פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)לפני מספר שנים נזדמנתי לאולם הגדול בבית המשפט העליון. שלושה שופטים נשואי פנים, דנו בכובד ראש בעתירה לבג"ץ שעסקה באחד הנושאים ה'פוליטיים' החמים והנפיצים שעמדו באותם ימים על סדר היום הציבורי והובאו, כנהוג במקומותינו, לדיון והכרעה דווקא בבית המשפט.
בחלוף כשלוש שעות של דיון עֵר, החליטו השופטים לדחות את החלטתם למועד אחר, והתפנו לטפל בתיק הבא. עניינו היה בערעורו של נאשם בפלילים, "ערעור חומרה" בלשון המשפטנים, שביקש להקל מעט בעונש שנגזר עליו, מאסר בן חמש שנים.
הנאשם, מלווה בשני 'מלאכי שרת', אנשי שירות בתי הסוהר, ולבוש במדי האסיר הכתומים, הוכנס מהדלת הצדדית לתא הנאשמים. הוא נופף בידו לבני המשפחה המעטים, וביניהם אמו הקשישה, שהגיעו במיוחד מהגליל, מרחק נסיעה של כמה שעות, כדי לתמוך בבנם ולהראות לו שלא שכחו אותו.
ואז, בתוך שלוש דקות, עוד לפני שהנאשם הספיק לחמם את הספסל שישב עליו, ובוודאי לא להבין מה דובר באולם, דחו השופטים את ערעורו ופנו לטפל בתיק הבא.
מבלי להיכנס לפרטי התיק ולצדקת ההכרעה, הייתה זו עדות נוספת, אילמת-משהו, לקלות שבה נחרץ גורל חירותו של אדם. "כשמדובר בתקופת מאסר כה ממושכת, עוד חצי שנה, פחות חצי שנה, מה זה כבר מְשַנֶה?", הפטיר אחד הנוכחים.
אבל זה מְשַנֶה. ועוד איך. בשביל אדם שחירותו נשללה, ואפילו הוא פושע, איש רע מעללים, היושב בדין מאחורי סורג ובריח בשל פשעים שביצע, כל יום קובע. גם לו, כמו גם לבני משפחתו, עשויה כל שעה להידמות לנצח. חלוף הזמן ושגרת החיים מאחורי חומות הכלא אינם בהכרח מקלים את המצב.
נזכרתי באנקדוטה הזאת בעקבות קריאה חוזרת ב"פרשת השבוע", תרתי משמע. פרשה שבה מתערבבים שוב עבר והווה, מציאות ודמיון. מאסרו של יוסף וגורלם של מאות אנשים, החטופים ובני משפחותיהם, שנמצאים כלואים אי שם, וכל יום – אם לא שעה – נדמים בעיניהם כנצח.
"ויהי מקץ שנתיים ימים", פותחת הפרשה. אכן, כדרכה של תורה במקומות הרבה היא מותירה לפנינו 'חור שחור' ואינה מגלה לנו מה היה עם יוסף באותם ימים. ולא ניום או יומיים, אלא 'שנתיים ימים'.
730 יום. 17,520 שעות, ולמעלה ממיליון דקות של צער, כאב וסבל אין קץ. וטרם רואים את הסוף.
ביטוי לכך שבתקופת השבי "כל יום הוא נצח", ניתן במלים הפותחות את הפרשה: לא סתם "ויהי מקץ שנתיים", אלא "שנתיים ימים". ללמדנו, שכל יום נספר ונחווה, על כאביו, סבלו וקשייו.
ניתן רק לדמיין מה עבר על יעקב אבינו, אביו הזקן של יוסף, הדואג והדואב, הכואב והאוהב, בכל אותם ימים ושעות. כפי שרומז לנו הכתוב, חייו כבר לא היו חיים, גיהינום של ממש: "וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם, וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה" (בראשית לז, לה. למשמעות המילה "שאולה" בהקשר זה, אם היא מכוונת כלפי הקבר או הגיהנום, ראו תרגומי המקרא, אבן עזרא ו"כלי יקר" על אתר).
"וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו". בעקבות דברי חז"ל (בראשית רבה פד), העצימו הפרשנים עוד יותר את משמעות הפסוקים, כשפירשו ש"אביו" זה מכוון כלפי יצחק, הסבא. לשיטתם, היה זה אֵבֶל בין-דורי. ומכל מקום, יש כאן אֵבֶל, שְאוֹל, גיהינום. חוסר ודאות באשר לגורלו של הבן האהוב ומישוש באפלה, שלעתים קשה יותר מהמציאות הוודאית והכואבת. בכי בלתי פוסק, שקולו נשמע וזועק, מסוף העולם ועד סופו.
בפרקים הקודמים נדמה היה לרגע שהסבל הנורא עומד לבוא לקיצו. יוסף ניתן ביד שר בית הסוהר, והופך להיות 'מספר' נוסף במצבת האסירים שכלואים שם. בצוותא חדא, עם 'כל האסירים אשר בבית הסוהר', אנשים נטולי שֵם ודמות.
ואז, נגלית קרן אור. בעקבות חטאם של שר המשקים ושר האופים, יוסף הופך להיות משרתם של שני אדונים אלה (מ, ד). ועם פתרון החלום שיוסף פותר להם, נראית תקוות השחרור מציאותית מתמיד, 'בקרוב ממש'.
אכן, כגודל התקווה והציפייה כך גודל האכזבה והכאב. "ולא זכר שר המשקים את יוסף, וישכחהו" (מ, כג). החזרה הכפולה של הפסוק – "ולא זכר" – "וישכחהו" – מבטאת את שברון הלב הגדול.
כאמור, איננו יודעים מה עבר על יוסף באותם שנתיים איומות. אבל ניתן לשער שלא היו אלה שנים שמחות. לא ליוסף ולא לאביו ובני משפחתו.
ובמעבר חד, "בשינויים המחויבים". בימים אלה מלאו כ-70 יום למן הרגע שבו מאות חטופים, חיים ומתים, שרבים מהם חוו וראו בעיניהם את מחזות הטבח הנורא ונלקחו בשבי. ממעט העדויות שהגיעו אלינו, חלקן מפי אחיהם ואחיותיהם שזכו להשתחרר, עולים תיאורים קשים.
ב'מצעד הצרות' שבתלמוד (בבא בתרא ח, ע"ב), נקבע ש"שבי – קשה מכולם". לאחר הקביעה ש"פדיון שבויים – מצווה רבה [גדולה] היא", מביא התלמוד את הפסוק מירמיהו (טו, ב) "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא? וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר ה': אֲשֶׁר לַמָּוֶת – לַמָּוֶת; וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב – לַחֶרֶב; וַאֲשֶׁר לָרָעָב – לָרָעָב; וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי – לַשֶּׁבִי!", ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה – קשה מחבֵירו".
"שֶבִי קשה מכולם", מפני שכדברי הגמרא שם, "כולהו איתנהו ביה". כולם ישנם בו בשבי: גם רעב, גם עינויים פיזיים, גם סכנת מוות, גם סבל נפשי.
"שבי קשה מכולם", כיוון שמעבר לשלילת החירות, הקשה כשלעצמה, הרגָשַת ה'שכחה', התחושה שהופקרְתָ ונִשכַּחְתָּ, כמֵת מִלֵב, קשים מנשוא, וגוררים עמם תחושת חידלון, ייאוש ואובדן תקווה.
גם בימים הנוראים, שבהם לעתים כל יום קללתו מרובה משל חברו, שומה עלינו לזכור כל העת את "אחינו כל בני ישראל, הנתונים בצרה ובשביה". מבלי להתייחס לדרך הראויה בפתרון הסוגייה הקשה של מחיר השבתם לישראל, עלינו לקבע את תודעתם בזיכרוננו, להתפלל לשלומם, ולייחל לרגע שבו "המקום ירחם עליהם, ויוציאם מצרה לרווחה, ומאפלה לאורה (צירוף מלים מצמרר כאשר נזכרים במנהרות החמאס שם הם מוחזקים), ומשעבוד לגאולה, השתא בעגלא ובזמן קריב. אמן".
(מקץ תשפ"ד)
