ברגישות מופלאה מבקש יעקב בברכותיו להעביר מסר לבניו אני מכיר אתכם, אני מודע לכוחות שלכם, וגם אם במהלך החיים בגלל מורכבות המציאות היה נראה שאני טרוד בעניינים קיומיים, לרגע לא שכחתי מה העיקר ומה הטפל, ואני עומד כאן היום רגע לפני מותי כדי לברך אתכם, כדי להגיד לכם איך אני תופס אתכם ועד כמה מיוחד כל אחד ואחד מכם. ואכן ראוי להתחקות אחר הברכות של יעקב ולנסות להבינם כיצד הדברים, שלעיתים נראים ההפכך הגמור מברכה, הם ברכה.

ברשימה זו לא אוכל לעמוד על הברכות כולן, ואת דברי כאן אבקש לייחד לדן, בנה של בלהה שפחת רחל. בברכתו של דן אומר יעקב: "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל". רגישות חז"ל למילותיו של המקרא, עורר את הצורך לעמוד על הביטוי הייחודי המופיע אצל דן "כאחד שבטי ישראל", ובחז"ל ניתן למצוא שתי פרשנויות מרכזיות. פרשנות ראשונה מניחה 'שאחד' הכוונה לאל, כלומר דן ידין וינהיג את עם ישראל כמו שאלוקים מנהיג ודן את העולם. פרשנות שניה מעבירה את הייחודיות מהאל למשהו אנושי שניתן להבין ברוח זו קובעים חז"ל: "כמיוחד של השבטים", "כאחד מבני הגבירות". יתר על כן חז"ל אף לא מותירים לנו מקום לדמיון, והם משווים את שבט דן לבכיר השבטים שבט יהודה. ור' שלמה יצחקי, רש"י, מוסיף ומסביר: "כל ישראל יהיו כאחד עמו ואת כולם ידין".

בניסיון להבין מדוע הוצרך הכתוב לייחד אמירה המייחדת את המנהיגות שעתידה לצאת משבט דן, עומדים פרשני המקרא. כך למשל עומד האבן עזרא ומסביר: "רמז שיהיה בעל דגל כאחד בני הגבירות. והנה היה כקצין על כל עם מהשפחות". כלומר היה מקום לציין ולרמוז כבר עכשו לפוטנציאל הטמון בשבט דן, על אף היותו אחד מבני השפחות ולא בנה של אחת מהגבירות רחל ולאה. ר' דוד קמחי, הרד"ק, מוסיף ומשמיענו: "אמר כי מדן יהיה שופט כמו מאחד שבטי ישראל, והוצרך לומר זה מפני שהיה בן השפחה אעפ"כ יהיה כאחד שבטי ישראל בגדולה, וכן היה ראש דגל, ושפט את ישראל". מחדד הרד"ק ומשמיענו שעל אף היותו בן שפחה, מהמעמד היותר נמוך בעם ישראל, אף על פי כן צפוי לו עתיד והוא ינהיג את עם ישראל כמו אחד מהשבטים הבכירים, כאחד מבני 'ישראל הראשונה'.

בהקשר זה ראוי להתעכב על פירושו של הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש שמסביר באריכות:

"דן היה הבן הראשון של שפחת רחל, שלא יכלה להבליג על צערה על שנבצר ממנה – כפי שנדמה לה – להשתתף בבניין האומה היעודה. משום כך אומר יעקב: דן ייצג את עמו, ככל אחד משבטי ישראל. אין הוא נחות מהם; גם הוא חלק עיקרי של הכלל (אם כי הקשר עם בלהה וזלפה לא היה במחשבת יעקב תחילה, ואימהות אלה היו נחותות מעמד מעיקרן); הוא שקול כנגד אחיו ויתרום גם הוא את תרומתו המיוחדת לכלל האומה".

יעקב שהיה בחייו עד למעמדות בתוך ילדיו, בני הגבירות אל מול בני השפחות, בני לאה אל  בני רחל – יוסף. מבין שקיומו של עם ישראל יובטח רק אם ניתן דעתנו גם לאפשרות שישועה והנהגה מצויה לא רק אצל בני הגבירות אלא לעיתים יכול והמנהיגות צמח דווקא מישראל השנייה, מבני השפחות ילידי הפריפריה. אלו שיותר קל לדחוק הצידה, אלו שלא נולדו עם האפשריות והאמצעים שעמדו לבני המעמד הגבוהה.

העקרון שיעקב ביקש ללמדנו אינו נעצר כאן, וחז"ל קבעו בצורה קטיגורית "היזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה". חז"ל לומדים עקרון זה מפסוק המופיע בברכותיו של בלעם בספר במדבר, ובו נאמר: "יזל מים מדליו". 'מדליו' הכוונה מדלים, עניים, כלומר: "יזל מים מדליו [מדלים] שמהם תצא תורה". בדרך דומה משמיענו גם המאירי, באומרו: "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה שנאמר יזל מים מדליו אל תקרי מדליו אלא מדליו ר"ל מדלים ועניים שבהם".

ואכן דוגמאות רבות בהיסטוריה היהודית ובאגדות חז"ל ניתן למצוא על בני עניים שהגיעו לגדולה. ואולי המפורסם שבהם היה הסיפור על הלל הזקן המובא בתלמוד, וכך מתוארים לנו הדברים: "אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק [חצי דינר, סמוך זעום מאוד ביחס לאותם ימים], חציו היה נותן לשומר בית המדרש [=כדמי כניסה לבית המדרש], וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות [=כמטר וחצי] שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה".

אותו עני שבקושי מצליח להתפרנס לא הורשה להכנס לבית המדרש הופך לנשיא בעם ישראל, לאחד מגדולי ישראל, שכדי לתאר את פועלו מספרים לנו חז"ל שהלל היה "ראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו, אלא שאין דורו זכאי לכך", ובמקום אחר אנו מוצאים: "שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן. שלושים מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו, שלושים מהם ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון, ועשרים מהם בינונים. גדול שבכולם יונתן בן עוזיאל וקטן שבכולם ר' יוחנן בן זכאי".

הדוגמה של הלל הזקן אינה הדוגמה היחידה וניתן להמשיך ולהפליג בדוגמאות נוספות לאורך הדורות, לרבות ועד לימינו אנו. כדי לא לפגוע בחיים בהבאת דוגמא על אדם מסויים ולא על אדם אחר שחי אתנו. אבקש להזכיר את סיפורו של רפאל איתן, 'רפול' הרמטכ"ל ה-11 של מדינת ישראל. בספרו האוטוביוגרפי 'רפול – סיפורו של חייל', הוא מספר על כך שהוא נולד למשפחה קשת יום שחיה בדוחק. כאשר נודע לאימו שהיא בהריון ביקשו הוריו להפסיק את ההריון, אלא שביצוע ההפלה עלה 2 גרוש ולהוריו היה רק גרוש עשרים, ובגלל שלא השיגה ידם את הסכום הדרוש, נולד רפול. אילו היה להוריו של רפול 2 גרוש היה עם ישראל מפסיד, מנהיג צבאי שמילא שורה של תפקידי פיקוד, אדם שמעבר לשירותו הצבאי המפואר והיותו הרמטכ"ל ה-11 זכה במהלך שירותו בצל"ש הרמטכ"ל שהוסב בהמשך לעיטור העוז. ובהמשך למנהיג פוליטי, ח"כ שר בממשלת ישראל וסגן ראש הממשלה.

צא ולמד, מה ביקש יעקב אבינו ללמדנו, ששררה, מנהיגות, שיפוט ויוקרה אינם נחלתם של האליטה החברתית בלבד. תכונות אלו ויכולות אלו יכולות להימצא בכל אחד ואחד, הכל בהתאם להשקעתו התמדתו והיכולת שלו לבצע את התפקיד. לא פעם התכונות המתאימות והראויות להנהגה ציבורית מצויות דווקא אצל אלו, שהנתונים הראשוניים שלהם פחות טובים, שהם מגיעים מהפריפריה, שקל לזלזל בהם שמאוד פשוט ונח לחשוב שמהם אי אפשר לצפות או שהם לא יכולים. יעקב אבינו דורש מהאחים לשים לב לכולם. כצאצאיו של יעקב מחוייבים גם אנו לתת את דעתנו לכולם, לאפשר לכולם הזדמנות שווה, לא לפסול אדם רק בגלל מעמדו החברתי או הכלכלי, היזהרו בבני פריפריה כי מהם יכול ויצאו בעלי שררה ומנהיגים גדולים.

(ויחי תשפ"ד)

הפוסט היזהרו בבני פריפריה – שוויון הזדמנויות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ב-7 באוקטובר נחטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – ילדים, נשים, גברים, אנשים מבוגרים, חיילים, ואף משפחות שלמות. מאז חזרו 116 חטופים, וביניהם ילדים, נשים ומבוגרים, רובם בעסקת החטופים. נכון לכתיבת שורות אלה, 129 חטופים עדיין מוחזקים בידי חמאס, מתוכם 116 גברים, ולצערנו, נראה כי הם נדחקים לסוף הרשימה.

מטוטלת בנפש

דיצה אור היא אמו של החטוף אבינתן אור, בן ה-30. היא בת 56, אם לשבעה וסבתא, מתגוררת בשילה. בימים כתיקונם היא מלמדת פסיכולוגיה יהודית במכללות שונות בארץ, ועוסקת בייעוץ אישי ובהכשרת יועצים על פי פנימיות התורה. כיום היא חברה בפורום 'תקווה', המאגד את משפחות החטופים.

"אבינתן הוא בחור מדהים, מבריק, טוב לב ונדיב", מספרת עליו דיצה, "בעל רגישות המתבטאת ביכולת לקלוט אנשים בצורה חדה, וכפועל יוצא, יודע לעזור באופן מדויק. בנוסף, הוא לא מדבר הרבה, אבל כל משפט שהוא אומר 'משכיב את כולם על הרצפה' – בעל חוש הומור מפותח, אוהב לבלות, לטייל ולבשל".

ב7 באוקטובר אבינתן נכח במסיבת הטבע ברעים, שדיצה מכנה אותה 'מסיבת רעים אהובים'. ברגע שהתחילה ההתקפה, כל המשתתפים במסיבה ניסו לברוח. באחד הסרטונים המוכרים שהופצו בתחילת המלחמה ברשתות החברתיות ובתקשורת, רואים את בת זוגו נועה ארגמני מובלת על אופנוע בידי מחבלים, והוא מובל רגלית. מעדויות שהובאו לידי המשפחה, אבינתן היה יכול לברוח כי הוא בחור חזק, אבל הוא בחר להישאר בשביל להגן על חברתו. "במשך שעתיים אבינתן שלח הודעות בווטסאפ", מתארת אמו, "הוא התקשר למוקדי חילוץ שונים, שלח מיקום וקרא לכל עזרה אפשרית. לצערנו, לא הגיעו אליהם. ב-9:45 בבוקר הוא שלח את ההודעה אחרונה. אבינתן בחר לא להפקיר אותה וללכת לשמור עליה. זו האישיות שלו, להיות שם עבור מי שצריך אותו".

בימים אלה שאלה פשוטה, כמו: 'מה שלומך היום?', מקבלת צוהר לתשובה מורכבת ולא נעימה, וודאי אצל משפחות החטופים שמתמודדות עם ניסיון קשה מנשוא. דיצה מעידה שהיא נמצאת בדינמיקה רגשית מתמדת, עליות וירידות בנפש, נעה בין הקצוות.

"יש מאבק תמידי בנפש. בין הנפש הטבעית שלנו שחשה פחד, חרדה, ייאוש, כעס ואשמה, ובין הנפש האלוקית, שהיא מעל הטבע. הנפש האלוקית שלנו מחוברת לבורא עולם, אל האין-סוף, ויודעת שהכל מדויק, שאין רע יורד מלמעלה וכל מה שקורה לנו פה בעולם זה חלק מתוכנית אלוקית מיטיבה. ה' זימן לי שעה של אתגר מטורף, אבל אנחנו בתוך רגע מהתוכנית הזאת ולעיתים החוויות הן קשות מנשוא, אולם הן חלק מההנהגה של הבורא. כשמצליחים לאחוז במקום הזה, אז הרגשות הם של אמונה וביטחון. מתוך כך, מתמלאים בעוצמה, באהבה ובידיעה שבעזרת ה' יהיה טוב. כל מה שה' עושה זה לטובה, ואני יודעת שיהיה סוף טוב לסיפור הרי לכל סיפור יש סוף טוב, ואם זה לא טוב –  זה לא הסוף".

מתוך תעצומות הנפש האלה, היא פועלת בשלל דרכים כדי להשיב את בנה. ראשית, היא מבקשת ממכריה לפעול אצל "הבוס הגדול", אצל בורא עולם, בכל תחומי עשייה שבקדושה: בקריאת תהילים, בקיום מצוות, בגמילות חסדים, באהבת ישראל ובכל מה שמרבה זכויות. "אני עושה זאת מתוך אמונה שמה שקורה זו החלטה אלוקית ובורא עולם מנהל את האירוע, ולכן דבר ראשון צריך לגשת אליו ולהשפיע דרכו. לכל יהודי יש את הכוח להתפלל ולמשוך ישועות", היא מסבירה.

"אני זועמת על כך שהשתחררו לפניו בדואים, ערבים ובעלי אזרחויות זרות. איך יכול להיות שמי שנתן את הדם שלו למען המדינה נמצא אי שם בלב עזה? זה מעליב ומזעזע"

שנית, בני המשפחה מתראיינים לכלי התקשורת בארץ ובחו"ל, כדי להפיץ את המסרים שחשובים להם ולשמור את נושא החטופים בסדר היום הציבורי ובדעת הקהל.

מישור נוסף שדיצה פועלת בו הוא  קירוב לבבות ואהבת ישראל. היא מאמינה שהפילוג והקיטוב הקשים בתוך העם, הם שמשכו לעם את מידת הדין, ולכן יש להשתדל להרבות בחיבור ובאהבה. "בתחושה שלי, הלב של עם ישראל לא סתם פתוח – הוא קרוע לרווחה, וכשהלב קרוע אפשר להציץ פנימה ולראות מה יש בפנים. כשמסתכלים רואים לב אחד פועם. אנו רוצים לשמר את האחדות הזאת. אנחנו לא מנסים להדביק את כולנו, כל היהודים, באופן מלאכותי, אלא לחשוף שבעומק אנחנו אחד. עכשיו מרגישים את זה בשיא העוצמה, והתפילה שלנו היא שגם כשתחלוף הצרה והרשעה תושמד מעזה, נמשיך לפעום בלב אחד עם כל ישראל, ובלב אחד לאבינו שבשמיים".

האם את מרגישה שיש חוסר צדק בכך שהחזירו ילדים, נשים ומבוגרים, ואת הגברים לא?

"זאת סוגיה כואבת. הבנים שלי מסרו את הנפש למען עם ישראל ולמען מדינת ישראל. יש לי בן שמהיום הראשון נלחם בעזה, בן בסיירת מובחרת וחתנים שנלחמים גם כן. כואב לי שאבינתן נמצא בסוף סדר העדיפות. אני זועמת על כך שהשתחררו לפניו בדואים, ערבים ובעלי אזרחויות זרות, כמו תאילנדים ורוסים. איך יכול להיות שמי שנתן את הדם שלו למען המדינה נמצא אי שם בלב עזה? זה מעליב ומזעזע אותי ברמה הכי גבוהה שיש מצד המדינה. בכלל, מחבלים צריך להרוג ולא לשחרר. לו לא היו לנו מחבלים חיים, לא הייתה את האופציה הזאת מלכתחילה, ואז היה סיכוי טוב שלא היו חוטפים לנו כל כך הרבה אנשים. מי שפוגע ביהודי אין לו זכות קיום. אבל אנחנו שמחים עד בלי די על כל יהודי שחזר הביתה למשפחתו".

את חשה אכזבה מהתנהלות הממשלה במלחמה?

"עכשיו זה לא הזמן לחשבונות. יש לתמוך באופן מלא בראש הממשלה. זה לא הזמן להתעסק ב'כן אוהב או לא אוהב את ביבי'. עכשיו הוא מנהל את המשבר מול חמאס, והוא צריך לקבל מאיתנו כוח. כשמתקיפים שליט זה גורם לו להגיע למלחמה או למו"מ, כשהוא חלש. האויב מזהה שיש מולו מישהו חלש ולחיץ, ומעלה את המחיר יותר ויותר. הפחד שלי הוא שהמחירים שנצטרך לשלם יהיו בלתי אפשריים למדינת ישראל, ואז אנחנו נהיה בבעיה. בנוסף, התקפה בלתי פוסקת כלפי ראש הממשלה והממשלה פוגעת בצורה ישירה בבן שלי, ה' ירחם. אני מצפה מכל מי שהקרובים שלו חטופים ומכל מי שאכפת לו מהחטופים – שיעזוב את כל החשבונות בצד ויחזק את ידי הממשלה ואת ידי צה"ל וייתן כוח ליכולת שלנו להחזיר את החטופים הביתה, ובו בזמן להשמיד את הרשעה ולדאוג לביטחון ישראל לדורות. למי שיש חשבון עם ביבי, וגם לי יש קצת חשבון איתו – יבוא הזמן אחרי המלחמה שכל הצמרת שגרמה לאסון ולמחדל הזה תשלם את המחיר, אבל לא עכשיו".

עם אחד, גוף אחד

"באותה שבת איתן היה בצוות האבטחה של המסיבה ברעים, ואת כל המידע על אודות מה שקרה אני יודע ממאבטח שהיה עימו וניצל", מתאר את השתלשלות האירועים צביקה, אביו של החטוף איתן מור. "עם תחילת הטבח הנורא בבוקר הוא עסק בפינוי נפגעים, ולאחר מכן איתן ומאבטחים נוספים לקחו עימם קבוצה של אזרחים וברחו איתם לכיוון דרום-מזרח, כשהם מגינים על אזרחים ונותנים להם הוראות: לשכב, לרוץ ושאר פעולות להגנה עצמית. בשעה 14:30 הם זיהו שתי גופות של בחורות שנרצחו, ופרץ ויכוח מה נכון לעשות איתן. לבסוף, איתן וחבר ילדות, אליקים ליבמן (גם הוא חטוף), החליטו לקחת אותן איתם בשל החשש לחטיפתן. את אחת הבנות הם הטמינו בבור שראו בדרך. כשחזרו לקחת את הבחורה השנייה, החל ירי טילים – ומאז נעלמו עקבותיהם".

צביקה מור בן 47, נשוי ואב לשמונה, ומתגורר בקריית ארבע. במקצועו הוא מאמן קוגניטיבי התנהגותי לבני נוער עם הפרעות קשב וריכוז, מנחה הורים ודוקטורנט החוקר רגולציה עצמית של מתבגרים המאובחנים עם הפרעת קשב. איתן, בנו הבכור בן ה-23, חטוף בעזה. הוא השתחרר מהצבא, שכר דירה עם חבר, עבד למחייתו וחסך כסף ללימודים ולהמשך החיים. אביו, מתאר אותו כבחור חרוץ, עצמאי, עם לב זהב, תמיד מוכן לעזור ולתת.

במשך עשרה ימים היה בנו בסטטוס 'נעדר', ואף אחד לא ידע להגיד למשפחה מה מצבו.  בתום עשרה ימים, קצין מטעם המטה לאומי הגיע לביקור אצל משפחת מור ובישר להם את הבשורה המרה: הוא חטוף באופן ודאי בידי אחד מארגוני הטרור.

צביקה לא חש חוסר צדק בשל הסיטואציה שילדים, נשים ומבוגרים חזרו מהשבי, ואילו גברים נדחקים לסוף הרשימה. "זה מה שנדרש מכל גבר – לתת לילדים ולנשים להשתחרר לפניו. אני מצפה מהבן שלי, שלולא שהיה עכשיו חטוף, הוא היה לוחם במלחמה ומציל את עם ישראל", הוא אומר. "מה שהוא עשה מאפיין אותו, להיות לוחם שדואג ומציל אחרים. ללא המוכנות למסור את הנפש, לא תהיה לנו מדינה. אם האויב ידע שאנו מוכנים למסור את הנפש שלנו ולא עושים חשבונות, הם יבינו שלא כדאי להם להתעסק איתנו. אנחנו חיים בשביל משמעות, והמשמעות הכי גדולה שאדם יכול להעניק לעצמו היא זה לקחת חלק בייעוד של העם שלו, בתוכן וברעיון שהעם שלו נושא".

"אמרתי לראש הממשלה שיחבק את המשפחות ויקשיב להן, אבל בסוף שיעשה מה שטוב לעם ישראל"

צביקה מצפה מהממשלה להיות חזקה וקשה מול הערבים המקיפים אותנו. "צריך לנהוג בחומרה יתרה עם ערבים שמבצעים פיגועים בזמן מלחמה", הוא אומר. "לא להסתפק באטימת בתים אלא לנקוט צעד חריף יותר – גירוש כל המשפחה. בעניין עסקת החטופים, אני שמח על כל אחד שחזר, אבל כואב לי מאוד שזה נעשה באופן כזה שחמאס תובע תנאים וישראל משחררת מחבלים. הייתי רוצה לראות שזה נעשה באופן שחמאס מתחנן שנפסיק את המלחמה, אני מצפה שנגיב בצורה אכזרית. אנחנו לא יכולים להיות פחות אכזרים מהם, אחרת לא נוכל לחיות כאן. מבחינתי, אם צריך להפציץ ולהרוג 2,000 מחבלים כדי להשיב את החטופים, אז זה המוטל עלינו לעשות. החיים שלנו יותר יקרים מהחיים שלהם כי זה העם שלנו".

מהי לדעתך הדרך הכי טובה ונכונה להשיב את בנך ואת יתר החטופים?

"הדרך הכי טובה ונכונה כעת היא לתמוך בממשלה ובצבא. האבל הפרטי שלי צריך לפנות מקום לטובת הצלחת המלחמה. אני סומך על הממשלה ועל הצבא, ומחזק בכל הזדמנות את ראש הממשלה ואת שר הביטחון, מכיוון שאני יודע שהם עושים הכל כדי שהם יחזרו. בעיניי, בכך שאנו עסוקים בהצלה של עם ישראל אני תורם לבן שלי. טוב שהמשכנו את הלחימה לאחר הפסקת האש, משום שדרך הצלחת המלחמה גם משיבים את החטופים הביתה, כמו שטען קבינט המלחמה. הלחץ שיופעל על חמאס לא יותיר להם ברירה אלא לברוח, להיכנע ולהשיב את החטופים. נפגשתי עם הקבינט ואמרתי לראש הממשלה שיחבק את המשפחות ויקשיב להן, אולם בסוף שיעשה מה שטוב לעם ישראל".

לסיום, איזה מסר הייתם רוצים להעביר לקוראים?

דיצה: "אני רוצה להזכיר לכולם שאנחנו כאן בשליחות ועם ישראל נועד להביא את כל העולם אל התכלית שלו, אל חיים שרצופים באור ובהרמוניה. אנחנו על הפרויקט הזה כבר קרוב ל- 4,000 שנה. אני מזמינה כל אחד מאיתנו להיזכר שאנחנו חלק מהמשימה הגדולה הזאת, כשנזכרים בכך מעצימים את הנשמה שלנו, שאינה מוגבלת בכוחות הטבע ושאינה תלויה בסיוע בינלאומי ובנשק כזה או אחר. כלומר, היכולת של עם ישראל במלחמה תלויה בחיבור שלנו אל השליחות האלוקית, ומשם נקבל כוח אין-סופי ונוכל להרים את קרן ישראל, לקדש שם שמיים ולהחזיר את כל החטופים הביתה בשלום ובקידוש השם".

צביקה: "מדינת ישראל צריכה לטפל בסוגיות העומדות על הפרק מתוך ראייה לאומית. במצב מלחמה כל העם הוא גוף אחד עם איברים רבים, שכולם נלחמים כדי שהגוף ימשיך לחיות. כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן, אנו העם צריכים להיות מוכנים למסירות נפש. האויבים שלנו מוסרים את הנפש, ואנחנו לא יכולים להיות פחות מהם. כל המצב הלא נורמלי הזה קורה מפני שאנו שידרנו חולשה במשך עשרות שנים בהפקרת אדמות מולדת ובהכלת הטרור, ואם נשדר חוזק לא יקרו דברים כאלו".

אתה חושב שזה תלוי רק בצמרת הביטחונית או גם בנו, האנשים הפשוטים?

"זה מתחיל בחינוך מתחילת הדרך. אם הילדים של אויבינו מתחנכים על רצח של יהודים, אז אנו נחנך את ילדינו על הרעיון של עם ישראל בארץ ישראל. כלומר, אנחנו לא יכולים להיות בנחיתות מול האויב שלנו. כשם שאי אפשר להיות בנחיתות מבחינת אמצעי לחימה וטכנולוגיה, קל וחומר, שאי אפשר להיות בנחיתות מבחינת התודעה והרוח. לכן, אנו חייבים לחנך את ילדינו למהות ולחשיבות של ארץ ישראל עבור עם ישראל, ולהכיר את החובה ואת הזכות על הארץ שלנו".

הפוסט שובו בנים לגבולכם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לא בטוח שיש בעולם מדינה בה קומץ קטן של אנשים נדרש מדי יום לקבל החלטות כה הרות גורל, כמו ההחלטות שאמור לקבל הקבינט הביטחוני של מדינת ישראל בימי לחימה אלה: רצועת עזה, כיצד לנהוג מול התגרות חיזבאללה בצפון, החות'ים, איראן וגם – עד כמה למתוח את הגבול עם הממשל האמריקני ובעיקר עם הנשיא ביידן, שנתגלה כידיד האמיתי הכי גדול שהיה לישראל מאז ומעולם.

כאשר על השולחן של מקבלי ההחלטות מונחות שאלות כה כבדות, מתבקש היה כי היושבים מסביב לאותו שולחן יכבדו אחד את השני ויקיימו ביניהם מערכת יעילה של חילופי דעות ואף חילוקי דעות. עצוב ואף מדאיג להיווכח כי ראש הממשלה נתניהו, העומד בראש הפירמידה, ושר הביטחון גלנט, לא מדברים ביניהם אלא כשחייבים; עצוב שהם לא מסוגלים להסתכל אחד לשני בעיניים. די בזה כדי לתהות אם הם בכלל סומכים אחד על השני. ואם לא, אוי ואבוי לנו שככה מתנהלים העניינים. וזה לא רק שם. גם בין לשכת רה"מ לרמטכ"ל שוררות ידידות והערכה לא מי יודע מה. וזה, כזכור, כשאנחנו במלחמה לא פשוטה. ברוח ימים אלה של חיפוש האחדות, לא אפצח ב'כתב אישום', רק בתפילה ובתקווה שמישהו, מישהם שם, יתעלו מעל הרגשות ויפנו הרבה יותר מקום לשכל ולהיגיון הקר.

להצדיע

שנים שהשתדלתי שלא לעשות 'ספירת מלאי' מגזרית. כמה אלופים 'סרוגים' יש, כמה זוכי פרס ישראל מקרב אנ"ש וכדומה. אבל דומני שסיפורי ההקרבה, ההירתמות לרוץ ולסייע, להילחם, וכן, כמה כואב, מספר החללים מקרב בני הציונות הדתית לגווניה, כולל זו של ההתיישבות ביו"ש כמובן – מחייב חשיבה מחדש של כלל החברה הישראלית (ואני בכלל זה) כלפי אותו ציבור. לטעמי, בראש ובראשונה, אותם אנשים שיצאו בקמפיין נגד הציבור הזה ומנהיגיו, חייבים לצאת בקמפיין מתקן: טעינו, אתם מלח הארץ.

אחד מי יודע

מתחילת המלחמה מצאתי עצמי דבוק לערוצים השונים בטלוויזיה, מזפזפ ביניהם, מסניף את הערכות ה'מומחים', כמעט בכל שעה של היממה. גם בשעות הקטנות של הלילה. לקח לי (קצת יותר מדי) זמן להבין, שהרבה מהדוברים שם המתבטאים על כל דבר שזז בכזה ביטחון, כאילו הם עוסקים בנושא משחר ילדותם, בעצם מבינים בהרבה מהנושאים לא הרבה יותר ממני, ממך או ממך. גם התחוור לי כי הרבה מההערכות של שלשום נתבדו כעבור יום או יומיים, ואט-אט הגעתי למסקנה שחבל"ז. חבל על הזמן. כיום הטלוויזיה אצלנו דולקת הרבה פחות שעות ביממה, חזרנו לספרים, חזרנו לדבר (והערה: יש כמה פרשנים ששווה לשמוע, אבל בשביל זה לא צריך לאכול את כל העוגה, להתמכר).

לקח לי זמן להבין, שהרבה מהדוברים המתבטאים על כל דבר שזז בכזה ביטחון, כאילו הם עוסקים בנושא משחר ילדותם, בעצם מבינים בחלק מהנושאים לא הרבה יותר ממני או ממך

החיים מורכבים

זמן קצר אחרי תחילת המלחמה בעזה, טחנו לנו עם פרשנויות והערכות כי ארה"ב עומדת עם סטופר-שעון עצר ולוחצת על ישראל לסיים את הלחימה. אח"כ הזהירו אותם פרשנים כי ארה"ב, שלא מרוצה מכך שאזרחים פלשתינים נהרגים בעזה, וגם לא מהיקף הסיוע ההומניטרי שישראל מאפשרת להכניס לשם, תתחיל "לעשות שרירים" בכל הקשור לאספקת הנשק ואמצעי הלחימה לישראל, סיוע חיוני ביותר לכוחות הלוחמים. אחרים לעגו לתחזית זו והצביעו על 224 מטוסי התובלה האמריקנים ו-10 אוניות עם 10 אלף טונות ציוד לחימה שכבר הגיעו, הוסיפו שזה אינטרס אמריקני ברור שישראל תמוטט את חמאס (מה שנכון), ועוד הסברים למה אין לחשוש מכתף קרה של האמריקנים. ולוואי שהם צודקים.

לענ"ד, לא נכון להיות זחוחים בעניין. יואב זיתן פרסם כי ארה"ב דחתה (לפי שעה?) את בקשת ישראל לקבל מסוקי קרב לצה"ל שיסייעו לשתי טייסות האפצ'י שפועלות בשמי עזה 24/7 מתחילת המלחמה לטובת הכוחות הקרקעיים. כמו כן, דווח על סירוב ארה"ב לספק לישראל כמות נכבדה של רובים, בגלל מה שארה"ב מכנה 'התנהגות אלימה של ישראלים בגדה'. לפי דיווחה של העיתונאית מוריה אסרף, שר הביטחון גלנט העלה בקבינט את החשש שארה"ב עלולה לעכב סיוע צבאי לישראל "לא רק בשל סיבות טכניות".

אז מה עושים? קטונתי. העניין מורכב. ברור שארה"ב רוצה בטובת ישראל; ברור לא פחות שארה"ב רוצה בטובת ארה"ב; ברור שביידן רוצה בטובת ביידן ובהיבחרו מחדש לנשיאות ארה"ב בבחירות המתקרבות; ברור שהתמיכה האדירה שלו בישראל בזמן המלחמה היא לצנינים בקרב חלק לא מבוטל מהציבור שהוא זקוק לאצבעות שלו. בקיצור, מורכב ביותר. לא שחור-לבן, כפי שיש המתיימרים להתייחס לסוגיה.

מכבד

מתוך כבוד לבקשת האב השכול חגי לובר ורעייתו תחיה, שהתקשורת תחדל מביקורות, אני מסיים כאן את חלקי לשבוע הזה. אני ממליץ בחום לקרוא את מדורו החדש של הרב בני פרל, הסמוך.

הפוסט שהשכל יגבר על הרגש הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

זוכר אני בתקופת הפוסט דוקטורט בארה"ב שניגש אליי מישהו ושאל אותי: מה זה דתי? עניתי לו: אני יהודי. הוא אמר לי "אתה לא נראה יהודי". שאלתי את עצמי מהו דיוקנו של יהודי שיש לו לאיש הזה בראש? כיצד הוא עיצב לעצמו בראש את המראה היהודי?

אבי יאלו כותב "אני מודע לעובדה שחלקכם יראו בזה כמשהו שהוא חסר חשיבות לנוכח גודל האסון והטרגדיה הנוראית, ובכל זאת, יש להצביע על הבעייתיות בכינוי 'שבת שחורה' בהתייחס לאסון שהתרחש ב-7 באוקטובר. יודגש, לא מתוך עמדה מאשימה דברים אלה נכתבים, אלא מתוך רגישות וניסיון לשנות דימוי שלילי שמושרש עמוק בשפה. כפי שזכור לכם, התראת 'שחר אדום' שונתה ל'צבע אדום' כי זה פגע ברגשות של מספר ילדים וילדות בשם 'שחר', אז למה לא מפסיקים לכנות כ'שחור' כל דבר רע, כאשר זה פוגע ברגשות של רבים כל כך? האין זאת מציאות גזענית בה מחלקים בני אדם ל'שחורים' ו'לבנים' כדי לתאר בני אדם? זה גזעני ונבזי לתאר יום רע ונורא כל כך כ'יום שחור'".

יאלו טוען שהשפה מעצבת תודעה, ולכן "אל תשתמשו בשפה גזענית כדי לתאר זוועה נוראית שחווינו כולנו[…] רגישות. אם בכל זאת חייבים לקלל את היום שבוצע בו טבח נוראי, יש הרבה אפשרויות: שבת 'הטרור', שבת 'הטבח', שבת 'הזוועה', השבת 'הארורה'".

גם אברהם ירדאי מוחה נגד השימוש בשם "השבת השחורה", אבל מסיבה אחרת. "כ"ב בתשרי תשפ"ד היה יום שבת ויום שמיני עצרת-שִמחת תורה[…] יום שחלו בו שני ימים גדולים של עם ישראל… עושה לי לא טוב כשאני שומע שקוראים ליום הזה 'יום שחור' כדי לקלל את היום, כאילו הוא אשם במה שקרה. לא נכון לקרוא לו 'יום שחור' או 'השבת השחורה'". ירדאי מבקש מאיתנו לדייק. אין שבת שחורה או שבת לבנה. השבת לא אשמה, אלא האנשים הרעים אשמים. והשבת היא שבת קודש, השבת היא חמדת ימים, זכר למעשה בראשית. לאור זאת, הוא מבקש להפסיק "לקלל את היום הקדוש. צריכים לקלל רק את מי שביצעו את האסון ביום השבת".

לפני המלחמה התבלבלנו. לא זיהינו ולא הצלחנו לראות לעומק. בחנו את המציאות דרך עולם ההרגלים שלנו. עכשיו התפכחנו

יאלו הוא איש רציני ועמוק, פעיל חברתי, חבר במספר התארגנויות וולונטריות, חברתיות, שתכליתן מיגור האפליה והגזענות; ירדאי הוא אחד המנהיגים הוותיקים של יהודי אתיופיה בישראל, שהגיע לישראל לפני 50 שנה.  הוא היה יו"ר התאחדות עולי אתיופיה, עיתונאי והיום פנסיונר. שניהם מוחים נגד השימוש בשם "השבת השחורה" מסיבות שונות לחלוטין. בעוד יאלו עומד על הבעיות הגזעניות, ירדאי עומד על הבעיות התיאולוגיות. ובכל זאת, בשורש המחאה והסכנה הכרוכה, בשימוש במילים "השבת השחורה", שניהם שווים.

הם מבקשים מאיתנו לחשוב לעומק, לצאת מהסתכלות שטחית על המציאות ולפגוש אותה ברובד העמוק שלה. לראות לא את מה שקיים על השטח, את מה שנראה כלפי חוץ, אלא לראות פנימה, דרך הקליפות החיצוניות. לגופו של עניין. זה לא רק כלפי בני האדם אלא כלפי המציאות כולה. ובכך הם מבקשים מאיתנו שנהיה מסוגלים להפריד בין האור לחושך, בין הרע לטוב, בין הרשע לצדיק, בין בוגד לנאמן. לצערי, לפני המלחמה התבלבלנו. לא זיהינו ולא הצלחנו לראות לעומק. בחנו את המציאות דרך עולם ההרגלים שלנו. עכשיו התפכחנו. אסור לנו ליפול שוב במלכודת הזאת ובחולשה האנושית, הנוטה לבחון את המציאות באופן שטחי.

הפוסט לא "השבת השחורה" הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מעת שהחלה תקופת התחייה של עמנו, לדמותו של שמשון הייתה עדנה כסמל של כוח ועוצמה וכדגם של גיבור הלוחם באויבי ישראל. שמשון הועלה על נס בספרות ובשירה, כגון בספרו של ז'בוטינסקי, המתאר אותו כמסתערב מתוחכם המכה בפלישתים, ביחידת 'שועלי שמשון' בחטיבת גבעתי, באגודות ספורט, בפסלים לזכר גיבורי מערכות ישראל, בבולים ועוד. בכל אלה הוא מתואר כגיבור אנושי שהיה יוצא דופן בכוחו הפיזי.

המסורת היהודית, לעומת זאת, רואה בשמשון נזיר אלוקים ששאב את כוחו מרוח הקודש. הגמרא אומרת "שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג" (סוטה ט, ב), והרמב"ם מסביר שהמילים שנאמרו על שמשון: "ותצלח עליו רוח ה" מציינות מדרגה התחלתית של נבואה (מו"נ ב, מה). רבי יוחנן אף דימה את שמשון מבחינות מסוימות לבורא עולם. לדבריו, שמשון היה דן דיני נפשות כדיין יחיד כמו יחידו של עולם, והיה מוציא להורג כה' – בלי הוכחות וראיות. כמו כן אמר רבי יוחנן ש"שמשון על שמו של הקב"ה נקרא, שנאמר: "כי שמש ומגן ה' א-להים", וכמו "שהקב"ה מגן על כל העולם כולו, אף שמשון מגן בדורו על ישראל" (סוטה י, א).

לאור מדרגתו הרוחנית הגבוהה של שמשון אין להתפלא שכאשר ראה יעקב אבינו את שמשון בעיני רוחו הוא סבר "שהוא מלך המשיח שגאולה מגעת בימיו", אולם "כיוון שראה שאף הוא עתיד למות קרא: 'לישועתך קויתי ה'" (ב"ר, צח, יד). ייתכן שהרעיון שיעקב חשב  ששמשון יהיה משיח שואב חיזוק גם מכך שיעקב דימה אותו לנחש, ונחש = משיח בגימטרייה. בפועל, הישועה שהצליח שמשון להשיג בשנות פעילותו הסוערות הייתה מוגבלת, "ישועת נחש ושפיפון", כלשון הרמב"ן.

ייתכן שמעידותיו של שמשון היו נמנעות לו ידע לרתום את העם, לסחוף צבא ולא לסחוב הכל על כתפיו לבד

וכאן עלינו לשאול: מדוע באמת לא הפך שמשון למשיח? כיצד קרה שלא עלה בידיו להביא ישועה רחבת היקף וארוכת טווח, כפי שניתן לצפות ממי שניחן בעוצמות פיזיות ורוחניות כה גדולות, ואף זכה לרוח הקודש? מתברר שלאורו הגדול היה גם צל, ובמקביל לעוצמתו האימתנית היו לו גם נקודות חולשה. על חולשה בולטת אחת הצביעו חז"ל, והיא ששמשון הלך אחר עיניו ומרד בעיניו (סוטה ט, ב), חולשה אפשרית אחרת, שציינו הפרשנים, הייתה בכך שהתהלל בגבורתו לאחר שהיכה בלחי החמור אלף איש (דעת זקנים מבעלי התוספות). אולם נראה שהבעייתיות הגדולה ביותר בפעילותו של שמשון עולה בברור מן המקרא, והיא ששמשון היה סוליסט. הוא פעל לגמרי לבדו, וגם בכך דמה לנחש שתמיד "הולך יחידי" (רד"ק). פעילותו העצמאית הייתה כה מנותקת מהעם עד שהייתה לצנינים בעיני שבט יהודה, והם גמרו אומר להסגירו לפלישתים.

מסכת גבורת שמשון באה לקיצה בעיר עזה, שבה אמנם פעל גדולות ונצורות, אולם בה גם היו ירידותיו הרוחניות. על המילים: "ויורידו אותו עזתה" אמרו חכמים: "תחילת קלקולו בעזה, לפיכך לקה בעזה" (סוטה, שם). קלקול זה הביא לדברי התרגום הירושלמי לכך שמיחסיו עם בנות פלישתים נולד הפלישתי העוין הגדול מכולם, גוליית, שחירף מערכות א-להים חיים. ייתכן שמעידותיו של שמשון היו נמנעות לו ידע לרתום אליו את העם, לסחוף צבא ולא לסחוב הכל על כתפיו הרחבות לבד.

עם זאת, שמשון הצליח להשיג בעזה לדברי הירושלמי: הרתעה ושקט של 20 שנה לאחר מותו (סוטה א, ח), אחרי שהפיל את הבית על ראשי הפלישתים, "הסרנים ועל כל העם". אם אנו נשכיל להמשיך ולשמור גם על איחוד כוחות והסכמות רחבות, אולי נזכה להשיג הרתעה בעזה, מבלי שחלילה תמות נפשנו עם פלישתים, ותשקוט הארץ 40 שנה.

הפוסט עלילות שמשון בעזה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו נחשב לאחד ההוגים המרכזיים בתחום מדעי המדינה. למרות הביקורת שספגה התיאוריה שהגה, עד היום משתמשים בהבחנות ובניתוחים שלו.

אחד מהרעיונות המפורסמים שלו הוא ההבחנה בין רצון הכלל לבין הרצון הכללי. לאלו שלא מעוניינים להעמיק אפשר להציע להשתמש בדוגמה של תשלומי מיסים: אין איש ששמח לשלם מס, ולכן עושים מאמץ לשכור רואה חשבון מומחה שימעיט את תשלומי המס, אך אין איש שמעוניין לחיות ללא תשתיות, ביטחון וחינוך, ולכן הוא מסכים שהמדינה תכפה עליו תשלומי מס.

רצון הכלל הוא לא לשלם מס, אך הרצון הכללי הוא שהמדינה תכפה על גבייתו. ככל שהדברים אמורים בממון, קל לקבל חלוקה זו, אך כאשר מדובר בנפשות, קשה מאוד.

בשעות אלה, ליבם של כל ישראל נמצא עם משפחות החטופים. אך צריך להכיר בעובדות והן קשות. הקריאות הקצובות להשבתם "עכשיו, עכשיו, עכשיו" יכולות להתפרש באותו אופן שבו הדרישה ל"שלום עכשיו" או "משיח עכשיו" מתבארות, כסוג של גישה ילדותית למציאות. אך אין הדבר כך, הקריאות האלו מבטאות גם מצוקה נפשית כנה ועמוקה וגם דרישה לשלם כל מחיר שיתבקש כדי להשיב את החטופים.

לפי דברי הראי"ה, ניתן לומר שזעקת משפחות החטופים היא גורם מאזן ואולי אף הכרחי ומפרה

אך כאן מופיע הרצון הכללי. האם אותן משפחות מבקשות שבכל מקרה שבו מישהו ייחטף, ניתן את הכל? אם התשובה היא חיובית, ייתכן שיום יבוא והדבר יפגע בהן עצמן. חז"ל ביטאו זאת בהלכה המפורסמת ש"אין פודים שבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". אלו חז"ל שקבעו במסכת ברכות שהשבי קשה יותר אפילו ממוות.

יש לומר את האמת המרה והנוראה: יש התנגשות בין רצון הכלל לרצון הכללי. ייתכן שלפעמים הרצון הכללי הוא האפשרות הקיומית היחידה של המדינה. למי שאהובו שבוי, הדבר קשה מנשוא.

הפסוקים האחרונים של ספר בראשית מתארים את היתרונות שהפיקו המצרים ובית יעקב מהמדיניות של יוסף במצרים. בשנות הרעב, יוסף עיצב מחדש את מצרים. מעתה המצרים היו עבדי פרעה. וזה המודל שמאוחר יותר פעל כנגד בני ישראל שהפכו להיות עבדי פרעה. ייתכן שבשל כך חז"ל הסתייגו מעט מיוסף והסבירו את מותו המוקדם עוד לפני אחיו המבוגרים יותר, בכך ש"הנהיג עצמו ברבנות". אך למרות זאת, יוסף מכונה: "יוסף הצדיק", נמנה עם שבעת האושפיזין ואף לאביו של משיח. במצב העניינים של הרעב והחשש מערעור הממלכה, ייתכן שהרצון הכללי התבטא בשליטה של סמכות אחת ושררה אחת, מה שאפשר למצרים לא רק לשרוד את תקופת הרעב אלא גם להתעצם.

קשה לנו, כבני תרבות שיש בה ערך מרכזי לאינדיווידואל, לקבל את העיקרון של הרצון הכללי. אנו רואים את הכלל כמי שתפקידו לספק את הפרט. לצערנו, לפעמים המציאות מראה כיצד דווקא הפרט ניזוק מכך שהוא רואה רק את הפרט.

הרצון הכללי הוא מונח מוכר במשנת הראי"ה זצ"ל, אך שם מובנו שונה לחלוטין מזה שבמשנת רוסו. במובנו אצל הראי"ה יש מעט מרפא לדילמה שהעלינו. לפי הראי"ה, אחת המשמעויות של הרצון הכללי הוא מה שמניע את כל המציאות אל המטרה האלוקית. הרצון הפרטי לא עומד בקונפליקט עם הרצון האלוקי, להפך, הוא חלק מההסתעפויות שלו. לפי דברי הראי"ה, ניתן לומר שזעקת המשפחות היא גורם מאזן ואולי אף הכרחי ומפרה. היא נובעת ממקום טהור כדי לפגוש את המציאות ולתת בה הד. הקול חייב להישמע כדי לאזן את קבלת ההחלטות, לעדן ולכוון ואולי גם לתת לרצון הכללי את היכולת להיות רגיש ורוחני – מה שלא קיים ברצון הכללי נוסח רוסו.

הפוסט עכשיו! עכשיו… עכשיו? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בחלוף שמונים שנה ויותר מאז ירד למצרים, וקודם הסתלקותו מן העולם, זוכה יוסף "לראות" את נכדיו (ולדעת האבן עזרא ורבנו בחיי, אצל אפרים היו אלה נינים, ה"ריבעים", בניהם של ה'שילשים'!) משני ילדיו.

אכן, מלבד תיאור עובדתי יבש, המקרא, כדרכו, אינו חושף מה חשב עליהם או מה הייתה מערכת היחסים ביניהם: " וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף".

רש"י, בעקבות אונקלוס, מדייק מהמלים "ילדו על ברכי יוסף" שלא הייתה זו רק פגישה לשעה, אקראית, אלא שהנכדים ממש "גדלו על ברכי יוסף" (והתרגום המיוחס ליונתן מוסיף שיוסף אף שימש כמוהל שלהם…). לפי פירוש זה, למרות כל עיסוקיו הרבים, כמשנה למלך מצרים, ודאגתו לצורכי הציבור, לא שכח יוסף את בני משפחתו-שלו, ודאג לגדלם ולטפחם.

מכל מקום, מפשט הכתובים ניתן ללמוד לכאורה שבני אפרים הועדפו על ידו (ראו רשב"ם על אתר). הם נזכרים ראשונה ואילו "בני מכיר בן מנשה" – למרות היות מנשה הבכור – נזכרים רק באחרונה, וכבדרך אגב, בדרך לוואי ("גם בני מכיר").

על פני הדברים, ברכת יעקב, בשעת שיכול הידיים (בראשית מח, ט) נתקיימה במלואה: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם". גם בחלוף כמאה שנה מאז הועדף יוסף על פני אחיו ("כי אתו אהב אביהם מכל אחיו") הלקח לא נלמד.

לפי פשוטו של מקרא, גם לאחר הפיוס הגדול, נותר אי האמון בין יוסף ואחיו בעינו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב".

יוסף אינו מסתפק בבקשה, אלא נדרש גם להשביע את אחיו, ואולי את בני ישראל כולם: "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה".

ואכן, המדרש מספר שבעת המאורע הגדול, בצאת ישראל ממצרים, נשכחה ההבטחה ליוסף כלא הייתה, ובקשת יוסף נתקיימה רק בזכות משה רבנו שנטל עמו את עצמותיו לארץ כנען.

קצו של יוסף, מתואר בלשון יובשנית: "וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם".

תיאור קצר זה בולט בניגודו – כמו גם בצניעותו -על רקע מסע ההלוויה, הבכי, האבל והמספד רבי הרושם שעשו ליעקב אביו (בראשית נ):  "וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם... וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם. וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו…  וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד . וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים…".

ואילו אצל יוסף: "ויחנטו אותו, ויישם בארון במצרים". הא – ותו לא. התרגום הארמי הקדום, המיוחס ליונתן ("תרגום ירושלמי"), מעצים עוד יותר את תחושת הירידה, הנפילה, כאשר הוא מתרגם (כדרכו, בעקבות חז"ל): "וְשַׁקְעִין יָתֵיהּ בְּגוֹ נִילוּס דְמִצְרָיִם". לפי זה, לא רק שהארון לא הונח במאוזוליאום מפואר, ארמון קבורה, כדרך מלכי מצרים, אלא שלא ניתן היה עוד לראותו ולפקוד אותו: הוא שוּקַע במימיו העמוקים של הנילוס, ונותר שם עד שמשה רבנו – כך לפי אגדת חז"ל – חילץ אותו משם בעת יציאת מצרים.

לפי פירוש זה, לא רק שר המשקים "שכח" את יוסף ("ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו"), אלא מצרים כולה שכחה – או שמא השכיחה (ראו רש"י על אתר, בפירושו השני:  עשה עצמו כאלו לא ידע")  – את זכרו של מושיעה הגדול בעת הרעב: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א, ח).

Sic transit gloria mundi . כך חולפת לה תהילת עולם. יוסף עשה את שלו – יוסף יכול ללכת.

למרבה הצער ולמגינת לב, תופעה זו חוזרת על עצמה פעם אחר פעם בדברי עולם, לרבות בימינו.

גם בעיצומים של הימים הנוראים שכולנו חווים, שומה עלינו לזכור לא רק את החטופים והשבויים הנאנקים בצרה ובשביה, אלא גם את "עצמותיהם" של אלה שהקריבו עצמם למעננו.

גם בעיצומם של הימים הנוראים שכולנו חווים, שומה עלינו לזכור גם את 'עצמותיהם' של אלה שהקריבו עצמם למעננו

בחודש אוגוסט 2014, לפני למעלה מתשע שנים(!), נהרג סגן הדר גולדין הי"ד בקרב. למרות מחויבותה של ממשלת ישראל והבטחותיה החוזרות ונשנות, עד היום לא הושבה לישראל גופתו – כמו זו של חברו סמ"ר אורון שאול לישראל, וכך גם שני החטופים אברה מנגיסטו והישאם א-סייד.

לפני כשנה וחצי, בסיום מבצע "עלות השחר", שבו חוסלו כמה מאנשי צמרת הג'יהאד האסלאמי בעזה, אמר אחד מ"בכירי מערכת הביטחון" ב'ידענות' שנראית כיום במלוא עליבותה: "המבצע שבו חמאס נמנע מלהשתתף עשוי לשפר את הסיכויים להחזרתם. החלטת חמאס שלא להצטרף לסבב הלחימה נבעה בין היתר מרבבת הפועלים העזתים שנכנסים לעבוד בישראל מדי שבוע, צעד שמשקלו הכלכלי עבור האוכלוסייה בעזה לא מבוטל", והוסיף בגאווה: "ייתכן שמכסת הפועלים מעזה תעלה ל-20 אלף".

אביו של הדר, פרופ' שמחה גולדין, שבע הבטחות שנכזבו, העיר למשמע דברי התרברבות אלה: "הפועלים הראשונים שנכנסים לישראל צריכים להביא את החיילים והאזרחים". דברים אלה, כמו רבים אחרים שנשמעו במהלך השנים מפיו ומפי רעייתו לאה, נפלו על אוזניים ערלות. "בכירי מערכת הביטחון", כמו גם ראש הממשלה ושאר הגורמים המופקדים על ביטחון ישראל לא רצו לשמוע. טחו עיניהם מראות. את טעמה המר של מסכת ההכחשה והטיח כולנו חווים בימים נוראים אלה, בתשלום ריבית דריבית על המחדל והעיוורון.

גם בימים אלה, שבו עיני כולנו נשואות לשלום חיילינו ולשובם בשלום הביתה, ובתפילה להחלמת הפצועים, יש לעשות הכל על מנת שבמסגרת מילוי החובה והמשימה הקדושה והנעלה של השבת החיילים, החטופים והשבויים החיים, לא יישכחו ח"ו גם הדר ואורון, אברה והישאם, ועמם רבים אחרים שנפלו חלל וגופותיהם מוחזקים בידי כוחות הרשע.

על הפסוק "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", אומר המדרש: "בוא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבינו, שכל ישראל עסוקין בביזה של מצרים ומשה עסוק במצווה [=הבאת עצמות יוסף לקבורה]. ועליו הוא אומר (משלי י, ח) 'חכם לב ייקח מצוות' ". גם בעיצומו של מבצע מורכב ומסובך, בשעה הגדולה של יציאת מצרים, כשהיה עליו להוביל ששים ריבוא, אנשים נשים וטף מעבדות לחירות, לא שוכח משה רבנו את חובתו הקדושה.

מסתבר, שגם אז לא הייתה זו משימה קלה כלל ועיקר. במדרש התנאים(!) לספר שמות (מכילתא דרשב"י יג, יט) מובאות שתי דעות בעניין גילוי ארונו של יוסף: ""…ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו: 'שרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור'. הלך משה אצלה ואמר לה: 'היכן יוסף קבור?'. אמרה לו: 'ארון של מתכת עשו לו מצריים וקבעוהו בנילוס נהר כדי שיתברכו מימיו'. הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר: 'יוסף, יוסף! הגיעה שעה שנשבע הקדוש ברוך הוא לישראל לגאלן והגיעה שבועה שהשבעת את ישראל. עכשיו שכינה וישראל מעוכבין לך. אם אתה מגלה עצמך הרי מוטב, ואם לאו – נקיים אנחנו משבועתך'. מיד צף ארונו של יוסף". לפי הדעה האחרת, נקבר יוסף ב"קברניטן [=מעין ארמון] של מלכים. הלך משה ועמד על קברניטן של מלכים ואמר: 'יוסף יוסף!'. מיד נזדעזע ארונו של יוסף. הלך משה ונטלו והביאו עמו. לכך נאמר 'ויקח משה את עצמו יוסף עמו' ".

יהא אשר יהא, ממשה רבנו למדנו שגם הבאת "עצמות יוסף" לקבורה בארץ מולדתו – מצווה רבה וחובה קדושה היא. אנושית, יהודית, דתית וערכית.

הפוסט וישם בארון במצרים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אחד המנהגים היפים ביותר בעולם היהודי, הוא הרגע שבו ההורים מברכים את בניהם בכל שבוע, ממש לפני שכולם מתיישבים יחדיו לסעודת ליל השבת: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". מדוע נבחרו אפרים ומנשה שהברכה החשובה והמסורתית הזו תתייחס אליהם, ולא אל שלושת האבות?! ובכן, אפרים ומנשה היו האחים הראשונים בעולם היהודי שלא שררה ביניהם כל איבה או מחלוקת. מנשה מקבל באהבה את מעשיו של הסב, וגם אפרים שותק ולא טוען דבר כלפי אביו המבקש לשנות את מעשיו של ישראל סבו. אפרים ומנשה מלמדים אותנו מהי אהבת אחים אמיתית המתגברת על יצר הקנאה והתחרות, ולכן ראויים הם שלדורות יתברכו בהם ילדי ישראל.

ככל שהקרבה גדולה ועמוקה יותר, כך גדל יותר פוטנציאל הקנאה

זו אולי משמעות הפסוק, בסיום הברכות: "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (שם, מ"ט, כ"ח). כל ברכה של כל אחד בפני עצמו וכל תוכחה של שבט אחד, הן משמעותיות לכולם. ברגע שכל כוח יעמוד על מקומו, יוכלו כל עם ישראל לבנות את בניינם.

עומק העניין הוא שלא רק שכל אחד יש לו את התפקיד שלו, אלא שכל אחד צריך שהשני יבצע את התפקיד של השני בשביל שיהיה לו טוב, ורק כך כל עם ישראל יזכה לברכה.

האחים אינם בטוחים באהבת יוסף גם לאחר ההתפייסות שלו איתם. יוסף אומר לאחים: "אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה". המחשבה האלוקית טובה היא, והיא שהביאה אתכם להכרה שטעיתם.

חז"ל לימדו אותנו: "גדול הוא השלום, שהמלאכים אין ביניהם לא איבה ולא קנאה ולא שנאה ולא מינות ולא תחרות ולא מחלוקת"  (דרך ארץ פר' שלום ה"ח). יעקב מלמד את בניו שהכרה זו אינה רק נחלתם של המלאכים, החיים בעולם בו אין לא אכילה ושתייה ולא תחרות. הרעיון המגולם מאחורי "ועמך כולם צדיקים" הוא שאין מדובר רק באדם אחד, זהו תהליך הדרגתי ואיטי שהחל בברכת יעקב. אנחנו מקנאים רק במי שחי איתנו ולצידנו. ככל שהקרבה גדולה ועמוקה יותר, כך גדל פוטנציאל הקנאה. מצב של אחווה, אהבה ורֵעוּת, שהוא דווקא מצע פורה לשנאה ולקנאה, גם עשוי להיות דווקא המקור לברכה גדולה המרבה שלום בעולם, כאפרים וכמנשה שלא קינאו איש באחיו.

הפוסט כאפרים וכמנשה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אני מקשיבה, מזדהה עם רוב האמירות ומציינת שמן הדברים עולים הרבה אובדנים. כעת הוא/היא מונים אותם בפניי: אובדן אמון – בממשלה, ביכולת כוחות הביטחון לתת מענה לכל אזרח במצוקה, ביכולות המודיעין; אובדן תחושת הביטחון בבית, אובדן הבית למפונים, אובדן השגרה, אובדן כלכלי, אובדן החיים של אהובים, אובדן הכחשת אפשרות המוות שלנו עצמנו ועוד. דבריהם גורמים לי להושיט יד ולרצות להעניק חיבוק.

ואז אני שואלת בזהירות: "ומה עם התקווה?"

שקט מושלך בחדר.

אז אני מציעה לשרטט ציר המתחיל במילים "פעם, לפני המלחמה" ומסתיים במילה "בעתיד", ומבקשת מהיושב מולי לתאר לי את התקווה או את הטוב שאליו הוא נכסף. איך הוא נראה, נשמע, מרגיש, ולמקם על הציר מתי הם נחוו, עם ציון תאריך.

אני מבררת בעדינות אם נמצאו תקווה או טוב עכשיו, בתקופת המלחמה, ואם כן – מתי ומה היו הנסיבות. בהמשך אשאל האם הוא/היא מאמינ/ה שאי פעם בעתיד יחושו שוב תקווה. אם התשובה היא "כן", אנו משרטטים את קווי המתאר של אירוע פוטנציאלי או זמן אפשרי בעתיד.

"ציר התקווה", אני מכנה את התרגיל. ציר המזכיר לנו שחווינו בעבר שפע וזכינו לחיבור רגשי עמוק לחיים ולאפשרויות הצפונות בהם. ציר הרומז שישנה אפשרות שנזכה לחוות זאת גם בעתיד. במפגש אנו דנים בטענה שאם החזקנו בעבר בתקווה, הרי שיש לנו גן עדן להתגעגע אליו, ומצבנו טוב בהרבה ממי שאינו יודע למה הוא נכסף. תפיסות פילוסופיות שונות טוענות כי כאבו וגעגועיו של האוהב לאהוביו, הינה הוכחה לעוצמת האהבה שיש בו ובקשר.

לא בכדי, נבחרה שירת "התקווה" להיות לנו להמנון. מניסיוני המקצועי, אני מוצאת שאנו יצורים מלאי תקווה. וגם אם היא, בדומה לבורא העולמות, מתכסה ונסתרת ונדמית כאובדת, היא תשוב ותתגלה, "אֲבָל בֶּאֱמֶת, אֲפִילּוּ בְּכָל הַהַסְתָּרוֹת וַאֲפִילּוּ בְּהַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ (מצוי) הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ…" (ליקוטי מוהר"ן ו נ"ו ג').

מפגשים אנושיים אלה מעוררים בי תקווה.

הפוסט ציר התקווה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

האמת הנדרשת מאיתנו היא אמת אנושית המתחשבת בצורכי הזולת. מאז החל הטבח בשמחת תורה, רבים עסקו ועדיין עוסקים, גם תוך כדי קרבות, בחסד של אמת. בחיפוש אחר נרצחים או חללים בקרבות, בזיהוים ובהשתדלות לצמצם את יגון המשפחות ולהביא את יקיריהן לקבר ישראל מוקדם ככל שניתן.

את ההשראה למסירות נפש זו ניתן לקבל מהמלחמה שנערכה בין ישראל לפלישתים. באותה מלחמה נפלו שאול ובניו, ואנשי יבש גלעד באו בחשכת ליל וחילצו את הגופות. מצד שני, ייתכן שמבצע החילוץ של שאול היה מקרה ייחודי, שכן היה מדובר במלך ישראל,  שהיותו מוטל בביזיון זו פגיעה קשה באומה כולה, ושמא רק במקרה כזה ניתן לסכן חיים.

מורל החיילים הוא שיקול משמעותי בדיני מלחמה, ובכוחו להתיר פעולות האסורות בשגרה

ככלל, אין לסכן חיילים בשביל לטפל בחללים או להחזיר ארצה חטופים מתים. מצד אחד, כבוד הבריות וקבורת המת דוחים מצוות מהתורה, ומנגד אין זה דוחה פיקוח נפש של חיילים – ולכן אין להכניס חיילים למקום סכנה כדי לקיים מצוות קבורה.

אולם, ישנם כמה מצבים שהדבר מותר. לדוגמה, בתחילת המלחמה כאשר היה חשש שייחטפו גופות לעזה או כאשר עלולה להיות פגיעה מורלית לחיילים בחזית, בזמן שהם רואים את חבריהם הרוגים בשטח ללא ניסיון חילוץ. מורל החיילים הוא שיקול משמעותי בדיני מלחמה, ובכוחו להתיר פעולות האסורות בשגרה. אולם, יש לשקול בזהירות את סיכון החיילים גם אם נעשה להעלאת מורל הלוחמים.

הפוסט חסד של אמת הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.