עכשיו! עכשיו… עכשיו?

הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו נחשב לאחד ההוגים המרכזיים בתחום מדעי המדינה. למרות הביקורת שספגה התיאוריה שהגה, עד היום משתמשים בהבחנות ובניתוחים שלו.

אחד מהרעיונות המפורסמים שלו הוא ההבחנה בין רצון הכלל לבין הרצון הכללי. לאלו שלא מעוניינים להעמיק אפשר להציע להשתמש בדוגמה של תשלומי מיסים: אין איש ששמח לשלם מס, ולכן עושים מאמץ לשכור רואה חשבון מומחה שימעיט את תשלומי המס, אך אין איש שמעוניין לחיות ללא תשתיות, ביטחון וחינוך, ולכן הוא מסכים שהמדינה תכפה עליו תשלומי מס.

רצון הכלל הוא לא לשלם מס, אך הרצון הכללי הוא שהמדינה תכפה על גבייתו. ככל שהדברים אמורים בממון, קל לקבל חלוקה זו, אך כאשר מדובר בנפשות, קשה מאוד.

בשעות אלה, ליבם של כל ישראל נמצא עם משפחות החטופים. אך צריך להכיר בעובדות והן קשות. הקריאות הקצובות להשבתם "עכשיו, עכשיו, עכשיו" יכולות להתפרש באותו אופן שבו הדרישה ל"שלום עכשיו" או "משיח עכשיו" מתבארות, כסוג של גישה ילדותית למציאות. אך אין הדבר כך, הקריאות האלו מבטאות גם מצוקה נפשית כנה ועמוקה וגם דרישה לשלם כל מחיר שיתבקש כדי להשיב את החטופים.

לפי דברי הראי"ה, ניתן לומר שזעקת משפחות החטופים היא גורם מאזן ואולי אף הכרחי ומפרה

אך כאן מופיע הרצון הכללי. האם אותן משפחות מבקשות שבכל מקרה שבו מישהו ייחטף, ניתן את הכל? אם התשובה היא חיובית, ייתכן שיום יבוא והדבר יפגע בהן עצמן. חז"ל ביטאו זאת בהלכה המפורסמת ש"אין פודים שבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". אלו חז"ל שקבעו במסכת ברכות שהשבי קשה יותר אפילו ממוות.

יש לומר את האמת המרה והנוראה: יש התנגשות בין רצון הכלל לרצון הכללי. ייתכן שלפעמים הרצון הכללי הוא האפשרות הקיומית היחידה של המדינה. למי שאהובו שבוי, הדבר קשה מנשוא.

הפסוקים האחרונים של ספר בראשית מתארים את היתרונות שהפיקו המצרים ובית יעקב מהמדיניות של יוסף במצרים. בשנות הרעב, יוסף עיצב מחדש את מצרים. מעתה המצרים היו עבדי פרעה. וזה המודל שמאוחר יותר פעל כנגד בני ישראל שהפכו להיות עבדי פרעה. ייתכן שבשל כך חז"ל הסתייגו מעט מיוסף והסבירו את מותו המוקדם עוד לפני אחיו המבוגרים יותר, בכך ש"הנהיג עצמו ברבנות". אך למרות זאת, יוסף מכונה: "יוסף הצדיק", נמנה עם שבעת האושפיזין ואף לאביו של משיח. במצב העניינים של הרעב והחשש מערעור הממלכה, ייתכן שהרצון הכללי התבטא בשליטה של סמכות אחת ושררה אחת, מה שאפשר למצרים לא רק לשרוד את תקופת הרעב אלא גם להתעצם.

קשה לנו, כבני תרבות שיש בה ערך מרכזי לאינדיווידואל, לקבל את העיקרון של הרצון הכללי. אנו רואים את הכלל כמי שתפקידו לספק את הפרט. לצערנו, לפעמים המציאות מראה כיצד דווקא הפרט ניזוק מכך שהוא רואה רק את הפרט.

הרצון הכללי הוא מונח מוכר במשנת הראי"ה זצ"ל, אך שם מובנו שונה לחלוטין מזה שבמשנת רוסו. במובנו אצל הראי"ה יש מעט מרפא לדילמה שהעלינו. לפי הראי"ה, אחת המשמעויות של הרצון הכללי הוא מה שמניע את כל המציאות אל המטרה האלוקית. הרצון הפרטי לא עומד בקונפליקט עם הרצון האלוקי, להפך, הוא חלק מההסתעפויות שלו. לפי דברי הראי"ה, ניתן לומר שזעקת המשפחות היא גורם מאזן ואולי אף הכרחי ומפרה. היא נובעת ממקום טהור כדי לפגוש את המציאות ולתת בה הד. הקול חייב להישמע כדי לאזן את קבלת ההחלטות, לעדן ולכוון ואולי גם לתת לרצון הכללי את היכולת להיות רגיש ורוחני – מה שלא קיים ברצון הכללי נוסח רוסו.