אביטל דואן (עורכת משנה ב'שבתון', avital@shabaton1.co,il)ד"ר ואדים בנקוביץ, ראש המערך האורתופדי בבי"ח סורוקה, לא עוצם עין זה 3 חודשים, ולא חסרות לו סיבות: 3 מילדיו מגויסים מפרוץ המלחמה, ובמסגרת עבודתו הוא מטפל בפצועים רבים ונחשף לפציעות ולסיפורים קשים במיוחד. אחד מבניו הוא סטודנט לרפואה בפראג, שמייד עזב הכל והצטרף למאמץ המלחמתי. מתווה מיוחד שגובש לאחרונה כנראה יאפשר לבנו להמשיך את לימודיו בארץ, אך ד"ר בנקוביץ מקבל זאת בתחושות מעורבות: "מה יהיה בשנים הבאות? לא צריך לחכות למלחמות".
ב-7 באוקטובר, כמו בכל שבת, במחלקה האורתופדית בבי"ח סורוקה בבאר שבע היה רק צוות מצומצם של רופאים תורנים. בהתחלה, כשהחלה המתקפה, חברי הצוות התורן לא הבינו את גודל האירוע. אומנם הם כבר למודי ניסיון ממבצעים קודמים, אך מהר מאוד התברר שזה אירוע בקנה מידה אחר.
"הצוות התורן החל להתקשר לכל הרופאים", מספר ד"ר ואדים בנקוביץ, מנהל המערך האורתופדי בבי"ח סורוקה. "זה תפס רופאים במקומות שונים – חלק היו בצפון הארץ, חלק היו בהשתלמויות בחו"ל, אחרים היו בחופשים. כל הצוותים עזבו הכל והחלו להתגלגל למחלקות. שלושה רופאים הגיעו לארץ מהשתלמות בקנדה. האירוע התברר בסדר גודל שלא הכרנו קודם. ב-16 השעות הראשונות הגיעו אלינו 700 פצועים, ביניהם הרבה פצועים במצב קשה. אין בעולם בי"ח שהתמודד עם אירוע מסוג כזה, בטח אחרי מלחמת העולם השנייה".
כיפת הברזל של הרופאים
ד"ר בנקוביץ מתאר שעד היום כל צוות המחלקה מגויס ועובד בקצב לא שגרתי, ועובדים לא יוצאים לחופשה או להפוגה. גם עובדים שהוא הציע להם לצאת להתרעננות – סירבו. יתר על כן, רופאים בכירים נשארים לעיתים 24/7 כדי לשמור על זמינות גבוהה ולא לבזבז זמן בנסיעות, והוא ביניהם.
פרט למסירות ולרוח ההתנדבות המדהימות של הצוות, גם מורל החיילים הפצועים שמגיעים למחלקה האורתופדית הוא גבוה. ד"ר בנקוביץ מצביע על הסיבה לדעתו – זן אחר: "זה לא מפתיע, כי בדרך כלל מראש החיילים האלה שמתגייסים ליחידות נבחרות הם אוכלוסייה מאוד מיוחדת. חלק מהם מגיעים עם פציעות מאוד מאוד קשות – פציעות שמותירות נכות קשה. ובכל זאת, הם עם מורל גבוה, מעודדים את חברים שלהם וגם מעודדים את הצוות הרפואי. סיימתי מקודם ביקור של חבר'ה שהתקבלו לכאן לפני מספר ימים עם פציעות מאוד קשות – והם מחייכים".
ד"ר בנקוביץ נולד וגדל בברית המועצות, ועלה ארצה ב-1989. שנה לאחר מכן החל התמחות באורתופדיה בבי"ח סורוקה – וסגר מעגל כאשר היום הוא עומד בראש המערך האורתופדי שם. הוא בן 60 מלהבים, ובעצמו השתתף במלחמות ובמבצעי ישראל בשירות המילואים שלו, בין היתר ב"עופרת יצוקה" וב"צוק איתן". הוא מסביר: "בכל המלחמות 80 אחוזים מהפציעות הקשות הן אורתופדיות – גפיים, אגן, עמוד השדרה. כמערך אורתופדי מאוד גדול ומנוסה, אנחנו מתמודדים עם עוצמה ומשך מלחמה חריגים לעומת מה שהמדינה הכירה, וזה מספק לחצים נוספים. אחד האתגרים הקשים הוא רגע הבשורה למשפחות. לפעמים האדם הראשון שפוגש בבית החולים את המשפחות, בעיקר את ההורים, הוא הרופא, אני. לעיתים ההודעות שאנחנו מוסרים להם הן מאוד קשות: 'הוא חי, אבל…'".
לעיתים האדם הראשון שפוגש בבית החולים את המשפחות, בעיקר את ההורים, הוא הרופא, אני. לפעמים ההודעות שאני מוסר להם הן מאוד קשות: "הוא חי, אבל…"
במסגרת עבודתו נחשף ד"ר בנקוביץ גם לסיפורים שהנפש מתקשה להכיל. למשל, כשנקרא לבצע ב-7 באוקטובר ניתוח לילד שיצא מסכנת חיים. חדר רסיס לקרסול הילד והיה צריך להחתים את האפוטרופוס שלו, הוריו, על קיום הניתוח – אבל התגלה שאלה כבר אינם בין החיים. "הילד והוריו היו בממ"ד, ומחבל פרץ לבית. הוא זרק רימון לממ"ד, וההורים נשכבו על הילד – וכך הוא ניצל. הוא שכב מתחת לגופות הוריו במשך כמה שעות ונותר בחיים. סיפור כזה ואחרים הם סיפורי שואה ממש".
אתה נתון בעומס רגשי ופיזי רב. מה נותן לך כוח בימים אלה?
"ההבנה שזה המקום שצריכים אותנו. אנחנו עושים דברים הכי נכונים בעת הזאת, זה הייעוד שלנו. עלינו להציל את החבר'ה האלה שמגינים עלינו ומקריבים עצמם למען המדינה – ואנחנו פה. אנחנו כיפת הברזל של הרופאים. זה מה שאנחנו עושים – ועושים טוב. תמיד רציתי להיות רופא, ואני שמח שאני יכול לתרום. אני גאה להיות חלק מהמוסד הזה, וגאה לנהל את הצוות המאוד מקצועי ומסור הזה".
מחסור במשאב האנושי
במשרדו של ד"ר ואדים בנקוביץ יש מיטה מתקפלת. הוא ישן בה לפעמים כדי לחסוך את הנסיעות הביתה. הוא לא ראה את ילדיו כבר תקופה ארוכה, ולא רק בגלל עבודתו האינטנסיבית – שלושה מהם, בני 31, 22 ו-19, מגויסים ללחימה בימים אלה. אשתו אלה היא גם רופאה בבי"ח סורוקה, רדיולוגית. שניהם לא ישנו לילה שלם במשך יותר משלושה חודשים, חיים בחרדות. "הרגש הכי דומיננטי הוא פחד, אני לא מתבייש להגיד את זה", מודה ד"ר בנקוביץ. "לפעמים הבנים שלי מעדכנים אותי שחבר שלהם נפצע ובדרך אליי לסורוקה. הם מבקשים שאטפל בו היטב ושאעדכן במצבו. כשזה קורה, אני מבין באיזו סכנת חיים נמצאים גם הבנים שלי. לאשתי ולי יש זיכרונות נוראיים ממקרים קשים שהגיעו לביה"ח. אנחנו לא מדברים על זה, כי אנחנו עדיין בתוך האירוע והילדים שלנו בעזה. כמובן, אנחנו גאים בילדים שלנו. לכל אחד יש אפשרות לבחור יחידה פחות קרבית, ובכל זאת בחרו בזה והם גאים במה שהם עושים. הבן הגדול שלי הוא רופא, אך מגויס כלוחם; הבן הקטן משרת בסדיר; והבן האמצעי היה בשנתו הראשונה ללימודי רפואה בפראג. כשהחלה המלחמה הוא עזב הכל ובא. הוא מפסיד שנת לימודים והרבה כספים. אנחנו עדיין משלמים גם שכר דירה, גם שכר לימוד, כל ההוצאות הקשורות לשהייה בחו"ל – למרות שהוא פה. האוניברסיטאות בחו"ל לא מתחשבות במלחמות בארץ".
לאחר שהתגלה שכ-60 סטודנטים ישראלים לרפואה בחו"ל, עזבו הכל ונקראו לדגל לצורך התגייסות ללחימה, יצאה קריאה מאנשים פרטיים ומגופים לקבל את אותם הסטודנטים להמשיך למידה באוניברסיטה בארץ. ביניהם פרופ' חגי ציון, יו"ר ההסתדרות הרפואית בישראל, ששלח מכתב לדיקאני האוניברסיטאות שבהן פקולטה לרפואה. בין היתר, הוא כתב: "אין לי ספק כי במכלול השיקולים, בהם לא רק ההקרבה שהסטודנטים האלה עושים למען המדינה, אלא גם המחסור הקיים ברופאים, תגיעו למסקנה כי מדובר במהלך נכון, ערכי, חשוב ואפילו הכרחי".
לאשתי ולי יש זיכרונות נוראיים ממקרים קשים שהגיעו לביה"ח. אנחנו לא מדברים על זה, כי אנחנו עדיין בתוך האירוע והילדים שלנו בעזה
גם השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, שיגרה מכתב לשר הבריאות אוריאל בוסו ולשר החינוך יואב קיש, בבקשה לתמוך באותם סטודנטים ולקבל אותם ללימודי רפואה בארץ. "מדובר באנשים איכותיים במיוחד, שבחרו להשאיר את חייהם ואת הלימודים המאתגרים מאחור ולהגיע לארץ על מנת להתגייס למילואים, ביניהם גם כאלו שאיבדו בני משפחה מדרגה ראשונה", כתבה. בתחילת דצמבר הודיע פורום דיקני הפקולטות לרפואה כי גיבש מתווה שיאפשר קליטה בפקולטות לרפואה בישראל של הסטודנטים שלומדים רפואה בחו"ל וגויסו בצו 8, זאת מתוך הוקרה לתרומתם ומתוך מטרה לצמצם את הפגיעה בלימודיהם. יחד עם זאת, הם הדגישו שהמתווה הינו חד-פעמי ונובע כולו ממלחמת "חרבות ברזל", ולכן יחול רק על שנת הלימודים הקרובה. כלומר, אין בכוונתם ליצור תקדים לקבלה ללימודים בשנים אחרות או בתחומי ידע אחרים.
את הבשורה הזאת קיבל ד"ר בנקוביץ בתחושות מעורבות. הוא סובר שיש עובד עבודה רבה לפנינו. "מצד אחד זה משמח", הוא אומר. "אבל מצד שני – מה יהיה בשנים הבאות? אנחנו לא צריכים לחכות למלחמות. בשנה הבאה לא תהיה מלחמה, אני מקווה, ואז האוכלוסיות שתורמות למדינה לא יקבלו פקטור. אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מיטיבים עם אותן אוכלוסיות שתורמות – חיילים, שירות לאומי, מד"א, זק"א. המדינה צריכה לצ'פר ולקדם אותן גם בלי מלחמות. ומראש, למה סטודנטים ישראלים לרפואה צריכים ללמוד בחו"ל? מראש הם היו צריכים להתקבל בארץ.
"היום אוניברסיטאות לא מקבלות רק את אלה שמקבלים פסיכומטרי גבוה. יש אפליה מתקנת לטובת בני מיעוטים או אנשים שנמצאים על הספקטרום, שגם אם קיבלו ציון נמוך יותר – הם מתועדפים. אדם ששירת 3 שנים ביחידה קרבית – האם הוא לא כבר עבר את מבחני האישיות, שהם חלק מתנאי הקבלה? הוא הוכיח הקרבה ורוח התנדבותית. האם לו לא מגיע פקטור כדי להעלות את הסיכוי שלו להתקבל לאוניברסיטה? אלה אנשים שגם צריכים לקבל זכויות יתר".
ד"ר בנקוביץ קובל גם על מספר הסטודנטים שמתקבלים לרפואה באוניברסיטאות בארץ ביחס לביקוש בבתי החולים ובמרפאות וביחס לגודל האוכלוסייה. הפער המשמעותי בין המספרים עלול להוביל בעתיד הקרוב למחסור כוח אדם בתחום הכי קריטי. "במקצוע הרפואה אנחנו לא מגיעים אפילו לחצי מכמות הרופאים הדרושים במדינה, ורוב הרופאים שנקלטים במערכת בשנים האחרונות הם רופאים ישראלים שלמדו רפואה בחו"ל. המתקבלים לרפואה בארץ הם בכמות קטנה מדי. צריך לחשוב איך מגדילים את מספר הסטודנטים לרפואה בארץ! בעוד זמן מה נגיע למצב שלא נוכל לספק את המשאב האנושי".
לבסוף, ד"ר ואדים בנקוביץ מבקש מהמדינה שיפור גם ביחס לתחום הרפואה בפריפריה ובדרום. "כמות התקנים וכמות הכספים שהמדינה משקיעה בפריפריה, לוקות בחסר", הוא מסביר. "כמות הרופאים פר אוכלוסייה, כמות המרפאות, כמות התקנים של אחיות, מקצועות עזר רפואי… אין ספק שבפריפריה זה הרבה פחות ממה שבמרכז. לפעמים אדם בדרום שרוצה לקבוע תור לאורתופד, צריך לנסוע שעה כי המוסד הרפואי הקרוב הוא רק בבאר שבע, לדוגמה. צריך להזרים לפה תקנים וכספים, לחזק את הפריפריה באופן שיגרום לרופא צעיר לרצות לעבוד בפריפריה. לא לעשות סלקציה הפוכה, שרופא מתקדם מוצא את עצמו במרכז – שם האפשרויות רבות יותר והיכולת להתפרנס טובה יותר, והיכולת למצוא תקן קלה יותר. הדרום חווה וחווה לא מעט אירועי לחימה, ובכלל מספק עבודה על בסיס קבוע גם בימי שגרה – תאונות דרכים, קטטות בין חמולות, ירי אזרחי, פשע – אז צריך להשקיע בנו".
