אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשת ויחי החותמת את ספר בראשית, מקפלת בתוכה את רגעיו האחרונים של יעקב, אחרון האבות, עם בניו שנים עשר השבטים. ברגעים האחרונים של החיים עסוק יעקב לא בחלוקת הרכוש הרב שהיה ליעקב אלא בברכות. מה שחשוב ליעקב זה לא יקבל כל אחד אלא מה הברכה ומה המסר שיש ליתן לכל אחד ואחד מהבנים, מסר שצריכים להקשיב לו שניים, הבן המתברך וכל יתר האחים שעומדים שם ושומעים את הדברים.
ברגישות מופלאה מבקש יעקב בברכותיו להעביר מסר לבניו אני מכיר אתכם, אני מודע לכוחות שלכם, וגם אם במהלך החיים בגלל מורכבות המציאות היה נראה שאני טרוד בעניינים קיומיים, לרגע לא שכחתי מה העיקר ומה הטפל, ואני עומד כאן היום רגע לפני מותי כדי לברך אתכם, כדי להגיד לכם איך אני תופס אתכם ועד כמה מיוחד כל אחד ואחד מכם. ואכן ראוי להתחקות אחר הברכות של יעקב ולנסות להבינם כיצד הדברים, שלעיתים נראים ההפכך הגמור מברכה, הם ברכה.
ברשימה זו לא אוכל לעמוד על הברכות כולן, ואת דברי כאן אבקש לייחד לדן, בנה של בלהה שפחת רחל. בברכתו של דן אומר יעקב: "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל". רגישות חז"ל למילותיו של המקרא, עורר את הצורך לעמוד על הביטוי הייחודי המופיע אצל דן "כאחד שבטי ישראל", ובחז"ל ניתן למצוא שתי פרשנויות מרכזיות. פרשנות ראשונה מניחה 'שאחד' הכוונה לאל, כלומר דן ידין וינהיג את עם ישראל כמו שאלוקים מנהיג ודן את העולם. פרשנות שניה מעבירה את הייחודיות מהאל למשהו אנושי שניתן להבין ברוח זו קובעים חז"ל: "כמיוחד של השבטים", "כאחד מבני הגבירות". יתר על כן חז"ל אף לא מותירים לנו מקום לדמיון, והם משווים את שבט דן לבכיר השבטים שבט יהודה. ור' שלמה יצחקי, רש"י, מוסיף ומסביר: "כל ישראל יהיו כאחד עמו ואת כולם ידין".
בניסיון להבין מדוע הוצרך הכתוב לייחד אמירה המייחדת את המנהיגות שעתידה לצאת משבט דן, עומדים פרשני המקרא. כך למשל עומד האבן עזרא ומסביר: "רמז שיהיה בעל דגל כאחד בני הגבירות. והנה היה כקצין על כל עם מהשפחות". כלומר היה מקום לציין ולרמוז כבר עכשו לפוטנציאל הטמון בשבט דן, על אף היותו אחד מבני השפחות ולא בנה של אחת מהגבירות רחל ולאה. ר' דוד קמחי, הרד"ק, מוסיף ומשמיענו: "אמר כי מדן יהיה שופט כמו מאחד שבטי ישראל, והוצרך לומר זה מפני שהיה בן השפחה אעפ"כ יהיה כאחד שבטי ישראל בגדולה, וכן היה ראש דגל, ושפט את ישראל". מחדד הרד"ק ומשמיענו שעל אף היותו בן שפחה, מהמעמד היותר נמוך בעם ישראל, אף על פי כן צפוי לו עתיד והוא ינהיג את עם ישראל כמו אחד מהשבטים הבכירים, כאחד מבני 'ישראל הראשונה'.
בהקשר זה ראוי להתעכב על פירושו של הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש שמסביר באריכות:
"דן היה הבן הראשון של שפחת רחל, שלא יכלה להבליג על צערה על שנבצר ממנה – כפי שנדמה לה – להשתתף בבניין האומה היעודה. משום כך אומר יעקב: דן ייצג את עמו, ככל אחד משבטי ישראל. אין הוא נחות מהם; גם הוא חלק עיקרי של הכלל (אם כי הקשר עם בלהה וזלפה לא היה במחשבת יעקב תחילה, ואימהות אלה היו נחותות מעמד מעיקרן); הוא שקול כנגד אחיו ויתרום גם הוא את תרומתו המיוחדת לכלל האומה".
יעקב שהיה בחייו עד למעמדות בתוך ילדיו, בני הגבירות אל מול בני השפחות, בני לאה אל בני רחל – יוסף. מבין שקיומו של עם ישראל יובטח רק אם ניתן דעתנו גם לאפשרות שישועה והנהגה מצויה לא רק אצל בני הגבירות אלא לעיתים יכול והמנהיגות צמח דווקא מישראל השנייה, מבני השפחות ילידי הפריפריה. אלו שיותר קל לדחוק הצידה, אלו שלא נולדו עם האפשריות והאמצעים שעמדו לבני המעמד הגבוהה.
העקרון שיעקב ביקש ללמדנו אינו נעצר כאן, וחז"ל קבעו בצורה קטיגורית "היזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה". חז"ל לומדים עקרון זה מפסוק המופיע בברכותיו של בלעם בספר במדבר, ובו נאמר: "יזל מים מדליו". 'מדליו' הכוונה מדלים, עניים, כלומר: "יזל מים מדליו [מדלים] שמהם תצא תורה". בדרך דומה משמיענו גם המאירי, באומרו: "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה שנאמר יזל מים מדליו אל תקרי מדליו אלא מדליו ר"ל מדלים ועניים שבהם".
ואכן דוגמאות רבות בהיסטוריה היהודית ובאגדות חז"ל ניתן למצוא על בני עניים שהגיעו לגדולה. ואולי המפורסם שבהם היה הסיפור על הלל הזקן המובא בתלמוד, וכך מתוארים לנו הדברים: "אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק [חצי דינר, סמוך זעום מאוד ביחס לאותם ימים], חציו היה נותן לשומר בית המדרש [=כדמי כניסה לבית המדרש], וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות [=כמטר וחצי] שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה".
אותו עני שבקושי מצליח להתפרנס לא הורשה להכנס לבית המדרש הופך לנשיא בעם ישראל, לאחד מגדולי ישראל, שכדי לתאר את פועלו מספרים לנו חז"ל שהלל היה "ראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו, אלא שאין דורו זכאי לכך", ובמקום אחר אנו מוצאים: "שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן. שלושים מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו, שלושים מהם ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון, ועשרים מהם בינונים. גדול שבכולם יונתן בן עוזיאל וקטן שבכולם ר' יוחנן בן זכאי".
הדוגמה של הלל הזקן אינה הדוגמה היחידה וניתן להמשיך ולהפליג בדוגמאות נוספות לאורך הדורות, לרבות ועד לימינו אנו. כדי לא לפגוע בחיים בהבאת דוגמא על אדם מסויים ולא על אדם אחר שחי אתנו. אבקש להזכיר את סיפורו של רפאל איתן, 'רפול' הרמטכ"ל ה-11 של מדינת ישראל. בספרו האוטוביוגרפי 'רפול – סיפורו של חייל', הוא מספר על כך שהוא נולד למשפחה קשת יום שחיה בדוחק. כאשר נודע לאימו שהיא בהריון ביקשו הוריו להפסיק את ההריון, אלא שביצוע ההפלה עלה 2 גרוש ולהוריו היה רק גרוש עשרים, ובגלל שלא השיגה ידם את הסכום הדרוש, נולד רפול. אילו היה להוריו של רפול 2 גרוש היה עם ישראל מפסיד, מנהיג צבאי שמילא שורה של תפקידי פיקוד, אדם שמעבר לשירותו הצבאי המפואר והיותו הרמטכ"ל ה-11 זכה במהלך שירותו בצל"ש הרמטכ"ל שהוסב בהמשך לעיטור העוז. ובהמשך למנהיג פוליטי, ח"כ שר בממשלת ישראל וסגן ראש הממשלה.
צא ולמד, מה ביקש יעקב אבינו ללמדנו, ששררה, מנהיגות, שיפוט ויוקרה אינם נחלתם של האליטה החברתית בלבד. תכונות אלו ויכולות אלו יכולות להימצא בכל אחד ואחד, הכל בהתאם להשקעתו התמדתו והיכולת שלו לבצע את התפקיד. לא פעם התכונות המתאימות והראויות להנהגה ציבורית מצויות דווקא אצל אלו, שהנתונים הראשוניים שלהם פחות טובים, שהם מגיעים מהפריפריה, שקל לזלזל בהם שמאוד פשוט ונח לחשוב שמהם אי אפשר לצפות או שהם לא יכולים. יעקב אבינו דורש מהאחים לשים לב לכולם. כצאצאיו של יעקב מחוייבים גם אנו לתת את דעתנו לכולם, לאפשר לכולם הזדמנות שווה, לא לפסול אדם רק בגלל מעמדו החברתי או הכלכלי, היזהרו בבני פריפריה כי מהם יכול ויצאו בעלי שררה ומנהיגים גדולים.
(ויחי תשפ"ד)
