יעקב ספוקויני"וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה" (מא, יד). ברוב הפסוקים נאמר על יוסף כי שהה בבית הסוהר, ואילו כאן נאמר 'מן הבור'. גם כאשר יוסף ביקש משר המשקים לזכור ולהזכיר אותו, הוא אמר לו: "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר" (מ, טו). ברור אפוא כי הכתוב בא להסביר בדרך ההנגדה את המהפך שחל בחיי יוסף. באוזני שר המשקים הוא הדגיש את העוול הנורא שנעשה לו, הן בעצם מכירתו לעבד והן כאשר היה חף מפשע בעלילה הנוראה שהעלילה עליו אשת פוטיפר. עתה, כאשר יוסף העבד, האסיר, בדרכו אל המלך ובדרכו לעלות לגדולה, הכתוב מדגיש את המהפך בעזרת המילים וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר, הריצו אותו מבירא עמיקתא לאיגרא רמא.
מה החזיק את יוסף בכל התקופה הזו? מה גרם לו ליזום, להצטיין ולא להישבר? יוסף האמין בכל ליבו כי החלומות שחלם מעידים על שליחות אלוקית, שליחות שסופה להתגשם באופן חיובי. ביטוי לכך מובא בדבריו אל אחיו: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב". תחושת השליחות גרמה ליוסף להרגיש כי ה' איתו לאורך כל הדרך.
תחושת שליחות דומה לוותה את אנטולי-נתן שרנסקי בזמן היותו בכלא בברית המועצות. נתן נחטף ב-15.3.1977 בידי אנשי הקג"ב, ליד פתח דירתו במוסקבה. "חטאו" של שרנסקי היה שפעל למען עליית יהודי בריה"מ לארץ. הוא עצמו הגיש בקשה לעלייה והרבה לשוחח עם עיתונאים זרים על הדיכוי הסובייטי שמונע מהם לעלות ארצה באופן חופשי. יחד עימו פעלה גם נטליה-אביטל שטיגליץ. יום לאחר שהשניים נישאו (5.7.1974) עזבה אביטל את בריה"מ בדרכה לישראל, אחרי שקיבלה רישיון עלייה. ההפרדה בין בני הזוג הייתה חלק מהמאמץ הרוסי לשבור את שרנסקי.
תחושת השליחות של יוסף ליוותה את נתן שרנסקי בזמן היותו בכלא בברית המועצות
נתן הואשם בריגול ובבגידה בבריה"מ. אישום הבגידה גרם לדאגה אמיתית לגורלו, שכן העונש על בגידה הינו מוות. אביטל המשוחררת לא נחה לרגע. מייד כשעלתה ארצה הצטרפה למאבק חובק עולם תחת הסיסמה "שלח את עמי", שקראו מפגינים מול השגרירויות הרוסיות. המפגינים דרשו לאפשר למבקשי העלייה לעלות ארצה. מאוחר יותר הפכה הקריאה לדרישה לשחרר את "אסירי ציון" – כינוי למסורבי העלייה שנכלאו בכלא הרוסי.
שרנסקי נכלא בכלא לפורטובו, סירב לקבל סנגור מהקג"ב והחליט לייצג את עצמו. אל המשפט הגיע אחיו לניה, שסיקר באומץ את משפט הראווה ודיווח עליו לעיתונות הזרה. מילות הסיכום שלו כסנגור עצמי היו "לשנה הבאה בירושלים!"
שרנסקי נידון ל-13 שנות מאסר, מתוכן שהה כ-400 יום בצינוק. מדי פעם הכריז על שביתת רעב, כחלק ממאבקו לקבל את זכויותיו כאסיר.
כ
יצד החזיק מעמד בכלא ובמחנות הכפייה בתנאים קשים? הדיווחים שקיבל על מאבקה הבינלאומי של רעייתו אביטל עודד את רוחו. בנוסף, לפני שנפרדה ממנו, הספיקה אביטל להעניק לו ספר תהילים קטן. הספר הוחרם עם יתר חפציו. רק כשלוש שנים לאחר שנכלא, קיבל בחזרה את הספר. הוא מספר: "מייד החלטתי שאקרא את כל ק"ן פרקיו… האותיות היו זעירות, ועיניי התחילו לכאוב… מתעלם מהכאב, התחלתי להעתיק את המזמורים באותיות גדולות אל דף נייר. נזקקתי לכחצי שעה כדי להעתיק כל אחד. לאחר שנתתי לעיני, מנוחה ממושכת, התחלתי בתרגום… איני יכול לומר שהבנתי את המזמורים הבנה מלאה, אך חשתי את רוחם והבנתי לשמחותיו ולסבלותיו של המלך דוד, מחברם. מילותיו נשאוני מעל הבלי העולם הזה וכיוונו אותי אל הנצח. אהבתי במיוחד את מזמור כ"ג – 'גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי'" ('לא אירא רע,' עמ' 215 -216).
9 שנים לאחר שנכלא, שוחרר שרנסקי בעסקת חילופי שבויים עם האמריקאים. שחרורו סוקר בהבלטה בתקשורת העולמית. אחרי 12 שנות פרידה זכה להיפגש עם רעייתו אביטל, לה אמר בעברית: "סלחי לי שאיחרתי קצת…". מייד עם שחרורו קיבל שרנסקי דרכון ישראלי ועלה ארצה. בנתב"ג המתינו לו ראשי המדינה פרס ושמיר. נסיעתו הראשונה הייתה לכותל המערבי. "כשאני מחזיק את ספר התהילים שלנו, נשקתי את אבני הכותל ובירכתי 'ברוך מתיר אסורים'", כתב שרנסקי. כמו יוסף, חש נתן שה' עימו והעלה אותו מהבור למעמד רם בארץ ישראל.
Yaakovspok1@gmail.com
