עלילות שמשון בעזה

מבין השיטין של פרשת 'ויחי' מבצבצת ועולה דמותו של הגיבור היהודי המופלא ביותר אי פעם, הלא הוא שמשון הגיבור, שעלילות גבורתו התרחשו בעיר עזה וסביבתה. כאשר הגיע יעקב לברך את בנו דן הוא אמר: "דָּן יָדִין עַמּוֹ… יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ… הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר. לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'". חז"ל פירשו שברכתו זו של יעקב מכוונת כולה לשמשון, המנהיג המובהק שיצא משבט דן, כפי שמסכם רש"י: "על שמשון ניבא נבואה זו, שכן הוא "ידין עמו – ינקום נקמת עמו מפלשתים". יעקב דימהו לנחש המפיל סוס ורוכבו מאחור בלא שנגע בו, וכך שמשון הרג בפלישתים במותו כשלפת את עמודי התווך של בניין הממשל העזתי. אמירת יעקב: "לישועתך קויתי ה'" מתפרשת כתפילה על סופו של שמשון שהפלישתים ניקרו את עיניו, ולבסוף מת עם הפלישתים שהמית.

מעת שהחלה תקופת התחייה של עמנו, לדמותו של שמשון הייתה עדנה כסמל של כוח ועוצמה וכדגם של גיבור הלוחם באויבי ישראל. שמשון הועלה על נס בספרות ובשירה, כגון בספרו של ז'בוטינסקי, המתאר אותו כמסתערב מתוחכם המכה בפלישתים, ביחידת 'שועלי שמשון' בחטיבת גבעתי, באגודות ספורט, בפסלים לזכר גיבורי מערכות ישראל, בבולים ועוד. בכל אלה הוא מתואר כגיבור אנושי שהיה יוצא דופן בכוחו הפיזי.

המסורת היהודית, לעומת זאת, רואה בשמשון נזיר אלוקים ששאב את כוחו מרוח הקודש. הגמרא אומרת "שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג" (סוטה ט, ב), והרמב"ם מסביר שהמילים שנאמרו על שמשון: "ותצלח עליו רוח ה" מציינות מדרגה התחלתית של נבואה (מו"נ ב, מה). רבי יוחנן אף דימה את שמשון מבחינות מסוימות לבורא עולם. לדבריו, שמשון היה דן דיני נפשות כדיין יחיד כמו יחידו של עולם, והיה מוציא להורג כה' – בלי הוכחות וראיות. כמו כן אמר רבי יוחנן ש"שמשון על שמו של הקב"ה נקרא, שנאמר: "כי שמש ומגן ה' א-להים", וכמו "שהקב"ה מגן על כל העולם כולו, אף שמשון מגן בדורו על ישראל" (סוטה י, א).

לאור מדרגתו הרוחנית הגבוהה של שמשון אין להתפלא שכאשר ראה יעקב אבינו את שמשון בעיני רוחו הוא סבר "שהוא מלך המשיח שגאולה מגעת בימיו", אולם "כיוון שראה שאף הוא עתיד למות קרא: 'לישועתך קויתי ה'" (ב"ר, צח, יד). ייתכן שהרעיון שיעקב חשב  ששמשון יהיה משיח שואב חיזוק גם מכך שיעקב דימה אותו לנחש, ונחש = משיח בגימטרייה. בפועל, הישועה שהצליח שמשון להשיג בשנות פעילותו הסוערות הייתה מוגבלת, "ישועת נחש ושפיפון", כלשון הרמב"ן.

ייתכן שמעידותיו של שמשון היו נמנעות לו ידע לרתום את העם, לסחוף צבא ולא לסחוב הכל על כתפיו לבד

וכאן עלינו לשאול: מדוע באמת לא הפך שמשון למשיח? כיצד קרה שלא עלה בידיו להביא ישועה רחבת היקף וארוכת טווח, כפי שניתן לצפות ממי שניחן בעוצמות פיזיות ורוחניות כה גדולות, ואף זכה לרוח הקודש? מתברר שלאורו הגדול היה גם צל, ובמקביל לעוצמתו האימתנית היו לו גם נקודות חולשה. על חולשה בולטת אחת הצביעו חז"ל, והיא ששמשון הלך אחר עיניו ומרד בעיניו (סוטה ט, ב), חולשה אפשרית אחרת, שציינו הפרשנים, הייתה בכך שהתהלל בגבורתו לאחר שהיכה בלחי החמור אלף איש (דעת זקנים מבעלי התוספות). אולם נראה שהבעייתיות הגדולה ביותר בפעילותו של שמשון עולה בברור מן המקרא, והיא ששמשון היה סוליסט. הוא פעל לגמרי לבדו, וגם בכך דמה לנחש שתמיד "הולך יחידי" (רד"ק). פעילותו העצמאית הייתה כה מנותקת מהעם עד שהייתה לצנינים בעיני שבט יהודה, והם גמרו אומר להסגירו לפלישתים.

מסכת גבורת שמשון באה לקיצה בעיר עזה, שבה אמנם פעל גדולות ונצורות, אולם בה גם היו ירידותיו הרוחניות. על המילים: "ויורידו אותו עזתה" אמרו חכמים: "תחילת קלקולו בעזה, לפיכך לקה בעזה" (סוטה, שם). קלקול זה הביא לדברי התרגום הירושלמי לכך שמיחסיו עם בנות פלישתים נולד הפלישתי העוין הגדול מכולם, גוליית, שחירף מערכות א-להים חיים. ייתכן שמעידותיו של שמשון היו נמנעות לו ידע לרתום אליו את העם, לסחוף צבא ולא לסחוב הכל על כתפיו הרחבות לבד.

עם זאת, שמשון הצליח להשיג בעזה לדברי הירושלמי: הרתעה ושקט של 20 שנה לאחר מותו (סוטה א, ח), אחרי שהפיל את הבית על ראשי הפלישתים, "הסרנים ועל כל העם". אם אנו נשכיל להמשיך ולשמור גם על איחוד כוחות והסכמות רחבות, אולי נזכה להשיג הרתעה בעזה, מבלי שחלילה תמות נפשנו עם פלישתים, ותשקוט הארץ 40 שנה.