פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם… וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה'".
'שמיעתו' של יתרו תופסת מקום נכבד ביותר בתורה. כך, בוודאי, בהשוואה לפרשיות רבות אחרות שגופי תורה תלויים בהן, ולמרות זאת הן כ"הררים התלויים בשערה", מקראן מועט והלכותיהן מרובות. ולא עוד אלא שנתייחדה ליתרו פרשה הקרויה על שמו, תופעה נדירה ביותר (שמכל בני אומות העולם, גם בלק זכה לה, ואף הוא כיתרו, הודה בעל כורחו – באמצעות נביאו בלעם – "מה טבו אוהליך יעקב!").
מה היה לה ל"שמיעתו" של יתרו שזכתה לכל אלה? במשך דורות ביקשו פרשנים, ראשונים כאחרונים, להציע לה פשר, כל אחד בדרכו ובסגנונו. לפי פשוטם של דברים, 'שמיעה' זו – ובעיקר התגובה שלאחריה, מלמדת שיש חשיבות לא רק 'לְמָה שעושים היהודים' אלא גם 'לְמָה שאומרים הגויים', ולמה שהם עושים.
בניגוד לתפיסות המזלזלות לחלוטין ב'דעת הקהל' הבינלאומית ("אוּם-שמוּם", "האג-שמאג"), התורה מלמדת אותנו שיש חשיבות גם ל"מָה יאמרו בגויים", גם ל"לָמָה יאמרו בגויים". בהקשר אחר הרחבנו דברים בהשלכות שיש ל'אמירת הגויים' גם על הכרעות הלכתיות ומשפטיות כפי שהן משתקפות במקורות רבים במשפט העברי (" 'למה יאמרו בגויים? – תדמית ישראל בעיני העמים כשיקול בהכרעת ההלכה והדין במשפט העברי", בתוך: עם לבדד, ירושלים תשס"ו, עמ' 123-88). לא אחת, שיקולי 'תדמית' – וראש וראשון להם, חשש "חילול השם" – שיש הנוטים לזלזל בהם, מכריעים את התוצאה.
הכל שומעים והרבה דברים שומעים, אלא שלא כל האוזניים שוות ולא כל הלבבות שווים
'שמיעתו' של יתרו מהדהדת בעליל את 'שמיעתם' של בני לאומים אחרים וניצבת כנגדם: "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת, אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן". לפרסום המידע על מפלת האויב נודעו גם השלכות ביטחוניות ומדיניות. גלומה בהן יכולת הרתעה חשובה גם לעתיד לבוא. אכן, הכתוב מדגיש שיתרו לא הסתפק בשמיעה בררנית (סלקטיבית) של חצאי דברים. הוא שמע "אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ", ראה את התמונה כולה, ורק לאחר מכן עזב את מקומו ובא. במדרש תנאים – ורש"י בעקבותיו – אף הורחבה היריעה עוד יותר: ' "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" – מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".
יתרו, כך למדנו, אינו מסתפק רק ממידע שקיבל מכלי שני ושלישי. הוא מבקש לשמוע, ללמוד ולהכיר את הדברים ממקור ראשון, מפי 'בעל הדבר' עצמו: "וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל".
יתרו גם אינו מסתפק ב'שמיעה' ו'ראייה' של תוצאות המאבק. הוא מבקש לדעת גם את רקעו ומניעיו. הוא 'שומע' ולומד גם על משטר הרֶשַע המצרי ("כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"), משטר אימה ששיעבד את ישראל, התעלל בנשים והשליך תינוקות חיים ליאור; הוא שומע גם על "כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ", גם על הרקע שקדם לאירוע האחרון.
אחר כל אלה, תגובתו של יתרו מורכבת. על הפסוק "וַיִחַד יתרו", מביא רש"י – בעקבות חז"ל – שני פירושים מנוגדים בתכלית. לפי הפירוש האחד, יתרו שמח ("חדי" בארמית, לשון שמחה הוא, וכך היא "חדווה" בעברית) על ניצחונם של ישראל. ואילו לפי הפירוש האחר, "בשרו נעשה חידודין חידודין", היה מיצר על אובדן המצרים, וראה בישראל אויב אימתני שיש לחשוש מפניו ולהתגונן מפני מעשיו.
בסופו של יום, הכיר יתרו בכך שהצלת ישראל לא נעשתה רק בדרך הטבע. הוא מודע היטב לכך שהנס הגדול הוא מעשה ידי שמים: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם. עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱ-לֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם". מעשה זה, של הודאה על האמת, ההיסטורית והתיאולוגית, מקבל מִשְנֶה תוקף כשהוא מגיע מכהן מדיין, שלא הניח עבודה זרה מידו.
קצרם של דברים. "שמיעה" – תורה גדולה היא ולימוד היא צריכה. וכדרך שלימדנו בעל "על התורה", בלשונו המיוחדת, בשם רבי שמואל יצחק שור: במאמר משנת אבות (ו, ב): "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", ומפני מה אין הכל שומעים בת־קול זו? אף הוא השיב: הכתוב אומר 'וישמע יתרו'. וכי הוא בלבד שמע ואחרים לא שמעו? והלא 'שמעו עמים ירגזון'? מכאן, שהקול תלוי בשומע, והכל תלוי בשומע.
הכל שומעים והרבה דברים שומעים, אלא שלא כל האוזניים שוות ולא כל הלבבות שווים. יש מי שהקול חודר באוזנו ומתנגן על נימי לבו ככינור, ויש מי שהקול תופף לו על תוף אוזנו ועד לבו אינו מגיע.
יתרו – התורה מעידה עליו 'וישמע יתרו'. ועל כי רצה לשמוע, ידע והבין מה ששמע. על כן זכה להיכנס ולחסות תחת כנפי השכינה. ולא עוד אלא שזכה שפרשה גדולה שבתורה, פרשת ייסוד סנהדרין בישראל נקראה על שמו, "פרשת יתרו".
