדרישה להתפטרויות, ועדות חקירה, מחאות ברחוב – מה לא.

מה יהיה? מכאן זה כבר תלוי בנו. אין ספק שהולך להיות כאן מאתגר ברמות שלא ידענו בעבר. איך נתמודד עם זה? זה כבר תלוי בכל אחת ואחד מאיתנו. אפשר להיכנס למרה שחורה, לדאגה שמשביתה כל רצון לחיות, לצמוח ולהתפתח, אולם אפשר גם לבחור צד אחר – צד הרואה בכל נקודת שפל נקודה שממנה אפשר רק לצמוח, בהיבט האישי ובהיבט הלאומי. כך היו רוצים לראות אותנו הנופלים על קידוש השם במלחמה הזו. בעיניים שלי, אנחנו חייבים להם את זה, גם אם כרגע אנחנו מרגישים שאין לנו כוחות לכך. אנחנו חייבים את זה להם, וגם לילדינו ולנכדינו. כל אחד בדרך המתאימה לו.

לא פחות?

חשבתם שכולם רוצים לצאת מעזה? (ואני מתכוון לעזה גופה, לא למה שהיה גוש קטיף). ובכן, יש כאלה שמשתוקקים, לא פחות, לחזור לעזה וליישבה. הם אפילו קיימו השבוע כנס בעניין וסגרו על קבוצות עבודה.

"היום יותר מתמיד ברור כי כל אופציה אחרת של שלטון שונה ברצועת עזה – לא רלוונטית. עזה היא חלק מארצנו, ארץ ישראל, ותפקידנו לחזור וליישב את חבל עזה, הן מבחינה ביטחונית והן מבחינה לאומית", אמרה חה"כ לימור סון הר מלך במפגש החברים על אונייה מול עזה, "פניתי אל ראש הממשלה ואמרתי לו: תמונת הניצחון היחידה של המלחמה הזו היא שנראה בתים יהודיים בעזה. הניצחון יהיה כאשר נראה את ילדי ישראל משחקים ברחובות עזה". לא פחות. בעיניים שלי, זה לא פחות מטירוף, אפילו המחשבה על זה. שיהיו בריאים.

בדרך הביתה?

המאמצים להחזרת החטופים משבי חמאס נמשכים, כידוע, בכל החזיתות – צבאית (מבצעים נקודתיים בחאן יונס, פורסם על שני חיילים שנפצעו קשה בניסיון שלא צלח, ומן הסתם לא את הכל מפרסמים) ומדינית. ההערכות בישראל הן שככל שתעמיק הפעולה הצבאית בחאן יונס, וחמאס יחטוף מכות כואבות בנקודות הרגישות לו (הסביבה בה גדל וחי סינוואר) – תיסלל הדרך לחידוש מתווה חילופי השבויים. כזכור, המתווה הקודם הופסק לאחר שחמאס לא עמד בהסכם לשחרור הנשים והילדים. כצפוי וממש נורמלי, בישראל קיימות דעות שונות אם נכון לקבל את מה שחמאס מוכן לתת, או לעצור, לעמוד על קיום ההסכם, תוך סיכון שגם את זה לא נקבל.

כך או כך, בעיתון סעודי מוכר פורסם כי ישראל וקטאר קיימו בשבוע החולף באירופה שיחות בעניין, והפעם על עסקה גדולה יותר, שתכלול גם חולים, מבוגרים ואולי גם כמה צעירים מעל גיל 18. התמורה, עפ"י אותה ידיעה, היא שחרור 300 אסירים פלשתינים 'רגילים' ועוד 10 'כבדים' עם הרבה דם על הידיים, כדוגמת מרואן ברגותי. העריכו כי ההסכם אמור להבשיל בשבוע הבעל"ט. והכל בעירבון מאוד מוגבל.

"אל תדון חברך עד שתגיע למקומו", לכן אני מתקשה להביע עמדה ברורה בעניין. מה שכן, אני לא יכול שלא להתפעל, לכבד ולהוקיר את העמדה שמציגות משפחות ליבמן ומור, שבניהן חטופים בידי חמאס. כך אמר השבוע צבי מור, אביו של איתן החטוף: "תפיסתנו היא שאין 240 חטופים, יש 7 מיליון חטופים – 7 מיליון יהודים בארץ ישראל שהערבים רוצים לרצוח. אנחנו לא נסכים לעסקה שתסכן את החיים של כולנו". אני לא יודע מה נכון, אבל בטוח שראוי להסיר את הכובע בפני המשפחות האלה.

אם אדם מכהן ברשות חמש שנים וקצת, לא נורא אם יישאר עד שיירגעו הרוחות בגלל המלחמה. הבחירות הן משמעותיות, וכדאי לדחותן

עכשיו או עוד קצת?

שר הפנים משה ארבל קבע, כידוע, שהבחירות לרשויות המקומיות יהיו ב-30 בינואר. שר האוצר סמוטריץ' דורש לדחותן עוד. כשני שלישים ממועמדי המפלגה שלו ברשויות שונות מגויסים, ובחירות בזמן מלחמה יפגעו, לדעתו, בהם ובציבור ששולח אותם. לא משחק (בחירות) הוגן.

היו שרמזו כי ארבל עושה זאת כדי שמפלגתו ש"ס תיהנה מריבוי מצביעים יחסית, כיוון שהקהל 'שלה' בחלקו הגדול אינו מגויס, שלא לדבר על הקהל החרדי האשכנזי, שם אחוז המגויסים נמוך עוד הרבה יותר. מלחמה? מאות אלפים מגויסים? יותר ממאה אלף ישראלים עקורים מביתם? מה הבעיה? "יהיו קלפיות בעזה למצביעים, אין מניעה לשחרר את המועמדים לטובת הקמפיין", אמר ארבל ברדיו 103fm.

בעיניים שלי, לא בוער לקיים את הבחירות האלה תוך כדי המלחמה, כשכל כך הרבה אנשים מגויסים או עקורים מביתם. לא אלמן ישראל, ובראש כל רשות מכהן מישהו או מישהי. אם עשה זאת חמש שנים וקצת, בגלל המלחמה לא נורא אם יישאר עד שיירגעו הרוחות. הבחירות הן משמעותיות לחמש השנים הקרובות, וקיומן תוך כדי המלחמה בנסיבות האמורות מריח 'מחטף'. אינני משפטן, ואני בטוח שמבחינה משפטית ארבל כיסה עצמו מצוין, אבל איך אומרים? "צדק צריך (גם) להיראות".

שתיקה מהדהדת

בגיליון הקודם הבאנו ציטוטים מרבנים שהשתתפו במפגש עם 'אחים לנשק', בהם מכאלה הנחשבים לחשובי הרבנים במגזר. המשותף להתייחסותם לאחר המפגש הוא הבנה שיש מקום לדבר, לבחון עמדות, לחפש הסכמות, מתוך הבנה שיש פערים עקרוניים, חשובים ומהותיים.

זה היה קצת יותר מדי לרב ד"ר אליהו זיני, לשעבר מרצה ורב הטכניון וכיום ראש ישיבת ההסדר 'אור וישועה' בחיפה, לצאת ב-180 קמ"ש על 'אחים לנשק' (בתיאורים שלא היו מביישים את שונאי ישראל בעולם) ובעוצמה לא נמוכה יצא כבודו על רבני הציונות הדתית שהשתתפו במפגש.

הרב זיני מוכר בלשון החדה והמצליפה 'בלי לדפוק חשבון', אז אני מוותר מראש (וחושש) להתעמת איתו. מי שאני לא מבין הם אותם רבנים שהשתתפו במפגש, שמן הסתם נחשפו לתגובתו, ומשום מה הם נוקטים ב"נעלבים ואינם עולבים". לענ"ד, לא רק את כבודם הוא ניסה לרמוס, אלא גם את כבוד תלמידיהם ובתי המדרש שלהם. בעיניים שלי, חובה עליהם לפחות לענות לו, אם לא להחזיר לו מנה אחת אפיים. הנה רק פסקה אחת מהגיגיו של הרב זיני על הרבנים:

"הרבנים הציונים-דתיים הלכו בלי בושה ל'שנורר' אצל 'אחים לנשק' קצת אהבה ותקווה לחיים משותפים. איזה ביזיון, איזו אומללות, פרי תמימות של אי-הבנה יסודית הראויה לעם ישראל, לעם ה', לעם גדול ורם". וזו עוד הפסקה העדינה ('הגיגיו' באתר 'סרוגים').

הרב זיני הוסיף כי הוא "מלא צער שבאמצע המלחמה נאלצתי לכתוב דברי ביקורת כאלה, אני תפילה שהקב"ה ימחול לי, כי כוונתי הייתה טובת עמנו בלבד, כולל כולם, כולל אף 'אחים לנשק'. לאדם הפשוט יהיה קשה להבין זאת, אבל עליו לדעת שלא בהכרח הוא מבין דיו כדי להבין מהלכי מחשבתו של רב בישראל".

מודה. אני אדם פשוט ולא מבין את הרב ד"ר זיני. אני גם לא מרגיש כסיל ועם הארץ בגלל זה. בהכירי קצת ממשנתו של הרב הד"ר ואת סגנון דבריו לא מהיום, גם אין לי עניין להבינו. אבל אני באמת לא מבין את שתיקת הרבנים בהם זלזל כל כך. גם אם הם בוחרים שלא לפגוע בו, בעיניים שלי, לפחות אנחנו ה'עמך' זכאים להתייחסותם.

תתעשתו

עפ"י ynet, גורם בכיר במשרד האוצר הזהיר כי העיכובים באישור הגדלת תקציב 2023 לצורכי המלחמה ב-30 מיליארד שקלים גורמים למחסור חמור באמצעים לניהול המלחמה ולסיוע לעסקים, לאזרחים, למפונים, למינהלת התקומה לשיקום עוטף עזה ולנושאים צבאיים רבים, כולל מימון גיוס מטות אלפי החיילים למילואים. אם זה נכון, זה נורא. ואם כטענת האופוזיציה, דאגת שר האוצר לאנ"ש קודמת למטרות אלה, אוי לנו ואבוי לנו.

הפוסט איך זה ייגמר, ומתי? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"תגיד לי", הוא אמר לי כממתיק סוד, "הבן שלי עושה לי כל פעם סרטים על התפילה ולא רוצה לבוא. מה אני אמור לעשות איתו – לוותר? לגרום לו להגיע בכוח? הרי זו לא מטרת התפילה… מה אני יכול לעשות שלא עשיתי?"

נזכרתי בשיחות שניהלתי עם הורים לפני שנתיים כשהייתי מחנך כיתה ו'. פעם אבא אחד תפס אותי לפני הכניסה למכונית ואמר לי:
"אתה יודע כמו מה אני מרגיש? כמו לוחם במלחמת המכבים ביוונים. מלחמה על הרוחניות של הילדים שלי. הם רוצים כל היום אקסבוקס וסרטים וטלוויזיה וסמארטפון – וכל מה שאני רוצה הוא שהם קצת יתפללו, יתפסו רוחניות ושיהיה להם עומק בחיים שלהם. כמה אני יכול לריב איתם? ומה עם בית הספר? הוא לא אמור ללמד אותם את זה?"

"מה זאת אומרת?" שאלתי אותו.

הוא לקח נשימה עמוקה וענה:
"זאת אומרת שאיפה אהבת התפילה שלהם? איפה אהבת התורה שלהם? בשביל מה אני בכלל שולח אותם לבית הספר, אם הוא לא מצליח לגרום לילדים שלי להתאהב בתפילה? מה אני צריך שהם יהיו כמו זומבים טכנוקרטיים שממלמלים תפילה בלי קשר, וכל מה שיש להם בראש זה רק פורנטנייט ופיפ"א?"

אמרתי לו: "ידידי, אמרת משפט מדויק".

"איזה משפט?" הוא שאל.

"שחינוך מתחיל קודם כל בבית. אל תחכה לבית הספר, בית הספר לא יחליף אותך. למעשה, הוא לא אמור להחליף אותך. בית הספר חשוב בשביל לתת לך רוח גבית, אבל בעניין הזה של התפילה – זה לגמרי אתה!"

"תגיד לי", הוספתי, "וסליחה על הפלישה לפרטיות שלך, יוצא לך להתפלל בבוקר?"

"איפה", ענה לי בחיוך מתנצל, "אני צריך להיות כבר ב-7 במכונית כדי לנסוע לעבודה".

"נו ואין אצלכם מניינים מוקדמים יותר?"

"יש אחד בשש, אבל אני לא מספיק לקום אליו, זה קשה לי מדי… אתה יודע באיזו שעה אני הולך לישון?"

"שמע", סיימתי, "אני לא נביא ולא בן נביא, אבל נדמה לי שאם הילדים שלך היו רואים כמה אבא שלהם מתאמץ לקום לתפילה וכמה זה חשוב לו, עד כדי כך שהוא מג'נגל את כל היום שלו בשביל לישון מוקדם – נדמה לי שהם היו מסתכלים על התפילה בצורה אחרת לגמרי".

"וואלה", ענה לי, "נתת לי חומר למחשבה".

אני מרגיש כמו לוחם במלחמת המכבים ביוונים, מלחמה על הרוחניות של הילדים שלי. הם רוצים כל היום אקסבוקס וסרטים

אחרי חצי שנה פגשתי את אותו אבא בקניון. החלפנו כמה מילים, ואז הוא תפס לי את היד ואמר לי בעיניים בורקות: "תשמע, רציתי להגיד לך משהו. מאז שדיברת איתי, חשבתי ברצינות על כל העניין וגם שיתפתי את אשתי, שגם מודאגת מהמצב. חשבנו איך אני יכול ללכת לישון לפני 11 בלילה. הזזתי פה, הוצאתי שם ובסוף הצלחתי. ואז למחרת קמתי ב-5:27 בבוקר. הרגשתי איך הגוף שלי נרעד. מה לי ולשעות כאלו? הלכתי לתפילה וסיימתי ב-6:45. נכנסתי לבית עם הטלית, והבן שלי היה מופתע מאוד לראות אותי. הוא שאל אותי 'אבא, באיזו שעה קמת?' עניתי לו: 'ב-5:27 כדי להספיק לתפילה'.

הוא אמר לי: 'אבא, אני יודע כמה שאתה אוהב לישון. זה באמת כזה חשוב לך?'

'זה מאוד חשוב לי, יותר מעוד שעה של שינה מתוקה'.

אחרי שבועיים שהוא ראה אותי קם מוקדם כל כך, הוא שאל אותי: 'תגיד אבא, נראה לך שתוכל להעיר אותי מחר בבוקר כדי שאבוא איתך לתפילה?'

לא הבנתי… מה, מי, מו? מה נפל עליו? למה שהוא ירצה לקום איתי לתפילה? אבל זרמתי איתו והתרגשתי. למחרת הערתי אותו. ויודע מה עשינו אחרי התפילה?"

הוא המשיך ולא חיכה לתשובה שלי: "נסעתי איתו למאפייה וקניתי לו את הקרואסון הכי גדול שהיה בוויטרינה, וכוס שוקו. ואז התקרבתי אליו, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו: 'רק שתדע שאני אוהב אותך ותמיד אוהב אותך, בלי קשר לתפילה. אבל אני גאה בך על הצעד שעשית היום'".

חנוכה אמנם עבר, אבל המלחמה הרוחנית שלנו ההורים עדיין כאן. זה הזמן להתחיל להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם.

הפוסט היו השינוי שאתם רוצים לראות בעולם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

יוסף השכיל לפענח את חלום פרעה בעזרת גילוי אלוקי, כפי שהוא עצמו הבהיר: "בִּלְעָדָי אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה". במקרה של שלמה, לעומת זאת, יש שלוש גישות עיקריות בעניין דרך ההכרעה שלו:
יש הסבורים שהוא הבין בחוכמתו כבר בשלב הצגת הטענות מי מהנשים דוברת אמת ומי משקרת, אם מתוכן דבריהן, אם מניסוח הטיעונים ואם מסגנון דיבורן; לעומת זאת, בגמרא נאמר ש"הופיע רוח הקודש בבית דינו של שלמה", וכי "יצאה בת קול ואמרה: 'היא אמו'" (מכות כג, ב); ואילו לפי הגישה הרווחת, שלמה הכריע בעזרת הלחץ הפסיכולוגי שהפעיל על הנשים, כשהורה שיביאו לפניו חרב וציווה לגזור את הילד לשניים. האישה שהייתה מוכנה לכך שהילד ייהרג הוכיחה בכך שהיא אינה אמו, וזו שרגש אימהי אותנטי ועמוק הניע אותה לבצע ויתור גדול וקשה ובלבד שהילד יחיה, הוכיחה בכך שהיא אמו.

משפט שלמה הנחיל לעולם תובנה חשובה שמי שמוכן להשמיד, להרוג ולאבד את הנתון במחלוקת, יש לערער על אמיתות טענתו, ומי שמוכן לוותר ולהקריב כדי לתת חיים וברכה לאותו דבר, פעולתו מעידה על אמינותו וצדקת דרכו.

רבי אברהם אבן עזרא השתמש בטענה המרכזית של משפט שלמה כמוטיב אלגורי בפיוט "צמאה נפשי" שנכנס לזמירות שבת. נאמר שם: "רְאֵה, לִגְבֶרֶת אֱמֶת / שִׁפְחָה נוֹאֶמֶת: לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת / וּבְנִי הֶחָי!" הכינוי "גברת אמת" רומז לשרה, הגברת, שהיא ובנה יצחק מסמלים את עם ישראל ותורתו, ואילו ה"שפחה" היא הגר, שיחד עם בנה ישמעאל מסמלים את העם הערבי ואת האסלאם. באנלוגיה למשפט שלמה, אבן עזרא פונה לה' שיראה שהאמת היא עם הגברת, שרה ועמה, ולא עם השפחה שנואמת כי בן גבירתה, יצחק, הוא הבן המת, ואילו ישמעאל הוא החי. זוהי טענת המוסלמים לפיה תורת ישראל מזויפת, ודתם היא החלופה החיה והצודקת. אבן עזרא בא לקבוע ששרה היא האם האמיתית, וצאצאיה מיצחק הם יורשי אברהם וממשיכיו שהאמת איתם.

מול ארגון הטרור, ששתי חרבות גדולות בחזית סמלו, יש צורך ב'חרבות ברזל' פעילות ויעילות שיביאו להכרעה במערכה האחרונה

בעזרת אבן עזרא, ברצוני להמשיך ולטעון שהרעיון אקטואלי ביותר בעימות הישראלי-ערבי של זמננו. בני ישראל ובני ישמעאל מתווכחים זה כמה דורות בשאלה למי שייכת ארץ ישראל, כאשר זה טוען כולה שלי וזה טוען כולה שלי. כאן הוויכוח אינו על הבן, אלא הבנים מתנצחים על האם: מיהם הבנים החוקיים של אמא אדמה, אדמת הארץ.

עם ישראל הוכיח לאורך כל הדרך "קשר של חיים" עם האם. הוא התנהג כבן האמיתי שאף מוכן לעשות ויתורים כואבים, כדי שהאם, הארץ, תחיה חיים של שלוםי טובה וברכה, ולא ייגזר דינה להרס ולמלחמה.

מאז תוכנית החלוקה ועד הנסיגה מרצועת עזה, מדינת ישראל גילתה נכונות לוותר על חלקים מעצמה ובשרה, כדי שהארץ והיושבים בה יישבו בשלום. ישראל דאגה לפתח את הארץ, להפריח ולהפיח חיים בה. מנגד, אויבינו מתנהגים כמו האם המזויפת ומוכנים להרוג ולהרוס, להיאבק ולהילחם, כדי ליצור מצב מתמשך של "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה".

משפט שלמה ומשפט הפיוט של אבן עזרא הולמים בזמננו ביותר גם בהיבט נוסף. אנו רואים כיום כיצד אהדת ההמונים בעולם נתונה לערבים. הרקע לכך נעוץ בין השאר בעובדה שמדינת ישראל נתפסת כגבירה, כשלטון חזק וכובש המנצל את כוחו, ואנו נחשבים לאימפריאליסטיים, קולוניאליסטיים ודורסניים, וכך האמפתיה ניתנת באופן אוטומטי למי שנמצאים, כביכול, במעמד השפחה והקורבן – מקופחים ומנושלים, כבושים ומותקפים.

בסיפור משפט שלמה התנ"ך נמנע, לדעתי, במתכוון מלגלות לנו מי האם האמיתית, המתלוננת או המגיבה, ואם היו הבדלי מעמדות ביניהן. המקרא מלמד אותנו שהאמת והצדק אינם תלויי מעמדות ולא נבחנים לפי הצלחות וכישלונות, אלא לפי מבחן האמת והצדק בלבד. לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת שהתוקפנות והדורסנות הם לחם חוקם של אויבינו, והעובדה שהם מנוצחים וסובלים אשמתם היא ולא אשמתנו.

החרב שהביאו לשלמה במשפטו רק הונפה, ומייד הביאה להכרעה במערכה הראשונה. מול ארגון הטרור, ששתי חרבות גדולות בחזית סמלו, יש צורך ב'חרבות ברזל' פעילות ויעילות שיביאו להכרעה במערכה האחרונה.

הפוסט חרב שלמה ו"חרבות ברזל" הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

במערכה הראשונה יוסף חולם, אך אינו מציע פתרון: "וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה. במערכה השנייה יוסף נמצא במעמד פותר החלום של אחרים, ופתרונו מתממש: "וַיָּשֶׁב אֶת שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה. וְאֵת שַׂר הָאֹפִים תָּלָה כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף". במערכה השלישית יוסף פותר את חלומות פרעה, אך גם מתמנה להיות האיש האחראי למימושן בפועל. התיאור המקראי אינו מותיר מקום לספק: רצונותיו, מעשיו, תקוותיו והצלחותיו נישאים על כנפי חלומותיו. "יוסף לא נמכר אלא ע"י חלום שנאמר 'ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא לכו ונמכרנו וגו", ולא מלך אלא ע"י חלום שנאמר 'ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם'" (תנחומה וישב, ט).

מדוע בחר פרעה בפתרונו של יוסף וכיצד ידע, אם בכלל, כי פתרונו נכון? ובלשון חכמים: "ר' יהושע דסיכנין בש' ר' לוי פותרים היו אותו, אלא שלא היה קולן נכנס לאוזניו, שבע הפרות הטובות, שבע בנות את מוליד, שבע הרעות, שבע בנות את קובר, שבע השיבולים הטובות, שבע אפרכיות את מכבש, שבע הרעות, שבע אפרכיות מורדות בך..".

התשובה, לדעתי, מקופלת בדברי המדרש: "שלא היה קולן נכנס לאוזניו". יוסף כפותר חלומות מגיע עם 'קבלות', והוא עומד במבחן התוצאה. ריבוי הפרטים והאריכות בתיאור הם הראיות הרבות 'מן השטח' שיאפשרו לפרעה לחקור את העניין, ולבסוף להיות קשוב דווקא  לפתרונו של יוסף.

עם ישראל מעולם לא היה עם של עבדים, זו אינה בעיה גנטית ולא גזרת גורל

מדוע נבחר סיפורו של יוסף להיות החוליה הראשונה בשכבת המשפחות והשבטים? במה תורמת עובדת היותו משנה למלך פרעה ליסודות היווצרותו של עם ישראל ב'רחם המצרית'? לדעתי, גדולתו של יוסף והשפעתו הדרמטית על כל תושבי העולם העתיק מתכתבות ישירות עם הפסוק הבא מפרשת נח: "ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען". מי שקולל בפרשת נח עקב מעשהו הוא חם וצאצאיו, ברם יסודותיו של עם ישראל מן העם העברי נמשכים מן הגזע השמי. כיצד ייתכן שמצרים מבניו של חם מעבידים את ישראל בפרך? על פי פסוקי המקרא, המצב היה צריך להיות הפוך בתכלית!

כאשר משה יבשר לזקני ישראל על הגאולה הצפויה, יכולים היו להצביע על היותו של עם ישראל עם של עבדים שאין להם כל סיכוי להיות בני חורין. כתגובה, יכול היה משה להוכיח כי עם ישראל מעולם לא היה עם של עבדים. זו אינה בעיה גנטית ולא גזרת גורל! עובדה, "עד לא מזמן הציל אחד מבני עמנו, יוסף הצדיק שמו, את העם המצרי, ושלט בו ללא עוררין. תקופת שלטונו, סיפוריו, ועצמותיו של יוסף הן עדות חיה להיותנו עם בני חורין, שרק רוע גזרותיו של פרעה הוריד אותנו לעבדות נוראית ולמ"ט שערי טומאה".

העברי הראשון שזכה להיות שליט באימפריה המצרית הוא יוסף הצדיק. האירוע שבגינו הוא זכה לכך הוא פתרון חלומו של פרעה, ונכון יותר לומר, קבלת אחריות על מימוש הפתרון שהוא עצמו פתר לפרעה. בל נשכח כי חלומותיו של יוסף היו מן הסיבות הישירות לירידת בני ישראל למצרים, אבל במצרים נעשינו לעם ובכך התקיימו דברי ה' לאברהם: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה". במבט-על, בחר ה' את החלום מתוך ארגז הכלים האין-סופי שלו, ככלי מרכזי במציאות האנושית המסובכת שבעזרתו הוא הוציא לפועל את תוכניתו.

כאז כן עתה, "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". בכל שנות הגלות חלמנו על ממשלה יהודית, צבא יהודי ומדינה יהודית. כשזכינו לכך נהיינו כחולמים, עסוקים בבעיות הקטנות של הקיום האישי והלאומי, ואין אנו מתפנים לראות את התמונה הגדולה. אנחנו, כמו בני יעקב, מתקשים לקבל את הגשמתו של החלום הגדול בתולדות עמנו.

הפוסט החלום ככלי מרכזי במציאות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חשבתי על כך שזה למעשה התפיסה התיאולוגית של יהדות אתיופיה, המבקשת מאיתנו לגלות את האור הפנימי דווקא ברגעי חושך. ברגעים החשוכים והאפלים, משהו מאיתנו מבקש להתפרץ החוצה ולעשות טוב בעולם. המנהגים הדתיים היו מעוגנים ביסוד מוסרי, לפיו כולם שווים לפני הקב"ה. תפיסה זאת, בין היתר, היא הסיבה שאדם מוכן להקריב את עצמו למען הכלל. מה עוד התפיסה הזאת יכולה להאיר לנו עוד על התקופה שאנו נמצאים בה?

לפני כשלוש שנים העברתי קורס בשם "אתגר השונות במוסדות החינוך". בכיתה ישבו סטודנטים רבים מהמגזר הערבי, וחשבתי לעצמי שמפגש בין מרצה ממוצא אתיופי לסטודנטים ערבים-ישראלים – איננו דבר חריג. להפתעתי, התברר לי שהמפגש יצר הזדמנות יוצאת דופן להעלות נושאים חשובים שנגעו בעיקר בשאלות של זהות כערבי-ישראלי וכאתיופי-ישראלי במרחב של מדינה יהודית ודמוקרטית.

הרגשתי שזאת הפעם הראשונה בחיי שבה אני מקבל הכרה מלאה על יהדותי

באחד השיעורים התגלעה מחלוקת די רצינית בינינו, ביחס ללגיטימיות של ישראל להילחם בעזה. הם התנגדו באופן נחרץ למבצע, בטענה שהם קודם פלסטינים ואחר כך הם ישראלים. לא הסכמתי איתם. טענתי שהם מוכרחים להפריד בין "זיהוי" ל "זהות". אומנם אתם דוברים את אותה השפה וקצת דומים להם, אבל אתם לא באותה זהות. חמאס זה לא אתם, ואתם לא חמאס. זה כמו לטעון שכל השחורים באמריקה, 40 מיליון איש, הם בעלי אותה זהות.

אחד הסטודנטים זעק אליי בכאב: "אנחנו ערבים! אתה כיהודי לעולם לא תבין אותנו". השתתקתי. הרגשתי שזאת הפעם הראשונה בחיי שבה אני מקבל הכרה מלאה על יהדותי. וממי? מערבי-ישראלי. אירוע זה העלה שאלות עמוקות הנוגעות להכרה ולהיכרות בינינו לבין עצמנו, וגם בינינו לבין הקבוצות השונות המרכיבות היום את החברה הישראלית. מי מהצדדים חי באשליה? מי מבין הצדדים אינו מגלה אחריות או מתרשל?

השאלות הללו היו כבדות משקל, אבל נראה שמשהו השתחרר בעקבות המלחמה. היינו אוטומטיים, ועכשיו התפכחנו. קרוב ל-80% מערביי ישראל, בצורה כזאת או אחרת, תומכים או לא מביעים התנגדות למלחמה. זאת מהפכה! לכן, זו ההזדמנות לשאול את עצמנו: מה הופך אותנו לישראלים?

ב"אנחנו הישראלי", פרופ' אבי שגיא טוען: "לא חברים באמת כל האזרחים הישראלים; וקהילות רבות בנו לעצמן אנחנו חליפי כגון 'אנחנו  הדתיים' או 'אנחנו הפלסטינאים בישראל'. המונח 'אנחנו' כאן מציין סוג של תודעה עצמית ייחודית של המשתמשים בו בגוף שני רבים, והוא מבטא יחסי זיקה שאינם דומים ליחסי הזיקה ב'אנחנו הישראלי'".

דווקא מהמקום הזה אני מאמין שנוצרה פה הזדמנות יוצאת דופן, כעם ריבוני, להמשיך ולהשתית ערכים יהודיים, כמו סובלנות, פלורליזם ומשפט צדק, ובכך לחדש את הברית. בכך להרחיב את מושג "אנחנו הישראלים" מתפיסה מגזרית לתפיסה ממלכתית.

כחלק מתהליך זה, אני מבקש מצד אחד לנהוג ביד קשה ובאפס סובלנות בכל מי שמביע תמיכה בחמאס. חמאס הוא רוע מוחלט. הוא לא אנושי, ומי שאינו אנושי שלא יצפה שיתנהגו כלפיו באופן אנושי; מצד שני, אני מבקש לחשוב על "אנחנו הישראלים" ולהציע להפוך את התקווה להמנון של כולם. אני מבקש להציע שהמנון "התקווה" יכלול את השורה "נפש ישראלי הומייה" במקום "נפש יהודי הומייה".

עוד חיזוק להצעה שלי הוא העובדה שבני יהדות אתיופיה כיהדות מקראית לא קראו לעצמם יהודים, אלא "ישראל" או "בית ישראל". כאשר אני שר את התקווה אני דומע, והמילים והמנגינה מצליחות בכל פעם לפרוט על נימי נשמתי. דווקא בגלל זה אני חושב על חבריי הישראלים הציונים שאינם יהודים (נוצרים, צ'רקסיים, בדואיים, מוסלמים, דרוזים). הם עומדים ביום העצמאות כאזרחים, כחיילים וכקצינים ובאמצע ההמנון הם נתקעים ב"נפש יהודי הומייה". כל המילים בתקווה מביעות משהו אנושי וניתנות לפרשנות אוניברסלית. כולנו, כל אזרחי ישראל, הפנמנו במלחמה שיש לנו גורל אחד. "וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן". אחים אנחנו, עם גורל אחד.

הפוסט נפש ישראלי הומייה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

האסון שקרה לנו בשבת שמחת תורה תשפ"ד ניפץ כמה קונספציות של העשורים האחרונים, שחוללו מהלכים מדיניים הרי גורל, ברמה הטקטית והאסטרטגית. אלה שנבעו מהקונספציה ששורשי הסכסוך בין ישראל לאויבינו הוא טריטוריאלי ביסודו, שהם נלחמים בנו בגלל 'כיבוש' חלקים מארץ ישראל במלחמת ששת הימים. לכן ויתורים טריטוריאליים עשויים לפתור את הסכסוך, בין אם ייעשו בהסכם ובין אם ייעשו בנסיגה חד-צדדית; הקונספציה שניתן לבנות אמון הדדי ויחסי שלום בר קיימא, משום שאויבינו ככל בן אנוש, רוצים שלום, שקט, שגשוש כלכלי ועתיד טוב לילדיהם; והקונספציה שלא כולם שם תומכים בטרור שמופעל כלפינו והם ייטיבו להתמודד איתו ולהילחם בו: "בלי בצלם, בלי בג"ץ ובלי אימהות נגד שתיקה", ועוד.

כעת, כאשר כמעט כל מה שהזהירו עליו קרה בפועל בכמה שעות, ובצורה אכזרית ושטנית, רבים שינו את דעתם

אולם, למען האמת ההיסטורית, צריך להזכיר שלא כל הציבור היה שותף לקונספציות הללו. לגבי חלק מהם אפילו רובו התנגד. המתנגדים יצאו למאבק ציבורי כדי לנסות למנוע את המהלכים המדיניים שנגזרו מהם. הם ראו בצורה ברורה את הסכנות שעלולות לצמוח מהם, וקראו שלא להפקיד (להפקיר) את ביטחוננו בידי אויבינו. אלה מעמידים פנים של מבקשי שלום, כחלק מהונאה של תורת השלבים, להשמדתנו.

אולם בשעתו התייחסו לדעתם בזלזול, וניסו להשתיקם לבל תישמע באופן הראוי, ולבל יתקיים שיח ציבורי מעמיק ואחראי. כעת, כאשר כמעט כל מה שהזהירו עליו קרה בפועל, בכמה שעות ובצורה אכזרית ושטנית, רבים שינו את דעתם.

בדמוקרטיה יש זכות ביטוי לכל דעה, וחילוקי הדעות מוכרעות על פי רוב. אולם בעידן התקשורתי, כאשר הדיון הציבורי מתקיים באמצעי התקשורת, באולפני הטלוויזיה וברשתות החברתיות, נשמעות בדרך כלל העמדות של הקצוות ושל הצעקנים. אלה מתיימרים לטעון שהם מייצגים את דעת הרוב. אולם הרוב הוא דומם, יש לו דעה, וראוי שהיא תילקח בחשבון כאשר נושא חשוב וגורלי עומד על הפרק. אולם במתכונת הקיימת של השיח, לרוב דעתו לא נשמעת. בעלי דעה והשפעה על התקשורת מנסים להשתיק את השמעת הדעה של מי שחולק עליהם ומתריע מפני הסכנות הכרוכות בה. הם מבקשים להשתלט על השיח הציבורי ולמנוע דו-שיח מעמיק ואחראי בהתאם לחשיבות הנושאים העומדים על הפרק. אלה מופתעים כאשר ההתרעה התממשה, במחיר כבד.

בפרשתנו דנים המפרשים בסוגיה דומה. אופן הצגת הדברים בתורה משקף את תופעת השתקת הדעה וההתרעה בזמן אמת, ואת מחירה הכבד כאשר היא התממשה. לאחר שיוסף מציג לאחיו את הדרישה, שנראית כבלתי אפשרית מצד יעקב, להביא אליו את בנימין, ולוקח את שמעון כבן ערובה, מתעורר חשבון נפש בקרב האחים. זה נראה כעונש משמיים על מכירת יוסף והתכחשות לאחווה: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בראשית מב, כא).

ראובן מאשים את אחיו בכך שלא שמעו בקולו כאשר התריע בפניהם לפני המכירה: "וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ" (שם כב). המפרשים הצביעו על כך שבשעת המכירה התורה לא מזכירה את האמירה של ראובן (יפה תואר, תו"ש כאן עט). הרמב"ן (כאן) ומפרשים נוספים מורים על עיקרון פרשני, שהתורה מקצרת בתיאוריה בזמן ההתרחשות ומזכירה את הדבר בדיעבד (עפ"י מידה י"ז מל"ב מידות, עיי"ש בתו"ש). אולם, עדיין לא מובן מדוע לא העדיפה התורה להזכיר את דברי ראובן בשעת ההתרחשות ו'לקצר' כאן?

שמא ביקשה התורה להדגיש שבשעת ההתרחשות והמחלוקת בין האחים, ראובן התריע מפני מה שעלול להתרחש אם יפגעו ביוסף. אך, האחים השתיקו את קולו ולא רצו לשמוע את דעתו. דעתו נשמעת ומוזכרת רק כאשר התרעתו התממשה, במחיר כבד. אולם, אז זה כבר היה מאוחר מדי.

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת בני מרדכי אברהם בן מלכה נ"י ולרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים

הפוסט הרוב הדומם והקול המושתק הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מה החזיק את יוסף בכל התקופה הזו? מה גרם לו ליזום, להצטיין ולא להישבר? יוסף האמין בכל ליבו כי החלומות שחלם מעידים על שליחות אלוקית, שליחות שסופה להתגשם באופן חיובי. ביטוי לכך מובא בדבריו אל אחיו: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב". תחושת השליחות גרמה ליוסף להרגיש כי ה' איתו לאורך כל הדרך.

תחושת שליחות דומה לוותה את אנטולי-נתן שרנסקי בזמן היותו בכלא בברית המועצות. נתן נחטף ב-15.3.1977 בידי אנשי הקג"ב, ליד פתח דירתו במוסקבה. "חטאו" של שרנסקי היה שפעל למען עליית יהודי בריה"מ לארץ. הוא עצמו הגיש בקשה לעלייה והרבה לשוחח עם עיתונאים זרים על הדיכוי הסובייטי שמונע מהם לעלות ארצה באופן חופשי. יחד עימו פעלה גם נטליה-אביטל שטיגליץ. יום לאחר שהשניים נישאו (5.7.1974) עזבה אביטל את בריה"מ בדרכה לישראל, אחרי שקיבלה רישיון עלייה. ההפרדה בין בני הזוג הייתה חלק מהמאמץ הרוסי לשבור את שרנסקי.

תחושת השליחות של יוסף ליוותה את נתן שרנסקי בזמן היותו בכלא בברית המועצות

נתן הואשם בריגול ובבגידה בבריה"מ. אישום הבגידה גרם לדאגה אמיתית לגורלו, שכן העונש על בגידה הינו מוות. אביטל המשוחררת לא נחה לרגע. מייד כשעלתה ארצה הצטרפה למאבק חובק עולם תחת הסיסמה "שלח את עמי", שקראו מפגינים מול השגרירויות הרוסיות. המפגינים דרשו לאפשר למבקשי העלייה לעלות ארצה. מאוחר יותר הפכה הקריאה לדרישה לשחרר את "אסירי ציון" – כינוי למסורבי העלייה שנכלאו בכלא הרוסי.

שרנסקי נכלא בכלא לפורטובו, סירב לקבל סנגור מהקג"ב והחליט לייצג את עצמו. אל המשפט הגיע אחיו לניה, שסיקר באומץ את משפט הראווה ודיווח עליו לעיתונות הזרה. מילות הסיכום שלו כסנגור עצמי היו "לשנה הבאה בירושלים!"

שרנסקי נידון ל-13 שנות מאסר, מתוכן שהה כ-400 יום בצינוק. מדי פעם הכריז על שביתת רעב,  כחלק ממאבקו לקבל את זכויותיו כאסיר.

כיצד החזיק מעמד בכלא ובמחנות הכפייה בתנאים קשים? הדיווחים שקיבל על מאבקה הבינלאומי של רעייתו אביטל עודד את רוחו. בנוסף, לפני שנפרדה ממנו, הספיקה אביטל להעניק לו ספר תהילים קטן. הספר הוחרם עם יתר חפציו. רק כשלוש שנים לאחר שנכלא, קיבל בחזרה את הספר. הוא מספר: "מייד החלטתי שאקרא את כל ק"ן פרקיו… האותיות היו זעירות, ועיניי התחילו לכאוב… מתעלם מהכאב, התחלתי להעתיק את המזמורים באותיות גדולות אל דף נייר. נזקקתי לכחצי שעה כדי להעתיק כל אחד. לאחר שנתתי לעיני, מנוחה ממושכת, התחלתי בתרגום… איני יכול לומר שהבנתי את המזמורים הבנה מלאה, אך חשתי את רוחם והבנתי לשמחותיו ולסבלותיו של המלך דוד, מחברם. מילותיו נשאוני מעל הבלי העולם הזה וכיוונו אותי אל הנצח. אהבתי במיוחד את מזמור כ"ג – 'גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי'" ('לא אירא רע,' עמ' 215 -216).

9 שנים לאחר שנכלא, שוחרר שרנסקי בעסקת חילופי שבויים עם האמריקאים. שחרורו סוקר בהבלטה בתקשורת העולמית. אחרי 12 שנות פרידה זכה להיפגש עם רעייתו אביטל, לה אמר בעברית: "סלחי לי שאיחרתי קצת…". מייד עם שחרורו קיבל שרנסקי דרכון ישראלי ועלה ארצה. בנתב"ג המתינו לו ראשי המדינה פרס ושמיר. נסיעתו הראשונה הייתה לכותל המערבי. "כשאני מחזיק את ספר התהילים שלנו, נשקתי את אבני הכותל ובירכתי 'ברוך מתיר אסורים'", כתב שרנסקי. כמו יוסף, חש נתן שה' עימו והעלה אותו מהבור למעמד רם בארץ ישראל.

Yaakovspok1@gmail.com

הפוסט מהבור אל ראש התור הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.