שיראו אותי או שאראה אחרים?

"אמר רבי יוסי… פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפילה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך? אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי, בני אדם רואים אותי ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין". משמע, שתפקיד האבוקה הוא שיראו את העיוור ולא שהעיוור יראה את האחרים.
באתיופיה לא משתמשים במילה תורה אלא במילה "אורית" (ኦሪት), מלשון אורייתא. בתוך האורית (התורה), בניגוד לחומש המוכר לכולנו, יש שמונה ספרים: חמשת חומשי תורה וספרי יהושע, שופטים ומגילת רות.
כידוע, בתורה יש חמישה ספרים; בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים, ומכאן השם "חומש". מדוע באתיופיה נקראת התורה אורית? כהין ברהן יהייס מסביר ש"האורית היא כמו האור שמוביל אותנו בדרך של ה'. הכול מגיע מהאורית. אנחנו צריכים ללכת בדרך ה'. הכהנוץ' מלמדים את עם ישראל איך להתנהג וללכת על פי האורית".
אם כך, מה מטרת מחזיק האורית? האם כמו במשל של רבי יוסי, מטרתו להאיר את סביבתם שיראו אותם, שיכירו אותם, שלא יהיו שקופים? או ההיפך, מטרת המחזיקים באורית להאיר דרכם של אחרים כדי לראות את האחר? נענה בעזרת מסורת יהדות אתיופיה.
במסורת בית ישראל יש עקרונות הלכתיים המבוססים במידה רבה על עקרונות מחשבתיים עוד מתקופות קדומות: המקרא, תקופת האבות והאימהות, וברוח תקופת הנבואה, זאת לצד התרבות הדתית האתיופית שמבוססת על עקרונות של תמימות, יושר, הליכה בדרך פשוטה ודבקות באלוקים מתוך תפיסה תיאוצנטרית. עקרונות אלו באים לידי ביטוי ביחס אישי, בהיעדר חוקיות, ציוויים ודקדוקי הלכות, אלא ריבוי סיפורים וחוויות. מסורת זו אינה התורה שבעל-פה הרבנית – זוהי מסורת אחרת.
בתמימות אופיינית חשבנו שאנו השבט היהודי היחיד שנותר לאחר הגלות. המפגש עם המציאות בארץ בהיבט החברתי והרוחני מביא אותנו בתמימותנו לתהות: האם באמת מדובר באחינו האבודים? אורח חיינו היה הקרוב ביותר לתורה, כל כך שונה מהדרך שאתם אימצתם. אולי עליכם מוטלת חובת ההוכחה.
הקהילה האתיופית היא הקהילה היחידה שהצליחה לשמר את התורה שבעל פה כלשונה, ממש בעל פה, שלא כמסורת הרבנית, שהפכה להיות מסורת טקסטואלית, כדוגמת המשנה והגמרא. ובכל זאת, הכתובים בה מכונים תורה שבעל פה ונתפסים כאילו כולם ניתנו למשה רבנו בהר סיני. כנגד תפיסה זו, הכהנוץ' טוענים שבמעמד הר סיני אף אבותיהם היו שותפים, ומאז לא היה רגע היסטורי אחר כאירוע זה. לכן, המושג הרבני "תורה שבעל פה" זר לעולם התרבות הדתית של יהודי אתיופיה.

כהין ברהן יהייס הופתע לשמוע על החלוקה שבין התורה שבעל פה לתורה שבכתב: "מה תורה שבעל פה ומה תורה בכתב – הכיצד יש שתי תורות? הכול מא-לוהים", הוא ענה. מדבריו עולה שיהודי אתיופיה לא הכירו את החלוקה בין שתי התורות: היא יוצרת בעיה תיאולוגית קשה, כאילו יש תורה של האדם ולעומתה תורה של א-לוהים, כאשר למעשה הכל מא-לוהים.
בתרבות הדתית של יהודי אתיופיה, צדיקותו של אדם נמדדת על פי רמת המוסריות שלו בקשר שבין אדם לחברו, ולכן לא הייתה הבחנה בין מצוות ומנהגים קדומים לבין מצוות ומנהגים חדשים. המושג "הלכה" הוא פרי התפתחות של היהדות הרבנית, ואילו המסורת האתיופית איננה מדברת על הלכה, אלא על הליכה בדרך ה', מה שכינה כהין מנטוסנוט אלי וונדה 'היגיגת למוסה' (Hgigta Lemuse) (חוקי משה). לדבריו, 'היגיגת למוסה' הוא כינוי במסורת של בית ישראל למכלול הפירושים וההלכות – שכתובים בתורה ושאינם כתובים בה ועברו במסורת מדור לדור.
אנו לומדים שעיקר משמעותי ביותר באורית הוא לראות את האחר. להכיר בכך שאין מציאות של "אני" ללא "אתה". העיקר באמונה שמספקת לנו האורית הוא בין אדם לחברו. חכמי הקהילה סבורים שאין כל ערך לאמונה אם אינה מתבטאת במעשים, בחמלה אנושית ובאהבת הזולת. בדומה לדברי חכמי התלמוד, שהמשמעות של אמונה בא-לוהים היא ללכת בדרכו של הקב"ה: "ואמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: 'אַחֲרֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ' (דברים יג, ה)? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה?… אלא להלך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא מלביש ערומים, אף אתה הלבש ערומים".
ה' הוא מודל לחיקוי, מודל של הומניזם. כלומר, כפי שה' מקבל את בני האדם, למרות כל חטאינו וחולשותינו, כך אנו מצווים לכבד ולקבל כל אדם ולמצוא בעצמנו ובאחרים את התכונות הא-לוהיות-אנושיות. בחברה כזאת גם העיוור יכול ללכת עם ביטחון במרחב הציבורי שיראו אותו, שיקבלו אותו כפי שהוא ושלא ינסו לתקן אותו.