נפש ישראלי הומייה

חבר, איש מוסד לשעבר, כתב לי כך:
"המצב עצוב, מתסכל, מרגיז. אין מספיק במילון לתאר את התחושות מאז אותו יום באוקטובר. היו מעשי גבורה יוצאי דופן של כיתות הכוננות ושל אנשים פרטיים שרצו דרומה לסייע. אבל, כמו שאומר ידידי הטוב ביני תלמי (חבר מימי הסיירת): מחדלים יוצרים גיבורים".

חשבתי על כך שזה למעשה התפיסה התיאולוגית של יהדות אתיופיה, המבקשת מאיתנו לגלות את האור הפנימי דווקא ברגעי חושך. ברגעים החשוכים והאפלים, משהו מאיתנו מבקש להתפרץ החוצה ולעשות טוב בעולם. המנהגים הדתיים היו מעוגנים ביסוד מוסרי, לפיו כולם שווים לפני הקב"ה. תפיסה זאת, בין היתר, היא הסיבה שאדם מוכן להקריב את עצמו למען הכלל. מה עוד התפיסה הזאת יכולה להאיר לנו עוד על התקופה שאנו נמצאים בה?

לפני כשלוש שנים העברתי קורס בשם "אתגר השונות במוסדות החינוך". בכיתה ישבו סטודנטים רבים מהמגזר הערבי, וחשבתי לעצמי שמפגש בין מרצה ממוצא אתיופי לסטודנטים ערבים-ישראלים – איננו דבר חריג. להפתעתי, התברר לי שהמפגש יצר הזדמנות יוצאת דופן להעלות נושאים חשובים שנגעו בעיקר בשאלות של זהות כערבי-ישראלי וכאתיופי-ישראלי במרחב של מדינה יהודית ודמוקרטית.

הרגשתי שזאת הפעם הראשונה בחיי שבה אני מקבל הכרה מלאה על יהדותי

באחד השיעורים התגלעה מחלוקת די רצינית בינינו, ביחס ללגיטימיות של ישראל להילחם בעזה. הם התנגדו באופן נחרץ למבצע, בטענה שהם קודם פלסטינים ואחר כך הם ישראלים. לא הסכמתי איתם. טענתי שהם מוכרחים להפריד בין "זיהוי" ל "זהות". אומנם אתם דוברים את אותה השפה וקצת דומים להם, אבל אתם לא באותה זהות. חמאס זה לא אתם, ואתם לא חמאס. זה כמו לטעון שכל השחורים באמריקה, 40 מיליון איש, הם בעלי אותה זהות.

אחד הסטודנטים זעק אליי בכאב: "אנחנו ערבים! אתה כיהודי לעולם לא תבין אותנו". השתתקתי. הרגשתי שזאת הפעם הראשונה בחיי שבה אני מקבל הכרה מלאה על יהדותי. וממי? מערבי-ישראלי. אירוע זה העלה שאלות עמוקות הנוגעות להכרה ולהיכרות בינינו לבין עצמנו, וגם בינינו לבין הקבוצות השונות המרכיבות היום את החברה הישראלית. מי מהצדדים חי באשליה? מי מבין הצדדים אינו מגלה אחריות או מתרשל?

השאלות הללו היו כבדות משקל, אבל נראה שמשהו השתחרר בעקבות המלחמה. היינו אוטומטיים, ועכשיו התפכחנו. קרוב ל-80% מערביי ישראל, בצורה כזאת או אחרת, תומכים או לא מביעים התנגדות למלחמה. זאת מהפכה! לכן, זו ההזדמנות לשאול את עצמנו: מה הופך אותנו לישראלים?

ב"אנחנו הישראלי", פרופ' אבי שגיא טוען: "לא חברים באמת כל האזרחים הישראלים; וקהילות רבות בנו לעצמן אנחנו חליפי כגון 'אנחנו  הדתיים' או 'אנחנו הפלסטינאים בישראל'. המונח 'אנחנו' כאן מציין סוג של תודעה עצמית ייחודית של המשתמשים בו בגוף שני רבים, והוא מבטא יחסי זיקה שאינם דומים ליחסי הזיקה ב'אנחנו הישראלי'".

דווקא מהמקום הזה אני מאמין שנוצרה פה הזדמנות יוצאת דופן, כעם ריבוני, להמשיך ולהשתית ערכים יהודיים, כמו סובלנות, פלורליזם ומשפט צדק, ובכך לחדש את הברית. בכך להרחיב את מושג "אנחנו הישראלים" מתפיסה מגזרית לתפיסה ממלכתית.

כחלק מתהליך זה, אני מבקש מצד אחד לנהוג ביד קשה ובאפס סובלנות בכל מי שמביע תמיכה בחמאס. חמאס הוא רוע מוחלט. הוא לא אנושי, ומי שאינו אנושי שלא יצפה שיתנהגו כלפיו באופן אנושי; מצד שני, אני מבקש לחשוב על "אנחנו הישראלים" ולהציע להפוך את התקווה להמנון של כולם. אני מבקש להציע שהמנון "התקווה" יכלול את השורה "נפש ישראלי הומייה" במקום "נפש יהודי הומייה".

עוד חיזוק להצעה שלי הוא העובדה שבני יהדות אתיופיה כיהדות מקראית לא קראו לעצמם יהודים, אלא "ישראל" או "בית ישראל". כאשר אני שר את התקווה אני דומע, והמילים והמנגינה מצליחות בכל פעם לפרוט על נימי נשמתי. דווקא בגלל זה אני חושב על חבריי הישראלים הציונים שאינם יהודים (נוצרים, צ'רקסיים, בדואיים, מוסלמים, דרוזים). הם עומדים ביום העצמאות כאזרחים, כחיילים וכקצינים ובאמצע ההמנון הם נתקעים ב"נפש יהודי הומייה". כל המילים בתקווה מביעות משהו אנושי וניתנות לפרשנות אוניברסלית. כולנו, כל אזרחי ישראל, הפנמנו במלחמה שיש לנו גורל אחד. "וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן". אחים אנחנו, עם גורל אחד.