מה יהיה?
בטוח שאין אחד במדינה הזו שלא שואל את עצמו כמה פעמים ביום: מה יהיה? מתי, ובעיקר איך זה ייגמר? ללכת לישון בכל לילה בחרדה עם טלפון פתוח, לקום בכל בוקר ולהתוודע לשמות ולפני החיילים שנפלו אתמול בקרבות, בהם בנים של מכרים, חברים קרובים של הילדים – זה כואב. מה יהיה?
נבואה ניתנה אתם יודעים למי, לכן לא נמציא תשובה, אבל דבר אחד בטוח: זה ייקח עוד לא מעט זמן עד שהכותרות הראשיות ועמודי העיתונים יעסקו בפגעי מזג האוויר. צריך אורך רוח. עפ"י מה שפורסם, התרחיש בצבא הוא שגם אם בתוך כחודשיים תסתיים הלחימה בעזה בעוצמתה הנוכחית, והכוחות יחזרו לגבולות הקיימים, והמילואימניקים ישוחררו לבתיהם – הרי במהלך כל שנת 2024, הבעל"ט יש לקוות, ייכנס צה"ל למבצעים יזומים בעזה כל אימת שיידרש, וצפוי שזה יהיה לא מעט, מה שיחייב הגדלה משמעותית במספר החיילים בגזרה. סדיר ומילואים.
וזה עוד בלי שהזכרנו את הגזרה הצפונית, שלך תדע. הפניית תשומת הלב, נכון לעכשיו, למלחמה ברצועת עזה אינה מפחיתה מעוצמת הסכנה הצפויה לנו מגבול הצפון. כולם יודעים זאת, ולכן נעשים מאמצים להגיע לאיזושהי הבנה מדינית של הסגת כוח רדואן, גם אם לא מעבר לנהר הליטני, לפחות כמה ק"מ רחוק מהגבול, במקביל לביצור ההגנה של יישובי הגדר בצד הישראלי. בלי אלה, החזרת התושבים ליישובים היא הימור על חייהם, לא פחות. בשורה התחתונה: שקט, מבחינה ביטחונית, לא הולך להיות פה.
ועוד לא נגענו בשיקום כ-150 אלף הישראלים שנעקרו מביתם, בעוטף עזה מזה ובצפון בסמוך לגבול עם לבנון מזה. ובכלל לא נגענו בהשלכות הכלכליות של המלחמה על המשק שלנו ככלל ועל כל אחת ואחד מאיתנו בפרט, וגם לא על הצרכים העצומים שתידרש מערכת הבריאות לתת, כולל בצד של הטיפול הנפשי לאלפי פגועי נפש חדשים. וגם לא נגענו בהשלכות המלחמה על המערכת הפוליטית והצבאית, ההתפטרויות הצפויות ביום שאחרי, הדרישה להתפטרויות, ועדות חקירה, מחאות ברחוב – מה לא.
מה יהיה? מכאן זה כבר תלוי בנו. אין ספק שהולך להיות כאן מאתגר ברמות שלא ידענו בעבר. איך נתמודד עם זה? זה כבר תלוי בכל אחת ואחד מאיתנו. אפשר להיכנס למרה שחורה, לדאגה שמשביתה כל רצון לחיות, לצמוח ולהתפתח, אולם אפשר גם לבחור צד אחר – צד הרואה בכל נקודת שפל נקודה שממנה אפשר רק לצמוח, בהיבט האישי ובהיבט הלאומי. כך היו רוצים לראות אותנו הנופלים על קידוש השם במלחמה הזו. בעיניים שלי, אנחנו חייבים להם את זה, גם אם כרגע אנחנו מרגישים שאין לנו כוחות לכך. אנחנו חייבים את זה להם, וגם לילדינו ולנכדינו. כל אחד בדרך המתאימה לו.
לא פחות?
חשבתם שכולם רוצים לצאת מעזה? (ואני מתכוון לעזה גופה, לא למה שהיה גוש קטיף). ובכן, יש כאלה שמשתוקקים, לא פחות, לחזור לעזה וליישבה. הם אפילו קיימו השבוע כנס בעניין וסגרו על קבוצות עבודה.
"היום יותר מתמיד ברור כי כל אופציה אחרת של שלטון שונה ברצועת עזה – לא רלוונטית. עזה היא חלק מארצנו, ארץ ישראל, ותפקידנו לחזור וליישב את חבל עזה, הן מבחינה ביטחונית והן מבחינה לאומית", אמרה חה"כ לימור סון הר מלך במפגש החברים על אונייה מול עזה, "פניתי אל ראש הממשלה ואמרתי לו: תמונת הניצחון היחידה של המלחמה הזו היא שנראה בתים יהודיים בעזה. הניצחון יהיה כאשר נראה את ילדי ישראל משחקים ברחובות עזה". לא פחות. בעיניים שלי, זה לא פחות מטירוף, אפילו המחשבה על זה. שיהיו בריאים.
בדרך הביתה?
המאמצים להחזרת החטופים משבי חמאס נמשכים, כידוע, בכל החזיתות – צבאית (מבצעים נקודתיים בחאן יונס, פורסם על שני חיילים שנפצעו קשה בניסיון שלא צלח, ומן הסתם לא את הכל מפרסמים) ומדינית. ההערכות בישראל הן שככל שתעמיק הפעולה הצבאית בחאן יונס, וחמאס יחטוף מכות כואבות בנקודות הרגישות לו (הסביבה בה גדל וחי סינוואר) – תיסלל הדרך לחידוש מתווה חילופי השבויים. כזכור, המתווה הקודם הופסק לאחר שחמאס לא עמד בהסכם לשחרור הנשים והילדים. כצפוי וממש נורמלי, בישראל קיימות דעות שונות אם נכון לקבל את מה שחמאס מוכן לתת, או לעצור, לעמוד על קיום ההסכם, תוך סיכון שגם את זה לא נקבל.
כך או כך, בעיתון סעודי מוכר פורסם כי ישראל וקטאר קיימו בשבוע החולף באירופה שיחות בעניין, והפעם על עסקה גדולה יותר, שתכלול גם חולים, מבוגרים ואולי גם כמה צעירים מעל גיל 18. התמורה, עפ"י אותה ידיעה, היא שחרור 300 אסירים פלשתינים 'רגילים' ועוד 10 'כבדים' עם הרבה דם על הידיים, כדוגמת מרואן ברגותי. העריכו כי ההסכם אמור להבשיל בשבוע הבעל"ט. והכל בעירבון מאוד מוגבל.
"אל תדון חברך עד שתגיע למקומו", לכן אני מתקשה להביע עמדה ברורה בעניין. מה שכן, אני לא יכול שלא להתפעל, לכבד ולהוקיר את העמדה שמציגות משפחות ליבמן ומור, שבניהן חטופים בידי חמאס. כך אמר השבוע צבי מור, אביו של איתן החטוף: "תפיסתנו היא שאין 240 חטופים, יש 7 מיליון חטופים – 7 מיליון יהודים בארץ ישראל שהערבים רוצים לרצוח. אנחנו לא נסכים לעסקה שתסכן את החיים של כולנו". אני לא יודע מה נכון, אבל בטוח שראוי להסיר את הכובע בפני המשפחות האלה.
אם אדם מכהן ברשות חמש שנים וקצת, לא נורא אם יישאר עד שיירגעו הרוחות בגלל המלחמה. הבחירות הן משמעותיות, וכדאי לדחותן
עכשיו או עוד קצת?
שר הפנים משה ארבל קבע, כידוע, שהבחירות לרשויות המקומיות יהיו ב-30 בינואר. שר האוצר סמוטריץ' דורש לדחותן עוד. כשני שלישים ממועמדי המפלגה שלו ברשויות שונות מגויסים, ובחירות בזמן מלחמה יפגעו, לדעתו, בהם ובציבור ששולח אותם. לא משחק (בחירות) הוגן.
היו שרמזו כי ארבל עושה זאת כדי שמפלגתו ש"ס תיהנה מריבוי מצביעים יחסית, כיוון שהקהל 'שלה' בחלקו הגדול אינו מגויס, שלא לדבר על הקהל החרדי האשכנזי, שם אחוז המגויסים נמוך עוד הרבה יותר. מלחמה? מאות אלפים מגויסים? יותר ממאה אלף ישראלים עקורים מביתם? מה הבעיה? "יהיו קלפיות בעזה למצביעים, אין מניעה לשחרר את המועמדים לטובת הקמפיין", אמר ארבל ברדיו 103fm.
בעיניים שלי, לא בוער לקיים את הבחירות האלה תוך כדי המלחמה, כשכל כך הרבה אנשים מגויסים או עקורים מביתם. לא אלמן ישראל, ובראש כל רשות מכהן מישהו או מישהי. אם עשה זאת חמש שנים וקצת, בגלל המלחמה לא נורא אם יישאר עד שיירגעו הרוחות. הבחירות הן משמעותיות לחמש השנים הקרובות, וקיומן תוך כדי המלחמה בנסיבות האמורות מריח 'מחטף'. אינני משפטן, ואני בטוח שמבחינה משפטית ארבל כיסה עצמו מצוין, אבל איך אומרים? "צדק צריך (גם) להיראות".
שתיקה מהדהדת
בגיליון הקודם הבאנו ציטוטים מרבנים שהשתתפו במפגש עם 'אחים לנשק', בהם מכאלה הנחשבים לחשובי הרבנים במגזר. המשותף להתייחסותם לאחר המפגש הוא הבנה שיש מקום לדבר, לבחון עמדות, לחפש הסכמות, מתוך הבנה שיש פערים עקרוניים, חשובים ומהותיים.
זה היה קצת יותר מדי לרב ד"ר אליהו זיני, לשעבר מרצה ורב הטכניון וכיום ראש ישיבת ההסדר 'אור וישועה' בחיפה, לצאת ב-180 קמ"ש על 'אחים לנשק' (בתיאורים שלא היו מביישים את שונאי ישראל בעולם) ובעוצמה לא נמוכה יצא כבודו על רבני הציונות הדתית שהשתתפו במפגש.
הרב זיני מוכר בלשון החדה והמצליפה 'בלי לדפוק חשבון', אז אני מוותר מראש (וחושש) להתעמת איתו. מי שאני לא מבין הם אותם רבנים שהשתתפו במפגש, שמן הסתם נחשפו לתגובתו, ומשום מה הם נוקטים ב"נעלבים ואינם עולבים". לענ"ד, לא רק את כבודם הוא ניסה לרמוס, אלא גם את כבוד תלמידיהם ובתי המדרש שלהם. בעיניים שלי, חובה עליהם לפחות לענות לו, אם לא להחזיר לו מנה אחת אפיים. הנה רק פסקה אחת מהגיגיו של הרב זיני על הרבנים:
"הרבנים הציונים-דתיים הלכו בלי בושה ל'שנורר' אצל 'אחים לנשק' קצת אהבה ותקווה לחיים משותפים. איזה ביזיון, איזו אומללות, פרי תמימות של אי-הבנה יסודית הראויה לעם ישראל, לעם ה', לעם גדול ורם". וזו עוד הפסקה העדינה ('הגיגיו' באתר 'סרוגים').
הרב זיני הוסיף כי הוא "מלא צער שבאמצע המלחמה נאלצתי לכתוב דברי ביקורת כאלה, אני תפילה שהקב"ה ימחול לי, כי כוונתי הייתה טובת עמנו בלבד, כולל כולם, כולל אף 'אחים לנשק'. לאדם הפשוט יהיה קשה להבין זאת, אבל עליו לדעת שלא בהכרח הוא מבין דיו כדי להבין מהלכי מחשבתו של רב בישראל".
מודה. אני אדם פשוט ולא מבין את הרב ד"ר זיני. אני גם לא מרגיש כסיל ועם הארץ בגלל זה. בהכירי קצת ממשנתו של הרב הד"ר ואת סגנון דבריו לא מהיום, גם אין לי עניין להבינו. אבל אני באמת לא מבין את שתיקת הרבנים בהם זלזל כל כך. גם אם הם בוחרים שלא לפגוע בו, בעיניים שלי, לפחות אנחנו ה'עמך' זכאים להתייחסותם.
תתעשתו
עפ"י ynet, גורם בכיר במשרד האוצר הזהיר כי העיכובים באישור הגדלת תקציב 2023 לצורכי המלחמה ב-30 מיליארד שקלים גורמים למחסור חמור באמצעים לניהול המלחמה ולסיוע לעסקים, לאזרחים, למפונים, למינהלת התקומה לשיקום עוטף עזה ולנושאים צבאיים רבים, כולל מימון גיוס מטות אלפי החיילים למילואים. אם זה נכון, זה נורא. ואם כטענת האופוזיציה, דאגת שר האוצר לאנ"ש קודמת למטרות אלה, אוי לנו ואבוי לנו.
