שירה סגלזה יותר מחודשיים שמשפחות החטופים נעות בין תקווה לייאוש. עסקת החטופים הציתה בהן מחדש את אש התקווה, אך גברים צעירים הם כעת בתחתית סדר העדיפות – ומשפחותיהם מתייסרות. שני הורים לגברים חטופים משתפים על הניסיון הקשה שהם עוברים, מחווים דעתם על העסקה, וקוראים: תמכו בצבא ובממשלה והמשיכו בלחימה עיקשת עד שנכניע את חמאס
ב-7 באוקטובר נחטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – ילדים, נשים, גברים, אנשים מבוגרים, חיילים, ואף משפחות שלמות. מאז חזרו 116 חטופים, וביניהם ילדים, נשים ומבוגרים, רובם בעסקת החטופים. נכון לכתיבת שורות אלה, 129 חטופים עדיין מוחזקים בידי חמאס, מתוכם 116 גברים, ולצערנו, נראה כי הם נדחקים לסוף הרשימה.
מטוטלת בנפש
דיצה אור היא אמו של החטוף אבינתן אור, בן ה-30. היא בת 56, אם לשבעה וסבתא, מתגוררת בשילה. בימים כתיקונם היא מלמדת פסיכולוגיה יהודית במכללות שונות בארץ, ועוסקת בייעוץ אישי ובהכשרת יועצים על פי פנימיות התורה. כיום היא חברה בפורום 'תקווה', המאגד את משפחות החטופים.
"אבינתן הוא בחור מדהים, מבריק, טוב לב ונדיב", מספרת עליו דיצה, "בעל רגישות המתבטאת ביכולת לקלוט אנשים בצורה חדה, וכפועל יוצא, יודע לעזור באופן מדויק. בנוסף, הוא לא מדבר הרבה, אבל כל משפט שהוא אומר 'משכיב את כולם על הרצפה' – בעל חוש הומור מפותח, אוהב לבלות, לטייל ולבשל".
ב7 באוקטובר אבינתן נכח במסיבת הטבע ברעים, שדיצה מכנה אותה 'מסיבת רעים אהובים'. ברגע שהתחילה ההתקפה, כל המשתתפים במסיבה ניסו לברוח. באחד הסרטונים המוכרים שהופצו בתחילת המלחמה ברשתות החברתיות ובתקשורת, רואים את בת זוגו נועה ארגמני מובלת על אופנוע בידי מחבלים, והוא מובל רגלית. מעדויות שהובאו לידי המשפחה, אבינתן היה יכול לברוח כי הוא בחור חזק, אבל הוא בחר להישאר בשביל להגן על חברתו. "במשך שעתיים אבינתן שלח הודעות בווטסאפ", מתארת אמו, "הוא התקשר למוקדי חילוץ שונים, שלח מיקום וקרא לכל עזרה אפשרית. לצערנו, לא הגיעו אליהם. ב-9:45 בבוקר הוא שלח את ההודעה אחרונה. אבינתן בחר לא להפקיר אותה וללכת לשמור עליה. זו האישיות שלו, להיות שם עבור מי שצריך אותו".
בימים אלה שאלה פשוטה, כמו: 'מה שלומך היום?', מקבלת צוהר לתשובה מורכבת ולא נעימה, וודאי אצל משפחות החטופים שמתמודדות עם ניסיון קשה מנשוא. דיצה מעידה שהיא נמצאת בדינמיקה רגשית מתמדת, עליות וירידות בנפש, נעה בין הקצוות.
"יש מאבק תמידי בנפש. בין הנפש הטבעית שלנו שחשה פחד, חרדה, ייאוש, כעס ואשמה, ובין הנפש האלוקית, שהיא מעל הטבע. הנפש האלוקית שלנו מחוברת לבורא עולם, אל האין-סוף, ויודעת שהכל מדויק, שאין רע יורד מלמעלה וכל מה שקורה לנו פה בעולם זה חלק מתוכנית אלוקית מיטיבה. ה' זימן לי שעה של אתגר מטורף, אבל אנחנו בתוך רגע מהתוכנית הזאת ולעיתים החוויות הן קשות מנשוא, אולם הן חלק מההנהגה של הבורא. כשמצליחים לאחוז במקום הזה, אז הרגשות הם של אמונה וביטחון. מתוך כך, מתמלאים בעוצמה, באהבה ובידיעה שבעזרת ה' יהיה טוב. כל מה שה' עושה זה לטובה, ואני יודעת שיהיה סוף טוב לסיפור הרי לכל סיפור יש סוף טוב, ואם זה לא טוב – זה לא הסוף".
מתוך תעצומות הנפש האלה, היא פועלת בשלל דרכים כדי להשיב את בנה. ראשית, היא מבקשת ממכריה לפעול אצל "הבוס הגדול", אצל בורא עולם, בכל תחומי עשייה שבקדושה: בקריאת תהילים, בקיום מצוות, בגמילות חסדים, באהבת ישראל ובכל מה שמרבה זכויות. "אני עושה זאת מתוך אמונה שמה שקורה זו החלטה אלוקית ובורא עולם מנהל את האירוע, ולכן דבר ראשון צריך לגשת אליו ולהשפיע דרכו. לכל יהודי יש את הכוח להתפלל ולמשוך ישועות", היא מסבירה.
"אני זועמת על כך שהשתחררו לפניו בדואים, ערבים ובעלי אזרחויות זרות. איך יכול להיות שמי שנתן את הדם שלו למען המדינה נמצא אי שם בלב עזה? זה מעליב ומזעזע"
שנית, בני המשפחה מתראיינים לכלי התקשורת בארץ ובחו"ל, כדי להפיץ את המסרים שחשובים להם ולשמור את נושא החטופים בסדר היום הציבורי ובדעת הקהל.
מישור נוסף שדיצה פועלת בו הוא קירוב לבבות ואהבת ישראל. היא מאמינה שהפילוג והקיטוב הקשים בתוך העם, הם שמשכו לעם את מידת הדין, ולכן יש להשתדל להרבות בחיבור ובאהבה. "בתחושה שלי, הלב של עם ישראל לא סתם פתוח – הוא קרוע לרווחה, וכשהלב קרוע אפשר להציץ פנימה ולראות מה יש בפנים. כשמסתכלים רואים לב אחד פועם. אנו רוצים לשמר את האחדות הזאת. אנחנו לא מנסים להדביק את כולנו, כל היהודים, באופן מלאכותי, אלא לחשוף שבעומק אנחנו אחד. עכשיו מרגישים את זה בשיא העוצמה, והתפילה שלנו היא שגם כשתחלוף הצרה והרשעה תושמד מעזה, נמשיך לפעום בלב אחד עם כל ישראל, ובלב אחד לאבינו שבשמיים".
האם את מרגישה שיש חוסר צדק בכך שהחזירו ילדים, נשים ומבוגרים, ואת הגברים לא?
"זאת סוגיה כואבת. הבנים שלי מסרו את הנפש למען עם ישראל ולמען מדינת ישראל. יש לי בן שמהיום הראשון נלחם בעזה, בן בסיירת מובחרת וחתנים שנלחמים גם כן. כואב לי שאבינתן נמצא בסוף סדר העדיפות. אני זועמת על כך שהשתחררו לפניו בדואים, ערבים ובעלי אזרחויות זרות, כמו תאילנדים ורוסים. איך יכול להיות שמי שנתן את הדם שלו למען המדינה נמצא אי שם בלב עזה? זה מעליב ומזעזע אותי ברמה הכי גבוהה שיש מצד המדינה. בכלל, מחבלים צריך להרוג ולא לשחרר. לו לא היו לנו מחבלים חיים, לא הייתה את האופציה הזאת מלכתחילה, ואז היה סיכוי טוב שלא היו חוטפים לנו כל כך הרבה אנשים. מי שפוגע ביהודי אין לו זכות קיום. אבל אנחנו שמחים עד בלי די על כל יהודי שחזר הביתה למשפחתו".
את חשה אכזבה מהתנהלות הממשלה במלחמה?
"עכשיו זה לא הזמן לחשבונות. יש לתמוך באופן מלא בראש הממשלה. זה לא הזמן להתעסק ב'כן אוהב או לא אוהב את ביבי'. עכשיו הוא מנהל את המשבר מול חמאס, והוא צריך לקבל מאיתנו כוח. כשמתקיפים שליט זה גורם לו להגיע למלחמה או למו"מ, כשהוא חלש. האויב מזהה שיש מולו מישהו חלש ולחיץ, ומעלה את המחיר יותר ויותר. הפחד שלי הוא שהמחירים שנצטרך לשלם יהיו בלתי אפשריים למדינת ישראל, ואז אנחנו נהיה בבעיה. בנוסף, התקפה בלתי פוסקת כלפי ראש הממשלה והממשלה פוגעת בצורה ישירה בבן שלי, ה' ירחם. אני מצפה מכל מי שהקרובים שלו חטופים ומכל מי שאכפת לו מהחטופים – שיעזוב את כל החשבונות בצד ויחזק את ידי הממשלה ואת ידי צה"ל וייתן כוח ליכולת שלנו להחזיר את החטופים הביתה, ובו בזמן להשמיד את הרשעה ולדאוג לביטחון ישראל לדורות. למי שיש חשבון עם ביבי, וגם לי יש קצת חשבון איתו – יבוא הזמן אחרי המלחמה שכל הצמרת שגרמה לאסון ולמחדל הזה תשלם את המחיר, אבל לא עכשיו".
עם אחד, גוף אחד
"באותה שבת איתן היה בצוות האבטחה של המסיבה ברעים, ואת כל המידע על אודות מה שקרה אני יודע ממאבטח שהיה עימו וניצל", מתאר את השתלשלות האירועים צביקה, אביו של החטוף איתן מור. "עם תחילת הטבח הנורא בבוקר הוא עסק בפינוי נפגעים, ולאחר מכן איתן ומאבטחים נוספים לקחו עימם קבוצה של אזרחים וברחו איתם לכיוון דרום-מזרח, כשהם מגינים על אזרחים ונותנים להם הוראות: לשכב, לרוץ ושאר פעולות להגנה עצמית. בשעה 14:30 הם זיהו שתי גופות של בחורות שנרצחו, ופרץ ויכוח מה נכון לעשות איתן. לבסוף, איתן וחבר ילדות, אליקים ליבמן (גם הוא חטוף), החליטו לקחת אותן איתם בשל החשש לחטיפתן. את אחת הבנות הם הטמינו בבור שראו בדרך. כשחזרו לקחת את הבחורה השנייה, החל ירי טילים – ומאז נעלמו עקבותיהם".
צביקה מור בן 47, נשוי ואב לשמונה, ומתגורר בקריית ארבע. במקצועו הוא מאמן קוגניטיבי התנהגותי לבני נוער עם הפרעות קשב וריכוז, מנחה הורים ודוקטורנט החוקר רגולציה עצמית של מתבגרים המאובחנים עם הפרעת קשב. איתן, בנו הבכור בן ה-23, חטוף בעזה. הוא השתחרר מהצבא, שכר דירה עם חבר, עבד למחייתו וחסך כסף ללימודים ולהמשך החיים. אביו, מתאר אותו כבחור חרוץ, עצמאי, עם לב זהב, תמיד מוכן לעזור ולתת.
במשך עשרה ימים היה בנו בסטטוס 'נעדר', ואף אחד לא ידע להגיד למשפחה מה מצבו. בתום עשרה ימים, קצין מטעם המטה לאומי הגיע לביקור אצל משפחת מור ובישר להם את הבשורה המרה: הוא חטוף באופן ודאי בידי אחד מארגוני הטרור.
צביקה לא חש חוסר צדק בשל הסיטואציה שילדים, נשים ומבוגרים חזרו מהשבי, ואילו גברים נדחקים לסוף הרשימה. "זה מה שנדרש מכל גבר – לתת לילדים ולנשים להשתחרר לפניו. אני מצפה מהבן שלי, שלולא שהיה עכשיו חטוף, הוא היה לוחם במלחמה ומציל את עם ישראל", הוא אומר. "מה שהוא עשה מאפיין אותו, להיות לוחם שדואג ומציל אחרים. ללא המוכנות למסור את הנפש, לא תהיה לנו מדינה. אם האויב ידע שאנו מוכנים למסור את הנפש שלנו ולא עושים חשבונות, הם יבינו שלא כדאי להם להתעסק איתנו. אנחנו חיים בשביל משמעות, והמשמעות הכי גדולה שאדם יכול להעניק לעצמו היא זה לקחת חלק בייעוד של העם שלו, בתוכן וברעיון שהעם שלו נושא".
"אמרתי לראש הממשלה שיחבק את המשפחות ויקשיב להן, אבל בסוף שיעשה מה שטוב לעם ישראל"
צביקה מצפה מהממשלה להיות חזקה וקשה מול הערבים המקיפים אותנו. "צריך לנהוג בחומרה יתרה עם ערבים שמבצעים פיגועים בזמן מלחמה", הוא אומר. "לא להסתפק באטימת בתים אלא לנקוט צעד חריף יותר – גירוש כל המשפחה. בעניין עסקת החטופים, אני שמח על כל אחד שחזר, אבל כואב לי מאוד שזה נעשה באופן כזה שחמאס תובע תנאים וישראל משחררת מחבלים. הייתי רוצה לראות שזה נעשה באופן שחמאס מתחנן שנפסיק את המלחמה, אני מצפה שנגיב בצורה אכזרית. אנחנו לא יכולים להיות פחות אכזרים מהם, אחרת לא נוכל לחיות כאן. מבחינתי, אם צריך להפציץ ולהרוג 2,000 מחבלים כדי להשיב את החטופים, אז זה המוטל עלינו לעשות. החיים שלנו יותר יקרים מהחיים שלהם כי זה העם שלנו".
מהי לדעתך הדרך הכי טובה ונכונה להשיב את בנך ואת יתר החטופים?
"הדרך הכי טובה ונכונה כעת היא לתמוך בממשלה ובצבא. האבל הפרטי שלי צריך לפנות מקום לטובת הצלחת המלחמה. אני סומך על הממשלה ועל הצבא, ומחזק בכל הזדמנות את ראש הממשלה ואת שר הביטחון, מכיוון שאני יודע שהם עושים הכל כדי שהם יחזרו. בעיניי, בכך שאנו עסוקים בהצלה של עם ישראל אני תורם לבן שלי. טוב שהמשכנו את הלחימה לאחר הפסקת האש, משום שדרך הצלחת המלחמה גם משיבים את החטופים הביתה, כמו שטען קבינט המלחמה. הלחץ שיופעל על חמאס לא יותיר להם ברירה אלא לברוח, להיכנע ולהשיב את החטופים. נפגשתי עם הקבינט ואמרתי לראש הממשלה שיחבק את המשפחות ויקשיב להן, אולם בסוף שיעשה מה שטוב לעם ישראל".
לסיום, איזה מסר הייתם רוצים להעביר לקוראים?
דיצה: "אני רוצה להזכיר לכולם שאנחנו כאן בשליחות ועם ישראל נועד להביא את כל העולם אל התכלית שלו, אל חיים שרצופים באור ובהרמוניה. אנחנו על הפרויקט הזה כבר קרוב ל- 4,000 שנה. אני מזמינה כל אחד מאיתנו להיזכר שאנחנו חלק מהמשימה הגדולה הזאת, כשנזכרים בכך מעצימים את הנשמה שלנו, שאינה מוגבלת בכוחות הטבע ושאינה תלויה בסיוע בינלאומי ובנשק כזה או אחר. כלומר, היכולת של עם ישראל במלחמה תלויה בחיבור שלנו אל השליחות האלוקית, ומשם נקבל כוח אין-סופי ונוכל להרים את קרן ישראל, לקדש שם שמיים ולהחזיר את כל החטופים הביתה בשלום ובקידוש השם".
צביקה: "מדינת ישראל צריכה לטפל בסוגיות העומדות על הפרק מתוך ראייה לאומית. במצב מלחמה כל העם הוא גוף אחד עם איברים רבים, שכולם נלחמים כדי שהגוף ימשיך לחיות. כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן, אנו העם צריכים להיות מוכנים למסירות נפש. האויבים שלנו מוסרים את הנפש, ואנחנו לא יכולים להיות פחות מהם. כל המצב הלא נורמלי הזה קורה מפני שאנו שידרנו חולשה במשך עשרות שנים בהפקרת אדמות מולדת ובהכלת הטרור, ואם נשדר חוזק לא יקרו דברים כאלו".
אתה חושב שזה תלוי רק בצמרת הביטחונית או גם בנו, האנשים הפשוטים?
"זה מתחיל בחינוך מתחילת הדרך. אם הילדים של אויבינו מתחנכים על רצח של יהודים, אז אנו נחנך את ילדינו על הרעיון של עם ישראל בארץ ישראל. כלומר, אנחנו לא יכולים להיות בנחיתות מול האויב שלנו. כשם שאי אפשר להיות בנחיתות מבחינת אמצעי לחימה וטכנולוגיה, קל וחומר, שאי אפשר להיות בנחיתות מבחינת התודעה והרוח. לכן, אנו חייבים לחנך את ילדינו למהות ולחשיבות של ארץ ישראל עבור עם ישראל, ולהכיר את החובה ואת הזכות על הארץ שלנו".
