הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')ברוב השנים קוראים את פרשת מקץ בחנוכה, ומפטירים בספר זכריה. השנה נקרא את הפטרת הפרשה שמתארת את משפט שלמה. הדמיון בין הפרשה להפטרה בולט ביותר: שתיהן מתחילות מחלום רב-משמעות של מלך. בפרשתנו: "וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם", ובהפטרה: "וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם". בהמשך, שני האישים המרכזיים פענחו תעלומה, ועקב כך הכול הכירו בחוכמתם. יוסף פענח את תעלומת החלומות, ופרעה הכריז: "אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ", ושלמה פענח את משפט הנשים, ו"כָל יִשְׂרָאֵל… רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱ-לֹהִים בְּקִרְבּוֹ".
יוסף השכיל לפענח את חלום פרעה בעזרת גילוי אלוקי, כפי שהוא עצמו הבהיר: "בִּלְעָדָי אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה". במקרה של שלמה, לעומת זאת, יש שלוש גישות עיקריות בעניין דרך ההכרעה שלו:
יש הסבורים שהוא הבין בחוכמתו כבר בשלב הצגת הטענות מי מהנשים דוברת אמת ומי משקרת, אם מתוכן דבריהן, אם מניסוח הטיעונים ואם מסגנון דיבורן; לעומת זאת, בגמרא נאמר ש"הופיע רוח הקודש בבית דינו של שלמה", וכי "יצאה בת קול ואמרה: 'היא אמו'" (מכות כג, ב); ואילו לפי הגישה הרווחת, שלמה הכריע בעזרת הלחץ הפסיכולוגי שהפעיל על הנשים, כשהורה שיביאו לפניו חרב וציווה לגזור את הילד לשניים. האישה שהייתה מוכנה לכך שהילד ייהרג הוכיחה בכך שהיא אינה אמו, וזו שרגש אימהי אותנטי ועמוק הניע אותה לבצע ויתור גדול וקשה ובלבד שהילד יחיה, הוכיחה בכך שהיא אמו.
משפט שלמה הנחיל לעולם תובנה חשובה שמי שמוכן להשמיד, להרוג ולאבד את הנתון במחלוקת, יש לערער על אמיתות טענתו, ומי שמוכן לוותר ולהקריב כדי לתת חיים וברכה לאותו דבר, פעולתו מעידה על אמינותו וצדקת דרכו.
ר
בי אברהם אבן עזרא השתמש בטענה המרכזית של משפט שלמה כמוטיב אלגורי בפיוט "צמאה נפשי" שנכנס לזמירות שבת. נאמר שם: "רְאֵה, לִגְבֶרֶת אֱמֶת / שִׁפְחָה נוֹאֶמֶת: לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת / וּבְנִי הֶחָי!" הכינוי "גברת אמת" רומז לשרה, הגברת, שהיא ובנה יצחק מסמלים את עם ישראל ותורתו, ואילו ה"שפחה" היא הגר, שיחד עם בנה ישמעאל מסמלים את העם הערבי ואת האסלאם. באנלוגיה למשפט שלמה, אבן עזרא פונה לה' שיראה שהאמת היא עם הגברת, שרה ועמה, ולא עם השפחה שנואמת כי בן גבירתה, יצחק, הוא הבן המת, ואילו ישמעאל הוא החי. זוהי טענת המוסלמים לפיה תורת ישראל מזויפת, ודתם היא החלופה החיה והצודקת. אבן עזרא בא לקבוע ששרה היא האם האמיתית, וצאצאיה מיצחק הם יורשי אברהם וממשיכיו שהאמת איתם.
מול ארגון הטרור, ששתי חרבות גדולות בחזית סמלו, יש צורך ב'חרבות ברזל' פעילות ויעילות שיביאו להכרעה במערכה האחרונה
בעזרת אבן עזרא, ברצוני להמשיך ולטעון שהרעיון אקטואלי ביותר בעימות הישראלי-ערבי של זמננו. בני ישראל ובני ישמעאל מתווכחים זה כמה דורות בשאלה למי שייכת ארץ ישראל, כאשר זה טוען כולה שלי וזה טוען כולה שלי. כאן הוויכוח אינו על הבן, אלא הבנים מתנצחים על האם: מיהם הבנים החוקיים של אמא אדמה, אדמת הארץ.
עם ישראל הוכיח לאורך כל הדרך "קשר של חיים" עם האם. הוא התנהג כבן האמיתי שאף מוכן לעשות ויתורים כואבים, כדי שהאם, הארץ, תחיה חיים של שלוםי טובה וברכה, ולא ייגזר דינה להרס ולמלחמה.
מאז תוכנית החלוקה ועד הנסיגה מרצועת עזה, מדינת ישראל גילתה נכונות לוותר על חלקים מעצמה ובשרה, כדי שהארץ והיושבים בה יישבו בשלום. ישראל דאגה לפתח את הארץ, להפריח ולהפיח חיים בה. מנגד, אויבינו מתנהגים כמו האם המזויפת ומוכנים להרוג ולהרוס, להיאבק ולהילחם, כדי ליצור מצב מתמשך של "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה".
משפט שלמה ומשפט הפיוט של אבן עזרא הולמים בזמננו ביותר גם בהיבט נוסף. אנו רואים כיום כיצד אהדת ההמונים בעולם נתונה לערבים. הרקע לכך נעוץ בין השאר בעובדה שמדינת ישראל נתפסת כגבירה, כשלטון חזק וכובש המנצל את כוחו, ואנו נחשבים לאימפריאליסטיים, קולוניאליסטיים ודורסניים, וכך האמפתיה ניתנת באופן אוטומטי למי שנמצאים, כביכול, במעמד השפחה והקורבן – מקופחים ומנושלים, כבושים ומותקפים.
בסיפור משפט שלמה התנ"ך נמנע, לדעתי, במתכוון מלגלות לנו מי האם האמיתית, המתלוננת או המגיבה, ואם היו הבדלי מעמדות ביניהן. המקרא מלמד אותנו שהאמת והצדק אינם תלויי מעמדות ולא נבחנים לפי הצלחות וכישלונות, אלא לפי מבחן האמת והצדק בלבד. לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת שהתוקפנות והדורסנות הם לחם חוקם של אויבינו, והעובדה שהם מנוצחים וסובלים אשמתם היא ולא אשמתנו.
החרב שהביאו לשלמה במשפטו רק הונפה, ומייד הביאה להכרעה במערכה הראשונה. מול ארגון הטרור, ששתי חרבות גדולות בחזית סמלו, יש צורך ב'חרבות ברזל' פעילות ויעילות שיביאו להכרעה במערכה האחרונה.
