שנות ה-70 היו ימי הזוהר עבור קבוצות חלוציות ברחבי העולם. החל מהמרד של נערי הפרחים על מלחמת וייטנאם, הפסטיבלים הגדולים של אותו דור "בייבי בום" שנולד לאחר מלחמת העולם השנייה וכעת הגיע כדי לבטא את קולו בציבוריות האמריקאית, עבור (לצערנו) בקבוצת ספטמבר השחור שביצעה את טבח הספורטאים במינכן, מבצע יונתן, עצמאותה של בנגלדש ועד לכוהן דת אלמוני, חומייני, שהוגלה על ידי השאה האיראני לפריז ברקע התבטאויותיו הקיצוניות, ובסוף העשור מייצר את התשובה המתבקשת לוואקום השלטוני שנוצר ומחולל את המהפכה הגדולה של איראן. חומייני נישא אז על כנפי הצעירים שחיפשו דמות גדולה לתלות בה תקוות, ולאורך השנים חלקם סיימו את חייהם כאשר דמותו מתנוססת ליד מנוף התלייה שלהם בכיכר אזאדי, הכיכר המרכזית של טהרן.

ולהבדיל אלף אלפי הבדלות. בתוך גל המהפכות האלו, מתודלקים באידיאולוגיה מבית מדרשו של הרב קוק האב והבן, צמחו מנהיגי הציונות הדתית של הדור הזה, שהביעו את שמחתם נוכח שחרור שטחי אבות במלחמת ששת הימים והתעורר אצלם הרצון העז להביע את החזרת העטרה ליושנה. בנימין, שומרון וגוש עציון היו למוקדי ההיאחזות המרכזיים של מקימי גוש אמונים, כאשר מטרת העל היא סחיפת דעת הקהל הציבורית ויצירת קונצנזוס רעיוני ומעשי סביב התיישבות יהודית בכל מקום שבו ניתן. אפשר לומר שזה היה ה'חד נס' של הציונות הדתית באותם ימים – המעבר ממרכז הרב לפטיש ולטורייה. הציונים הרוסים עשו זאת בראשית המאה, עכשיו תורם של הציונים הדתיים – יפי הבלורית והתואר גרסת הדובון, העוזי והשפמים.

קפיצה בזמן לימינו אנו, והציבור הדתי-לאומי גדל דמוגרפית ופוליטית. לא עוד תפקידים רק במשרד החינוך, אלא כעת גם תפקידים במשרדי האוצר, הביטחון והמשפטים ואף ראשות ממשלה אינם בגדר חלום כי אם הגשמת המציאות בפועל. אך הטריטוריות השתנו מעט. הדור הקודם התיישב ביו"ש, ועדיין גדל בו בצורה משמעותית, אך אל לך להתעלם גם מגבעת שמואל, מודיעין, חיפה, רעננה ושוהם. את הדובון והעוזי החליפו רכב החברה, 'בנה ביתך' והסיבוס למזנון במיקרוסופט. חזון הציונות הדתית 2024 או שמישהו כרגע דופק את הראש בקיר? מוזמנים לשפוט בעצמכם.

ההתיישבות עושה קאמבק

"לגבי נחלת הדור הקודם, כמובן שיש בזה משהו. לדעתי, הרב חיים נבון כתב על זה קצת לפני שהרב דרוקמן נפטר. הוא הסביר שהחשש שלו הוא שהמשימה של הציונות הדתית נהייתה קצת פחות ברורה", פותח אמיתי פורת, בנו של חנן פורת ז"ל וראש עמותת "אלומה" הפועלת להשתלבות מיטבית של בני נוער וצעירים במעגלי השירות המשמעותי, ההשכלה הגבוהה והתעסוקה. "אם אבא שלי והרב דרוקמן ביטאו בצורה מדויקת את משימת ההתיישבות, אז עכשיו הדברים לשיטת הרב נבון ממוקדים יותר במשימה התורנית. כלומר, לחזור לבארות התורה או משהו בסגנון".

"הלהט ההתיישבותי שייסד את גוש אמונים כבר פחות קיים. גם הצורך להקים יישובים חדשים, שהיה קצת יותר מובן בשנות ה-70 לאחר מלחמת יום כיפור, פחות קיים היום. היום זה קיים יותר במאחזים ובחוות", מתאר פורת את השינויים שחלו על הילדים של הילדים של חורף שנת 73'.

לדעתי, אפשר לשלב בין ההתמקצעות והחיים הבורגניים לבין שליחות. זה אתגר, אבל אפשרי

עם זאת, מדגיש פורת, משימת ההתיישבות לא תמה – לא רק ביו"ש, אלא גם בנגב ובגליל. "אני לא אומר שהציונות הדתית בהמוניה נקראת למשימה הזו, אבל כמובן שיהיו אנשים שימלאו את המשימה הזו. זו משימה לאומית, והיא מתבררת יותר ויותר לאור מה שנעשה ב-7 באוקטובר. הרי מהי בעצם משימת ההתיישבות? באו חבר'ה ממרכז הרב ואמרו שהם גדלו על הערך הזה של ארץ ישראל, ובאמת הייתה תנועה יחסית גדולה שנענתה לקריאה הזו ליישב את יהודה ושומרון. יכול להיות שיש פה מעין רסטורציה, 'החזרת עטרה ליושנה', ומשימת ההתיישבות ממש חוזרת לחיינו – גם אם המשימה הזו לא תבוא לידי ביטוי ביישובים חדשים אלא בתיחזוק הקיימים ובשגשוגם. האם יש משימה לציונות הדתית בעניין הזה? אני חושב שכן".

על ההתבטאויות האחרונות של מנהיגי התנועה הקיבוצית, שמתרעמים על עצם הניסיון של הציונות הדתית להשתלב בתוך הקיבוצים ההרוסים של חבל התקומה, הוא אומר: "הקשית עליי משני כיוונים: מצד אחד שיכול להיות שהציונות הדתית רוצה לייצר, אבל מצד שני אולי העגל לא רוצה לינוק. כלומר אף אחד לא מבטיח שהיישובים ההרוסים ירצו לקלוט חבר'ה דתיים. אבל למשל כרם שלום הוא מעניין – הוא נבנה עוד לפני הלחימה כיישוב מעורב של דתיים וחילונים. זה נכון שלתנועה הקיבוצית הייתה הסתייגות מהכנסת דתיים לתוך הקיבוצים, אז הם פשוט עשו את זה בזהירות. אני כן חושב שזה דגם שיכול לעבוד. יש כאן משימה עבור הציונות הדתית, והיא כן משימה אפשרית. אגב, זו לא רק משימה ביישובים החקלאיים, גם ההתיישבות העירונית היא משימה חשובה".

יחד עם זאת, רבים מבני המגזר הדתי-לאומי לא מתחברים לקונספט של התיישבות בקיבוצים, ופורת מודע לכך. "אני חושב שרוב האנשים, כשאנחנו מדברים במאסות, לא יכולים להיות אוונגארד חלוצי, אלא ילכו יותר למקצוע ולפרנסה. השאלה היא האם אפשר לשלב, כלומר מהנדס בניין שגם חי חיים של שליחות. ספינת הדגל שמושכת וקוראת לחלוציות עדיין קיימת. מהנדסי הבניין עדיין ילכו לגור בסעד או בשדרות. לדעתי, אפשר לשלב בין ההתמקצעות והחיים הבורגניים לבין שליחות. זה אתגר, אבל אפשרי".

פורת מתייחס גם למובן היותר רחב של המשימה הגדולה של הציונות הדתית 2024: "אני חושב שהמשימה הגדולה שלנו היא מה שהרב זקס כינה 'חברה שמיוסדת על ברית', כאשר הברית היא גם אופקית וגם אנכית. גם מול הקב"ה וגם מול החברה עצמה. החיזוק של הברית בין המרכיבים השונים של החברה ישראלית – ימין ושמאל ודתיים חילונים. זו המשימה".

אביו הרב פורת הקים את "גשר" – עמותה הפועלת לקידום חיים משותפים בין הקבוצות השונות בישראל, למען עתיד משותף לחברה בישראל ולעם היהודי בארץ ובתפוצות. רעיון "העץ האחד". לבנו אין כלים ברורים איך להצמיח את העץ הזה, אבל הוא מאמין שהתיישבות קהילתית, גם בין 'גדרה לחדרה' ולא רק בפריפריה, יכולה לענות במידת מה על המשימה. "הגרעינים התורניים ניסו לעשות את הדבר הזה", אומר אמיתי. "לפעמים הם הצליחו ולפעמים לא, אבל הפורמט הזה של התיישבות קהילתית – תוך פתיחת הגבולות כדי לכלול חלקים שונים מהחברה הישראלית, כך שיהיו לך אפילו אלפי קהילות כאלו ברחבי הארץ – זה יחזק מאוד את הברית הזו של עם ישראל. מה שאנחנו רואים במלחמה הזו זה שכשאין ברירה נלחמים כתף אל כתף ומוכנים למסור את הנפש אחד בשביל השני. את הדבר הזה צריך להמשיך לחזק בחיי היומיום באמצעות אותם תאים קהילתיים".

פורת מסכם את דבריו בנימה חיובית ואומר: "אני חושב שתמיד יהיו אנשים שהם אנשי שליחות אוונגרדיים וגם 'בעלי בתים' באותו בן אדם", כך כלשונו. "הרב קוק ב'אורות התחייה' קרא ליסודות שמרכיבים כל חברה 'הם הקודש, האומה והאנושיות'. הוא הראה שאפילו בתקופתו יש מפלגות שונות כמו החרדיות, הציוניות ונניח 'הבונד' שעסקו בזכויות אדם, אז בתוך זה הציונות הדתית ניסתה להחזיק כל הזמן בכל הדגלים. זה בצד האידיאולוגי. איך מגשימים את הדבר הזה? זה תמיד היה סוג של אתגר, אבל כשאתה מציב לך ערכים ומשתדל לבטא אותם בחיים זו עבודה קשה, ולפעמים הצרכים של החיים מושכים אותך לכיוונים שונים, ולפעמים אתה מצליח להגשים את עצמך ואת יכולותיך. אבל אוונגארד חלוצי – ספינת דגל שמתמסרת לרעיון מסוים זה חשוב גם בשביל בעלי בתים, שמסתכלים ותוהים ׳מה התכלית של זה הכאב׳. קבוצה חלוצית יכולה למשוך את הכלל כך שהכלל אולי יתרום פה ושם, יתנדב קצת. הוא יתגאה שהבן יעשה שנת שירות או מכינה או משהו שקשור באותה חלוציות אמורה".

להתחיל לחשוב בגדול

בשונה מפורת, עמיעד כהן, מנכ"ל קרן "תקווה", המפעילה תוכניות לימוד לטיפוח מנהיגות איכותית, מכוון למטרה אחרת לגמרי. מבחינתו, הכיוון שאליו הציונות הדתית הולכת טמון אולי, וזו פרשנות שלי, בעצם המצב בשטח, שבו יותר ויותר דתיים חיים את חייהם הבורגניים – טסים לחו"ל ונוסעים ברכבי חברה, כל הדרך חזרה לביתם שברעננה או גבעת שמואל.

"אני חושב שהמגזר הדתי לאומי צריך להפסיק להיות מגזר", קובע כהן. "צריך להתחיל לחשוב ברמה הלאומית כמו מדינה. לחשוב ברמה הממלכתית באמת. כי הדמוגרפיה משתנה, החילונים מצטמקים. אומנם יש הרבה חילונים, אבל עם מרכיבים מסורתיים שדי קרובים לדתיים הלאומיים. אם הציונות הדתית פיתחה מערכת חינוך אליטיסטית, אז זה אחלה, אבל צריך להתחיל להכניס את כולם להצלחה הזו".

לא צריך מפלגה שדואגת למגזר, צריך מפלגה שדואגת למדינה. כשאתה רואה דבר כלשהו מזווית מסוימת, אתה מתעלם מהרבה צדדים של אותו הדבר

כהן ממשיך ומסביר: "אם הציבור הדתי לאומי רוצה להצליח, אז ההצלחה שלו היא בסופו כמגזר. צריך לוותר על האוונגארד הנישתי ולהתחיל לחשוב בגדול. לא לסמן מטרה אחת אלא הרבה מטרות: באקדמיה, בהייטק, בצבא – בהכל. צריך לקחת אחריות על המדינה ולא רק על הקהילה שלנו. שלכולם יהיה חינוך טוב ושלכולם תהיה קהילה טובה".

המשימה המרכזית של הציונות הדתית, לדברי כהן, היא להפסיק לדבר בצורה 'מגזרית'. להפסיק להגדיר את הציבור הסרוג כמגזר נפרד בעל עקרונות. "היום דתיי הרצף הם מגזר הרבה יותר גדול", הוא מסביר. "הרצף הזה מאפשר להתחבר להרבה מאוד ציבורים. זה חיובי. הדור הזה עזב את עפרה לרעננה, אז צריך גם לעזוב את המגזר ולהתחבר לקונצנזוס. לא צריך מפלגה שדואגת למגזר. אומנם יש סכנה של אובדן הצביון הלוקאלי והשולי, אבל צריך מפלגה שדואגת למדינה. כשאתה רואה דבר כלשהו מזווית מסוימת, אתה מתעלם מהרבה מאוד צדדים של אותו הדבר. מנגד, כשאתה רואה את הדברים מהרבה מאוד מקומות אתה גם הופך להיות הרבה יותר פרגמטיסט".

בעניין הבורגנות הדתית, כהן טוען שהיא לא שלילית בהכרח. לדבריו, צריך לראות איך אנשים אוספים את עצמם מהרמה האישית לרמה הכללית. לא צריך קהילות דתיות, אלא אדם שדואג לכלל. "לחשיבה אידיאליסטית יש יתרון שהיא מכוונת את כל כולה לדבר אחד", הוא אומר, "אבל החיסרון הוא שאתה מאבד את כל השאר. אז אומנם צריך שיהיו אנשים שמוסרים את הנפש על דבר אחד בלבד, אבל אנחנו כמגזר צריכים להתחיל לחשוב על הדברים הרגילים. על איך מרימים את הכלכלה, את הצבא ואת מערכת המשפט".

כהן מבקר בצורה מרומזת את עולם המכינות הקד"צ ואת קידוש הקצונה והיציאה לקבע בציונות הדתית. "יש עוד הרבה דברים מעבר ללהיות קצין בקבע, שהיה משימה מאוד חשובה בעבר", הוא טוען. "צריך גם לגעת בדברים האחרים. צריך 'להרוג' את החשיבה הסקטוריאלית. כמובן, אני לא חולק על אוונגארד כמוטיב חיובי בכל חברה שרוצה להתקדם, אלא שאני מתרכז בשאלה איפה כל הגוף. זה אומר גם להפסיק להתבכיין כשיורדים עליי כדתי לאומי. אני חושב שהציבור הכללי אולי לא יקבל את המהלך הזה של הציונות הדתית, מהפרטי והסקטוריאלי אל הכללי, אבל זה לא משנה".

לסיום, מתייחס כהן לעניין הרפורמה המשפטית ומתאר את קריאת הכיוון לדעתו: "מה שקורה עכשיו במדינה זה שחבורה של אנשים שנלחמו בששת הימים קובעים שהם המדינה, ומכופפים את כולם לפי התפיסות שלהם. מנגד, הציבור הדתי לאומי אומר 'לא, לא. אנחנו נכופף למקום אחר' – וגם זה לא נכון. צריך להתחיל לחשוב מתוך העם, כחלק מהעם כולו ולא כמגזר קטן. הציבור הדתי לאומי הולך לצמוח עוד ועוד, וצריך לראות איך אנחנו חושבים בתור כזה רוב שהולך וגדל".

הפוסט מרשימת המשימות של הציונות הדתית לשנת 2024 הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ב-7 באוקטובר, כמו בכל שבת, במחלקה האורתופדית בבי"ח סורוקה בבאר שבע היה רק צוות מצומצם של רופאים תורנים. בהתחלה, כשהחלה המתקפה, חברי הצוות התורן לא הבינו את גודל האירוע. אומנם הם כבר למודי ניסיון ממבצעים קודמים, אך מהר מאוד התברר שזה אירוע בקנה מידה אחר.

"הצוות התורן החל להתקשר לכל הרופאים", מספר ד"ר ואדים בנקוביץ, מנהל המערך האורתופדי בבי"ח סורוקה. "זה תפס רופאים במקומות שונים – חלק היו בצפון הארץ, חלק היו בהשתלמויות בחו"ל, אחרים היו בחופשים. כל הצוותים עזבו הכל והחלו להתגלגל למחלקות. שלושה רופאים הגיעו לארץ מהשתלמות בקנדה. האירוע התברר בסדר גודל שלא הכרנו קודם. ב-16 השעות הראשונות הגיעו אלינו 700 פצועים, ביניהם הרבה פצועים במצב קשה. אין בעולם בי"ח שהתמודד עם אירוע מסוג כזה, בטח אחרי מלחמת העולם השנייה".

כיפת הברזל של הרופאים

ד"ר בנקוביץ מתאר שעד היום כל צוות המחלקה מגויס ועובד בקצב לא שגרתי, ועובדים לא יוצאים לחופשה או להפוגה. גם עובדים שהוא הציע להם לצאת להתרעננות – סירבו. יתר על כן, רופאים בכירים נשארים לעיתים 24/7 כדי לשמור על זמינות גבוהה ולא לבזבז זמן בנסיעות, והוא ביניהם.

פרט למסירות ולרוח ההתנדבות המדהימות של הצוות, גם מורל החיילים הפצועים שמגיעים למחלקה האורתופדית הוא גבוה. ד"ר בנקוביץ מצביע על הסיבה לדעתו – זן אחר: "זה לא מפתיע, כי בדרך כלל מראש החיילים האלה שמתגייסים ליחידות נבחרות הם אוכלוסייה מאוד מיוחדת. חלק מהם מגיעים עם פציעות מאוד מאוד קשות – פציעות שמותירות נכות קשה. ובכל זאת, הם עם מורל גבוה, מעודדים את חברים שלהם וגם מעודדים את הצוות הרפואי. סיימתי מקודם ביקור של חבר'ה שהתקבלו לכאן לפני מספר ימים עם פציעות מאוד קשות – והם מחייכים".

ד"ר בנקוביץ נולד וגדל בברית המועצות, ועלה ארצה ב-1989. שנה לאחר מכן החל התמחות באורתופדיה בבי"ח סורוקה – וסגר מעגל כאשר היום הוא עומד בראש המערך האורתופדי שם. הוא בן 60 מלהבים, ובעצמו השתתף במלחמות ובמבצעי ישראל בשירות המילואים שלו, בין היתר ב"עופרת יצוקה" וב"צוק איתן". הוא מסביר: "בכל המלחמות 80 אחוזים מהפציעות הקשות הן אורתופדיות – גפיים, אגן, עמוד השדרה. כמערך אורתופדי מאוד גדול ומנוסה, אנחנו מתמודדים עם עוצמה ומשך מלחמה חריגים לעומת מה שהמדינה הכירה, וזה מספק לחצים נוספים. אחד האתגרים הקשים הוא רגע הבשורה למשפחות. לפעמים האדם הראשון שפוגש בבית החולים את המשפחות, בעיקר את ההורים, הוא הרופא, אני. לעיתים ההודעות שאנחנו מוסרים להם הן מאוד קשות: 'הוא חי, אבל…'".

לעיתים האדם הראשון שפוגש בבית החולים את המשפחות, בעיקר את ההורים, הוא הרופא, אני. לפעמים ההודעות שאני מוסר להם הן מאוד קשות: "הוא חי, אבל…"

במסגרת עבודתו נחשף ד"ר בנקוביץ גם לסיפורים שהנפש מתקשה להכיל. למשל, כשנקרא לבצע ב-7 באוקטובר ניתוח לילד שיצא מסכנת חיים. חדר רסיס לקרסול הילד והיה צריך להחתים את האפוטרופוס שלו, הוריו, על קיום הניתוח – אבל התגלה שאלה כבר אינם בין החיים. "הילד והוריו היו בממ"ד, ומחבל פרץ לבית. הוא זרק רימון לממ"ד, וההורים נשכבו על הילד – וכך הוא ניצל. הוא שכב מתחת לגופות הוריו במשך כמה שעות ונותר בחיים. סיפור כזה ואחרים הם סיפורי שואה ממש".

אתה נתון בעומס רגשי ופיזי רב. מה נותן לך כוח בימים אלה?

"ההבנה שזה המקום שצריכים אותנו. אנחנו עושים דברים הכי נכונים בעת הזאת, זה הייעוד שלנו. עלינו להציל את החבר'ה האלה שמגינים עלינו ומקריבים עצמם למען המדינה – ואנחנו פה. אנחנו כיפת הברזל של הרופאים. זה מה שאנחנו עושים – ועושים טוב. תמיד רציתי להיות רופא, ואני שמח שאני יכול לתרום. אני גאה להיות חלק מהמוסד הזה, וגאה לנהל את הצוות המאוד מקצועי ומסור הזה".

מחסור במשאב האנושי

במשרדו של ד"ר ואדים בנקוביץ יש מיטה מתקפלת. הוא ישן בה לפעמים כדי לחסוך את הנסיעות הביתה. הוא לא ראה את ילדיו כבר תקופה ארוכה, ולא רק בגלל עבודתו האינטנסיבית – שלושה מהם, בני 31, 22 ו-19, מגויסים ללחימה בימים אלה. אשתו אלה היא גם רופאה בבי"ח סורוקה, רדיולוגית. שניהם לא ישנו לילה שלם במשך יותר משלושה חודשים, חיים בחרדות. "הרגש הכי דומיננטי הוא פחד, אני לא מתבייש להגיד את זה", מודה ד"ר בנקוביץ. "לפעמים הבנים שלי מעדכנים אותי שחבר שלהם נפצע ובדרך אליי לסורוקה. הם מבקשים שאטפל בו היטב ושאעדכן במצבו. כשזה קורה, אני מבין באיזו סכנת חיים נמצאים גם הבנים שלי. לאשתי ולי יש זיכרונות נוראיים ממקרים קשים שהגיעו לביה"ח. אנחנו לא מדברים על זה, כי אנחנו עדיין בתוך האירוע והילדים שלנו בעזה. כמובן, אנחנו גאים בילדים שלנו. לכל אחד יש אפשרות לבחור יחידה פחות קרבית, ובכל זאת בחרו בזה והם גאים במה שהם עושים. הבן הגדול שלי הוא רופא, אך מגויס כלוחם; הבן הקטן משרת בסדיר; והבן האמצעי היה בשנתו הראשונה ללימודי רפואה בפראג. כשהחלה המלחמה הוא עזב הכל ובא. הוא מפסיד שנת לימודים והרבה כספים. אנחנו עדיין משלמים גם שכר דירה, גם שכר לימוד, כל ההוצאות הקשורות לשהייה בחו"ל – למרות שהוא פה. האוניברסיטאות בחו"ל לא מתחשבות במלחמות בארץ".

לאחר שהתגלה שכ-60 סטודנטים ישראלים לרפואה בחו"ל, עזבו הכל ונקראו לדגל לצורך התגייסות ללחימה, יצאה קריאה מאנשים פרטיים ומגופים לקבל את אותם הסטודנטים להמשיך למידה באוניברסיטה בארץ. ביניהם פרופ' חגי ציון, יו"ר ההסתדרות הרפואית בישראל, ששלח מכתב לדיקאני האוניברסיטאות שבהן פקולטה לרפואה. בין היתר, הוא כתב: "אין לי ספק כי במכלול השיקולים, בהם לא רק ההקרבה שהסטודנטים האלה עושים למען המדינה, אלא גם המחסור הקיים ברופאים, תגיעו למסקנה כי מדובר במהלך נכון, ערכי, חשוב ואפילו הכרחי".

לאשתי ולי יש זיכרונות נוראיים ממקרים קשים שהגיעו לביה"ח. אנחנו לא מדברים על זה, כי אנחנו עדיין בתוך האירוע והילדים שלנו בעזה

גם השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, שיגרה מכתב לשר הבריאות אוריאל בוסו ולשר החינוך יואב קיש, בבקשה לתמוך באותם סטודנטים ולקבל אותם ללימודי רפואה בארץ. "מדובר באנשים איכותיים במיוחד, שבחרו להשאיר את חייהם ואת הלימודים המאתגרים מאחור ולהגיע לארץ על מנת להתגייס למילואים, ביניהם גם כאלו שאיבדו בני משפחה מדרגה ראשונה", כתבה. בתחילת דצמבר הודיע פורום דיקני הפקולטות לרפואה כי גיבש מתווה שיאפשר קליטה בפקולטות לרפואה בישראל של הסטודנטים שלומדים רפואה בחו"ל וגויסו בצו 8, זאת מתוך הוקרה לתרומתם ומתוך מטרה לצמצם את הפגיעה בלימודיהם. יחד עם זאת, הם הדגישו שהמתווה הינו חד-פעמי ונובע כולו ממלחמת "חרבות ברזל", ולכן יחול רק על שנת הלימודים הקרובה. כלומר, אין בכוונתם ליצור תקדים לקבלה ללימודים בשנים אחרות או בתחומי ידע אחרים.

את הבשורה הזאת קיבל ד"ר בנקוביץ בתחושות מעורבות. הוא סובר שיש עובד עבודה רבה לפנינו. "מצד אחד זה משמח", הוא אומר. "אבל מצד שני – מה יהיה בשנים הבאות? אנחנו לא צריכים לחכות למלחמות. בשנה הבאה לא תהיה מלחמה, אני מקווה, ואז האוכלוסיות שתורמות למדינה לא יקבלו פקטור. אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מיטיבים עם אותן אוכלוסיות שתורמות – חיילים, שירות לאומי, מד"א, זק"א. המדינה צריכה לצ'פר ולקדם אותן גם בלי מלחמות. ומראש, למה סטודנטים ישראלים לרפואה צריכים ללמוד בחו"ל? מראש הם היו צריכים להתקבל בארץ.

"היום אוניברסיטאות לא מקבלות רק את אלה שמקבלים פסיכומטרי גבוה. יש אפליה מתקנת לטובת בני מיעוטים או אנשים שנמצאים על הספקטרום, שגם אם קיבלו ציון נמוך יותר – הם מתועדפים. אדם ששירת 3 שנים ביחידה קרבית – האם הוא לא כבר עבר את מבחני האישיות, שהם חלק מתנאי הקבלה? הוא הוכיח הקרבה ורוח התנדבותית. האם לו לא מגיע פקטור כדי להעלות את הסיכוי שלו להתקבל לאוניברסיטה? אלה אנשים שגם צריכים לקבל זכויות יתר".

ד"ר בנקוביץ קובל גם על מספר הסטודנטים שמתקבלים לרפואה באוניברסיטאות בארץ ביחס לביקוש בבתי החולים ובמרפאות וביחס לגודל האוכלוסייה. הפער המשמעותי בין המספרים עלול להוביל בעתיד הקרוב למחסור כוח אדם בתחום הכי קריטי. "במקצוע הרפואה אנחנו לא מגיעים אפילו לחצי מכמות הרופאים הדרושים במדינה, ורוב הרופאים שנקלטים במערכת בשנים האחרונות הם רופאים ישראלים שלמדו רפואה בחו"ל. המתקבלים לרפואה בארץ הם בכמות קטנה מדי. צריך לחשוב איך מגדילים את מספר הסטודנטים לרפואה בארץ! בעוד זמן מה נגיע למצב שלא נוכל לספק את המשאב האנושי".

לבסוף, ד"ר ואדים בנקוביץ מבקש מהמדינה שיפור גם ביחס לתחום הרפואה בפריפריה ובדרום.  "כמות התקנים וכמות הכספים שהמדינה משקיעה בפריפריה, לוקות בחסר", הוא מסביר. "כמות הרופאים פר אוכלוסייה, כמות המרפאות, כמות התקנים של אחיות, מקצועות עזר רפואי… אין ספק שבפריפריה זה הרבה פחות ממה שבמרכז. לפעמים אדם בדרום שרוצה לקבוע תור לאורתופד, צריך לנסוע שעה כי המוסד הרפואי הקרוב הוא רק בבאר שבע, לדוגמה. צריך להזרים לפה תקנים וכספים, לחזק את הפריפריה באופן שיגרום לרופא צעיר לרצות לעבוד בפריפריה. לא לעשות סלקציה הפוכה, שרופא מתקדם מוצא את עצמו במרכז – שם האפשרויות רבות יותר והיכולת להתפרנס טובה יותר, והיכולת למצוא תקן קלה יותר. הדרום חווה וחווה לא מעט אירועי לחימה, ובכלל מספק עבודה על בסיס קבוע גם בימי שגרה – תאונות דרכים, קטטות בין חמולות, ירי אזרחי, פשע – אז צריך להשקיע בנו".

הפוסט ושבו רופאים לגבולם: ראש המערך האורתופדי בבי"ח סורוקה מספר על היממות הראשונות למלחמה במחלקה הכי עמוסה, על הדאגה לבניו הלוחמים ועל התנאים הקשוחים ללימודי רפואה בארץ הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

'שמיעתו' של יתרו תופסת מקום נכבד ביותר בתורה. כך, בוודאי, בהשוואה לפרשיות רבות אחרות שגופי תורה תלויים בהן, ולמרות זאת הן כ"הררים התלויים בשערה", מקראן מועט והלכותיהן מרובות. ולא עוד אלא שנתייחדה ליתרו פרשה הקרויה על שמו, תופעה נדירה ביותר (שמכל בני אומות העולם, גם בלק זכה לה, ואף הוא כיתרו, הודה בעל כורחו – באמצעות נביאו בלעם – "מה טבו אוהליך יעקב!").

מה היה לה ל"שמיעתו" של יתרו שזכתה לכל אלה? במשך דורות ביקשו פרשנים, ראשונים כאחרונים, להציע לה פשר, כל אחד בדרכו ובסגנונו. לפי פשוטם של דברים, 'שמיעה' זו – ובעיקר התגובה שלאחריה, מלמדת שיש חשיבות לא רק 'לְמָה שעושים היהודים' אלא גם 'לְמָה שאומרים הגויים', ולמה שהם עושים.

בניגוד לתפיסות המזלזלות לחלוטין ב'דעת הקהל' הבינלאומית ("אוּם-שמוּם", "האג-שמאג"), התורה מלמדת אותנו שיש חשיבות גם ל"מָה יאמרו בגויים", גם ל"לָמָה יאמרו בגויים". בהקשר אחר הרחבנו דברים בהשלכות שיש ל'אמירת הגויים' גם על הכרעות הלכתיות ומשפטיות כפי שהן משתקפות במקורות רבים במשפט העברי  (" 'למה יאמרו בגויים? – תדמית ישראל בעיני העמים כשיקול בהכרעת ההלכה והדין במשפט העברי", בתוך: עם לבדד, ירושלים תשס"ו, עמ' 123-88). לא אחת, שיקולי 'תדמית' – וראש וראשון להם, חשש "חילול השם" – שיש הנוטים לזלזל בהם, מכריעים את התוצאה.

הכל שומעים והרבה דברים שומעים, אלא שלא כל האוזניים שוות ולא כל הלבבות שווים

'שמיעתו' של יתרו מהדהדת בעליל את 'שמיעתם' של בני לאומים אחרים וניצבת כנגדם: "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת, אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן". לפרסום המידע על מפלת האויב נודעו גם השלכות ביטחוניות ומדיניות. גלומה בהן יכולת הרתעה חשובה גם לעתיד לבוא. אכן, הכתוב מדגיש שיתרו לא הסתפק בשמיעה בררנית (סלקטיבית) של חצאי דברים. הוא שמע "אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ", ראה את התמונה כולה,  ורק לאחר מכן עזב את מקומו ובא. במדרש תנאים – ורש"י בעקבותיו – אף הורחבה היריעה עוד יותר: ' "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" – מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".

יתרו, כך למדנו, אינו מסתפק רק ממידע שקיבל מכלי שני ושלישי. הוא מבקש לשמוע, ללמוד ולהכיר את הדברים ממקור ראשון, מפי 'בעל הדבר' עצמו: "וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל".

יתרו גם אינו מסתפק ב'שמיעה' ו'ראייה' של תוצאות המאבק. הוא מבקש לדעת גם את רקעו ומניעיו. הוא 'שומע' ולומד גם על משטר הרֶשַע המצרי ("כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"), משטר אימה ששיעבד את ישראל, התעלל בנשים  והשליך תינוקות חיים ליאור; הוא שומע גם על "כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ", גם על הרקע שקדם לאירוע האחרון.

אחר כל אלה, תגובתו של יתרו מורכבת. על הפסוק "וַיִחַד יתרו", מביא רש"י – בעקבות חז"ל – שני פירושים מנוגדים בתכלית. לפי הפירוש האחד, יתרו שמח ("חדי" בארמית, לשון שמחה הוא, וכך היא "חדווה" בעברית) על ניצחונם של ישראל. ואילו לפי הפירוש האחר, "בשרו נעשה חידודין חידודין", היה מיצר על אובדן המצרים, וראה בישראל אויב אימתני שיש לחשוש מפניו ולהתגונן מפני מעשיו.

בסופו של יום, הכיר יתרו בכך שהצלת ישראל לא נעשתה רק בדרך הטבע. הוא מודע היטב לכך שהנס הגדול הוא מעשה ידי שמים: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם. עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱ-לֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם". מעשה זה, של הודאה על האמת, ההיסטורית והתיאולוגית, מקבל מִשְנֶה תוקף כשהוא מגיע מכהן מדיין, שלא הניח עבודה זרה מידו.

קצרם של דברים. "שמיעה" – תורה גדולה היא ולימוד היא צריכה. וכדרך שלימדנו בעל "על התורה", בלשונו המיוחדת, בשם רבי שמואל יצחק שור: במאמר משנת אבות (ו, ב): "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", ומפני מה אין הכל שומעים בת־קול זו? אף הוא השיב: הכתוב אומר 'וישמע יתרו'. וכי הוא בלבד שמע ואחרים לא שמעו? והלא 'שמעו עמים ירגזון'? מכאן, שהקול תלוי בשומע, והכל תלוי בשומע.

הכל שומעים והרבה דברים שומעים, אלא שלא כל האוזניים שוות ולא כל הלבבות שווים. יש מי שהקול חודר באוזנו ומתנגן על נימי לבו ככינור, ויש מי שהקול תופף לו על תוף אוזנו ועד לבו אינו מגיע.

יתרו – התורה מעידה עליו 'וישמע יתרו'. ועל כי רצה לשמוע, ידע והבין מה ששמע. על כן זכה להיכנס ולחסות תחת כנפי השכינה. ולא עוד אלא שזכה שפרשה גדולה שבתורה, פרשת ייסוד סנהדרין בישראל נקראה על שמו, "פרשת יתרו".

הפוסט השעה הבינלאומית הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אנשים המשווים לנגד עיניהם מטרות ברורות, יכולים להוציא מעצמם כוחות שלא שיערו שיש בהם

מעמד הר סיני מדגיש במיוחד את חוש הראייה, חוש שמקנה לאדם ודאות וביטחון באירוע שאירע. התורה מדגישה ראייה זו שוב ושוב: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת…וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק…אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם". אפילו הקולות נראו במעמד הר סיני, ולא רק נשמעו.
בדומה לכך גם בנס הגדול בהיסטוריה, נס קריעת ים סוף, הודגשה הראייה. תחילתו בבהלה מראיית המצרים הרודפים: "וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵינֵיהֶ֜ם", וסיומו בהודיה בראייתם טובעים: "וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה'", וכן: "אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְמִצְרָ֑יִם".

בני ישראל התרוממו, לדברי חז"ל, למעמד של ראייה יחידאית בהיסטוריה: "שראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים". בהמשך לפרשתנו נקרא בהפטרת השבת על התגלות ה' לנביא ישעיהו, ואף היא מתאפיינת בממד הראייה: "וָאֶרְאֶ֧ה אֶת־ה'… כִּ֗י אֶת־הַמֶּ֛לֶךְ ה' צְבָא֖וֹת רָא֥וּ עֵינָֽי".
בניגוד לכך, אומות העולם לא ראו דבר מנס ים סוף ולא ממעמד הר סיני, אלא רק שמעו שמועה: "שָֽׁמְע֥וּ עַמִּ֖ים יִרְגָּז֑וּן". אף יתרו, חסיד אומות העולם, מגיע בתחילת פרשתנו מכוחה של שמיעה: "וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ", אך לראיה של התגלות ה', עדיין לא זכה.
במעמד הר סיני בני ישראל התעלו ממדרגת השמיעה: "וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י", לדרגת הראייה: "וְכָל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת". שאיפתו של כל יהודי מאמין היא לקיים את הפסוק: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". להתנהל כאילו אנו רואים את ה' מולנו ומעלינו, כי בראייה מוחשית או אף דמיונית, טמונה ההנעה לעבודה אמיתית.
כשם שבעבודת ה', אדם הרואה התרחשות בבירור או צופה במטרה מוחשית בעליל, מסוגל להתכוון טוב יותר ולהתעלות על עצמו, כך בכל פעילות בתוך החברה אנשים המשווים לנגד עיניהם מטרות ברורות יכולים להוציא מעצמם כוחות שלא שיערו שיש בהם. אנו עדים לכך בפעילותם של חיילים ושל אזרחים במערכה הצבאית המתנהלת כיום. כל עוד האירועים היו מוחשיים והמטרה נראתה בחדות ובבהירות, יכול היה העם להתרכז ביעדיו, וכל פירוד ומחלוקת הרחיק מעליו. ככל שהמטרות מתערפלות, סדרי העדיפויות מיטשטשים ומתפתחת אי-בהירות בהגדרת היעדים, כך היכולת להתגבש בלב אחד כאיש אחד הולכת ונשחקת.
אם נשווה לנגדנו את ה' בחיינו, וניישב חילוקי דעות באשר לגורל, לייעוד וליעדים שמאתגרים את קיומנו, נוכל להם בקרוב בימינו.

הפוסט טוב מראה עיניים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"העולם כולו נגדנו זה ניגון עתיק יומין". כך כתב יורם טהר לב, מחבר הפזמון, שציין תחושה עמוקה של בגידת הידידים ששררה בארץ בימים בהם נכתב השיר, 1969.
יתרו החל את חייו כולו שקוע בעבודה זרה, פיטם עגלים לעבודה זרה, ולא הניח עבודה זרה שלא עבד אותה (סוטה מ"ג ע"א, מכילתא יתרו א'). כשהבין שטעה ויתר על מעמדו, "וקרא לבני עירו ואמר להם, עד עכשיו הייתי משמש אתכם, עכשיו זקן אני, בחרו לכם כומר אחר, והוציא להם כלי תשמישי עבודה זרה ונתן להם" (שמו"ר א' ל"ב). יתרו מייצג את הגוי הערכי, שמוכן לסכן אפילו את מעמדו למען עקרונות וערכים. דווקא אותו עובד עבודה זרה מובהק מגיע לאמונה של ממש בקדוש ברוך הוא. יתרו מגיע למחנה ישראל וזוכה שם לכבוד גדול. אף על פי כן הוא אינו נשאר במחנה ישראל אלא מתעקש לשוב אל ארצו ואל מולדתו. לפי המכילתא יתרו אינו מסתפק באושרו האישי בבחינת אני את נפשי הצלתי, אלא הולך לגייר לכל בני מדינתו (יתרו א' ב'). במדרש אחר מופיע נימוק ערכי "כלום הנר מהנה אלא במקום החושך, מה יעשה הנר בין חמה ללבנה, אתה חמה ואהרן לבנה" (מדרש הגדול י"ח כ"ו), טענתו של יתרו היא שבמדין הוא יביא תועלת גדולה יותר מאשר במחנה ישראל.

לצד אומות מרושעות ואכזריות כמו עמלק, ישנן אומות בנות ברית הראויות להערכה ולכבוד

יתרו אומנם שייך ל"משפחה". אחרי הכל הוא חותנו של משה. ועם זאת, הוא הזר הראשון שמהלל את סגולותיהם של ישראל. לביקורו נודעת חשיבות מרובה. הוא מלמד ש"לא כל העולם נגדנו". יתכן שיש כאן רעיון עמוק יותר. התורה חפצה לעשות ניגוד בין עמלק ובין יתרו, לאחר המלחמה הקשה בעמלק, והציווי למחות את זכרו מתחת השמיים.

בתחילת פרשת יתרו אנו פוגשים בנושא אחר לחלוטין – ביקורו של יתרו חותן משה, והעצה הארגונית-משפטית שהוא מציע. זאת כדי להציג את המורכבות של המפגש בין העם היהודי ובין העולם הרחב. יש דברים שליליים בעולם, אבל יש גם דברים חיוביים. יש ששונאים את העם היהודי, ויש גם חסידי אומות העולם. נראה שהתורה מנסה להעביר לנו מסר בדבר המורכבות של יחסינו עם אומות העולם. לצד אומות מרושעות ואכזריות כמו עמלק, ישנן אומות בנות ברית הראויות להערכה ולכבוד. התורה סומכת זה לזה שני מפגשים עם הגויים, מפגש אחד טראומטי וכואב, והשני מלבב ומועיל. מי שמצליח להכיר שיש יתרו ולעומתו יש עמלק מגיע להבנה יותר עמוקה ונכונה.

בעל "אור החיים" הקדוש, רבי חיים בן עטר, למד מכאן כלל גדול נוסף. בעצותיו הטובות, מלמד אותנו יתרו ש"יש חוכמה בגויים". לא כל החוכמה מצויה בידינו. חכמה אנושית שכלית וניסיון חיים הם דברים שיכולים להיות לכל אדם מכל אומה ולשון. הרמב"ם בתחילת הקדמתו למסכת אבות ('שמונה פרקים') כותב, "ודע, כי הדברים אשר אומר אותם באלו הפרקים… הם עניינים מלוקטים מדברי החכמים (חכמי ישראל)… ומדברי הפילוסופים גם כן ומחיבורי הרבה בני אדם. ושמע האמת ממי שאמרה". על הפילוסוף אריסטו כותב הרמב"ם, "הוא אשר לימד לבני אדם את דרכי ההוכחה וחוקיה ותנאיה" ("מורה הנבוכים").

התקופה המשמעותית בה אנו נמצאים היא המשך הבירור בבניית היחס הנכון של מדינת ישראל אל אומות העולם. מדינת ישראל יכולה לשתף פעולה עם מדינות אחרות בתחומים שונים, אולם היא אל לה להיטמע בין שכנותיה. ייחודו הבסיסי של עם ישראל בין האומות אינו מאפשר את הדבר. ייחודו של עם ישראל בין העמים קיים, אפוא, הן בהווה והן באחרית הימים, הן במובן ההיסטורי והן במובן המטא-היסטורי. עם ישראל אינו פועל ומתפקד לפי חוקי ההיסטוריה הרגילים, אלא לפי מערכת חוקים שונה.

הפוסט לא כולם נגדנו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כהין ברהן יהייס הופתע לשמוע על החלוקה שבין התורה שבעל פה לתורה שבכתב: "מה תורה שבעל פה ומה תורה בכתב – הכיצד יש שתי תורות? הכול מא-לוהים", הוא ענה. מדבריו עולה שיהודי אתיופיה לא הכירו את החלוקה בין שתי התורות: היא יוצרת בעיה תיאולוגית קשה, כאילו יש תורה של האדם ולעומתה תורה של א-לוהים, כאשר למעשה הכל מא-לוהים.
בתרבות הדתית של יהודי אתיופיה, צדיקותו של אדם נמדדת על פי רמת המוסריות שלו בקשר שבין אדם לחברו, ולכן לא הייתה הבחנה בין מצוות ומנהגים קדומים לבין מצוות ומנהגים חדשים. המושג "הלכה" הוא פרי התפתחות של היהדות הרבנית, ואילו המסורת האתיופית איננה מדברת על הלכה, אלא על הליכה בדרך ה', מה שכינה כהין מנטוסנוט אלי וונדה 'היגיגת למוסה' (Hgigta Lemuse) (חוקי משה). לדבריו, 'היגיגת למוסה' הוא כינוי במסורת של בית ישראל למכלול הפירושים וההלכות – שכתובים בתורה ושאינם כתובים בה ועברו במסורת מדור לדור.
אנו לומדים שעיקר משמעותי ביותר באורית הוא לראות את האחר. להכיר בכך שאין מציאות של "אני" ללא "אתה". העיקר באמונה שמספקת לנו האורית הוא בין אדם לחברו. חכמי הקהילה סבורים שאין כל ערך לאמונה אם אינה מתבטאת במעשים, בחמלה אנושית ובאהבת הזולת. בדומה לדברי חכמי התלמוד, שהמשמעות של אמונה בא-לוהים היא ללכת בדרכו של הקב"ה: "ואמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: 'אַחֲרֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ' (דברים יג, ה)? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה?… אלא להלך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא מלביש ערומים, אף אתה הלבש ערומים".
ה' הוא מודל לחיקוי, מודל של הומניזם. כלומר, כפי שה' מקבל את בני האדם, למרות כל חטאינו וחולשותינו, כך אנו מצווים לכבד ולקבל כל אדם ולמצוא בעצמנו ובאחרים את התכונות הא-לוהיות-אנושיות. בחברה כזאת גם העיוור יכול ללכת עם ביטחון במרחב הציבורי שיראו אותו, שיקבלו אותו כפי שהוא ושלא ינסו לתקן אותו.

הפוסט שיראו אותי או שאראה אחרים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ה'כוכב הנולד' בפוליטיקה הישראלית, השר איתמר בן גביר, על רקע קריאות מהקהל "טרנספר", השיב מדושן עונג: "אתם צודקים, הגירה מרצון". הגירה מרצון, הדגיש. יען, לא טרנספר כמו שמאשימים אותנו עוכרי ישראל. העזתים מתים לעזוב לסקנדינביה (הגיוני שזה נכון נוכח מה שנשאר מעזה), ואם רק נעזור, הם יקפצו על העגלה. ככה אי אפשר "להאשים" אותו שהוא בעד לטרנספר את העזתים. בכוח. להיפך, הוא רוצה בטובתם. מי יודע, אולי בקרוב תצא מפלגתו בגיוס המונים למימון הגירת העזתים. "רק" 2 מיליון, פחות או יותר. עד כאן הציניות. שלי. לעצם העניין, כמה נקודות קשורות.

האחת, יישוב גוש קטיף ביהודים. בעצם, למה לא? עד שראש הממשלה דאז אריאל שרון עקר את יישובי גוש קטיף, וטרינספר (לו היה מותר?) את אלפי המתיישבים שם, חיו שם אלפי יהודים באושר ובעושר, היה טוב להם והיה טוב גם למדינה, מכוח הכלל הידוע שהתיישבות מקדמת ביטחון.

אריק שרון טעה והטעה, כשל והכשיל, ומותר לתקן. שאלת העיתוי (וכן – מי אמור להחליט ולבצע) היא נקודת המחלוקת העיקרית, והיא גם מאוד משמעותית.

בעיניים שלי, בנקודת הזמן הנוכחית של מדינת ישראל, בעיצומה של מלחמה מול חמאס ומלחמה בעוצמה אחרת (בינתיים (מול החיזבאללה בצפון, כאשר בזירות הקרב נלחמים אנשי שמאל יחד עם אנשי ימין באחדות מופלאה, כאשר אנו מלווים למנוחות כל כך הרבה חיילים, כאשר בתי החולים ומרכזי השיקום שלהם מלאים באלפי פצועים, כאשר 150 אלף יהודים עקורים מבתיהם בנגב המערבי ובצפון המדינה, זו טעות חמורה להציף את נושא החזרה ליישב את גוש קטיף, נושא שכה שנוי במחלוקת. לבוא כעת ולהרים את הדגל הזה של יישוב גוש קטיף, והמהדרין מפמפמים גם על עזה בכלל זה, זה לא פחות מלתקוע אצבע בעיניים של ישראלים רבים. ואני לא מדבר על הממשל האמריקני שכבר מיהר לגנות את הכינוס הזה. הקריאה הזו מרחיבה את השסע והקיטוב בעם. בשביל מה? מה, מחר הולכים ליישב שם? האם לא נכון ומוסרי יותר ליישב קודם כל את הצפון המפונה והמופגז ואת יישובי הנגב המערבי שנפגעו וחלקם אף נהרסו במתקפת הנאצים של חמאס? (וזה בלי להתייחס כלל לתגובות מדיניות מהעולם).

יתרה מזאת, אין ספק כי בעקבות מתקפת הנאצים של חמאס, חל שינוי טקטוני בעמדה של ישראלים רבים. היום הרבה פחות ישראלים מבעבר מוכנים להקמת מדינה פלשתינית. הרבה יותר ישראלים מבעבר חשדנים היום הרבה יותר כלפי ערבים בכלל וכלפי פלשתינים בפרט. תנו להם להתבסס בעמדתם החדשה. אל תבואו עם איזה רעיון שיערער את התובנה החדשה שלהם.

אישית, אני מתחבר לדברים שאמר גדי איזנקוט על נבחרי ציבור שהשתתפו בכינוס "חוזרים לעזה": "כל מי שהשתתפו לא למדו דבר וחצי דבר מאירועי השנה האחרונה, על החשיבות לפעולות בהסכמה לאומית רחבה ועל סולידריות בחברה הישראלית".

נקודה שנייה: הגירה מרצון של העזתים. על פניו, רעיון לא רע ולוואי שיתממש. פחות עזתים ברצועה – יותר ביטחון לישראל. אלא שהרעיון הזה בטח יהיה קשה מאוד למימוש אם הדוחפים אותו הם סמוטריץ' את בן גביר והבייס שלהם. גם מדינות באפריקה והשד יודע אפוא עוד, שתמורת נזיד עדשים (הרבה כסף, נשק וכדומה) עשויות אולי להסכים לקלוט רבים מהעזתים (ועדיף שזה ייעשה בלי רעש וצלצולים וצילומים וטיקטוקים), יירתעו מלהיתפס כמשתפי פעולה עם יוזמה ישראלית-בן גבירית שכזו. בעיניים שלי, זה הרבה יותר עניין למדינאים הרשמיים, בסיוע אלה שעובדים ב'שושו', המוסד, בסיוע ה-CIA. כבר היו תקדימים במקומות אחרים בעולם, שמעצמות סייעו בהעברת אוכלוסין למקומות בטוחים יותר, וזה יכול להיות רעיון לא רע לגבי עזה. (אם אינני טועה משהו דומה היה עם הסודנים שברחו מארצם). אבל הידיים לא יכולות להיות הידיים של בן גביר. עם מתן הקרדיט לו, אין לי בעיה.

מה קודם? החזרת רבבות העקורים לביתם ביישובי הצפון ובנגב המערבי או יישוב מחדש של גוש קטיף?

נקודה שלישית: היום שאחרי. החלום ליישב מחדש את גוש קטיף הוא חלק מהתפיסה של הציבור הזה ביחס ל'יום שאחרי', נושא שככל הידוע, ממשלת נתניהו נמנעת עד כה מלדון בו לעומק, אף שעפ"י פרסומים, הרמטכ"ל ביקש לשמוע מהדרג המדיני כיווני מחשבה בעניין, להם השפעה גם על הדרך הצבאית.

השר בצלאל סמוטריץ' התבטא כי 'ביום שאחרי' ישראל תפעיל בעזה ממשל צבאי שידאג לכל הפרמטרים האזרחיים של התושבים שיישארו שם. בכירים אחרים נרתעים מממשל צבאי ישראלי, זאת מתוך ניסיון העבר, שמשמעותו של ממשל צבאי היא שישראל נתקעת עם עזה כעצם בגרון לעוד שנים הרבה. ח"י שנים בלבנון, כמשל. נושא חשוב, ראוי לדיון בקרב הגורמים האחראים, קרי: הממשלה. מתי ימצאו לכך זמן?

נקודה רביעית: ראש הממשלה נתניהו. הוא ידע מראש על הכנס, אני מעריך (לא בדקתי) שגם הוזמן על ידי יוסי דגן, ממארגני הכנס, אך לא השתתף, גם לא שלח קטע בווידאו. הוא הבין שלטובת המדינה עדיף שהוא לא יהיה מזוהה עם הכינוס הזה. שלא לעצבן את ביידן יותר מדי. נוכח ההשתתפות של 11 שרים ו-15 חברי כנסת בכנס, מהם רבים מהליכוד, ניתן להניח שנתניהו גם לא התאמץ לטרפד. גם זו אמירה, וסבבה.

בעיניים שלי, נתניהו מבין את המשמעות של כינוס עוצמתי שכזה, הן בהיבט של התנעת מהלך בקרב הציבור שדוגל בכך, והן, מהצד השני, בנזק התדמיתי שהוא עלול לחולל לו ולממשלתו בעיניים של וושינגטון. אבל נתניהו שבוי ב"מוטציה הפוליטית שהוא יצר" (הגדרה של אבי בניהו) וקצרה ידו מלהושיע. בעיניים שלי חשוב יותר שיתכנס, ידחוף, יפעל ויאפשר שיקומם של הישראלים העקורים. קודם כל. אחר כך נדבר (יחד) על גוש קטיף.

ותוספת חשובה: יוסי דגן, ראש המועצה שומרון, ממארגני הכנס, בתשובה לשאלה של ספי עובדיה ויאיר שריקי בגל"צ, אם בכוונתו להמתין להחלטת ממשלה בעניין או לעשות מעשה, השיב כי מטרת הכנס היא קריאה לממשלה לקבל החלטה על יישוב מחדש של גוש קטיף. הוא הבהיר כי "לא אעשה דבר ברצועת עזה ללא אישור הממשלה". נרגעתי, ונא להכניס את שמי ברשימת ההמתנה, לאחר החלטה של הממשלה בעניין.

נקודה חמישית: הורה, עלי עלי. מה שתפס את עין התקשורת יותר מכל בכינוס הזה הוא הריקוד שבו פצחו השרים וחלק מחברי הכנסת כשפיהם מלא שירה. טעם לפגם בימים שמשפחות קוברות את יקיריהם נפלו בקרבות, ו-136 משפחות החטופים לא נרדמות בלילה זה ארבעה חודשים.

המחוללים בכינוס גרפו ביקורות רבות על הריקוד. היו מהם שהסבירו שהיה זה ריקוד כמו תפילה למען שובם של החטופים הביתה ולחזרתם של הלוחמים בשלום לביתם ומילות התפילה הזו היו בפי הרוקדים. אתם יודעים מה? אני מוכן להאמין שזו הייתה כוונתם, לפחות של חלקם. ובכל זאת, כשמסתכלים היטב בפנים של חלק ניכר מריקוד האח"מים, רואים יותר בת צחוק ושמחה (על היישוב הצפוי של עזה?) מאשר התמקדות במילות תפילה, וחבל.

הדדיות מתבקשת

אני הקטן יכול להבין (הבנה אינה בהכרח הסכמה, מתלבט) את הטענה, כי נוכח הדרישה החד-משמעית של הנשיא ביידן מראש הממשלה נתניהו, להעביר סיוע הומניטרי לרצועת עזה, אין לנתניהו הרבה ברירה. מי כמוהו יודע עד כמה ישראל תלויה צבאית בנשק האמריקני, וזה תלוי בעיקר ברצונו הטוב של ביידן.

נכון, לטעמי יש מקום ל'משחק' באותו סיוע. למשל, מים, קמח – כן; דלק – בשום פנים לא, כי הדלק, לדברי מומחים צבאיים, הוא המניע את גלגלי הלחימה העכשווית שלהם במנהרות. כך או כך, חוזר לענייני המים והקמח לעזה.

בעיניים שלי, ישראל בהחלט יכולה, רשאית ואף נדרשת, לומר לאמריקנים החביבים: חברים, אף שלא מגיע לעזתים כלום לפני ש-136 הישראלים יוחזרו הביתה, אנחנו מכבדים את דרישתכם ומוכנים לספק לעזתים מים וקמח ואפילו בנדורות (עגבניות). אבל החלק שלכם בעסקה הזו חייב להיות, שבאחריות שלכם, לא אנשי חמאס הם שיחלקו את הטובין האלה לעזתים הבלתי מעורבים. תביאו חיילי מרינס, סטודנטים מהרווארד, מה שאתם רוצים. אחריות שלכם שאף חמאסניק לא יעשה קופה על הראש שלנו. לענ"ד, דרישה לגיטימית שתגלגל את האחריות עליהם.

עסקה גרועה

כשטור זה נכתב (שלישי בצהריים) עדיין לא ברור אם העסקה שפרטיה פורסמו, אכן תתממש. הנייה, מראשי חמאס, אמר כי הם שוקלים אותה; בן גביר הזהיר את נתניהו כי אם זו העסקה, הוא לא בממשלה; סמוטריץ' מן הסתם לא יוכל לפגר אחריו, ואז – האם המחנה הממלכתי וסיעות מהאופוזיציה יצילו את ממשלת נתניהו?

נכון לעכשיו לא ברור כלום, הכל ספקולציות. מה שכן, אם פרטי העסקה נכונים, ברור שהיא רעה לעומת העסקה הקודמת. אז המפתח היה 3 משוחררים פלשתינים כנגד אחד ישראלי, הפעם מדובר על 100 ויותר; אז לא שוחררו 'כבדים', הפעם מדובר על שחרור סיטונאי של מחבלים מרצחים עם דם על הידיים; אז ההפוגה בלחימה הייתה שבוע עד עשרה ימים, הפעם מדובר על כחודש וחצי, עד הפעימה האחרונה שתכלול שחרור גופות, והחשש הוא שבפועל זה אומר סיום המלחמה, לפני שמטרת חיסול חמאס תושג (עם ההשלכות שיהיו לכך על תדמיתנו בעיני אויבנו האחרים).

שאלה מעניינת היא איך זה עתה העסקה הרבה יותר גרועה, למרות שצה"ל מצליח לכתוש את גדודי חמאס בחאן-יונס מעל הקרקע ומתחתיה, ומספרים לנו שאנחנו קרובים לקודקודים שם? איך זה חמאס מקשיח עמדות במקום להתקפל? האם ארה"ב וקטאר באמת מפעילות את כל מנופי הלחץ על סינוואר? האם מצרים, לה יש גם את האינטרס האישי הכי גדול וגם את מנופי הלחץ הכבדים על חמאס, באמת מתאמצת למצות אותם? אולי ישראל שוגה בכך שלא פתחה ערוץ דיפלומטי ביחס ל'יום שאחרי'?

ואחרי כל השאלות האלה, עם יד על הלב, יש ברירה? 136 ישראלים שבויים אצל חמאס (ההערכה היא כי לפחות 30 כבר מתו, אבל יש חשיבות גם בהבאת הגופות לקבר ישראל). אז, יש ברירה? זה שלעסקה מהסוג שפרטיה הודלפו דורשת מישראל מחיר יקר וכבד מאוד, כולל סיכון של חסרת חלק מהמשוחררים לטרור נגדנו – זה ברור. אבל, מה תגיד למשפחה שיקירה בכלא החמאסי כבר ארבעה חודשים? יש בכלל זכות להגיד לה משהו?

נכון, יש כמה משפחות, כמו מור וליבמן, שבניהן בשבי חמאס, כמו גם פורום התקווה, מתנגדות לכל כניעה וויתור לחמאס ותובעות המשך לחימה על חיסול חמאס, מתוך מודעות לסיכון שבדבר לגורל יקיריהן, והכל כדי שהמחיר לעם ישראל בעתיד לא יהיה כואב וגבוה יותר. להצדיע להן. אבל יש גם משפחות חטופים רבות מאוד שלא חושבות כך, ובעיניים שלי, ממש ממש לא ניתן ולא ראוי להתווכח איתן או לכעוס על עמדתן שלהן. "אל תדון חברך עד שתגיע למקומו". שלא נגיע.

כאשר אני מסיים לכתוב קטע זה, לא ברור עדיין אם תהיה עסקה אם לאו. לו איתמר בן גביר את סמוטריץ' היו שומעים לי (והם לא, וזה בסדר), ובמקום לאיים בפרישה מהממשלה, היו תובעים מנתניהו להכניס בהסכם עם חמאס התחייבות שכף רגל של אף מחבל/ת פלשתיני/ת שישוחררו בעסקה הזו לא תדרוך ב-50 השנים הקרובות על גרגיר אדמה ביו"ש – זה היה נכון יותר. שהמחבלים הללו יעופו מהכלא היישר לעזה, לעזאזל או לכל מקום אחר בעולם, רק לא לאיו"ש, שכן מספיק בכמה עשרות מהמנוולים האלה שם כדי להבעיר את הגזרה הזו, שגם ככה רותחת ומבעבעת לרמות שהאינתיפאדות הקודמות שידענו מחווירות לעומתה. לפחות את זה שישיגו החברים המכובדים.

הפוסט עזה? מלחמה עכשיו, יישוב – לא בוער הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

האומנם השימוש ברכב מצדיק הקרבת מאות קרבנות אדם מדי שנה? התשובה לשאלה זו קשורה להבנת הצורך של בני האדם להתאגד לכלל חברה. בדרך כלל, צורך זה נובע מטיוב היכולת לשרוד ולהתפתח. הנחת היסוד היא שהפרט בקהילה עשוי לשלם מחיר בשל היותו חלק ממנה, אך מבחינה סטטיסטית, המחיר שישלם כאשר יחיה לבדו יהיה רב יותר. הקהילה תזדהה עם צערם של מי שאיבדו את יקיריהם, היא תנסה לנחם אותם ולפעמים גם לפצות, אך היא לא תוותר על השימוש בתחבורה ממונעת.

כאשר מדובר במלחמה, השאלה יותר פשוטה ויותר כואבת. ללא מסירות הנפש של החיילים, ולמרבה הבעתה גם ללא קורבנם של אזרחים חטופים או נפגעי עורף אחרים, סביר להניח שהכלל לא היה יכול להתקיים. אומנם מבחינתם של קרובי החטופים, ודאי שיש להפסיק את המלחמה ולהסכים לכל תנאי שיציב האויב – כך היה סובר כל אחד מאיתנו אם יקיריו היו בשבי – אך נקודת המבט הזו עשויה להביא אסונות רבים יותר ומחיר שהקהילה לא תהיה מוכנה לשלם. שאלת השימוש ברכב חוזרת לכאן באופן מצמית לב.

יחסי הכלל והפרט הם מן הנושאים המעניינים בתחום האתיקה, ולכן יש לתת תשומת לב מיוחדת לאופן היווצרות העם הישראלי. בניגוד לכלל הדתות, קבלת המצוות הישראלית מתרחשת במעמד העם כולו ולא מול יחידי סגולה.

לתיאור זה של קבלת תורה יש שני היבטים:
מעמד הר סיני הוא אחד ממעמדות כריתת הברית שעובר עם ישראל. במעמד זה הם מקבלים על עצמם את התוכן המהותי שילווה אותנו לתמיד. זהו מעמד שבו נוכחים כולם, לא רק הנביא והשליח, כמו אצל דתות אחרות. זהו מצב ייחודי, כפי שכבר הדגיש זאת רבי יהודה הלוי.

אחת ההשלכות היא שעם ישראל הוא עם של תיקון כקולקטיב ולא תיקון הפרט. אומנם תיקונו של האדם הפרטי כרוך בהיותו חלק מהכלל, אך אנו לא עם של יחידים למען היחידים, אלא קולקטיב שיש לו רוח משלו, "נפש האומה", כפי שמכנה זאת הראי"ה. בעולם שלנו, שבו האינדיבידואל הוא המכונן את התודעה, קשה מאוד לחנך לגישה זו.

היבט שני הוא האופי שחז"ל מעניקים למעמד הר סיני. מצד אחד, הם מציינים את ההסכמה, את אמירת "נעשה ונשמע"; מאידך גיסא – את הכפייה, את כפיית ההר ואת האיום שאם לא יקבלו את התורה, "שם תהא קבורתכם". חז"ל מביעים כאן רעיון שנמצא בבסיס של כל קהילה: בחירה וכפייה – בכל קבלה של ציבור את עצמו כחברה, קיימת כפייה, קיים מרכיב שסותר את רווחתו וטובתו של היחיד.

בימים אלו נמצאת ישראל בפני החלטות קורעות לב. כחברה, אנו אמורים להבין את הדילמות יותר ממה שאנו אמורים להבין את ההחלטות. כי הבנת הדילמה אומנם לא תגרום לוויכוח להיעלם, אך לפחות תייצר אמון כלשהו בין הצדדים, ומתוך כך תמתן את האווירה הקשה שבה הוויכוחים מאופיינים.

הפוסט אופיו של מעמד הר סיני והשימוש ברכב הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"הבן הגדול אמר לנו בטון נחרץ שגם אם יתהפך העולם, הוא לא מתכוון להתפנות מהחדר שלו למען סבא"

'אל תדאג, בני', אומר לו אביו. 'לא באתי לסכן לך את שלום הבית. אני מוכן למות מקור למענך. רק אשמח למעיל מפני הרוח, אם יש לך'.
קרא הבן הנבוך לבנו הקטן ואמר לו שירוץ למחסן ויחפש שם מעיל ישן לסבא. עברו דקות, והבן לא חוזר. הלך האבא למחסן לראות מה קורה עם הבן שלו, והוא רואה אותו עמל לחצות מעיל לשניים.
'מדוע אתה גוזר את המעיל?', שאל הבן את בנו.
'חצי אני גוזר כדי לתת לסבא, וחצי אני גוזר ושומר שיהיה לך לכשתזקין, וגם אני אשאיר אותך בחוץ בחורף ובגשם!', ענה הבן הקטן.

הזדעזע האב מאוד, הבין את השלכות מעכשיו, ומייד החזיר את אביו לביתו וכיבד אותו בכבוד גדול בהיותו זוכר שמעשה אבות סימן לבנים".
חבר שלי לקח נשימה ואמר לבנו: "אתה חושב שאתה מלך העולם, אבל תאמין לי שגם סבא היה בגיל שלך וגם אני הייתי בגיל שלך. בסופו של דבר, כולנו נהיה זקנים. וכמו שאתה רוצה שיתנהגו אליך, ככה כדאי לך להתנהג כלפי ההורים שלך".

הבן של חבר שלי הבין את המסר ולא היה צריך הסברים נוספים. מאותו יום, כבר יותר מ-100 ימים, הסבא גר בחדר של הנכד, שמצטופף עם האחים שלו, וביחד הם מקריבים את הנוחיות שלהם בשביל מצוות כיבוד ההורים, שכל כך חשובה לחבר שלי. חברי ואשתו מדגימים שאפשר להיות גיבור ולקיים את מצוות כיבוד הורים בהידור רב גם בעת המלחמה.

כבדו את ההורים שלכם. מכל הסיבות שבעולם, וגם מהסיבה שהילדים פשוט מסתכלים ולומדים.

הפוסט גיבורים בכיבוד הורים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מצד אחד, נטען שלא נכון לבדל את קבוצות ההשתייכות של הנופלים. הנופלים נלחמו ביחד כתף אל כתף באחדות נפלאה, מתוך רעות ואחוות לוחמים, בלי אבחנה של השתייכות מגזרית. נטען גם שהלקח העיקרי מהאסון שפקד אותנו בשבת שמחת תורה הוא שאסור לתת מקום לפירוד ולתיוג בין המגזרים, ורק הביחד בלחימה ובחברה האזרחית יאפשר לנו להתמודד עם האתגרים המורכבים שבפנינו.

מנגד, נטען שיש מגמה מתמשכת, קשה לדעת מה היקפה, שמנסה לעשות דלגיטימציה לציבור הדתי לאומי. אולי כדי להכשיר את דעת הקהל ל'תהליכים מדיניים' עתידיים. דמויות בכירות בפוליטיקה, באקדמיה ובתרבות, מרשות לעצמן לחרף ולגדף את הציבור הדתי ולכנות אותו גידול סרטני או כמי שעברו חינוך לאומני קיצוני וצריך לעבור חינוך מחדש במהלך השירות בצה"ל, ויש אף מי שמשווה אותו לחמאס.

אמירות אלה לא זכו לגינוי הולם, אם בכלל. במצב שכזה, אסור לשתוק. חובה עלינו להבליט את תרומתה של הציונות הדתית למדינה ואת המחיר הכבד שהיא משלמת על כך. אכן, ניתן להבליט את תרומתה מבלי לגמד את התרומה של מגזרים נוספים בחברה.

מעבר לדיון הזה, שפונה כלפי הציבוריות הישראלית וחשוב לקיימו, יש בירור נוסף שיש לקיים בהקשר של כמות הנפגעים בקרב הציבור הדתי לאומי. דיון פנימי, בתוך הבית פנימה, בבתי המדרש, בבתי הכנסת ובמסגרות החינוכיות השונות של הציבור הדתי.

מספר הנפגעים, רבים מהם מבוגרים יחסית, כולל משרתי מילואים רבים מקרב הציבור הדתי כלוחמים וכמפקדים, הוא גדול הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה. היקף זה נובע מרמת מוטיבציה גבוהה של הלוחמים בשדה הקרב, ומכוח העמידה של בני משפחתם שבעורף. במלחמה הנוכחית קיבל הציבור גם תזכורת כואבת עד כמה כוח ההכרעה של צה"ל ביבשה מתבסס על מערך המילואים, ומכאן גם תרומתו הציבורית החשובה.

במלחמה הנוכחית קיבל הציבור גם תזכורת כואבת עד כמה כוח ההכרעה של צה"ל ביבשה מתבסס על מערך המילואים

ישנם מקורות שונים למוטיבציה לשרת: ערכיים-מוסריים, ציוניים, אישיים ועוד. ניתן להצביע על כך שבציבור הדתי המקור העיקרי הוא רוחני. הוא בא לידי ביטוי בקשר ההדוק שבין התהליך החינוכי שבבית ובמוסדות החינוך לבין רמת המוטיבציה לשירות של בוגריהם. בעבר היו שפקפקו בקשר שבין לימוד התורה והמוטיבציה לשרת. נדמה שהיום הקשר הזה בולט לעין וקשה להכחישו – רוח הלחימה מחוללת את הגבורה בשדה הקרב.

בהקשר לכך נבקש להתייחס גם למשקל הייחודי שיש למפעל החשוב של ישיבות ההסדר. מסלול ההסדר מסדיר את השילוב הנכון בין פרקי לימוד תורה ובין שירות צבאי לאורך של 5-6 שנים. פעמים רבות התבקשתי, כראש ישיבת הסדר וכמפקד, להשיב לביקורת שנשמעה על כך שהיקף השירות הצבאי בפועל אינו מלא. ביקורת שמתעלמת מהתרומה העצומה של לימוד התורה בישיבה לעיצוב דמותו הרוחנית של התלמיד, להצמחת עתודה של תלמידי חכמים, ולתרומה ערכית לחברה בתחומים שונים.

אולם, היא גם מתעלמת מכך שבוגרי ההסדר ממשיכים לשרת שנים רבות במילואים. למדתי על כך כבר בתקופת שירותי כמ"פ במילואים. כאשר היקף המשרתים בוגרי ההסדר, בפלוגתי ובגדוד כולו, היה גדול מאד, כך גם בגדוד המילואים שפיקדתי עליו ובחטיבה ששירתתי בה כסמח"ט. המלחמה האחרונה הבליטה זאת מאוד בהיקף הנפגעים בוגרי ישיבות ההסדר.

השבת נקרא בתורה על המעד המכונן של מתן תורה. המעמד שבו זכו להתגלות אלוקית: "אָנֹכִי ד' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב). חז"ל הצביעו על שוני באופן ההתגלות בין מתן תורה לקריעת ים סוף: "לפי שנגלה בים כגיבור מלחמה ונגלה כאן כזקן מלא רחמים" (רש"י שם). במתן תורה הקב"ה מורה את התורה כמורה ותיק, ובקריעת ים סוף כאיש מלחמה – כפי שנאמר: "ד' איש מלחמה ד' שמו" (שמות טו, ג).

לכן, כעת במתן תורה בא הכתוב להדגיש שזוהי אותה האלוקות שמתגלה, רק באופן שונה: "הואיל ואני משתנה במראות, אל תאמרו שתי רשויות הן. 'אנכי' הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים" (רש"י שם). אולם, גם במתן תורה התגלתה מידת הגבורה האלוקית:  "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" (הוריות ח א). "הַגְּבוּרָה הָאֱ-לֹהִית הַשְּׁרוּיָה בָּעוֹלָם, שֶׁחִדְּשָׁה אֶת הָעוֹלָם וּמְחַדַּשְׁתּוֹ בְּכָל יוֹם, הִיא הִיא שֶׁמִּפִּיהָ שָׁמַעְנוּ אֶת הַתּוֹרָה. מִפִּי הַגְּבוּרָה שָׁמַעְנוּ  "אָנכִי" וְ"לֹא יִהְיֶה לְךָ", וְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ קִבֵּל משֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה" (הרב קוק זצ"ל ישראל ותחיתו ח).

מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה נוהג להסביר בשיחותיו שבנתינת התורה מפי הגבורה הקב"ה גנז בה את מידת הגבורה האלוקית. הלומדים אותה לשמה יונקים רוח של גבורה, אישית ולאומית, אזרחית וצבאית. כבר קבעו חכמים ש"כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה… וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, יד) 'לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה' (אבות ו, א)".

כאומה חפצת חיים, עלינו לחזק את העשייה החינוכית והרוחנית ואת לימוד התורה כערך בפני עצמו, ומתוך כך תתחזק ותגבר גם המוטיבציה לשרת.

הפוסט מתן תורה וגבורה: הציבור הדתי וישיבות ההסדר במלחמה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.