נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)יש שאני פוגשת אנשים על סף קריסה נפשית. הם אינם שונים ממני ומחבריי, אך נקלעו לשבר גדול. "אין לי יותר כוח. אני לא רואה את הסוף של המצב הזה", "אני כבר לא יכול/ה לשמוע כל בוקר עוד שמות של חללים", "הוויכוחים האינסופיים בטלוויזיה, ההבטחות, הדאגה לחיילים… הכל גורם לי לרצות לברוח מכאן, ואין לי לאן…".
אני מקשיבה, מזדהה עם רוב האמירות ומציינת שמן הדברים עולים הרבה אובדנים. כעת הוא/היא מונים אותם בפניי: אובדן אמון – בממשלה, ביכולת כוחות הביטחון לתת מענה לכל אזרח במצוקה, ביכולות המודיעין; אובדן תחושת הביטחון בבית, אובדן הבית למפונים, אובדן השגרה, אובדן כלכלי, אובדן החיים של אהובים, אובדן הכחשת אפשרות המוות שלנו עצמנו ועוד. דבריהם גורמים לי להושיט יד ולרצות להעניק חיבוק.
ואז אני שואלת בזהירות: "ומה עם התקווה?"
שקט מושלך בחדר.
אז אני מציעה לשרטט ציר המתחיל במילים "פעם, לפני המלחמה" ומסתיים במילה "בעתיד", ומבקשת מהיושב מולי לתאר לי את התקווה או את הטוב שאליו הוא נכסף. איך הוא נראה, נשמע, מרגיש, ולמקם על הציר מתי הם נחוו, עם ציון תאריך.
אני מבררת בעדינות אם נמצאו תקווה או טוב עכשיו, בתקופת המלחמה, ואם כן – מתי ומה היו הנסיבות. בהמשך אשאל האם הוא/היא מאמינ/ה שאי פעם בעתיד יחושו שוב תקווה. אם התשובה היא "כן", אנו משרטטים את קווי המתאר של אירוע פוטנציאלי או זמן אפשרי בעתיד.
"ציר התקווה", אני מכנה את התרגיל. ציר המזכיר לנו שחווינו בעבר שפע וזכינו לחיבור רגשי עמוק לחיים ולאפשרויות הצפונות בהם. ציר הרומז שישנה אפשרות שנזכה לחוות זאת גם בעתיד. במפגש אנו דנים בטענה שאם החזקנו בעבר בתקווה, הרי שיש לנו גן עדן להתגעגע אליו, ומצבנו טוב בהרבה ממי שאינו יודע למה הוא נכסף. תפיסות פילוסופיות שונות טוענות כי כאבו וגעגועיו של האוהב לאהוביו, הינה הוכחה לעוצמת האהבה שיש בו ובקשר.
לא בכדי, נבחרה שירת "התקווה" להיות לנו להמנון. מניסיוני המקצועי, אני מוצאת שאנו יצורים מלאי תקווה. וגם אם היא, בדומה לבורא העולמות, מתכסה ונסתרת ונדמית כאובדת, היא תשוב ותתגלה, "אֲבָל בֶּאֱמֶת, אֲפִילּוּ בְּכָל הַהַסְתָּרוֹת וַאֲפִילּוּ בְּהַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ (מצוי) הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ…" (ליקוטי מוהר"ן ו נ"ו ג').
מפגשים אנושיים אלה מעוררים בי תקווה.
