הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)בשבוע שחלף הייתי עד לדיון נוקב בשאלה: האם נכון לציין בפומבי את העובדה שאחוז גבוה ביותר של החללים במלחמה הם מהציבור הדתי לאומי, ואם כן עד כמה נכון להבליט זאת?
מצד אחד, נטען שלא נכון לבדל את קבוצות ההשתייכות של הנופלים. הנופלים נלחמו ביחד כתף אל כתף באחדות נפלאה, מתוך רעות ואחוות לוחמים, בלי אבחנה של השתייכות מגזרית. נטען גם שהלקח העיקרי מהאסון שפקד אותנו בשבת שמחת תורה הוא שאסור לתת מקום לפירוד ולתיוג בין המגזרים, ורק הביחד בלחימה ובחברה האזרחית יאפשר לנו להתמודד עם האתגרים המורכבים שבפנינו.
מנגד, נטען שיש מגמה מתמשכת, קשה לדעת מה היקפה, שמנסה לעשות דלגיטימציה לציבור הדתי לאומי. אולי כדי להכשיר את דעת הקהל ל'תהליכים מדיניים' עתידיים. דמויות בכירות בפוליטיקה, באקדמיה ובתרבות, מרשות לעצמן לחרף ולגדף את הציבור הדתי ולכנות אותו גידול סרטני או כמי שעברו חינוך לאומני קיצוני וצריך לעבור חינוך מחדש במהלך השירות בצה"ל, ויש אף מי שמשווה אותו לחמאס.
אמירות אלה לא זכו לגינוי הולם, אם בכלל. במצב שכזה, אסור לשתוק. חובה עלינו להבליט את תרומתה של הציונות הדתית למדינה ואת המחיר הכבד שהיא משלמת על כך. אכן, ניתן להבליט את תרומתה מבלי לגמד את התרומה של מגזרים נוספים בחברה.
מעבר לדיון הזה, שפונה כלפי הציבוריות הישראלית וחשוב לקיימו, יש בירור נוסף שיש לקיים בהקשר של כמות הנפגעים בקרב הציבור הדתי לאומי. דיון פנימי, בתוך הבית פנימה, בבתי המדרש, בבתי הכנסת ובמסגרות החינוכיות השונות של הציבור הדתי.
מספר הנפגעים, רבים מהם מבוגרים יחסית, כולל משרתי מילואים רבים מקרב הציבור הדתי כלוחמים וכמפקדים, הוא גדול הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה. היקף זה נובע מרמת מוטיבציה גבוהה של הלוחמים בשדה הקרב, ומכוח העמידה של בני משפחתם שבעורף. במלחמה הנוכחית קיבל הציבור גם תזכורת כואבת עד כמה כוח ההכרעה של צה"ל ביבשה מתבסס על מערך המילואים, ומכאן גם תרומתו הציבורית החשובה.
במלחמה הנוכחית קיבל הציבור גם תזכורת כואבת עד כמה כוח ההכרעה של צה"ל ביבשה מתבסס על מערך המילואים
ישנם מקורות שונים למוטיבציה לשרת: ערכיים-מוסריים, ציוניים, אישיים ועוד. ניתן להצביע על כך שבציבור הדתי המקור העיקרי הוא רוחני. הוא בא לידי ביטוי בקשר ההדוק שבין התהליך החינוכי שבבית ובמוסדות החינוך לבין רמת המוטיבציה לשירות של בוגריהם. בעבר היו שפקפקו בקשר שבין לימוד התורה והמוטיבציה לשרת. נדמה שהיום הקשר הזה בולט לעין וקשה להכחישו – רוח הלחימה מחוללת את הגבורה בשדה הקרב.
בהקשר לכך נבקש להתייחס גם למשקל הייחודי שיש למפעל החשוב של ישיבות ההסדר. מסלול ההסדר מסדיר את השילוב הנכון בין פרקי לימוד תורה ובין שירות צבאי לאורך של 5-6 שנים. פעמים רבות התבקשתי, כראש ישיבת הסדר וכמפקד, להשיב לביקורת שנשמעה על כך שהיקף השירות הצבאי בפועל אינו מלא. ביקורת שמתעלמת מהתרומה העצומה של לימוד התורה בישיבה לעיצוב דמותו הרוחנית של התלמיד, להצמחת עתודה של תלמידי חכמים, ולתרומה ערכית לחברה בתחומים שונים.
אולם, היא גם מתעלמת מכך שבוגרי ההסדר ממשיכים לשרת שנים רבות במילואים. למדתי על כך כבר בתקופת שירותי כמ"פ במילואים. כאשר היקף המשרתים בוגרי ההסדר, בפלוגתי ובגדוד כולו, היה גדול מאד, כך גם בגדוד המילואים שפיקדתי עליו ובחטיבה ששירתתי בה כסמח"ט. המלחמה האחרונה הבליטה זאת מאוד בהיקף הנפגעים בוגרי ישיבות ההסדר.
השבת נקרא בתורה על המעד המכונן של מתן תורה. המעמד שבו זכו להתגלות אלוקית: "אָנֹכִי ד' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב). חז"ל הצביעו על שוני באופן ההתגלות בין מתן תורה לקריעת ים סוף: "לפי שנגלה בים כגיבור מלחמה ונגלה כאן כזקן מלא רחמים" (רש"י שם). במתן תורה הקב"ה מורה את התורה כמורה ותיק, ובקריעת ים סוף כאיש מלחמה – כפי שנאמר: "ד' איש מלחמה ד' שמו" (שמות טו, ג).
לכן, כעת במתן תורה בא הכתוב להדגיש שזוהי אותה האלוקות שמתגלה, רק באופן שונה: "הואיל ואני משתנה במראות, אל תאמרו שתי רשויות הן. 'אנכי' הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים" (רש"י שם). אולם, גם במתן תורה התגלתה מידת הגבורה האלוקית: "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" (הוריות ח א). "הַגְּבוּרָה הָאֱ-לֹהִית הַשְּׁרוּיָה בָּעוֹלָם, שֶׁחִדְּשָׁה אֶת הָעוֹלָם וּמְחַדַּשְׁתּוֹ בְּכָל יוֹם, הִיא הִיא שֶׁמִּפִּיהָ שָׁמַעְנוּ אֶת הַתּוֹרָה. מִפִּי הַגְּבוּרָה שָׁמַעְנוּ "אָנכִי" וְ"לֹא יִהְיֶה לְךָ", וְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ קִבֵּל משֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה" (הרב קוק זצ"ל ישראל ותחיתו ח).
מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה נוהג להסביר בשיחותיו שבנתינת התורה מפי הגבורה הקב"ה גנז בה את מידת הגבורה האלוקית. הלומדים אותה לשמה יונקים רוח של גבורה, אישית ולאומית, אזרחית וצבאית. כבר קבעו חכמים ש"כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה… וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, יד) 'לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה' (אבות ו, א)".
כאומה חפצת חיים, עלינו לחזק את העשייה החינוכית והרוחנית ואת לימוד התורה כערך בפני עצמו, ומתוך כך תתחזק ותגבר גם המוטיבציה לשרת.
