מערכת שבתוןמנחם בהט, פתח תקווה, מהנדס אלקטרוניקה
אנו עדים לשיח ער לגבי מטרות המלחמה לטווח הקצר, שבאופן טבעי קשורות להשגת היעדים הצבאיים שהוגדרו בתחילת המלחמה ולשחרור החטופים.
האם אנו חושבים גם על מטרות ארוכות טווח, כלומר על תמונת הסכסוך שלנו עם הפלשתינים בעוד מספר שנים מהיום? מובן שהפתרון לבעיית השליטה העתידית בעזה מושפע מנקודת המבט הפוליטית. מי שמאמין בפתרון 'שתי מדינות' ישקול שליטה של הרשות הפלשתינית ברצועה (כמו האמריקנים), אולי בתנאים מסוימים (ללא אבו מאזן, רק אם יופסקו התשלומים למשפחות השאהידים וכו'); מי שמאמין בפתרון של 'מדינה אחת' יתמוך בהשארת השליטה של צה"ל לתקופה ארוכה עם שלטון אוטונומי פלשתיני כזה או אחר ברצועה, בדומה למה שקורה כעת בשטחי יו"ש.
אולם, האם בפתרון בעיית השליטה ברצועת עזה פתרנו את בעיית חמאס לטווח הארוך? ברור שלא. גם אם נצליח להכריע צבאית את חמאס ברצועת עזה, ונחסל את שדרת הפיקוד שלו ואת היכולות הצבאיות שלו, עדיין תישאר האידיאולוגיה של חמאס הקוראת להשמדת ישראל, אידיאולוגיה שזוכה לתמיכה רחבה בקרב ערביי יו"ש, האוכלוסייה של רצועת עזה והמרחב הערבי סביבנו (ירדן, מצרים, טורקיה וארצות אחרות).
עלינו לבסס מערכת הסברה שתוקיע את חמאס בכל פורום אפשרי, ובעיקר תרדוף את הגורמים השונים שנותנים לו לגיטימציה
האידיאולוגיה הזו אינה רק איום רעיוני. מה שקרה ב'שבת השחורה' מהווה חידוש מבחינת החשיבה הפלשתינית: מעם שניגף מולנו כמעט בכל התחומים שבהם הם התעמתו מולנו במהלך הסכסוך, הם עברו לעם שיש לו הצלחה וגאווה ב"הישגים" שלו; העם שכמעט באופן כרוני היה עם של מיליציות לא מאורגנות שאופיין בשחיתות, מתגלה לנו אחרת לגמרי במבצע שנוהל בצורה מאורגנת ומתוחכמת, תוך לימוד נקודות התורפה שלנו ובניית כוח חזק שידע לנצל נקודות חולשה אלה.
היכולת הזו לא תיעלם, והמשמעות היא שערביי יו"ש ישאפו לחקות את מה שקרה ב-7 באוקטובר, תוך עידוד והכוונה מחמאס, מחיזבאללה וכו'. בנוסף, הגבולות ה"שקטים" הארוכים שלנו עם מצרים וירדן יהפכו לגבולות שמהם יישקפו איומים פוטנציאליים של מבצעים דומים כל הזמן. אלו האתגרים שנידרש לעמוד בהם בעתיד הלא רחוק, ולדעתי עלינו להגדיר מטרות המשך למלחמה:
- הנצחת התבוסה של חמאס לדורות
עלינו לעמוד על כך שצפון הרצועה לא ייבנה אלא יישאר הרוס, כאנדרטה למלחמה ולהרס שתושבי הרצועה הביאו עלינו ועל עצמם. שטח זה יהפוך להיות שטח ישראלי לא מיושב (למעט בחלק הצפוני שלו, שבו ניתן להרחיב את ההתיישבות הקיימת וגם לחדש, אפילו סמלית, את יישובי גוש קטיף) ונשלט צבאית על ידי צה"ל. השטח הזה, מעבר להיותו רצועת הגנה, יהווה סמל לניצחון שלנו על העם הפלשתיני, וכמו אחרי מלחמת העצמאות, עלינו גם לבנות את הקונצנזוס בתוכנו לצורך בהנצחת הניצחון הזה והמשמעות שלו לדורות.
החלק הדרומי לא ייבנה מחדש כ'אזור מפותח כלכלית', אלא יתפקד כמעין 'מחנה פליטים' גדול שבו יסופקו תנאים בסיסיים בלבד. המודל של גרמניה ויפן שלאחר מלחמת העולם השנייה לא יכול להתקיים כאן, בגלל האידיאולוגיה החמאסית הרדיקלית שהאוכלוסייה מאמינה בה. זה יוביל להגירה הדרגתית של פלשתינים למקומות שונים בעולם וידלל את אוכלוסיית הרצועה (רעיונות אלה שאבתי ממאמרו של ד"ר יגאל כרמון ממכון ממר"י). - השמדה אידיאולוגית של חמאס
עלינו לגרום לכך שהאוכלוסייה תומכת חמאס תראה בעיניה את ריסוק המוסדות של חמאס (אגודות צדקה, בתי ספר, אוניברסיטאות) ואת גירושם של תומכי חמאס מיו"ש.
חלק משמעותי ממאבק זה צריך להתבצע בחו"ל, בעיקר באירופה ובארה"ב, שם עלינו לבסס מערכת הסברה אפקטיבית שתוקיע את חמאס בכל פורום אפשרי, ובעיקר תרדוף את הגורמים השונים – פרטיים וארגוניים – שנותנים לו לגיטימציה והופכים אותו ל'ארגון לוחמי חופש'. בשתי הזירות הללו – יו"ש וחו"ל – עלינו ללמוד לנהל מלחמה כלכלית, פוליטית משפטית ורעיונית, וברור שהיא מורכבת ומסובכת בהרבה מהמאבק הצבאי.
אין לי פתרון קסם למאבק בתומכים של חמאס בירדן, בלבנון, בטורקיה ובקטאר, אבל הנחישות שלנו והמאבק הבין-לאומי שנכפה יוכלו לגרום לרעיון האידיאולוגי של חמאס לגווע לאיטו. - הסכמה לאומית
עלינו להסכים בתוכנו שאנו מוכנים למאבק חסר הפשרות שתיארתי, שעלול להמשיך אולי עשרות שנים עד למיטוט הרעיון של חמאס במרחב שלנו ובעולם כולו. הסכמה כזו תאפשר לנו את אורך הנשימה מול ההתנגדות הצפויה בעולם ואולי אף מול בידוד מדיני וכלכלי, אבל חשוב מזה: היא תחזיר את המערכת הפוליטית שלנו לשפיות ולהתמקדות במטרות המשותפות, בשיקום המדינה, הצבא והחוסן הלאומי שלנו.
במאמר זה לא נגעתי בבעיה של החזית הצפונית, שקשורה כמובן למאבק בחמאס, אבל בעלת מאפיינים שונים. אומנם זהו אויב דומה, אבל נראה שכרגע המאבק מולו הוא במישור של שטחים והגמוניה, ופחות במישור האידיאולוגי.
