וישם בארון במצרים

חתימתו של ספר בראשית חותמת גם את פרשת חייו של יוסף. בנו האהוב של יעקב אבינו, עלם חמודות, נער יפה תואר ויפה מראה (מידה שירש ככל הנראה מאמו רחל, שאף היא הייתה "יפת התואר ויפת המראה"), עטוי כתונת פסים מרהיבה, מתלה בעקביו ומסלסל בשערו, יורד למצרים כשהוא בן שבע עשרה. הוא שב משם, בחלוף פרשת חיים סוערת ורבת תהפוכות, בארון.

בחלוף שמונים שנה ויותר מאז ירד למצרים, וקודם הסתלקותו מן העולם, זוכה יוסף "לראות" את נכדיו (ולדעת האבן עזרא ורבנו בחיי, אצל אפרים היו אלה נינים, ה"ריבעים", בניהם של ה'שילשים'!) משני ילדיו.

אכן, מלבד תיאור עובדתי יבש, המקרא, כדרכו, אינו חושף מה חשב עליהם או מה הייתה מערכת היחסים ביניהם: " וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף".

רש"י, בעקבות אונקלוס, מדייק מהמלים "ילדו על ברכי יוסף" שלא הייתה זו רק פגישה לשעה, אקראית, אלא שהנכדים ממש "גדלו על ברכי יוסף" (והתרגום המיוחס ליונתן מוסיף שיוסף אף שימש כמוהל שלהם…). לפי פירוש זה, למרות כל עיסוקיו הרבים, כמשנה למלך מצרים, ודאגתו לצורכי הציבור, לא שכח יוסף את בני משפחתו-שלו, ודאג לגדלם ולטפחם.

מכל מקום, מפשט הכתובים ניתן ללמוד לכאורה שבני אפרים הועדפו על ידו (ראו רשב"ם על אתר). הם נזכרים ראשונה ואילו "בני מכיר בן מנשה" – למרות היות מנשה הבכור – נזכרים רק באחרונה, וכבדרך אגב, בדרך לוואי ("גם בני מכיר").

על פני הדברים, ברכת יעקב, בשעת שיכול הידיים (בראשית מח, ט) נתקיימה במלואה: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם". גם בחלוף כמאה שנה מאז הועדף יוסף על פני אחיו ("כי אתו אהב אביהם מכל אחיו") הלקח לא נלמד.

לפי פשוטו של מקרא, גם לאחר הפיוס הגדול, נותר אי האמון בין יוסף ואחיו בעינו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב".

יוסף אינו מסתפק בבקשה, אלא נדרש גם להשביע את אחיו, ואולי את בני ישראל כולם: "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה".

ואכן, המדרש מספר שבעת המאורע הגדול, בצאת ישראל ממצרים, נשכחה ההבטחה ליוסף כלא הייתה, ובקשת יוסף נתקיימה רק בזכות משה רבנו שנטל עמו את עצמותיו לארץ כנען.

קצו של יוסף, מתואר בלשון יובשנית: "וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם".

תיאור קצר זה בולט בניגודו – כמו גם בצניעותו -על רקע מסע ההלוויה, הבכי, האבל והמספד רבי הרושם שעשו ליעקב אביו (בראשית נ):  "וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם... וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם. וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו…  וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד . וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים…".

ואילו אצל יוסף: "ויחנטו אותו, ויישם בארון במצרים". הא – ותו לא. התרגום הארמי הקדום, המיוחס ליונתן ("תרגום ירושלמי"), מעצים עוד יותר את תחושת הירידה, הנפילה, כאשר הוא מתרגם (כדרכו, בעקבות חז"ל): "וְשַׁקְעִין יָתֵיהּ בְּגוֹ נִילוּס דְמִצְרָיִם". לפי זה, לא רק שהארון לא הונח במאוזוליאום מפואר, ארמון קבורה, כדרך מלכי מצרים, אלא שלא ניתן היה עוד לראותו ולפקוד אותו: הוא שוּקַע במימיו העמוקים של הנילוס, ונותר שם עד שמשה רבנו – כך לפי אגדת חז"ל – חילץ אותו משם בעת יציאת מצרים.

לפי פירוש זה, לא רק שר המשקים "שכח" את יוסף ("ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו"), אלא מצרים כולה שכחה – או שמא השכיחה (ראו רש"י על אתר, בפירושו השני:  עשה עצמו כאלו לא ידע")  – את זכרו של מושיעה הגדול בעת הרעב: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א, ח).

Sic transit gloria mundi . כך חולפת לה תהילת עולם. יוסף עשה את שלו – יוסף יכול ללכת.

למרבה הצער ולמגינת לב, תופעה זו חוזרת על עצמה פעם אחר פעם בדברי עולם, לרבות בימינו.

גם בעיצומים של הימים הנוראים שכולנו חווים, שומה עלינו לזכור לא רק את החטופים והשבויים הנאנקים בצרה ובשביה, אלא גם את "עצמותיהם" של אלה שהקריבו עצמם למעננו.

גם בעיצומם של הימים הנוראים שכולנו חווים, שומה עלינו לזכור גם את 'עצמותיהם' של אלה שהקריבו עצמם למעננו

בחודש אוגוסט 2014, לפני למעלה מתשע שנים(!), נהרג סגן הדר גולדין הי"ד בקרב. למרות מחויבותה של ממשלת ישראל והבטחותיה החוזרות ונשנות, עד היום לא הושבה לישראל גופתו – כמו זו של חברו סמ"ר אורון שאול לישראל, וכך גם שני החטופים אברה מנגיסטו והישאם א-סייד.

לפני כשנה וחצי, בסיום מבצע "עלות השחר", שבו חוסלו כמה מאנשי צמרת הג'יהאד האסלאמי בעזה, אמר אחד מ"בכירי מערכת הביטחון" ב'ידענות' שנראית כיום במלוא עליבותה: "המבצע שבו חמאס נמנע מלהשתתף עשוי לשפר את הסיכויים להחזרתם. החלטת חמאס שלא להצטרף לסבב הלחימה נבעה בין היתר מרבבת הפועלים העזתים שנכנסים לעבוד בישראל מדי שבוע, צעד שמשקלו הכלכלי עבור האוכלוסייה בעזה לא מבוטל", והוסיף בגאווה: "ייתכן שמכסת הפועלים מעזה תעלה ל-20 אלף".

אביו של הדר, פרופ' שמחה גולדין, שבע הבטחות שנכזבו, העיר למשמע דברי התרברבות אלה: "הפועלים הראשונים שנכנסים לישראל צריכים להביא את החיילים והאזרחים". דברים אלה, כמו רבים אחרים שנשמעו במהלך השנים מפיו ומפי רעייתו לאה, נפלו על אוזניים ערלות. "בכירי מערכת הביטחון", כמו גם ראש הממשלה ושאר הגורמים המופקדים על ביטחון ישראל לא רצו לשמוע. טחו עיניהם מראות. את טעמה המר של מסכת ההכחשה והטיח כולנו חווים בימים נוראים אלה, בתשלום ריבית דריבית על המחדל והעיוורון.

גם בימים אלה, שבו עיני כולנו נשואות לשלום חיילינו ולשובם בשלום הביתה, ובתפילה להחלמת הפצועים, יש לעשות הכל על מנת שבמסגרת מילוי החובה והמשימה הקדושה והנעלה של השבת החיילים, החטופים והשבויים החיים, לא יישכחו ח"ו גם הדר ואורון, אברה והישאם, ועמם רבים אחרים שנפלו חלל וגופותיהם מוחזקים בידי כוחות הרשע.

על הפסוק "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", אומר המדרש: "בוא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבינו, שכל ישראל עסוקין בביזה של מצרים ומשה עסוק במצווה [=הבאת עצמות יוסף לקבורה]. ועליו הוא אומר (משלי י, ח) 'חכם לב ייקח מצוות' ". גם בעיצומו של מבצע מורכב ומסובך, בשעה הגדולה של יציאת מצרים, כשהיה עליו להוביל ששים ריבוא, אנשים נשים וטף מעבדות לחירות, לא שוכח משה רבנו את חובתו הקדושה.

מסתבר, שגם אז לא הייתה זו משימה קלה כלל ועיקר. במדרש התנאים(!) לספר שמות (מכילתא דרשב"י יג, יט) מובאות שתי דעות בעניין גילוי ארונו של יוסף: ""…ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו: 'שרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור'. הלך משה אצלה ואמר לה: 'היכן יוסף קבור?'. אמרה לו: 'ארון של מתכת עשו לו מצריים וקבעוהו בנילוס נהר כדי שיתברכו מימיו'. הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר: 'יוסף, יוסף! הגיעה שעה שנשבע הקדוש ברוך הוא לישראל לגאלן והגיעה שבועה שהשבעת את ישראל. עכשיו שכינה וישראל מעוכבין לך. אם אתה מגלה עצמך הרי מוטב, ואם לאו – נקיים אנחנו משבועתך'. מיד צף ארונו של יוסף". לפי הדעה האחרת, נקבר יוסף ב"קברניטן [=מעין ארמון] של מלכים. הלך משה ועמד על קברניטן של מלכים ואמר: 'יוסף יוסף!'. מיד נזדעזע ארונו של יוסף. הלך משה ונטלו והביאו עמו. לכך נאמר 'ויקח משה את עצמו יוסף עמו' ".

יהא אשר יהא, ממשה רבנו למדנו שגם הבאת "עצמות יוסף" לקבורה בארץ מולדתו – מצווה רבה וחובה קדושה היא. אנושית, יהודית, דתית וערכית.