ותקנם בעצה טובה
לא בטוח שיש בעולם מדינה בה קומץ קטן של אנשים נדרש מדי יום לקבל החלטות כה הרות גורל, כמו ההחלטות שאמור לקבל הקבינט הביטחוני של מדינת ישראל בימי לחימה אלה: רצועת עזה, כיצד לנהוג מול התגרות חיזבאללה בצפון, החות'ים, איראן וגם – עד כמה למתוח את הגבול עם הממשל האמריקני ובעיקר עם הנשיא ביידן, שנתגלה כידיד האמיתי הכי גדול שהיה לישראל מאז ומעולם.
כאשר על השולחן של מקבלי ההחלטות מונחות שאלות כה כבדות, מתבקש היה כי היושבים מסביב לאותו שולחן יכבדו אחד את השני ויקיימו ביניהם מערכת יעילה של חילופי דעות ואף חילוקי דעות. עצוב ואף מדאיג להיווכח כי ראש הממשלה נתניהו, העומד בראש הפירמידה, ושר הביטחון גלנט, לא מדברים ביניהם אלא כשחייבים; עצוב שהם לא מסוגלים להסתכל אחד לשני בעיניים. די בזה כדי לתהות אם הם בכלל סומכים אחד על השני. ואם לא, אוי ואבוי לנו שככה מתנהלים העניינים. וזה לא רק שם. גם בין לשכת רה"מ לרמטכ"ל שוררות ידידות והערכה לא מי יודע מה. וזה, כזכור, כשאנחנו במלחמה לא פשוטה. ברוח ימים אלה של חיפוש האחדות, לא אפצח ב'כתב אישום', רק בתפילה ובתקווה שמישהו, מישהם שם, יתעלו מעל הרגשות ויפנו הרבה יותר מקום לשכל ולהיגיון הקר.
להצדיע
שנים שהשתדלתי שלא לעשות 'ספירת מלאי' מגזרית. כמה אלופים 'סרוגים' יש, כמה זוכי פרס ישראל מקרב אנ"ש וכדומה. אבל דומני שסיפורי ההקרבה, ההירתמות לרוץ ולסייע, להילחם, וכן, כמה כואב, מספר החללים מקרב בני הציונות הדתית לגווניה, כולל זו של ההתיישבות ביו"ש כמובן – מחייב חשיבה מחדש של כלל החברה הישראלית (ואני בכלל זה) כלפי אותו ציבור. לטעמי, בראש ובראשונה, אותם אנשים שיצאו בקמפיין נגד הציבור הזה ומנהיגיו, חייבים לצאת בקמפיין מתקן: טעינו, אתם מלח הארץ.
אחד מי יודע
מתחילת המלחמה מצאתי עצמי דבוק לערוצים השונים בטלוויזיה, מזפזפ ביניהם, מסניף את הערכות ה'מומחים', כמעט בכל שעה של היממה. גם בשעות הקטנות של הלילה. לקח לי (קצת יותר מדי) זמן להבין, שהרבה מהדוברים שם המתבטאים על כל דבר שזז בכזה ביטחון, כאילו הם עוסקים בנושא משחר ילדותם, בעצם מבינים בהרבה מהנושאים לא הרבה יותר ממני, ממך או ממך. גם התחוור לי כי הרבה מההערכות של שלשום נתבדו כעבור יום או יומיים, ואט-אט הגעתי למסקנה שחבל"ז. חבל על הזמן. כיום הטלוויזיה אצלנו דולקת הרבה פחות שעות ביממה, חזרנו לספרים, חזרנו לדבר (והערה: יש כמה פרשנים ששווה לשמוע, אבל בשביל זה לא צריך לאכול את כל העוגה, להתמכר).
לקח לי זמן להבין, שהרבה מהדוברים המתבטאים על כל דבר שזז בכזה ביטחון, כאילו הם עוסקים בנושא משחר ילדותם, בעצם מבינים בחלק מהנושאים לא הרבה יותר ממני או ממך
החיים מורכבים
זמן קצר אחרי תחילת המלחמה בעזה, טחנו לנו עם פרשנויות והערכות כי ארה"ב עומדת עם סטופר-שעון עצר ולוחצת על ישראל לסיים את הלחימה. אח"כ הזהירו אותם פרשנים כי ארה"ב, שלא מרוצה מכך שאזרחים פלשתינים נהרגים בעזה, וגם לא מהיקף הסיוע ההומניטרי שישראל מאפשרת להכניס לשם, תתחיל "לעשות שרירים" בכל הקשור לאספקת הנשק ואמצעי הלחימה לישראל, סיוע חיוני ביותר לכוחות הלוחמים. אחרים לעגו לתחזית זו והצביעו על 224 מטוסי התובלה האמריקנים ו-10 אוניות עם 10 אלף טונות ציוד לחימה שכבר הגיעו, הוסיפו שזה אינטרס אמריקני ברור שישראל תמוטט את חמאס (מה שנכון), ועוד הסברים למה אין לחשוש מכתף קרה של האמריקנים. ולוואי שהם צודקים.
לענ"ד, לא נכון להיות זחוחים בעניין. יואב זיתן פרסם כי ארה"ב דחתה (לפי שעה?) את בקשת ישראל לקבל מסוקי קרב לצה"ל שיסייעו לשתי טייסות האפצ'י שפועלות בשמי עזה 24/7 מתחילת המלחמה לטובת הכוחות הקרקעיים. כמו כן, דווח על סירוב ארה"ב לספק לישראל כמות נכבדה של רובים, בגלל מה שארה"ב מכנה 'התנהגות אלימה של ישראלים בגדה'. לפי דיווחה של העיתונאית מוריה אסרף, שר הביטחון גלנט העלה בקבינט את החשש שארה"ב עלולה לעכב סיוע צבאי לישראל "לא רק בשל סיבות טכניות".
אז מה עושים? קטונתי. העניין מורכב. ברור שארה"ב רוצה בטובת ישראל; ברור לא פחות שארה"ב רוצה בטובת ארה"ב; ברור שביידן רוצה בטובת ביידן ובהיבחרו מחדש לנשיאות ארה"ב בבחירות המתקרבות; ברור שהתמיכה האדירה שלו בישראל בזמן המלחמה היא לצנינים בקרב חלק לא מבוטל מהציבור שהוא זקוק לאצבעות שלו. בקיצור, מורכב ביותר. לא שחור-לבן, כפי שיש המתיימרים להתייחס לסוגיה.
מכבד
מתוך כבוד לבקשת האב השכול חגי לובר ורעייתו תחיה, שהתקשורת תחדל מביקורות, אני מסיים כאן את חלקי לשבוע הזה. אני ממליץ בחום לקרוא את מדורו החדש של הרב בני פרל, הסמוך.
