היו השינוי שאתם רוצים לראות בעולם

הוא תפס אותי אחרי תפילת שחרית, טיפוס מעניין שיצא לי להכיר לאחרונה.

"תגיד לי", הוא אמר לי כממתיק סוד, "הבן שלי עושה לי כל פעם סרטים על התפילה ולא רוצה לבוא. מה אני אמור לעשות איתו – לוותר? לגרום לו להגיע בכוח? הרי זו לא מטרת התפילה… מה אני יכול לעשות שלא עשיתי?"

נזכרתי בשיחות שניהלתי עם הורים לפני שנתיים כשהייתי מחנך כיתה ו'. פעם אבא אחד תפס אותי לפני הכניסה למכונית ואמר לי:
"אתה יודע כמו מה אני מרגיש? כמו לוחם במלחמת המכבים ביוונים. מלחמה על הרוחניות של הילדים שלי. הם רוצים כל היום אקסבוקס וסרטים וטלוויזיה וסמארטפון – וכל מה שאני רוצה הוא שהם קצת יתפללו, יתפסו רוחניות ושיהיה להם עומק בחיים שלהם. כמה אני יכול לריב איתם? ומה עם בית הספר? הוא לא אמור ללמד אותם את זה?"

"מה זאת אומרת?" שאלתי אותו.

הוא לקח נשימה עמוקה וענה:
"זאת אומרת שאיפה אהבת התפילה שלהם? איפה אהבת התורה שלהם? בשביל מה אני בכלל שולח אותם לבית הספר, אם הוא לא מצליח לגרום לילדים שלי להתאהב בתפילה? מה אני צריך שהם יהיו כמו זומבים טכנוקרטיים שממלמלים תפילה בלי קשר, וכל מה שיש להם בראש זה רק פורנטנייט ופיפ"א?"

אמרתי לו: "ידידי, אמרת משפט מדויק".

"איזה משפט?" הוא שאל.

"שחינוך מתחיל קודם כל בבית. אל תחכה לבית הספר, בית הספר לא יחליף אותך. למעשה, הוא לא אמור להחליף אותך. בית הספר חשוב בשביל לתת לך רוח גבית, אבל בעניין הזה של התפילה – זה לגמרי אתה!"

"תגיד לי", הוספתי, "וסליחה על הפלישה לפרטיות שלך, יוצא לך להתפלל בבוקר?"

"איפה", ענה לי בחיוך מתנצל, "אני צריך להיות כבר ב-7 במכונית כדי לנסוע לעבודה".

"נו ואין אצלכם מניינים מוקדמים יותר?"

"יש אחד בשש, אבל אני לא מספיק לקום אליו, זה קשה לי מדי… אתה יודע באיזו שעה אני הולך לישון?"

"שמע", סיימתי, "אני לא נביא ולא בן נביא, אבל נדמה לי שאם הילדים שלך היו רואים כמה אבא שלהם מתאמץ לקום לתפילה וכמה זה חשוב לו, עד כדי כך שהוא מג'נגל את כל היום שלו בשביל לישון מוקדם – נדמה לי שהם היו מסתכלים על התפילה בצורה אחרת לגמרי".

"וואלה", ענה לי, "נתת לי חומר למחשבה".

אני מרגיש כמו לוחם במלחמת המכבים ביוונים, מלחמה על הרוחניות של הילדים שלי. הם רוצים כל היום אקסבוקס וסרטים

אחרי חצי שנה פגשתי את אותו אבא בקניון. החלפנו כמה מילים, ואז הוא תפס לי את היד ואמר לי בעיניים בורקות: "תשמע, רציתי להגיד לך משהו. מאז שדיברת איתי, חשבתי ברצינות על כל העניין וגם שיתפתי את אשתי, שגם מודאגת מהמצב. חשבנו איך אני יכול ללכת לישון לפני 11 בלילה. הזזתי פה, הוצאתי שם ובסוף הצלחתי. ואז למחרת קמתי ב-5:27 בבוקר. הרגשתי איך הגוף שלי נרעד. מה לי ולשעות כאלו? הלכתי לתפילה וסיימתי ב-6:45. נכנסתי לבית עם הטלית, והבן שלי היה מופתע מאוד לראות אותי. הוא שאל אותי 'אבא, באיזו שעה קמת?' עניתי לו: 'ב-5:27 כדי להספיק לתפילה'.

הוא אמר לי: 'אבא, אני יודע כמה שאתה אוהב לישון. זה באמת כזה חשוב לך?'

'זה מאוד חשוב לי, יותר מעוד שעה של שינה מתוקה'.

אחרי שבועיים שהוא ראה אותי קם מוקדם כל כך, הוא שאל אותי: 'תגיד אבא, נראה לך שתוכל להעיר אותי מחר בבוקר כדי שאבוא איתך לתפילה?'

לא הבנתי… מה, מי, מו? מה נפל עליו? למה שהוא ירצה לקום איתי לתפילה? אבל זרמתי איתו והתרגשתי. למחרת הערתי אותו. ויודע מה עשינו אחרי התפילה?"

הוא המשיך ולא חיכה לתשובה שלי: "נסעתי איתו למאפייה וקניתי לו את הקרואסון הכי גדול שהיה בוויטרינה, וכוס שוקו. ואז התקרבתי אליו, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו: 'רק שתדע שאני אוהב אותך ותמיד אוהב אותך, בלי קשר לתפילה. אבל אני גאה בך על הצעד שעשית היום'".

חנוכה אמנם עבר, אבל המלחמה הרוחנית שלנו ההורים עדיין כאן. זה הזמן להתחיל להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם.