ידידיה שלמןמה יגבר? המשך הנפת הדגלים הייחודיים של הציונות הדתית בבניית החברה הישראלית תוך שמירה על גבולות המגזר, או גישה הקוראת להשתלבות מלאה בחברה ישראלית תוך ביטול המגזריות? שתי גישות.
שנות ה-70 היו ימי הזוהר עבור קבוצות חלוציות ברחבי העולם. החל מהמרד של נערי הפרחים על מלחמת וייטנאם, הפסטיבלים הגדולים של אותו דור "בייבי בום" שנולד לאחר מלחמת העולם השנייה וכעת הגיע כדי לבטא את קולו בציבוריות האמריקאית, עבור (לצערנו) בקבוצת ספטמבר השחור שביצעה את טבח הספורטאים במינכן, מבצע יונתן, עצמאותה של בנגלדש ועד לכוהן דת אלמוני, חומייני, שהוגלה על ידי השאה האיראני לפריז ברקע התבטאויותיו הקיצוניות, ובסוף העשור מייצר את התשובה המתבקשת לוואקום השלטוני שנוצר ומחולל את המהפכה הגדולה של איראן. חומייני נישא אז על כנפי הצעירים שחיפשו דמות גדולה לתלות בה תקוות, ולאורך השנים חלקם סיימו את חייהם כאשר דמותו מתנוססת ליד מנוף התלייה שלהם בכיכר אזאדי, הכיכר המרכזית של טהרן.
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות. בתוך גל המהפכות האלו, מתודלקים באידיאולוגיה מבית מדרשו של הרב קוק האב והבן, צמחו מנהיגי הציונות הדתית של הדור הזה, שהביעו את שמחתם נוכח שחרור שטחי אבות במלחמת ששת הימים והתעורר אצלם הרצון העז להביע את החזרת העטרה ליושנה. בנימין, שומרון וגוש עציון היו למוקדי ההיאחזות המרכזיים של מקימי גוש אמונים, כאשר מטרת העל היא סחיפת דעת הקהל הציבורית ויצירת קונצנזוס רעיוני ומעשי סביב התיישבות יהודית בכל מקום שבו ניתן. אפשר לומר שזה היה ה'חד נס' של הציונות הדתית באותם ימים – המעבר ממרכז הרב לפטיש ולטורייה. הציונים הרוסים עשו זאת בראשית המאה, עכשיו תורם של הציונים הדתיים – יפי הבלורית והתואר גרסת הדובון, העוזי והשפמים.
קפיצה בזמן לימינו אנו, והציבור הדתי-לאומי גדל דמוגרפית ופוליטית. לא עוד תפקידים רק במשרד החינוך, אלא כעת גם תפקידים במשרדי האוצר, הביטחון והמשפטים ואף ראשות ממשלה אינם בגדר חלום כי אם הגשמת המציאות בפועל. אך הטריטוריות השתנו מעט. הדור הקודם התיישב ביו"ש, ועדיין גדל בו בצורה משמעותית, אך אל לך להתעלם גם מגבעת שמואל, מודיעין, חיפה, רעננה ושוהם. את הדובון והעוזי החליפו רכב החברה, 'בנה ביתך' והסיבוס למזנון במיקרוסופט. חזון הציונות הדתית 2024 או שמישהו כרגע דופק את הראש בקיר? מוזמנים לשפוט בעצמכם.
ההתיישבות עושה קאמבק
"לגבי נחלת הדור הקודם, כמובן שיש בזה משהו. לדעתי, הרב חיים נבון כתב על זה קצת לפני שהרב דרוקמן נפטר. הוא הסביר שהחשש שלו הוא שהמשימה של הציונות הדתית נהייתה קצת פחות ברורה", פותח אמיתי פורת, בנו של חנן פורת ז"ל וראש עמותת "אלומה" הפועלת להשתלבות מיטבית של בני נוער וצעירים במעגלי השירות המשמעותי, ההשכלה הגבוהה והתעסוקה. "אם אבא שלי והרב דרוקמן ביטאו בצורה מדויקת את משימת ההתיישבות, אז עכשיו הדברים לשיטת הרב נבון ממוקדים יותר במשימה התורנית. כלומר, לחזור לבארות התורה או משהו בסגנון".
"הלהט ההתיישבותי שייסד את גוש אמונים כבר פחות קיים. גם הצורך להקים יישובים חדשים, שהיה קצת יותר מובן בשנות ה-70 לאחר מלחמת יום כיפור, פחות קיים היום. היום זה קיים יותר במאחזים ובחוות", מתאר פורת את השינויים שחלו על הילדים של הילדים של חורף שנת 73'.
לדעתי, אפשר לשלב בין ההתמקצעות והחיים הבורגניים לבין שליחות. זה אתגר, אבל אפשרי
עם זאת, מדגיש פורת, משימת ההתיישבות לא תמה – לא רק ביו"ש, אלא גם בנגב ובגליל. "אני לא אומר שהציונות הדתית בהמוניה נקראת למשימה הזו, אבל כמובן שיהיו אנשים שימלאו את המשימה הזו. זו משימה לאומית, והיא מתבררת יותר ויותר לאור מה שנעשה ב-7 באוקטובר. הרי מהי בעצם משימת ההתיישבות? באו חבר'ה ממרכז הרב ואמרו שהם גדלו על הערך הזה של ארץ ישראל, ובאמת הייתה תנועה יחסית גדולה שנענתה לקריאה הזו ליישב את יהודה ושומרון. יכול להיות שיש פה מעין רסטורציה, 'החזרת עטרה ליושנה', ומשימת ההתיישבות ממש חוזרת לחיינו – גם אם המשימה הזו לא תבוא לידי ביטוי ביישובים חדשים אלא בתיחזוק הקיימים ובשגשוגם. האם יש משימה לציונות הדתית בעניין הזה? אני חושב שכן".
על ההתבטאויות האחרונות של מנהיגי התנועה הקיבוצית, שמתרעמים על עצם הניסיון של הציונות הדתית להשתלב בתוך הקיבוצים ההרוסים של חבל התקומה, הוא אומר: "הקשית עליי משני כיוונים: מצד אחד שיכול להיות שהציונות הדתית רוצה לייצר, אבל מצד שני אולי העגל לא רוצה לינוק. כלומר אף אחד לא מבטיח שהיישובים ההרוסים ירצו לקלוט חבר'ה דתיים. אבל למשל כרם שלום הוא מעניין – הוא נבנה עוד לפני הלחימה כיישוב מעורב של דתיים וחילונים. זה נכון שלתנועה הקיבוצית הייתה הסתייגות מהכנסת דתיים לתוך הקיבוצים, אז הם פשוט עשו את זה בזהירות. אני כן חושב שזה דגם שיכול לעבוד. יש כאן משימה עבור הציונות הדתית, והיא כן משימה אפשרית. אגב, זו לא רק משימה ביישובים החקלאיים, גם ההתיישבות העירונית היא משימה חשובה".
יחד עם זאת, רבים מבני המגזר הדתי-לאומי לא מתחברים לקונספט של התיישבות בקיבוצים, ופורת מודע לכך. "אני חושב שרוב האנשים, כשאנחנו מדברים במאסות, לא יכולים להיות אוונגארד חלוצי, אלא ילכו יותר למקצוע ולפרנסה. השאלה היא האם אפשר לשלב, כלומר מהנדס בניין שגם חי חיים של שליחות. ספינת הדגל שמושכת וקוראת לחלוציות עדיין קיימת. מהנדסי הבניין עדיין ילכו לגור בסעד או בשדרות. לדעתי, אפשר לשלב בין ההתמקצעות והחיים הבורגניים לבין שליחות. זה אתגר, אבל אפשרי".
פורת מתייחס גם למובן היותר רחב של המשימה הגדולה של הציונות הדתית 2024: "אני חושב שהמשימה הגדולה שלנו היא מה שהרב זקס כינה 'חברה שמיוסדת על ברית', כאשר הברית היא גם אופקית וגם אנכית. גם מול הקב"ה וגם מול החברה עצמה. החיזוק של הברית בין המרכיבים השונים של החברה ישראלית – ימין ושמאל ודתיים חילונים. זו המשימה".
אביו הרב פורת הקים את "גשר" – עמותה הפועלת לקידום חיים משותפים בין הקבוצות השונות בישראל, למען עתיד משותף לחברה בישראל ולעם היהודי בארץ ובתפוצות. רעיון "העץ האחד". לבנו אין כלים ברורים איך להצמיח את העץ הזה, אבל הוא מאמין שהתיישבות קהילתית, גם בין 'גדרה לחדרה' ולא רק בפריפריה, יכולה לענות במידת מה על המשימה. "הגרעינים התורניים ניסו לעשות את הדבר הזה", אומר אמיתי. "לפעמים הם הצליחו ולפעמים לא, אבל הפורמט הזה של התיישבות קהילתית – תוך פתיחת הגבולות כדי לכלול חלקים שונים מהחברה הישראלית, כך שיהיו לך אפילו אלפי קהילות כאלו ברחבי הארץ – זה יחזק מאוד את הברית הזו של עם ישראל. מה שאנחנו רואים במלחמה הזו זה שכשאין ברירה נלחמים כתף אל כתף ומוכנים למסור את הנפש אחד בשביל השני. את הדבר הזה צריך להמשיך לחזק בחיי היומיום באמצעות אותם תאים קהילתיים".
פורת מסכם את דבריו בנימה חיובית ואומר: "אני חושב שתמיד יהיו אנשים שהם אנשי שליחות אוונגרדיים וגם 'בעלי בתים' באותו בן אדם", כך כלשונו. "הרב קוק ב'אורות התחייה' קרא ליסודות שמרכיבים כל חברה 'הם הקודש, האומה והאנושיות'. הוא הראה שאפילו בתקופתו יש מפלגות שונות כמו החרדיות, הציוניות ונניח 'הבונד' שעסקו בזכויות אדם, אז בתוך זה הציונות הדתית ניסתה להחזיק כל הזמן בכל הדגלים. זה בצד האידיאולוגי. איך מגשימים את הדבר הזה? זה תמיד היה סוג של אתגר, אבל כשאתה מציב לך ערכים ומשתדל לבטא אותם בחיים זו עבודה קשה, ולפעמים הצרכים של החיים מושכים אותך לכיוונים שונים, ולפעמים אתה מצליח להגשים את עצמך ואת יכולותיך. אבל אוונגארד חלוצי – ספינת דגל שמתמסרת לרעיון מסוים זה חשוב גם בשביל בעלי בתים, שמסתכלים ותוהים ׳מה התכלית של זה הכאב׳. קבוצה חלוצית יכולה למשוך את הכלל כך שהכלל אולי יתרום פה ושם, יתנדב קצת. הוא יתגאה שהבן יעשה שנת שירות או מכינה או משהו שקשור באותה חלוציות אמורה".
להתחיל לחשוב בגדול
בשונה מפורת, עמיעד כהן, מנכ"ל קרן "תקווה", המפעילה תוכניות לימוד לטיפוח מנהיגות איכותית, מכוון למטרה אחרת לגמרי. מבחינתו, הכיוון שאליו הציונות הדתית הולכת טמון אולי, וזו פרשנות שלי, בעצם המצב בשטח, שבו יותר ויותר דתיים חיים את חייהם הבורגניים – טסים לחו"ל ונוסעים ברכבי חברה, כל הדרך חזרה לביתם שברעננה או גבעת שמואל.
"אני חושב שהמגזר הדתי לאומי צריך להפסיק להיות מגזר", קובע כהן. "צריך להתחיל לחשוב ברמה הלאומית כמו מדינה. לחשוב ברמה הממלכתית באמת. כי הדמוגרפיה משתנה, החילונים מצטמקים. אומנם יש הרבה חילונים, אבל עם מרכיבים מסורתיים שדי קרובים לדתיים הלאומיים. אם הציונות הדתית פיתחה מערכת חינוך אליטיסטית, אז זה אחלה, אבל צריך להתחיל להכניס את כולם להצלחה הזו".
לא צריך מפלגה שדואגת למגזר, צריך מפלגה שדואגת למדינה. כשאתה רואה דבר כלשהו מזווית מסוימת, אתה מתעלם מהרבה צדדים של אותו הדבר
כהן ממשיך ומסביר: "אם הציבור הדתי לאומי רוצה להצליח, אז ההצלחה שלו היא בסופו כמגזר. צריך לוותר על האוונגארד הנישתי ולהתחיל לחשוב בגדול. לא לסמן מטרה אחת אלא הרבה מטרות: באקדמיה, בהייטק, בצבא – בהכל. צריך לקחת אחריות על המדינה ולא רק על הקהילה שלנו. שלכולם יהיה חינוך טוב ושלכולם תהיה קהילה טובה".
המשימה המרכזית של הציונות הדתית, לדברי כהן, היא להפסיק לדבר בצורה 'מגזרית'. להפסיק להגדיר את הציבור הסרוג כמגזר נפרד בעל עקרונות. "היום דתיי הרצף הם מגזר הרבה יותר גדול", הוא מסביר. "הרצף הזה מאפשר להתחבר להרבה מאוד ציבורים. זה חיובי. הדור הזה עזב את עפרה לרעננה, אז צריך גם לעזוב את המגזר ולהתחבר לקונצנזוס. לא צריך מפלגה שדואגת למגזר. אומנם יש סכנה של אובדן הצביון הלוקאלי והשולי, אבל צריך מפלגה שדואגת למדינה. כשאתה רואה דבר כלשהו מזווית מסוימת, אתה מתעלם מהרבה מאוד צדדים של אותו הדבר. מנגד, כשאתה רואה את הדברים מהרבה מאוד מקומות אתה גם הופך להיות הרבה יותר פרגמטיסט".
בעניין הבורגנות הדתית, כהן טוען שהיא לא שלילית בהכרח. לדבריו, צריך לראות איך אנשים אוספים את עצמם מהרמה האישית לרמה הכללית. לא צריך קהילות דתיות, אלא אדם שדואג לכלל. "לחשיבה אידיאליסטית יש יתרון שהיא מכוונת את כל כולה לדבר אחד", הוא אומר, "אבל החיסרון הוא שאתה מאבד את כל השאר. אז אומנם צריך שיהיו אנשים שמוסרים את הנפש על דבר אחד בלבד, אבל אנחנו כמגזר צריכים להתחיל לחשוב על הדברים הרגילים. על איך מרימים את הכלכלה, את הצבא ואת מערכת המשפט".
כהן מבקר בצורה מרומזת את עולם המכינות הקד"צ ואת קידוש הקצונה והיציאה לקבע בציונות הדתית. "יש עוד הרבה דברים מעבר ללהיות קצין בקבע, שהיה משימה מאוד חשובה בעבר", הוא טוען. "צריך גם לגעת בדברים האחרים. צריך 'להרוג' את החשיבה הסקטוריאלית. כמובן, אני לא חולק על אוונגארד כמוטיב חיובי בכל חברה שרוצה להתקדם, אלא שאני מתרכז בשאלה איפה כל הגוף. זה אומר גם להפסיק להתבכיין כשיורדים עליי כדתי לאומי. אני חושב שהציבור הכללי אולי לא יקבל את המהלך הזה של הציונות הדתית, מהפרטי והסקטוריאלי אל הכללי, אבל זה לא משנה".
לסיום, מתייחס כהן לעניין הרפורמה המשפטית ומתאר את קריאת הכיוון לדעתו: "מה שקורה עכשיו במדינה זה שחבורה של אנשים שנלחמו בששת הימים קובעים שהם המדינה, ומכופפים את כולם לפי התפיסות שלהם. מנגד, הציבור הדתי לאומי אומר 'לא, לא. אנחנו נכופף למקום אחר' – וגם זה לא נכון. צריך להתחיל לחשוב מתוך העם, כחלק מהעם כולו ולא כמגזר קטן. הציבור הדתי לאומי הולך לצמוח עוד ועוד, וצריך לראות איך אנחנו חושבים בתור כזה רוב שהולך וגדל".
