בלי להסס לרגע: שלושה צעירים אמיצים יצאו לחלץ אזרחים מהתופת בשבת השחורה – ושילמו בחייהם

מעשי הגבורה שהתרחשו בשבת ההיא של הטבח הנורא הם רבים מספור. אנשים רבים, מיוזמתם, בלי שאף אחד קרא להם, שמו את טובת האחר לנגד עיניהם ויצאו להגן ולחלץ אנשים שהם לא מכירים הנמצאים תחת מתקפת טרור – ולצערנו, חלקם שילמו על כך בחייהם. אין לכך הסבר אחר מלבד בפעלו מתוך תכונות החסד, אהבת האחר ואהבת הארץ. שלושה אנשים אמיצים לא היססו לרגע, ובלי להמתין לצו 8 יצאו להציל חיים – אך לא חזרו.

תושיית האחים

"בשבת בבוקר ישי ונועם שמעו אזעקות וקיבלו ידיעות שיש מספר רב של מחבלים, ושאין מספיק כוחות ביטחון שיכולים להגן על התושבים", מספר אביהם, הרב שמואל סלוטקי. "הם לא חיכו לצו 8, עלו על מדים, לקחו את האקדח שהיה להם ונסעו מבאר שבע לעוטף לסייע היכן שצריך. לפי מצלמות האבטחה, הם הגיעו ברבע ל-10 לקיבוץ עלומים, שם יצאו מהרכב ונתקלו בעשרות מחבלים בכניסה לגדר. מידיעות שהובאו לידינו בשבועות האחרונים, הבנו שהם נלחמו דקות ארוכות עם המחבלים והרגו מספר גדול מהם. ישי ונועם היו חלק מהגיבורים שמנעו את הכיבוש של המחבלים. הקרב נערך 40 דקות עד שהטלפון נעצר, וכנראה שנהרגו בשעה הזאת".

"המעשה של נועם וישי מסמל את הערבות ההדדית ברמה הגבוהה ביותר, הרי אף אחד לא קרא להם"

הרב שמואל סלוטקי, נשוי ואב לשבעה, מתגורר בירושלים. הוא רב של קהילת 'ישראל הצעיר' בשכונת רמות, דיין בבית הדין לגיור ומנהל הארגון העולמי של בתי הכנסת האורתודוקסיים. בנו נועם בן 31, נשוי+1, גדל רוב שנותיו בקיבוץ עין הנציב, התחבר לאדמה ואהב לטייל בארץ. לדברי אביו, נועם היה ילד אנרגטי, אהב לעשות מעשי קונדס ובשנות התיכון לא הסתדר עם מערכות החינוך. את המסלול הצבאי הוא החל באגוז ואחר כך עבר לגולני. לאחר השירות למד תואר ראשון ושני והתחתן. אביו מתאר אותו כבחור שמח, חייכן, טוב לב ובעל רצון לעזור ואכפתי בכל מה שמתרחש בחברה הישראלית, ודעתן בקשר לעמדות שבהן אחז.

ישי אחיו בן 24, נשוי אף הוא ואב לבארי. בשנות נערותו התנדב כמדריך בתנועת הנוער 'בני עקיבא' בסניף רמת אשכול, ובמקביל התנדב עם ילדים עם צרכים מיוחדים. ישי למד במכינה קדם-צבאית בדימונה והיה מהמובילים בה. את שירותו הצבאי החל בסיירת גולני, ולאחריה עבר לגדוד 7006 שבחטיבת עודד. לדברי אביו, היה לו לב רחב והוא תכנן תוכניות להמשך לימודים ועשייה בחברה.

"הסיפור של נועם וישי הוא סיפור של שני גיבורים ישראלים שחונכו לגבורה ישראלית שמתבטאת בכך שיהודים ממקום אחד בארץ מגיעים ליהודים במקום מרוחק – זאת מתוך תחושת מחויבות לסייע ולהציל אותם גם ללא היכרות מוקדמת", מסביר הרב סלוטקי. "שניהם השאירו אחריהם אלמנות ויתומים, ובכל זאת לא היססו לרגע ובאו לעזור. מהמצלמות ניתן לראות את הרכבים השרופים שהיו לידם ואת היריות שנורו לעברם. למרות הכל, הם לא ברחו אלא הסתערו, וראו את המשימה שלהם כמשימה לאומית על הגנת העם והמולדת. 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש' (אבות, ב, ה). נועם וישי הרגישו שזה מה שהם יכולים לעשות ובדרך הזאת להשפיע, ולכן זה מה שהם עשו".

במשך חמישה ימים, הוגדרו נועם וישי נעדרים בשל קושי בזיהוי וכמות החללים. לצערנו, בבוקר של יום חמישי כ"ז בתשרי (12.10) הם זוהו כחללים.

בימים שבהם נועם וישי היו נעדרים, הרב שמואל ושאר בניו לא בזבזו זמן והתגייסו למילואים כל אחד בתפקידו שלו. "קיבלנו בהבנה את המציאות, ולא היה לנו משהו פרקטי לעשות כדי למצוא אותם. לכן, עשינו את מה שאנחנו יכולים כדי לתרום למאמץ המלחמתי למען מדינת ישראל. אני משרת ברבנות הצבאית והיא אחראית על זיהוי חללים, ומתוקף תפקידי ניסיתי לראות כיצד ניתן לאתר אותם. בסופו של דבר, זה אכן קרה".

באופן טבעי היינו מצפים מאדם שאיבד את שני בניו באותו יום לשקוע בעצבות ולהתכנס באבל הפרטי שלו, אך אלו כלל לא מאפיינים את הרב סלוטקי. אדרבא, הוא מלמד אותי שיעור באמונה, על ראייה רחבה של המציאות ועל חובתנו המוסרית כעם לנצל את ההזדמנות שה' נתן לנו לאחדות וקרבה בין כל המגזרים.

"השבר גדול, החלל עצום והחיסרון מורגש כל הזמן. יחד עם זאת, אנחנו לוקחים את המוות שלהם כנקודת מפנה. עברנו עשרה חודשים קשים של פילוג וקרע בעם, היינו קרובים מאוד למלחמת אחים. אחת הסיבות לאסון הגדול שהגיע אלינו כאומה נובע מהמחלוקת שהיינו שרויים בה. כעת, בעקבות המלחמה שנכפתה עלינו, ה' נתן לנו הזדמנות לתקן את הקרע והמחלוקות בחברה הישראלית ולבנות את האומה ישראלית מתוך ערבות הדדית. במקום שיח של פילוג לבנות שיח של אחווה. לחיות עם המחלוקות, אך שהדיונים יהיו באווירה ובסגנון אחרים".

הרב ממשיך ומוסיף: "המעשה של נועם וישי מסמל בעצמו את הערבות ההדדית ברמה הגבוהה ביותר, הרי אף אחד לא קרא להם. לפני שקיבלו צו למילואים, הם הלכו להושיע את היישובים הנתונים בצרה. מחובתנו שתהיה לנו הרגשה של אחריות ומחויבות איש לרעהו. בעקבות המלחמה זה גבר שוב, ותפקידנו שזה יהיה תמיד בחברה הישראלית ולא רק בתקופת המלחמה".

אתה חושב שהמעשה של נועם וישי היה חסר אחריות?

"להפך, זה מעשה של גבורה שבא מתוך מחשבה ושיקול דעת, ואינו מעשה של פזיזות ללא הבנת הסיטואציה, הרי כשהם נסעו מבאר שבע לקיבוץ עלומים היה להם מספיק זמן לחשוב על כך. בנוסף, הם ראו את הרכבים השרופים ואת הכדורים שנורים סביבם וידעו שזה מסוכן, ובכל זאת הם המשיכו מתוך אמונה יצוקה של ערכים בסיסיים של ערבות הדדית. הם לא היססו והלכו עם כל הלב מתוך אחריות עצומה למדינת ישראל. כאמור, הם אנשים בוגרים ולא נערים בני 16, וידעו את המחיר שזה עלול לעלות להם. כמובן שהם לא הלכו כדי למות, אך אם הם יכולים להועיל הם יהיו שם, ובסופו של דבר, בזכותם קיבוץ עלומים ניצל".

אם היית יכול להגיד להם עכשיו משהו, מה היית אומר להם?

"הייתי אומר להם שאנחנו מתגעגעים ואוהבים אותם, וכן, גאים בהם שהם חלק מנקודה קריטית בהיסטוריה של עם ישראל, ושבזכותם נוכל לממש ולהצליח בתהליך הגאולה ובקיום של מדינת ישראל. אנו מרכינים ראש בפניהם ומרגישים מחויבים לציווי שהשאירו בלכתם".

הראשון לעזור

"וּמִי הָאָדָם

שֶׁיַּחֲזֹר אֶל הַגֵּיהִנּוֹם

רֶגַע אַחֲרֵי שֶׁהִצְלִיחַ לְהִמָּלֵט מִמֶּנּוּ,

וְשֶׁהָאַהֲבָה שֶׁבּוֹ לְאַחֵר

גְּדוֹלָה מִפְּחָדָיו הַגְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר.

וּמִי הָאָדָם

שֶׁבְּרֶגַע אֵימָה

הֵרִים מַבָּטוֹ מִן הָאֲדָמָה

וּבָחַר לַעֲזֹב חוֹף מִבְטָחִים

כְּדֵי לְהַצִּיל נְשָׁמָה מִמַּיִם סוֹעֲרִים"

(גלעד שגב)

זהו שיר שנכתב לזכרו של בן בנימין שמעוני, בן 31 מאשקלון. שיר המגלם בתוכו את מעשה החסד והגבורה של בן – למרות שהצליח להימלט מהמסיבה ליד קיבוץ רעים, הוא החליט לחזור ולהציל את הנותרים שם.

באחד מהחילוצים מציל בן חמישה אנשים ומגיע עד לבאר שבע. הוא מוריד את החמישה וחוזר שוב לתופת, כדי לחלץ את חבריו ואת הנותרים במקום. בדרך חזור, לאחר שחילץ רבים מאזור המסיבה, הוא נתקל במחבלים ונרצח. כל זאת, כשבת זוגתו ג'סיקה נמצאת איתו על הקו כל הבוקר. בין שיחה לשיחה ובין יריות לרקטות, מספיק בן לענות לשיחות, לדבר עם המשפחה המודאגת, להתקשר לחברים בשטח ולהישאר איתם על הקו, רק כדי לשמוע שהם עודם בחיים.

ג'סיקה מירנדה אלטר בת ה-27, היא בת זוגתו של בן בשש השנים האחרונות. היא דוגמנית וסטודנטית לתואר שני במשפטים, ומתגוררת כעת בירושלים. היא מתארת אותו כבחור צנוע, עניו, טוב לב, בעל ערכים גבוהים ומנהיגות שקטה. "היה לו את הלב הכי גדול שאני מכירה", מספרת ג'סיקה. "בן זה אדם שנכנס לחדר ותמיד מורגש, על אף היותו שקט. עליו נאמר 'ממעיט בדיבורים אך מרבה במעשים'. את בן תמיד היו מקיפים המון אנשים – גם בלי להכיר אותו. הוא היה אדם מאוד אהוב, במדינה כולה. כולם היו מתחברים לבן בקלות, ובכל סיטואציה הצליח להיכנס לכולם ללב. בן היה מסוג האנשים שתמיד היו הראשונים לעזור, גם כשלא ביקשו ממנו".

ג'סיקה לוקחת אותי לאותה שבת קשה ומספרת כי בן דיבר עימה על המסיבה במשך שבוע שלם וניסה לשכנע גם אותה להצטרף אליו. "בסוף ארוחת שישי הוא הצליח להשיג כרטיס למסיבה וניסה לשכנע אותי לבוא איתו, אולם ברגע האחרון אני החלטתי שאני שומרת שבת ולא מצטרפת. אין דרך אחרת להסביר את זה מלבד השגחה פרטית, כיוון שלא הייתה מסיבה שאליה לא היינו הולכים יחד. תוך כדי שבן מתארגן למסיבה, אני שמה לב שהוא לא נינוח וחסר שקט, והוא מבקש ממני לשבת לידו שוב ושוב – דבר שלא מאפיין את בן כלל. הוא מתעקש להעביר איתי יחד את הרגעים האחרונים לפני שהוא יוצא למסיבה. כאמור, היינו מתייעצים ועושים הכל יחד, וזאת המסיבה הראשונה שלא הלכנו ביחד. אני הנחתי שזו הסיבה שהוא מגיב כך ולא זז ממני עד הרגע שהוא יוצא מהדלת. ירדתי ללוות אותו למטה לרכב וחזרתי לבית. עד כדי כך היה לנו קשה להיפרד, גם אם זה לכמה שעות. שמרתי שבת, ומתוך דאגה קבועה אליו וליתר ביטחון, נשארתי עם הטלפון לידי כדי לוודא שהכל בסדר וכדי שהוא יוכל לעדכן אותי כשהוא מגיע".

בשבת בבוקר בשעה 5:30 ג'סיקה מתעוררת בהרגשה רעה, שולחת לו הודעה אם הכל בסדר, והוא עונה לה שהכל בסדר, אז היא חוזרת לישון. בשעה 6:30 ג'סיקה מתעוררת שוב בבהלה, מהאזעקות הפעם, ובן מעדכן אותה שהכל בסדר. הוא מתקשר אליה ללא הרף, אבל ג'סיקה לא עונה כי היא בממ"ד בלי הטלפון כיוון ששומרת שבת. אולם כשהאזעקות לא פוסקות, ג'סיקה מבינה שמתרחש משהו חריג ומחליטה להדליק את הטלפון. מאותו רגע בן וג'סיקה בתקשורת רצופה עד לרגעיו האחרונים.

"אחרי המון שיחות שלא נענו מבן, אני חוזרת אליו והוא מסביר לי בהמון רוגע שהוא מנסה לצאת משם, ומאותו רגע אנחנו 3 שעות יחד בטלפון. בן אומר לי שהוא בדרך לחלץ חברים, שוב שיחת טלפון וחוזר לשם. הוא היה נחוש לעזור לאנשים, לא ויתר ולא עניין אותו שהמשטרה לא מאפשרת להיכנס לשם. הוא נזהר במילותיו כי יודע שלא אאפשר לו להמשיך במסע הזה ולסכן את עצמו. הוא מספר לי רק אחרי שכבר הציל כמות של אנשים. נלחצתי. אמרתי לו שאני גאה בו שהציל חמישה אנשים בסיבוב הראשון, אבל זהו, זה מספיק. אני מפצירה בו לחזור לבית מייד, אולם בן מסרב ואומר לי כי חברים שלו שם והוא הולך להציל עוד אנשים".

"בן לא ויתר, ולא עניין אותו שהמשטרה לא מאפשרת להיכנס לשם"

לדבריה, באותו בוקר מספיק בן לשוחח עם כל משפחתו. אביו מתקשר בדאגה משום שנשמעות אזעקות באשקלון, ובן מבקש מאימו להיכנס למקלט. כולם פה אחד מנסים לשכנע אותו לשוב הביתה, אך בן בשלו – מתעקש לחזור למסיבה שוב כדי להציל עוד אנשים.

"רוב החיים העקשנות של בן שיחקה לטובתו, הפעם זה עלה לו בחייו", אומרת ג'סיקה בכאב. "השיחה האחרונה שלו הייתה איתי. הוא מעדכן אותי שעלה לאוטו עם גאיה, אחת העובדות של בן, ועם עוד זוג אנשים שלא הכיר. הם כמעט בדרך החוצה, ובן אומר שהוא מחפש עוד חבר אחד ומתכוון לרדת לשטח לחפש אותו ולבוא הביתה. השיחה האחרונה שלנו הייתה מאוד קצרה, ממש כמה דקות, ובמהלכן אני שומעת את ההתארגנויות ברכב והוא אומר שהכל בסדר והם מתחילים בנסיעה. מאותו הרגע הדבר האחרון שאני שומעת זה את בן אומר: 'מה זה ערבים? מחבלים?'.

"אני שומעת רעש חזק של דלת פתוחה, של ריצה ויריות, ואת הבנות שאיתו צורחות עליו לנסוע, צורחות על חייהן. בהתחלה חשבתי שזה רדיפות ושמישהו רץ אחד אחרי השני, אבל ככל שאני משחזרת את האירוע אני מבינה שמדובר ביריות. לאחר הרעש אני שומעת שקט, ולימים מבינה שזה היה השקט האחרון… כי שם זה נגמר. כנראה שהמחבלים ירו בו ראשון. לא התאים להם גיבור ישראל שבא לחלץ את חבריו מהתופת".

בדומה לנועם וישי סלוטקי, גם בן שמעוני היה מוגדר נעדר במשך חמישה ימים, והמשפחה והחברים לא ידעו שהוא נרצח במקום. הם מקימים את 'חמ"ל בן' ומנסים לאתר אותו, ובדרך הם מוצאים את אחת הבחורות שהייתה איתו ברכב ללא רוח חיים. כל אחד מבני המשפחה והחברים מנסה להפעיל את קשריו, לדווח למד"א ולמשטרה. לבסוף, מגיעה הבשורה המרה מכל.

"אני מקבלת שיחת טלפון ושומעת רק צרחות של בכי. במשך כל הימים שבהם היה נעדר, ביקשתי מכל מי שמתקשר אליי שלפני שהוא אפילו אומר 'שלום' שיגיד לי 'הכל בסדר ג'סיקה'. במילים אחרות: אין לי חדשות רעות לבשר לך. כך היה עד לאותה שיחת טלפון, שכאמור, קרובת משפחה מתקשרת וישר בוכה. אני אומרת לה 'לא, בבקשה לא'. והיא אומרת לי 'כן ג'סיקה, אני מצטערת'. שם חרב עליי עולמי. אני לא מעכלת את מה שאני שומעת ומחכה להודעה רשמית, ועד אז מבחינתי זה לא נכון. לאחר יום וחצי מתקבלת הודעה רשמית, ואני מסרבת להאמין, וגם בהלוויה אני עדיין מסרבת להאמין. אני מספרת לעצמי שהוא בטח בין החטופים ותכף חוזר".

אבל אז המשטרה יוצרת קשר עם המשפחה למסור את החפצים שלו, בין היתר את הצמידים שבן ענד. רק ברגע הזה ג'סיקה מתחילה לעכל וקולטת שזה בן. מאז הלב קרוע, היא אומרת, והם עוברים ימים של גיהינום, בכי וחוסר תפקוד.

יש לך כעס עליו?

"אי אפשר להתעלם מתחושת הכעס. הכעס הוא חלק מאובדן. כעס עליו, על העולם, על הממשלה – על כולם. אך לצד הכעס, וכמו שהייתי לצידו בזמן שהיה בחיים, כך אני לצידו ומאחוריו גם עכשיו. אם אלו היו החלטותיו ואין לי איך לשנות את המציאות המרה, אז אני מחבקת בכאב את המעשים האציליים שהחליט לעשות. אם היה אפשר לשנות את המציאות, אולי הייתי מגיבה אחרת. כרגע אני כועסת, אבל משתדלת להבין שהמעשה שלו נעשה מבחירה מלאה, בכך שבחר לא להקשיב לאף אחד מאיתנו ובחר להציב את עצמו בסכנה. הוא ידע לאן הוא חוזר וזה לא נעשה בתמימות, הרי אנשים שנכחו עימו אמרו לו לא לחזור והזהירו אותו שיש יריות ושהוא לא יצליח לצאת משם. זה היה בן. זה מה שהוא הרגיש שהוא צריך לעשות באותו רגע, ואף אחד לא היה יכול למנוע את זה ממנו, על אף הניסיונות. זה האופי שלו, וכמו שאני מכירה אותו, אם הוא היה יוצא מזה בפעם השלישית – הוא היה חוזר גם בפעם הרביעית, החמישית והשישית לשם. הוא ידע מה הוא עושה ובחר לשים את תכונת הגבורה לפני האחריות. זה בן שלנו, ועכשיו הוא בן של כולם. אנחנו גאים בו על כל הנפשות שהציל ועל ההזדמנות שנתן להם לגדול ולהזדקן בשקט. אין לי ספק שבן יהיה בלב שלהם לנצח. יש לנו כאב גדול, ולצד זה אנו בוחרים להסתכל על הטוב".

היא לא יודעת בוודאות כמה אנשים הציל בן, אולם מכמות האנשים שפנו ואמרו שהוא הציל אותם, ההנחה היא שמדובר בין 9 ל-12 איש. בנוסף, בחור ובחורה שהיו עימו ברכב, רומי לשם ואופיר צרפתי. נחטפו לעזה, וגם אותם הוא ניסה להציל. לצערנו הרב, ב-1 בדצמבר נמסר שאופיר צרפתי נרצח.

"אני מתפללת שכל החטופים יחזרו בעזרת ה' שלמים", מייחלת ג'סיקה. "ואני מקווה שתהיה לי עוד את הזכות לדבר עם רומי, לדעת ולשמוע ממנה על מה שקרה. אולי היא תשלים לי את הפאזל, משום שהיא זו שהייתה איתו ברגעים האחרונים. רק היא יודעת מה באמת קרה שם".

לסיום, האובדן הקשה הזה אולי מאתגר מבחינה אמונית… יש לכם כעס כלפי ה'?

ג'סיקה: "אני בחורה מאמינה ולכן זה לא כעס, אלא הרבה תהיות. אני שואלת הרבה –  למה? למה צריכה לעבור את השיעור הזה? למה לקחת דווקא אותו? איך זה הגיע אליי? מה אני אמורה לעשות? למה אני זו שצריכה לעבור את הכאב הזה ומה אני אמורה ללמוד ממנו? אני כועסת על כולם שאני צריכה להתמודד עם דבר כזה, אבל בכל הקשור לה' אני רק שואלת, ואין לי תשובות. אני בסך הכל בחורה בת 27, אחרי שש שנים של זוגיות ואהבה של פעם בחיים. נערה שלא מסוגלת לעכל, הרי רק התחלתי את החיים ולא הייתה לי הזדמנות להגשים לו חלומות של בית ומשפחה. אני מקווה שאוכל לעשות דברים בשמו ושיהיה גאה בי שם למעלה".

הרב סלוטקי: "אין בי כעס לא עליהם ולא על ה'. שואלים אותי אם אני מרגיש כמו איוב, ואני עונה שלא, משום שלא מדובר במחלה או בתאונת דרכים, אלא זה נעשה בהליך של בחירה חופשית מתוך ערכים, אידאלים ואחריות לעם ישראל. בנוסף, אנחנו מאמינים שגאולת ישראל תלויה גם בנו, ואנחנו לא יכולים רק להישען על הגויים או על ה'. לשותפות הזאת יש מחיר, ולפעמים צריך לשלם אותו – והם ידעו את זה. כאמור, אין בי כעס, אדרבא, אני משתהה מול הגבורה שלהם. זה מעורר השראה ומחייב את כולנו להשתפר".