כ-3,000 אנשים השתתפו ביום ראשון בכינוס שארגנו גופים שונים מהימין, בקריאה ליישב את רצועת עזה ביהודים. במקום אף הוצגו תוכניות מעשיות, לכאורה, איזה גרעין עתידי מתוכנן לאיזו נקודת יישוב. אי"ה. היה (לא?) תהיה?! זוכרים? בין המשתתפים בכינוס, 11 שרים ו-15 חברי כנסת, כולל מהליכוד. היו שם נאומים מרוממים, ריקודים סוחפים וגם קריאות "טרנספר".
ה'כוכב הנולד' בפוליטיקה הישראלית, השר איתמר בן גביר, על רקע קריאות מהקהל "טרנספר", השיב מדושן עונג: "אתם צודקים, הגירה מרצון". הגירה מרצון, הדגיש. יען, לא טרנספר כמו שמאשימים אותנו עוכרי ישראל. העזתים מתים לעזוב לסקנדינביה (הגיוני שזה נכון נוכח מה שנשאר מעזה), ואם רק נעזור, הם יקפצו על העגלה. ככה אי אפשר "להאשים" אותו שהוא בעד לטרנספר את העזתים. בכוח. להיפך, הוא רוצה בטובתם. מי יודע, אולי בקרוב תצא מפלגתו בגיוס המונים למימון הגירת העזתים. "רק" 2 מיליון, פחות או יותר. עד כאן הציניות. שלי. לעצם העניין, כמה נקודות קשורות.
האחת, יישוב גוש קטיף ביהודים. בעצם, למה לא? עד שראש הממשלה דאז אריאל שרון עקר את יישובי גוש קטיף, וטרינספר (לו היה מותר?) את אלפי המתיישבים שם, חיו שם אלפי יהודים באושר ובעושר, היה טוב להם והיה טוב גם למדינה, מכוח הכלל הידוע שהתיישבות מקדמת ביטחון.
אריק שרון טעה והטעה, כשל והכשיל, ומותר לתקן. שאלת העיתוי (וכן – מי אמור להחליט ולבצע) היא נקודת המחלוקת העיקרית, והיא גם מאוד משמעותית.
בעיניים שלי, בנקודת הזמן הנוכחית של מדינת ישראל, בעיצומה של מלחמה מול חמאס ומלחמה בעוצמה אחרת (בינתיים (מול החיזבאללה בצפון, כאשר בזירות הקרב נלחמים אנשי שמאל יחד עם אנשי ימין באחדות מופלאה, כאשר אנו מלווים למנוחות כל כך הרבה חיילים, כאשר בתי החולים ומרכזי השיקום שלהם מלאים באלפי פצועים, כאשר 150 אלף יהודים עקורים מבתיהם בנגב המערבי ובצפון המדינה, זו טעות חמורה להציף את נושא החזרה ליישב את גוש קטיף, נושא שכה שנוי במחלוקת. לבוא כעת ולהרים את הדגל הזה של יישוב גוש קטיף, והמהדרין מפמפמים גם על עזה בכלל זה, זה לא פחות מלתקוע אצבע בעיניים של ישראלים רבים. ואני לא מדבר על הממשל האמריקני שכבר מיהר לגנות את הכינוס הזה. הקריאה הזו מרחיבה את השסע והקיטוב בעם. בשביל מה? מה, מחר הולכים ליישב שם? האם לא נכון ומוסרי יותר ליישב קודם כל את הצפון המפונה והמופגז ואת יישובי הנגב המערבי שנפגעו וחלקם אף נהרסו במתקפת הנאצים של חמאס? (וזה בלי להתייחס כלל לתגובות מדיניות מהעולם).
יתרה מזאת, אין ספק כי בעקבות מתקפת הנאצים של חמאס, חל שינוי טקטוני בעמדה של ישראלים רבים. היום הרבה פחות ישראלים מבעבר מוכנים להקמת מדינה פלשתינית. הרבה יותר ישראלים מבעבר חשדנים היום הרבה יותר כלפי ערבים בכלל וכלפי פלשתינים בפרט. תנו להם להתבסס בעמדתם החדשה. אל תבואו עם איזה רעיון שיערער את התובנה החדשה שלהם.
אישית, אני מתחבר לדברים שאמר גדי איזנקוט על נבחרי ציבור שהשתתפו בכינוס "חוזרים לעזה": "כל מי שהשתתפו לא למדו דבר וחצי דבר מאירועי השנה האחרונה, על החשיבות לפעולות בהסכמה לאומית רחבה ועל סולידריות בחברה הישראלית".
נקודה שנייה: הגירה מרצון של העזתים. על פניו, רעיון לא רע ולוואי שיתממש. פחות עזתים ברצועה – יותר ביטחון לישראל. אלא שהרעיון הזה בטח יהיה קשה מאוד למימוש אם הדוחפים אותו הם סמוטריץ' את בן גביר והבייס שלהם. גם מדינות באפריקה והשד יודע אפוא עוד, שתמורת נזיד עדשים (הרבה כסף, נשק וכדומה) עשויות אולי להסכים לקלוט רבים מהעזתים (ועדיף שזה ייעשה בלי רעש וצלצולים וצילומים וטיקטוקים), יירתעו מלהיתפס כמשתפי פעולה עם יוזמה ישראלית-בן גבירית שכזו. בעיניים שלי, זה הרבה יותר עניין למדינאים הרשמיים, בסיוע אלה שעובדים ב'שושו', המוסד, בסיוע ה-CIA. כבר היו תקדימים במקומות אחרים בעולם, שמעצמות סייעו בהעברת אוכלוסין למקומות בטוחים יותר, וזה יכול להיות רעיון לא רע לגבי עזה. (אם אינני טועה משהו דומה היה עם הסודנים שברחו מארצם). אבל הידיים לא יכולות להיות הידיים של בן גביר. עם מתן הקרדיט לו, אין לי בעיה.
מה קודם? החזרת רבבות העקורים לביתם ביישובי הצפון ובנגב המערבי או יישוב מחדש של גוש קטיף?
נקודה שלישית: היום שאחרי. החלום ליישב מחדש את גוש קטיף הוא חלק מהתפיסה של הציבור הזה ביחס ל'יום שאחרי', נושא שככל הידוע, ממשלת נתניהו נמנעת עד כה מלדון בו לעומק, אף שעפ"י פרסומים, הרמטכ"ל ביקש לשמוע מהדרג המדיני כיווני מחשבה בעניין, להם השפעה גם על הדרך הצבאית.
השר בצלאל סמוטריץ' התבטא כי 'ביום שאחרי' ישראל תפעיל בעזה ממשל צבאי שידאג לכל הפרמטרים האזרחיים של התושבים שיישארו שם. בכירים אחרים נרתעים מממשל צבאי ישראלי, זאת מתוך ניסיון העבר, שמשמעותו של ממשל צבאי היא שישראל נתקעת עם עזה כעצם בגרון לעוד שנים הרבה. ח"י שנים בלבנון, כמשל. נושא חשוב, ראוי לדיון בקרב הגורמים האחראים, קרי: הממשלה. מתי ימצאו לכך זמן?
נקודה רביעית: ראש הממשלה נתניהו. הוא ידע מראש על הכנס, אני מעריך (לא בדקתי) שגם הוזמן על ידי יוסי דגן, ממארגני הכנס, אך לא השתתף, גם לא שלח קטע בווידאו. הוא הבין שלטובת המדינה עדיף שהוא לא יהיה מזוהה עם הכינוס הזה. שלא לעצבן את ביידן יותר מדי. נוכח ההשתתפות של 11 שרים ו-15 חברי כנסת בכנס, מהם רבים מהליכוד, ניתן להניח שנתניהו גם לא התאמץ לטרפד. גם זו אמירה, וסבבה.
בעיניים שלי, נתניהו מבין את המשמעות של כינוס עוצמתי שכזה, הן בהיבט של התנעת מהלך בקרב הציבור שדוגל בכך, והן, מהצד השני, בנזק התדמיתי שהוא עלול לחולל לו ולממשלתו בעיניים של וושינגטון. אבל נתניהו שבוי ב"מוטציה הפוליטית שהוא יצר" (הגדרה של אבי בניהו) וקצרה ידו מלהושיע. בעיניים שלי חשוב יותר שיתכנס, ידחוף, יפעל ויאפשר שיקומם של הישראלים העקורים. קודם כל. אחר כך נדבר (יחד) על גוש קטיף.
ותוספת חשובה: יוסי דגן, ראש המועצה שומרון, ממארגני הכנס, בתשובה לשאלה של ספי עובדיה ויאיר שריקי בגל"צ, אם בכוונתו להמתין להחלטת ממשלה בעניין או לעשות מעשה, השיב כי מטרת הכנס היא קריאה לממשלה לקבל החלטה על יישוב מחדש של גוש קטיף. הוא הבהיר כי "לא אעשה דבר ברצועת עזה ללא אישור הממשלה". נרגעתי, ונא להכניס את שמי ברשימת ההמתנה, לאחר החלטה של הממשלה בעניין.
נקודה חמישית: הורה, עלי עלי. מה שתפס את עין התקשורת יותר מכל בכינוס הזה הוא הריקוד שבו פצחו השרים וחלק מחברי הכנסת כשפיהם מלא שירה. טעם לפגם בימים שמשפחות קוברות את יקיריהם נפלו בקרבות, ו-136 משפחות החטופים לא נרדמות בלילה זה ארבעה חודשים.
המחוללים בכינוס גרפו ביקורות רבות על הריקוד. היו מהם שהסבירו שהיה זה ריקוד כמו תפילה למען שובם של החטופים הביתה ולחזרתם של הלוחמים בשלום לביתם ומילות התפילה הזו היו בפי הרוקדים. אתם יודעים מה? אני מוכן להאמין שזו הייתה כוונתם, לפחות של חלקם. ובכל זאת, כשמסתכלים היטב בפנים של חלק ניכר מריקוד האח"מים, רואים יותר בת צחוק ושמחה (על היישוב הצפוי של עזה?) מאשר התמקדות במילות תפילה, וחבל.
הדדיות מתבקשת
אני הקטן יכול להבין (הבנה אינה בהכרח הסכמה, מתלבט) את הטענה, כי נוכח הדרישה החד-משמעית של הנשיא ביידן מראש הממשלה נתניהו, להעביר סיוע הומניטרי לרצועת עזה, אין לנתניהו הרבה ברירה. מי כמוהו יודע עד כמה ישראל תלויה צבאית בנשק האמריקני, וזה תלוי בעיקר ברצונו הטוב של ביידן.
נכון, לטעמי יש מקום ל'משחק' באותו סיוע. למשל, מים, קמח – כן; דלק – בשום פנים לא, כי הדלק, לדברי מומחים צבאיים, הוא המניע את גלגלי הלחימה העכשווית שלהם במנהרות. כך או כך, חוזר לענייני המים והקמח לעזה.
בעיניים שלי, ישראל בהחלט יכולה, רשאית ואף נדרשת, לומר לאמריקנים החביבים: חברים, אף שלא מגיע לעזתים כלום לפני ש-136 הישראלים יוחזרו הביתה, אנחנו מכבדים את דרישתכם ומוכנים לספק לעזתים מים וקמח ואפילו בנדורות (עגבניות). אבל החלק שלכם בעסקה הזו חייב להיות, שבאחריות שלכם, לא אנשי חמאס הם שיחלקו את הטובין האלה לעזתים הבלתי מעורבים. תביאו חיילי מרינס, סטודנטים מהרווארד, מה שאתם רוצים. אחריות שלכם שאף חמאסניק לא יעשה קופה על הראש שלנו. לענ"ד, דרישה לגיטימית שתגלגל את האחריות עליהם.
עסקה גרועה
כשטור זה נכתב (שלישי בצהריים) עדיין לא ברור אם העסקה שפרטיה פורסמו, אכן תתממש. הנייה, מראשי חמאס, אמר כי הם שוקלים אותה; בן גביר הזהיר את נתניהו כי אם זו העסקה, הוא לא בממשלה; סמוטריץ' מן הסתם לא יוכל לפגר אחריו, ואז – האם המחנה הממלכתי וסיעות מהאופוזיציה יצילו את ממשלת נתניהו?
נכון לעכשיו לא ברור כלום, הכל ספקולציות. מה שכן, אם פרטי העסקה נכונים, ברור שהיא רעה לעומת העסקה הקודמת. אז המפתח היה 3 משוחררים פלשתינים כנגד אחד ישראלי, הפעם מדובר על 100 ויותר; אז לא שוחררו 'כבדים', הפעם מדובר על שחרור סיטונאי של מחבלים מרצחים עם דם על הידיים; אז ההפוגה בלחימה הייתה שבוע עד עשרה ימים, הפעם מדובר על כחודש וחצי, עד הפעימה האחרונה שתכלול שחרור גופות, והחשש הוא שבפועל זה אומר סיום המלחמה, לפני שמטרת חיסול חמאס תושג (עם ההשלכות שיהיו לכך על תדמיתנו בעיני אויבנו האחרים).
שאלה מעניינת היא איך זה עתה העסקה הרבה יותר גרועה, למרות שצה"ל מצליח לכתוש את גדודי חמאס בחאן-יונס מעל הקרקע ומתחתיה, ומספרים לנו שאנחנו קרובים לקודקודים שם? איך זה חמאס מקשיח עמדות במקום להתקפל? האם ארה"ב וקטאר באמת מפעילות את כל מנופי הלחץ על סינוואר? האם מצרים, לה יש גם את האינטרס האישי הכי גדול וגם את מנופי הלחץ הכבדים על חמאס, באמת מתאמצת למצות אותם? אולי ישראל שוגה בכך שלא פתחה ערוץ דיפלומטי ביחס ל'יום שאחרי'?
ואחרי כל השאלות האלה, עם יד על הלב, יש ברירה? 136 ישראלים שבויים אצל חמאס (ההערכה היא כי לפחות 30 כבר מתו, אבל יש חשיבות גם בהבאת הגופות לקבר ישראל). אז, יש ברירה? זה שלעסקה מהסוג שפרטיה הודלפו דורשת מישראל מחיר יקר וכבד מאוד, כולל סיכון של חסרת חלק מהמשוחררים לטרור נגדנו – זה ברור. אבל, מה תגיד למשפחה שיקירה בכלא החמאסי כבר ארבעה חודשים? יש בכלל זכות להגיד לה משהו?
נכון, יש כמה משפחות, כמו מור וליבמן, שבניהן בשבי חמאס, כמו גם פורום התקווה, מתנגדות לכל כניעה וויתור לחמאס ותובעות המשך לחימה על חיסול חמאס, מתוך מודעות לסיכון שבדבר לגורל יקיריהן, והכל כדי שהמחיר לעם ישראל בעתיד לא יהיה כואב וגבוה יותר. להצדיע להן. אבל יש גם משפחות חטופים רבות מאוד שלא חושבות כך, ובעיניים שלי, ממש ממש לא ניתן ולא ראוי להתווכח איתן או לכעוס על עמדתן שלהן. "אל תדון חברך עד שתגיע למקומו". שלא נגיע.
כאשר אני מסיים לכתוב קטע זה, לא ברור עדיין אם תהיה עסקה אם לאו. לו איתמר בן גביר את סמוטריץ' היו שומעים לי (והם לא, וזה בסדר), ובמקום לאיים בפרישה מהממשלה, היו תובעים מנתניהו להכניס בהסכם עם חמאס התחייבות שכף רגל של אף מחבל/ת פלשתיני/ת שישוחררו בעסקה הזו לא תדרוך ב-50 השנים הקרובות על גרגיר אדמה ביו"ש – זה היה נכון יותר. שהמחבלים הללו יעופו מהכלא היישר לעזה, לעזאזל או לכל מקום אחר בעולם, רק לא לאיו"ש, שכן מספיק בכמה עשרות מהמנוולים האלה שם כדי להבעיר את הגזרה הזו, שגם ככה רותחת ומבעבעת לרמות שהאינתיפאדות הקודמות שידענו מחווירות לעומתה. לפחות את זה שישיגו החברים המכובדים.
