מותם של בני אהרון מפורש במקרה בצורה 'סתומה' והוא נעוץ בעצם העובדה שבני אהרון מקריבים 'אש זרה'. פירושים רבים ניתן למצוא בחז"ל ובפרשני המקרא לביטוי 'אש זרה'. אחת המשמעויות שיוצקות תוכן למונח 'אש זרה' מופיעה במדרש, וכך אנו קוראים: "לא מתו בניו של אהרן אלא על שנכנסו שתויי יין לאהל מועד". תימוכין לעמדה התולה את סיבת מותם של בני אהרון לשכרות, ניתן למצוא בהמשך הפסוקים, כאשר העניין הבא שנסמך וצמוד לסיפור מותם הטרגי של בני אהרון, עוסק בציווי המופנה לאהרון, וכך אנו קוראים: "וידבר ה' אל אהרון לאמור. יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אוהל מועד, ולא תמותו חוקת עולם לדורותיכם". והמדרש קובע בהקשר זה: ואין אנו יודעין מפני מה מתו אלא מפני שהוא מצוה את אהרן ואמר לו יין ושכר אל תשת אנו יודעין שלא מתו אלא מפני היין". במילים אחרות חז"ל מניחים כי סמיכות הציווי על איסור כניסה למקדש לכהנים לאחר ששתו יין, יש בו כדי להוכיח את סיבת מותם של בני אהרון שנבע מכניסתם למשכן שהם שתויים.

במדרש ההלכה, ובתלמוד אנו מוצאים הרחבה לאיסור. ותחולת האיסור אינו מצומצמת אך לאיסור שתיית יין אלא גם על כל משקה שהוא אלכוהולי ושדרכו לשכר, וכך אנו מוצאים: ר' יהודה אומר יין אל תשת אין לי אלא יין מנין לרבות כל המשכרים ת"ל שכר" הרמב"ם פוסק שהאיסור להכנס למקדש אינו רק כאשר שותים יין אלא תחולת האיסור משתרעת על כל משקה אלכוהלי, וכך הוא לשון הרמב"ם: "היה שכור משאר משקין המשכרין אסור להכנס למקדש".

יתר על כן המשך הציווי המקראי ממשיך וקובע: ולהבדיל בין הקודש ובין החול, ובין הטמא ובין הטהור. ולהורות את בני ישראל את כל החוקים". פסוק זה מרחיב את תחולת האיסור החל על הכהנים המבקשים להכנס למקדש, גם אל תחום ההוראה והפסיקה, כלומר וכך למשל אנו מוצאים בתלמוד: "השותה רביעית יין אל יורה". ובמדרש על פרשתינו אנו מוצאים במפורש: "ולהבדיל בין הקדש ובין החול. מכאן אמרו שתה רביעית אל יורה שנאמר ולהורות את בני ישראל. והרמב"ם פוסק: "וכשם שאסור לכהן להכנס למקדש מפני השכרות כך אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי, אפילו אכל תמרים או שתה חלב ונשתבשה דעתו מעט אל יורה שנאמר ולהורות את בני ישראל".

החשש הגדול משכרות הוא איבוד כושר ויכולת השיפוט, מרתקת בהקשר זה ראייתו של הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש, שבעומדו על הדברים בפרשתנו מסביר מדוע השכרות נאסרה, וכך הוא לשונו: "כי לא התחום האפל של התרגשות הנפש והדמיון, אלא דעה צלולה ושכל חריף ומפוכח – הם הנדרשים לכל מעשי מצוות ה'. אין סמלי המקדש פונים אל הדמיון, אלא אל השכל הצלול והבהיר. כי רק השכל המשיג בבהירות, והמסיק מסקנות נכונות, והמכניס כל פרט למסגרת הכלל המתאים לו – רק הוא העשוי להדריך את צעדינו להגשים במעשינו את מצוות ה'. בני אהרן מתו, מתוך שהלכו שבי אחר התרגשות לבם. ומכאן הלקח לכל כהני העתיד ולכל מורי ההוראה בישראל: יראו עצמם רק כמשרתי המקדש וכמלמדי תורה ומקיימיה. אל ילמדו את מה שלבם אומר להם, אלא יורו את משפטי ה' ותורתו; יהיו שליחים ומדריכים לקיום מצוות – ואל יהיו בעלי דמיון טועה ומתעה". עבודת הכהנים ועבודתו של הפוסק אינה יכולה להיעשות, כך סובר הרש"ר הירש, בהיעדר צלילות הדעת. משפט אינו יכול להיות מושתת על חוסר צלילות דעת, שיפוט והוראה אינו מעשה דמיונות אלא על שכל צלול ובהירות מחשבה, ומקום שאלו יכולים להיפגע ולפגום במהות התפקיד יש לשלול את עצם הסמכות, ולקבוע שלא ניתן להורות כאשר מצויים תחת השפעת משקאות משכרים.

ר' משה איסרליש, הרמ"א, מנושאי הכלים של השולחן ערוך, פוסק: ויזהר כל אדם שלא יורה כשהוא שתוי יין, או שאר הדברים המשכרים, אפילו בדבר פשוט".

אולם לא הכל תמימי דעה עם העובדה שיש בשכרות כדי לפסול מלדון. כך למשל בעלי התוספות על מסכת סנהדרין יוצר אבחנה בין דיני נפשות לבין דיני ממונות, בדיני נפשות אסור, לעומת זאת בדיני   ממונות מותר, כלומר אין איסור לדון דיני ממונות למי ששתה יין.

בשולחן ערוב נקבע בהקשר של דיני ממונות: "יש אומרים דשתויי יין מותרים לדון דיני ממונות".

ורבי מרדכי יפה, בן המאה ה-16, מרבניה הגדולים של יהדות פולין, בחיבורו הלבוש על חושן משפט מסביר את הרקע להסתייגות באופן הבא: "יש אומרים דשתוי יין מותר לדון דיני ממונות, שלא אסרה התורה שתוי יין אלא להוראת איסור והיתר, שכן כתיב ולהבדיל בין הקדש ובין החול… ולהורות את בני ישראל את החקים וגו', ואילו משפטים לא כתיב, וכל שכן בזמן הזה דיינות שלנו אינם חזקים כל כך דאם שתה מהם ולא הגיע לשכרות הרבה שמותר לדון". בעל הלבוש מדייק מלשון הכתוב ומזה שהתורה לא הזכיר מפורשות 'משפטים' מכאן שבדיני ממונות מותר.

אולם לא הכל תמימי דעים עם גישה זו המוצאת לנכון להתיר שתיית יין כאשר דיין עוסק בדיני ממונות, כך למשל פוסק ר' יואל סירקיש, רבני פולין במאה ה-16 בשאלה שנשאל פסק שאין לשתויי יין לדון ולפסוק בדיני ממונות.

ר' ישראל אסרליין, מגדולי רבני אשכנז במאה ה-15 ומחבר הספר 'תרומות הדשן", נדרש לשאלה האם יש להבדיל בין היינות של תקופתו ליינות מדורות שעברו שהיו חזקים יותר באחוז האלכוהול שלהם. על אף הניסיון לבצע אבחנה בין היינות והרצון להקל ביינות בני זמנו שהם פחות משכרים וללכן, הוא מכריע "אין לאסור ביינות שלנו" עדיין מוסיף הוא הסתייגות וקובע "מכל מקום נראה דצריך להיזהר מאוד בדבר".

מספרים על ר' עקיבא איגר, מגדולי התורה במאה ה-19, היה רב, ראש ישיבה ופוסק הלכה. בעיני רבים הוא נתפס כסמל לגאונות למדנית תורנית. בתפקידו האחרון הוא שימש ברבה של העיר פוזנא. במשך כהונתו בפוזנא סיגל לעצמו, ר' עקיבא איגר, אורח חיים נוקשה עם סדר יום קבוע. בתוך מסגרת הלו"ז היומי הקדיש ר' עקיבא איגר זמן לשיפוט בבית הדין הקהילתי וזאת בין השעות 14:00 לשעה 16:00 כאשר בשעה 16:00 הקפיד לשתות כוס יין, כאשר לאחריה הוא מפסיק את עבודת הדיינות, ועובר לסבב של ביקור חולים בקהילתו. שתיית היין היתה עבורו הסימן להפסיק את מלאכת השיפוט ולעבור לגמילות חסדים. וזאת בהתאם לעקרון ההלכתי שאין לדיין לישב בדין לאחר שתיית יין.

מלאכת השיפוט כוללת בתוכה שני חלקים מרכזיים, חלק אחד עניינו ביכולת השופט לקלוט את המידע, הראיות העדויות המובאים בפניו, והחלק השני הוא היכולת הקוגנטיבית, המחשבה וצלילות הדעה. אי אפשר לו לשופט בלי שני חלקים אלו, שכן וכך נפסק להלכה שאדם שהוא עיוור בשתי עיניו אינו יכול להיות שופט, כך גם מי שמאבד את צלילות דעתו, גם אם לפרק זמן קצר, אינו כשיר ולו זמנית ועד שיתפכח מהשפעת האלכוהול מלדון ומלהורות.

הפוסט שיפוט ושיכרות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ליבי ליבי עם משפחות החטופים. אני לא יודע איך הייתי מתנהג לו הייתי אחד מהם. בעיניים שלי, הקו החדש שחלקן בחרו, והדגש הוא על 'חלקן', לא בטוח שיקדם את מאבקן הכל כך צודק.

ראשית, בהכנסת הדרישה לבחירות כאן ועכשיו, הן מפסידות תמיכה אזרחים לא מעטים ששותפים למאבק לשחרור החטופים, אך סבורים שבזמן מלחמה, בחירות זה הדבר האחרון שנחוץ. בהיבט הפוליטי, גם לא נראה שגנץ ואיזנקוט ימהרו לעזוב את הספינה הטובעת. אפילו החרדים, חרף הצו שניתן בבג"ץ בעניין הגיוס לצה"ל והפסקת התקציבים לישיבות, אינם ממהרים להניח את המפתחות, אלא ינסו למצות עד תום את האפשרות להסדיר את העניין מתוך הישיבה בממשלה. נכון, הלחץ בהפגנות שהולכות ונהיות סוערות יותר ויותר, מופנה לא רק כלפי הממשלה והכנסת אלא גם כלפי הציבור הרחב, מתוך תקווה שיתעורר, ייצא מהאדישות ויצטרף למחאה ברחובות. אני מעריך שזה אומנם ילך ויתרחב. דא עקא, לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שסינוואר וחבר מרעיו (כולל חיזבאללה ואף מדינות במערב) מתרגמים את המהומות ברחובות ישראל כעדות לחולשה בחברה בישראל, לקרע ההולך ומעמיק, כפי שהעידו מחבלי נוחבה שנשבו, שזה מה שדחף אותם לצאת לטבח ב-7 באוקטובר. אז, עם יד על הלב, זה שווה?

ועוד, מה חשים נוכח הכמעט מלחמת אחים הזו ברחובות, חיילינו שנלחמים בחאן יונס ובמקומות אחרים, אלה שמחרפים נפשם במאמץ לחלץ גופה של ישראלי/ת ומוכנים להקריב חייהם בשביל המטרה הזו? מה הם חשים כשהם רואים את הקרע בעם הולך ומעמיק מחדש, כאילו שכחנו את 7 באוקטובר? זה זורק אותי לקהלת פרק ג': "עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק". אני בוחר ב"עת לחבוק". קטונתי מלייעץ מה כן נכון וניתן לעשות. הרבה יותר קל לומר מה לא – לא "להשליך אבנים". לא להבעיר מדורות בכבישים וגם לא בלבבות.

משהו יזוז?

גם לתפיסתי, אני הקטן, נושא הגיוס לצה"ל הוא עניין שלא בג"ץ צריך להכריע בו. זהו תפקידה של הכנסת. שופטי בג"ץ לדורותיהם חשבו כך, ובמשך עשרות שנים נמנעו מלתת הלכה פסוקה בעניין. כבר השופט יצחק כהן אמר בזמנו כי "השאלה אם יש או אין לגייס תלמידי ישיבות, היא ביסודה בעיה ציבורית, שיש להשאיר אותה בידי הגורמים הפוליטיים, שמתפקידם להכריע בעניין זה". זו הסיבה שהשופטים לדורותיהם רק ניסו לכוון את חברי בית המחוקקים שיוציאו כבר מתחת ידיהם איזה משהו שלא יזעק עד השמיים באפליה שבו, בחוסר השוויוניות שבו. עתה, כך נראה, כלו כל הקיצין. משראו השופטים את היחס הלא רציני של הממשלה לנושא, ולאחר כל הדחיות שנתנו במהלך השנים, החליטו לעשות מעשה. אי אפשר לחשוד בשופטי בג"ץ, עם כל היותם מורמים מעם, שהם עיוורים למה שקורה בעם. בשני הצדדים. אצל החרדים מזה ואצל "השאר" מזה.

בעיניים שלי, הצו משבוע שעבר היה מעין "קריאת השכמה ואזהרה" לכל הצדדים. לראש הממשלה ולשריו הרלוונטיים, לציבור החרדי ובעיקר למנהיגיו הרוחניים והפוליטיים, וכן לצה"ל. מה שהיה – לא יהיה. קחו עצמכם בידיים, גלו רצינות, תראו כיוון חיובי, שמשהו סביר זז, ובהסכמה, אז יש סיכוי שאנחנו בג"ץ "נבלע" את זה. לטעמי, הן נתניהו, שזקוק לאצבעות של המפלגות החרדיות, והן המנהיגות החרדית, היו חייבים את הירייה באקדח המעשן הזה. אם יתעשתו, לא בטוח שהאקדח יירה גם במערכה השלישית. ובחדריי חדרים אכן יש מגעים.

בתחושת בטן, אני סבור שמשהו יזוז. גם על דעת חלק מהמנהיגות החרדית. למשל, הסכמה על הקמת ישיבות הסדר חרדיות בבקעת הירדן ובאזורים סמוכים לגבולות אחרים. התלמידים שם יעברו הכשרה צבאית בסיסית, ויאבטחו את האיזור. זה ישחרר גדודי מילואים למשימות אחרות. יוסי יהושע כתב ב'ידיעות אחרונות', ששוקלים להקים לצעירים חרדים ישיבות כאלה ביו"ש, במסגרת אזרחית ייחודית שתוקם,  (על כל ההקפדות הנדרשות), והתלמידים האלה יהיו חלק משמעותי מההגנה המרחבית ביו"ש. שוב, הרבה גדודים יתפנו למשימות אחרות. הוזכרה גם האפשרות להקים גדוד חרדי נוסף על 'נצח יהודה', פתיחת מסלולים ייעודיים נוספים כמו אלה שכבר פועלים בהצלחה רבה בחיל האוויר וב-8200. דובר על הקמת יחידה מיוחדת לחרדים שתתפעל את כל העניינים הטכניים של מטוסי הקרב, ובמישור האזרחי דובר על אפשרות של הכנסת זק"א וארגוני התנדבות חרדיים נוספים למסגרת ממלכתית מחייבת, ועוד ועוד. אני רוצה להאמין שגם בקרב חלק מההנהגה החרדית נפל האסימון שמה שהיה הוא לא מה שיהיה.

ובצד השני, הן בצה"ל והן בנו, שקצה נפשנו מהיעדר השוויון בנטל, צריכים להתאפק מלפרוק את הכעס האצור על המשתמטים, ולהכיל את זה שלא ניתן לשנות אורח חיים ומוסכמות של 75 שנה בהינף פסק דין אחד. דרושה פה אבולוציה ולא רבולוציה. לדוגמה, אם כיום בשנה מתגייסים 1,300 חרדים מתוך שנתון של 13,000 צעירים, בשנה הראשונה יש להגדיל ל-3,000 מתגייסים, אחר כך באלף נוספים בכל שנה, עד מספר הגיוני, נאמר של כמחצית משנתון הגיוס. אחר כך נדבר על ההמשך, מתוך הבנה והסכמה שמכסה מסוימת של עילויים יהיו פטורים לגמרי משירות. כל השאר – יחויבו בשירות צבאי או אזרחי (מותאמים לאורח חייהם), וייעשה מאמץ למצוא לכל אחד את המסגרת המתאימה לו.

תשאלו, איך ההערכה הזו שלך מסתדרת עם כל ההתבטאויות של המנהיגים החרדים מאז פסיקת בג"ץ ששוללים גיוס מכל וכל? הם באמת שוללים, וימשיכו להתבטא כך. ולא לדאוג, אף אחד מהם לא יארוז את המזוודות ויברח לגולה. יהיו הפגנות, יהיו צעקות, יהיו אולטימטומים פוליטיים, אבל בשטח תחל התעוררות. מלמטה. הציבור החרדי כבר אינו דבק אחד (כמו שה'סרוג' אינו אחד). ההליכה בעיניים עצומות אחר המנהיגים הרוחניים כבר לא מה שהייתה פעם. רבים גם במגזר החרדי כבר מפנימים שהחיים הם לא שחור-לבן. יש הרבה גוונים של אפור. ראו כמה מכוני מחקר חרדיים מחפשים לנווט את הספינה החדשה של החרדים המודרניים. כך יש גם כמה וכמה רבנים מהמגזר שפועלים תוך תיאום מלא עם המדור המיוחד לחרדים בצה"ל להביא לשם חברה' מתאימים, חלקם איכותיים. אם לא נסתמך רק על התקשורת החרדית והרגילה, אלא באמת נתפוס שיחות אקראיות עם חרדים צעירים שנפגוש ברפטינג על הירדן או בסקי בשווייץ, או ניזום מפגשים כאלה עם חרדים מודרניים בשכונה, ניווכח כי יש על מה לדבר. כולל על גיוס, במגבלות, כמובן. וזו יכולה להיות התחלה טובה.

לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שסינוואר וחבר מרעיו מתרגמים את המהומות ברחובות ישראל כעדות לחולשה בחברה בישראל, לקרע ההולך ומעמיק

אותו אמסלם, אותה עתירה

למי שתהה לאן נעלם כבוד השר דודי אמסלם, הנה אנשי בשורה אנחנו: אמסלם כאן, ומרגיש ב"ה טוב. אחרי פסיקת בג"ץ בנוגע לגיוס חרדים, הגיש אמסלם עתירה לבג"ץ נגד שר הביטחון יואב גלנט, 'הפוקד' ונגד היועמ"ש, בדרישה שיגייסו לצה"ל או לשירות הלאומי גם צעירים ערביי ישראל. לא שאלתי את אמסלם, אבל אני מסתכן בהערכה שגם הוא לא בדיוק רוצה לראות רבבות צעירים ערביים עם נשק צה"לי. אבל, אמסלם שוב מחפש צומי, ומה אכפת לו להציג את בג"ץ ואת המדינה באור מגוחך לכאורה, העיקר שהחברים ייתנו לו צ'פחה.

לו הייתי חרדי, הייתי נפגע עד עומקי נשמתי מההשוואה שאמסלם עשה כאן בין חרדים לערבים. אמסלם הסביר: "החלטתי לעתור לבג"ץ, מכיוון שציבור הערבים בישראל זכאי לזכויות שמקבל כל אזרח ישראלי, אולם לא נושא בשוויון בנטל בכל הנוגע לחובת הגיוס לצבא. אני לא בונה על המוסד הזה, שאני קורא לו 'היכל הצבועים', אבל מעניין אותי לראות כיצד יצליחו לברוח הפעם מקבלת החלטה, אחרי ההחלטה שקיבלו בנוגע לגיוס חרדים… אני בעד ליצור שוויון בנטל, כך שכלל האזרחים במדינה הזכאים לזכויות יישאו בנטל הגיוס לצה"ל או בשירות לאומי (אלא אם כן קיבלו פטור או דחיית שירות כפי שהחוק מאפשר), ובכך ימלאו את חובתם האזרחית". אגב, כבר ב-2022 הגיש אמסלם, אז 'רק' חבר כנסת, עתירה בדיוק באותו עניין, עם אותו עורך דין. אז בג"ץ זרק אותם בנימוקים טכניים שלא מיצו את הנושא טרם פנייה לבג"ץ. מה עשו מאז כדי להתגבר על העניין הטכני? פנו במכתב לשר הביטחון וליועצת המשפטית לממשלה. הא ותו לא. האם בג"ץ יקבל צעד כה מורכב זה כמיצוי ההליכים טרם פנייה לבג"ץ? מסופקני. האם, למשל, אמסלם, שנבחר להיות משקיף כמעט קבוע בקבינט, העלה שם את הנושא? בעיניים שלי, סוגיית מה יתרמו ערביי ישראל היא סוגיה (נכון לעכשיו החרדים מקבלים הרבה יותר) שצריך להידרש אליה, ויש בהחלט מקום לתבוע יותר שירות אזרחי שלהם, ולו בקהילה הערבית, ויש המון מה לעשות שם. אני מקווה שבעיתוי מתאים גם זה יגיע, וגם זה יתקדם קמעא קמעא. אינשאללה. ואז, גם דודי אמסלם יהיה מבסוט. בעז"ה.

הפוסט להנמיך את גובה הלהבות, ועכשיו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

שניהם למדו בצעירותם בישיבת ההסדר 'הר עציון' באלון שבות, שניהם בעלי ניסיון צבאי קרבי עשיר ואף גויסו למילואים במלחמה זו, ושניהם אנשי חינוך ברמ"ח איבריהם – אבל בעניין משך השירות הצבאי של בני ישיבות ההסדר, ח"כ משה (קינלי) טור-פז והרב ברוך וינטרוב חלוקים. חבר הכנסת מבקש לקדם מתווה שוויוני יותר, ואילו הרב טוען שהמודל הנוכחי הוא מנצח ויש להשאיר אותו על כנו. יחד עם זאת, שניהם מסכימים ששירות צבאי משמעותי וגדלות בתורה אינם סותרים אלא משלימים, ושישיבות ההסדר יכולות להוות מודל לחיקוי לעולם התורה כולו. ריאיון כפול

לאור המלחמה שעודנה נמשכת וגוררת אבדות כבדות כבר כמעט חצי שנה, ובשל המחסור בחיילים, הוקדם גיוסם של 1,300 בני מכינות קדם-צבאיות, ישיבות הסדר וארגוני שנת שירות, מתוכם 400 תלמידי ישיבות הסדר, מאוגוסט למרץ. בעקבות זאת, עולות קריאות שונות מהציבור – אלה דורשים להשוות את משך השירות הצבאי בפועל למשך השירות של חיילים 'רגילים', ואחרים מבקשים לקדם את הגיוס של ציבור שלם שכמעט שאינו חולק בעול ובמאמץ המלחמתי – הציבור החרדי.

עבור משה (קינלי) טור-פז, חבר כנסת מטעם יש עתיד וסגן יו"ר הכנסת, הסוגיה מוכרת היטב על כל צדדיה. הוא בוגר "ישיבת הגוש", אחת מישיבות ההסדר המוכרות, ועשה שם מסלול הסדר קצונה של 7 שנים, בתוכן שירת 3 שנים כחייל וקצין בצנחנים בגדוד 101 ולמד 4 שנים בישיבה. הוא הקים את היחידות החרדיות בצנחנים ובגבעתי – בשנת 2014 יזם הקמת פלוגה חרדית, שחוגגת כעת עשור, פלוגת 'תומר' בחטיבת גבעתי, ושנתיים אחרי זה נקרא על ידי הצבא להקים פלוגה דומה בח' בצנחנים. פרט לכך, הוא חבר ועדת חינוך, ועדת החוץ והביטחון ועוסק בענייני דת ומדינה. זאת ועוד, יש לו בן אחד בקבע בחיל האוויר, ובת שהשתחררה משירות צבאי בדובר צה"ל.

"אפשר לשרת ולהיות גדולים בתורה"

"בראש ובראשונה צריך לטפל בבני הישיבות החרדיות", פותח את דבריו טור-פז. "בעידן שבו אנחנו מתעסקים בשוויון בנטל ואוכלוסייה שלמה כמעט שאינה משרתת, יש לטפל קודם בה. לבוא לאלה שכבר משרתים – זה בעדיפות שנייה. אלה נתונים מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, שאלה הנתונים המוסמכים ביותר בנושא ובהם משתמשים גם בכנסת: 88% מהבנים בציבור החילוני מתגייס לצה"ל, 83% מהבנים בציבור הדתי, 9% מהציבור החרדי. אם 13 אלף נערים מסיימים את החינוך החרדי – רק 1,200 מתוכם מתגייסים לצה"ל. רובם, צריך להודות, הם חרדים לשעבר. חרדים אמיתיים הם כמה מאות, ובנות לא מתגייסות כלל. לכן, צריך לראות את הדברים בהקשר הרחב: יש אוכלוסייה שלמה, גדולה יותר מהציונות הדתית, וגדלה בקצב של 4% בשנה, שלא מתגייסת כמעט בכלל, והיא האתגר האמיתי".

איך אפשר לעודד חרדים להתגייס?

"באמצעות סנקציות כלכליות, אולי גם פליליות, ולעסוק בנושא של חובת שירות בכל כיוון שהוא. באופן אידיאלי, אני חושב שכולם צריכים לשרת שירות צבאי מלא. היות שאנחנו רוצים שעולם התורה יפרח, אני מציע מתווה שבו בני הישיבות, חרדיות וציוניות, ישרתו בצבא לפחות שנתיים וילמדו בישיבה כמה שנים, למעט חריגים, בני עלייה – אלה שבאמת תורתם אומנותם, אלה שהולכים להיות גדולים בתורה – והם יקבלו את ההסדר הנוכחי. אף אחד לא צריך לקבל פטור מגיוס. רבני הציונות הדתית מוכיחים שאפשר לשרת בצבא ולהיות גדולים בתורה. זה חשוב מאוד. הרבה מחבריי מוכיחים זאת.

"לציבור החרדי, אנחנו, יש עתיד, מציעים שמתוך 13 אלף בחורים שמסיימים י"ב, יהיו כאלפיים שיקבלו דחיית שירות לגמרי, כלומר לא ישרתו כלל, והיתר יהיו במסלול של שנתיים צבא ועוד כמה שנים לימוד תורה. זה המבנה שאני חותר אליו. החברה החרדית צריכה לעבור מרחק גדול איך להכין את החבר'ה שלה לצבא – משהו שהיא לא עושה היום. הציבור הדתי לאומי עושה זאת היטב כבר 3 דורות, בצורה ראויה. את המודל הזה אני מציע גם לבני ישיבות ההסדר הדתיות לאומיות, ועדיף שיתקבל בהסכמה ובהבנה ולא בכפייה. לעומת זאת, במגזר החרדי, לצערי, צריך שיהיה היבט מסוים של כפייה, אולי כלכלית".

כמו מה?

"תקצוב אברכים ובני ישיבות בסך מיליארד שקלים צריך להיות דיפרנציאלי לפי שירות. ישיבות שיש בהן אחוז גבוה של משרתים – יקבלו תקציב גבוה; ישיבות שאין בהן מתגייסים לא יקבלו תקציב כלל. התקציב צריך להיות מותנה בשירות. לסנקציות כלכליות יש השפעה על כל המגזרים, גם על המגזר החרדי. גם חלק מההטבות הנוספות שניתנות לאברכים. ב-2003 הרבה חרדים יצאו לעבוד בעקבות הסנקציות של נתניהו, וב-2013 הרבה חרדים יצאו לשרת בעקבות הסנקציות של לפיד. אין ספק שתמריצים כלכליים משפיעים גם בעולם החרדי".

"בעידן שבו אנחנו מתעסקים בשוויון בנטל ואוכלוסייה שלמה כמעט שאינה משרתת, יש לטפל קודם בה, בחרדים, אם צריך גם באמצעים כלכליים"

בעניין ישיבות ההסדר הציוניות, של הציבור הדתי לאומי, טור-פז מאמין מאוד במפעלן, אבל חושב שיש להאריך את משך השירות הצבאי על חשבון הלימודים בישיבה. "נכון להאריך את השירות למרב ישיבות ההסדר ולהשאיר בכל מקום מכסה שיעשו הסדר מקוצר לבני העלייה", הוא חזר וטוען. "זו פשרה ראויה. להאריך את השירות כולו ל-6 שנים זה דבר שהרב ליכטנשטיין דרש מאיתנו, כמה חבר'ה שיצאו לקצונה. בשטח אני רואה שקשה מאוד לדרוש מבחורים צעירים יותר מ-5 שנים. המינון הנכון של ההסדר לרוב הבחורים, לדעתי, הוא שנתיים צבא ו-3 שנים ישיבה. וכאמור, להשאיר בכל ישיבה מספר בחורים שיעשו הסדר מקוצר, 17 חודשים.

טור-פז לא חושש שהמתווה שהוא מציע יפגע באיכות החיילים. "בני ישיבות ההסדר הם חיילים טובים, גם בני המקד"צים הם חיילים טובים. אין סתירה בין השניים", הוא אומר. "הלמידה שם תורמת לצמיחה, להפוך להיות חיילים טובים. לא נראה לי שזה יינזק אם הסדרניק יעשה שנתיים צבא, אבל אפשר לחשוב על מודלים נוספים. חשוב להדגיש: אני בעד עולם ישיבות ההסדר, אני רואה בו חשיבות אדירה, הוא מודל לעצמו ולשאר החברה הישראלית".

האם שינוי מסלול ייתפס באופן חיובי או כרדיפה אחרי דתיים?

"תלוי בדרך שבה פועלים. אם באים בכפייה – זה ייתפס כדבר לא טוב; אם באים בהידברות – זה ייתפס כדבר טוב. אני מצפה מאיגוד ישיבות ההסדר שיאמר שלאור המחסור בחיילים, אנחנו נגדיל את תרומתנו מ-17 חודש ל-24 חודש, למעט איקס חריגים שתורתם אומנותם ונשאיר אותם במתווה הנוכחי. זה מהלך שהאיגוד יכול לעשות כקבוצה. הם נרתמו בנוגע להקדמת שירות, אבל אני חושב שצריך גם להאריך את השירות. יחד עם זאת, כשיש ציבור שלם שלא משרת, לבוא בתלונות לציבור הדתי-לאומי, זה לבוא ולחלוב פרה שממילא נותנת. צריך לנהל הידברות עם ישיבות ההסדר שייתנו יותר".

בעניין משתמטים "תל-אביביים", טור-פז טוען שהמספרים אינם תומכים באקסיומה הזאת. "88% מהציבור החילוני מתגייס לצה"ל", הוא מציין. "אין השתמטות רחבה. כל מי שמשתמט צריך לטפל בו ביד קשה, אבל אין תופעה נרחבת במגזר הזה".

"לא למכור משהו גדול בנזיד עדשים"

הרב ברוך וינטרוב למד אף הוא בצעירותו בישיבת הגוש. הוא שירת בשריון, ולאחר תקופת ההסדר המשיך את לימודיו בישיבה במסגרת הכולל הגבוה. הוא התחתן, הוציא הסמכה לרבנות, ויצא לשליחות של שנתיים וחצי בטורונטו שבקנדה בכולל של תורה מציון וישיבה יוניברסיטי (YU). הוא חזר ארצה, גר בתל-מונד ומשמש שם רב בית הכנסת. בשנת 2019 הוא רשם סגירת מעגל מרגשת כשחזר לישיבת הר עציון – הפעם כר"מ. כיום הוא מלמד שם בשיעור א'.

מה דעתך על המתווה שמציע ח"כ טור-פז לישיבות הציוניות?

"צריך להבחין בין שני מצבים: ראשית, עת חירום. בצו 8 ההתגייסות שלנו היא מוחלטת ומיידית. אני עצמי שירתי 101 יום, הרוב בעזה, כלוחם בשריון. בימים האלה לא הייתי בישיבה ולא לימדתי – זה פשוט. וככל שיצטרך, ודאי שנתייצב גם בעתיד; שנית, עת שגרה. ביום-יום בשגרה לא צריך לקצץ את משך הלימוד".

לרב וינטרוב חשוב להסביר ולחדד את חשיבות מפעל ישיבות ההסדר. "זהו מפעל מבורך, שזכה בפרס ישראל מפעל חיים, והתועלת שלו היא עצומה לחברה הישראלית. ישיבות ההסדר מוציאות אלפי בוגרים שמובילים ונמצאים בעמדות מפתח בחברה הישראלית, אנשים חדורים מוטיבציה ואידיאולוגיה, לא רק בהקשר הצבא. מדובר באנשים איכותיים בצורה בלתי רגילה. פגיעה בלימוד בישיבות ההסדר תהווה פגיעה גם בדבר הזה, שכל מדינת ישראל וכל עם ישראל התברכו בו".

"גם הצבא ייפגע", מוסיף הרב. "מספר בני ישיבות ההסדר שמתגייסים לשירות קרבי הוא מספר יוצא דופן. מבחינת מספר המילואימניקים, אחוזם של בני ישיבות ההסדר גבוה מחלקם באוכלוסייה. לצערנו, זה מתבטא גם במס' הפצועים והנופלים. לכן, גם במבט 'הצר' הצבאי, יש לישיבות ההסדר תרומה עצומה. אני לא חושב שבשביל ראיית קצרת טווח, להוסיף חודשיים פה או חודשיים שם, שווה לפגוע בפירות הרבה יותר ארוכי טווח", הוא מסכם.

"המתווה הנוכחי של ישיבות ההסדר הוא נוסחה שבדרך כלל עובדת מצוין באיזון שלה. איזון אחר יהווה פגיעה משמעותית ויפגע ביכולת לייצר עמוד שדרה תורני"

מה דעתך על הרחבה של משך החיול ליותר מ-5 השנים המקובלות?

"היו ניסיונות לעשות שילובים אחרים בכמה מקומות, וזה לא הניב תוצאות מוצלחות כל כך. השירות של בני ישיבות ההסדר הוא בעצם 5 שנים, מפוצל בין הישיבה לצבא. עושים את זה בצורה רצינית ומשמעותית, עם מגבלות לא לעבוד וכו'. אם יאריכו את משך ההסדר כולו, אתה מרתיע צעירים מלהיכנס למסלול כזה.

"גם בנוגע למתווה המוצע, יש לחשב שכר מצווה כנגד הפסדה, וצריך לשים לב שאנחנו לא דורסים דברים ארוכי טווח משמעותיים בשביל רווח של כמה חודשים. יש לנו נוסחה שבדרך כלל עובדת מצוין באיזון שלה. איזון אחר יהווה פגיעה משמעותית ויפגע ביכולת לייצר עמוד שדרה תורני. התרומות של ההסדר הן בצבא עצמו ובמדינה בכלל – בעתיד הרבה מההסדרניקים ישמשו חלקים משמעותיים בקהילה והיכן שיהיו. יש להיזהר שאנחנו לא מוכרים משהו גדול בנזיד עדשים. המבט שלנו צריך להיות מבט כולל – על השנים בישיבה ובצבא, ועל השנים אחר כך – כולל במילואים".

הרב וינטרוב מסביר מה בישיבת ההסדר מנפיק כוח צבאי מעולה ואיכותי. "אנחנו מנסים לגעת בצורה העמוקה והמשמעותית בדבר ה', בתורה, במה שה' נתן לנו, בחוכמה האלוקית", הוא אומר. "זה סוג ידע שמשנה את האדם, שנפגש עם נפש האדם, ממלא אותו בלהט, רצון, קשה לתאר את זה מבחוץ. זו חוויה עמוקה. זה לא לבוא לשיעור ולסמן וי, זה דורש היכרות עמוקה. ליצור הזדהות עם הרוח התורנית, עם המצוות. הדרך לעשות את זה בצורה רצינית היא על ידי לימוד רחב היקף ועמוק בערכי ובמצוות התורה.

"נער מגיע, מתחיל ללמוד ונכבש בקסם החוכמה, הצדק, האמת, הענווה, היושר, התורה. אני מלמד בשיעור א' ואני נוכח לראות את זה לנגד עיניי: אדם שלא היה יכול לשבת וללמוד 40 דקות – אחרי 3-4 חודשים יושב 3-4 שעות ודן עם החברותא שלו ומתמלא. זה קסום לראות את זה מהצד. הלימוד יוצר חיבור גם עם עם ישראל. אתה מתחבר לדורי דורות שלמדו תורה – התנאים, האמוראים ביניהם – ואתה הופך להיות חלק מזה.

"הרבה עמים יוצאים למלחמה ונלחמים למען הדגל שלהם, בזה אין יוצא דופן בינינו לבין שאר העמים", הוא מוסיף. "אבל כשאתה יוצא מתוך חיבור עמוק מאוד למה הדגל מסמל, למען האומה וערכיה, למען הארץ והמדינה – אז אתה נמצא במקום אחר, אתה נמצא במקום מחובר ושורשי מאוד. בהסדר אנחנו שליחים של העם. השליחות לא מסתיימת עם תום לימודי הישיבה – זה הסדר לכל החיים. שליחות לכל החיים".

מה אתה חושב על חוק הגיוס?

"אני מאמין בהסדר מלכתחילה. זה נעשה מתוך אמון מלא במה שה' דורש מאיתנו בזמן הזה, הן מצד המחויבות לתקומת עם וארץ ישראל, והן מצד מוסריות פשוטה של נושא בעול עם חברו".

מי זה איתנו?

"איתנו זה מי שמאמין בתורת ה'. אין הפרדה בין כיפות. אני מאמין שכל יהודי מישראל צריך לשרת בצה"ל. גם עילויים לא צריכים להיות פטורים משירות צבאי – חשוב למדינה שהם ישרתו, חשוב להם שהם ישרתו, כדי שהם יכירו את החברה הישראלית. במאמר "זאת תורת ההסדר", בתוך "מוסר אביב", כותב הרב ליכטנשטיין: "בעמדו בדמעות על פיסגת הר הזיתים, כשהמראה העגום של 'כל המקודש מחבירו חרב יותר מחבירו' משתרע לנגד עיניו, מה היה הרמב"ן נותן כדי לעמוד בראש ישיבת הסדר?" כמה היה נותן הרמב"ן בשביל להיות חלק בהקמה המחודשת של הממלכה היהודית. איך אנחנו לא לרצות להיות חלק מזה? מבחינה מוסרית, מבחינה אנושית, בעיקר מבחינה יהודית".

"אי אפשר לזרז תהליכים חברתיים"

בעניין 'הטיפול' בגיוס חרדים, הרב וינטרוב אומר שזוהי שאלה פוליטית-מעשית, והיא מחוץ לתחום ההתמחות שלו, אבל סובר שצעדים כוחניים ואלימים לא ישיגו שום דבר כלפי שום ציבור. "אדרבא, זה בדרך כלל משיג את המטרות ההפוכות", טוען הרב. "צריך להיזהר לא לנקוט צעדים דרסטיים שיגרמו חלילה לפילוג גדול. כל מי שחי במדינה הזאת בשנה האחרונה יודע שמהר מאוד אנחנו עלולים להתגלגל לשסעים עמוקים מאוד – ולכן צריך לנהוג בהרבה חוכמה כדי להתקיים ולחיות יחד. לא לוותר על עמדות על עמדות שאנחנו רואים אותן כנכונות.

הרב וינטרוב מבקש להמחיש את הנקודה באמצעות מקרה משעשע שאירע לו בשנה הראשונה לנישואיו עם אשתו פנינה. "גרנו אז בדירה קטנה באלון שבות ליד הישיבה. פנינה אפתה עוגיות בכמה 'נגלות'. היא הייתה צריכה לצאת והשאירה אותי עם התבנית השנייה שהיה צריך להכניס לתנור. הוראות האפייה היו לאפות 20 דקות על חום של 120 מעלות. באיזשהו שלב קלטתי שאני צריך לצאת למנחה ושנותרו לי רק 10 דקות. אז החישוב שלי היה שכדי לסיים את האפייה ב-10 דקות, אעלה את החום ל-240 מעלות. מה קרה כשהוצאתי אותן מהתנור? מבחוץ הן נשרפו לגמרי – ומבפנים הן לא היו אפויות בכלל.

"זה לא עובד ככה", הוא מקביל את הסיפור לחוק הגיוס. "אתה לא יכול להגביר את החום ולזרז תהליכים חברתיים, גם אם אתה רוצה מאוד שזה יקרה. אני מאמין שתהליך הגיוס של הציבור החרדי יקרה בסוף. אבל המחשבה של אם רק נגביר את חום אז העוגיות ייצאו מהר יותר – שגויה. אנחנו בעת מלחמה אז הכל אמוציונלי ו'חם', אבל החכם עיניו בראשו ופועל לאט ובצורה מתונה וזהירה".

מאיגוד ישיבות ההסדר לא התקבלה תגובה עד הורדת הגיליון לדפוס.

הפוסט לא כולל שירות: האם יש להאריך את משך השירות הצבאי של ההסדרניקים, או ראשית יש לעודד גיוס חרדים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

סעודיה היא מדינה מעניינת, אולי הכי מעניינת בעולם הערבי כולו. מצד אחד, היא מגינת המקומות הקדושים לאסלאם; מהצד השני, היא בעלת ברית חשובה לארה"ב ולעולם החופשי כולו. שמרנות דתית שדרה בכפיפה אחת עם הכנסת אורחים ממדינות אירופה ואירוח מתמשך של אנשי עסקים מערביים ומנהיגי דמוקרטיות ליברליות.

לצד מנהיגים דתיים וכתבי הלכה מוסלמים, יורש העצר מוחמד בן סלמן מתווה בשנים האחרונות קו פרו-מערבי בבית המלוכה וסוחף אחריו רבים. בן סלמן החל את כהונתו בראשות הממשלה רק ב-2022. הוא רק בן 38 וכבר התווה חזון כלכלי לשחרור מדינתו מכבלי הנפט שהביאו את מדינתו לשגשוג כלכלי חסר תקדים. במסגרת התוכנית ניתן למנות השקעות חובקות עולם, ערים עתידניות, שליטה כמעט בלעדית במחיר הנפט העולמי ואף הקמת כור גרעיני.

אבל החיבוק המערבי מגיע עם תג מחיר, זכר קטן לסביבה שבה אנו חיים. ב-2018 נרצח העיתונאי הסעודי ג׳מאל חשוקג׳י, מבקר גדול של בן סלמן. שמו של יורש העצר אומנם לא נקשר בפרשה – שבה הואשמו חמישה ״סוכנים מקומיים שפעלו בחופשיות״, לפי בית המשפט המקומי – אך פרשנים וחוקרים מטעם האו״ם סברו כי רוח בית המלוכה שררה על הפרשה כולה.

בהמשך לצד הזה של סעודיה, אפשר גם לראות את הפלירטוט המתמיד עם איראן, שיחות ופגישות שהאיראנים מקפידים להחצין ולפרסם בשנים האחרונות וביתר שאת מאז תחילת מלחמת ׳חרבות ברזל׳, והשאיפה של האיראנים לתקוע טריז בין ישראל וארה״ב לסעודיה ברורה.

הסיפור הזה הולך אחורה עד לשנות ה-60. ישראל הייתה מעורבת במלחמה של סעודיה בתימן לצד הכוחות המלוכניים ונגד מצרים של נאצר, וסעודיה משתפת עם ישראל פעולה כשישראל מצניחה שם ציוד צבאי וסיוע. לאורך השנים היו מקרים שבהם המדינות דיברו ביניהן ואף הצליחו להגיע לכמה שיתופי פעולה. הקשר הוא ארוך שנים, קשה להצביע על נקודה אחת שבה הוא החל, אבל בסוף אני חושב ששתי המדינות רואות את הסביבה האסטרטגית באופן די דומה״, אומר ד״ר יואל גוז׳נסקי – חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מומחה למדינות המפרץ ובעברו עובד המועצה לביטחון לאומי (המל״ל) במשרד ראש הממשלה תחת ארבעה ראשי מל"ל ושלושה ראשי ממשלה.

האם ניתן לומר שישראל והסעודים רואים עין בעין?

"לא באופן זהה לחלוטין, אבל כן באופן דומה. צריך להבין, גם בעבור סעודיה וגם בעבור ישראל, ארה״ב היא השותפה האסטרטגית העיקרית. הממשל מהווה עוגן מרכזי לביטחון הלאומי של שתי המדינות. כמובן, אפשר לשים פה הרבה הסתייגויות, אבל בהחלט ניתן לומר את הדבר הזה. העניין השני הוא ראייה דומה של האיומים במרחב, כאשר בראשם ניצבת איראן, כמובן. האיום שאיראן מקרינה על פני כל המזרח התיכון הוא לצנינים בעיניה של סעודיה. האיום שמגיע מאיראן כלפי סעודיה הוא לא אותו איום כלפי ישראל, אבל עדיין שתי המדינות רואות את איראן כאיום שיש לבלום אותו".

ד״ר גוז׳נסקי ממשיך לתאר את הייחוד של סעודיה מישראל מבחינת מפת האיומים ואומר: "שוני נוסף מתבטא בתגובה לאותו איום איראני. אם ישראל מתייצבת כנגד איראן ומבקשת להחזיר לה מנה אחת אפיים, בעיקר כשאנחנו נלחמים בשלוחים שלה – חיזבאללה, חמאס וכו׳ – אז הסעודים מתנגדים לאיראן, אבל מצד שני אנחנו כן רואים אותה גם משתפת איתה פעולה בכל מיני היבטים".

לדבריו, לאיראן יש אינטרס להראות שהיא לא מוקצית באזור, אבל ידוע שזה מעל רק פני השטח. מתחת לפני השטח יש מאבק גדול. "המאבק הוא פנים-מוסלמי, אסטרטגי ואפילו קצת טריטוריאלי, ואיראן גם תומכת בכל מיני מיעוטים שיעים שיש במזרח התיכון, חלקם בתוך מדינות שחשובות גם לסעודיה וגם לישראל״, הוא מסביר.

"באופן מחוכם מאוד, הסעודים לא מפרטים את הצעדים המדויקים שהם היו רוצים לראות, והערפל הזה משרת אותם במו״מ עתידי"

הנורמליזציה עם סעודיה חשובה לישראל, על זה כנראה אין ויכוח. נתניהו רוצה בזה, הסעודים מבינים את החשיבות של בעל ברית חזק במזרח התיכון שישלים את ברית ההגנה האזורית של האמריקאים, ובנוסף מדובר בהשלמה כמעט מוחלטת של בריתות השלום עם המדינות הסוניות החשובות בעולם, מה שיאותת לעולם המוסלמי כולו.

"זה מעניין מאוד שלמרות המלחמה ולמרות התמונות הקשות שמגיעות מעזה, שהעולם הערבי נחשף אליהן כחלק מהפרופגנדה הפלסטינית, מוסלמים בכל המזרח התיכון רואים את זה והסנטימנט האנטי-ישראלי והפרו-פלסטיני השתנה", טוען ד"ר גוז'נסקי. "היחס לישראל הורע מאז החלה המלחמה, וזה משפיע על השיקולים של סעודיה. הסעודים עדיין לא הורידו מהשולחן את נושא הנורמליזציה, מפני שהתמריץ שלהם הוא אמריקאי – אם זה הסכם הגנה, נשק מתקדם ואפילו תוכנית גרעין אזרחית. הדבר הזה לא ירד מהשולחן והם רוצים אותו, לכן גם הנורמליזציה על הפרק". הוא מוסיף כי "מה שהשתנה הוא אולי המחירים שדורשים מהסעודים – האמריקאים דורשים היום מהסעודים להיות הרבה יותר מעורבים בסוגיה הפלסטינית ושיקום עזה".

מה לגבי דרישות סעודיות בהר הבית כחלק מעסקה כוללת, השערות שהועלו בחודשים האחרונים בתקשורת הישראלית והזרה?

"אני לא חושב שיש כאן משהו שקשור לשליטה של הר הבית וקעקוע השליטה של הוואקף הירדני. לא בטוח שהסעודים רוצים את כאב הראש הזה. אבל אני חושב שדברים אחרים מעניינים את הסעודים בקשר עם ישראל – הדברים שעליהם דיברנו בהקשרים הרחבים יותר של הקשר עם האמריקאים ומדינות המערב, לצד השאיפות הפנימיות של בית המלוכה".

עם זאת, גם ישראל יכולה לספק דברים לסעודים. "הסוגיה הפלסטינית, הקלות מסוימות לפלסטינים, וצעדים שיכולים לחזק את המשילות הפלסטינית והצעדים לקראת מדינה פלסטינית – אלה דברים שישראל יכולה לתת לסעודיה. אז קודם כל הם היו רוצים לראות את סיום המלחמה, את זה שישראל מקפיאה את הבנייה בהתנחלויות. באופן מחוכם מאוד, הסעודים לא מפרטים את הצעדים המדויקים שהם היו רוצים לראות, והערפל הזה משרת אותם במו״מ עתידי".

ד״ר גוז׳נסקי מתייחס גם למצב התחממות היחסים לפני המלחמה ואחריה. "ההבדל הוא שלפני המלחמה הם היו הרבה יותר עמומים, ועכשיו הם הרבה יותר נחרצים וברורים בכל הנושא של המדינה הפלסטינית. היום הם מדברים על זה שהם רוצים לראות מדינה פלסטינית שגבולותיה 67׳ ובירתה מזרח ירושלים. זו תוצאה של הסנטימנט האנטי-ישראלי באזור ושל הצורך שלהם לגלות סולידריות עם הפלסטינים לאור המלחמה. זה לא אומר שהם לא רוצים שחמאס יובס ויוכה״.

מדוע שסעודיה תתנהל בעמימות בעת הזו? איך זה משרת אותם?

"אני חושב שהעמימות שלהם מאפשרת התגמשות בנושא. אני מסכים שהציבור הישראלי לא רוצה לשמוע מדינה פלסטינית, אבל אני חושב שהסעודים קודם כל מבינים את הסנטימנט הזה, שיש לו קונצנזוס בציבור הישראלי. הם מבינים שהם לא יקבלו הכל, אבל גם עכשיו יש מידה רבה של עמימות גם במה שהם אומרים היום בהקשר של מדינה פלסטינית – מה שמייצר עבורם מרחב תמרון משמעותי להתנהל בתוכו״.

אתה חושב שיש כאן התערבות סעודית גם בענייני המלחמה, בדומה לתיווך הקטארי בסוגיית החטופים?

"אם יש מישהו, אז הם לא נתנו לזה פומבי. הם לא רוצים להראות שהם מושכים בחוטים. אני חושב שבמקרה של איחוד האמירויות. הם היו רוצים לראות בראש ההנהגה הפלסטינית את מוחמד דחלאן, ראש מנגנוני הביטחון לשעבר ששוהה באמירויות זה שנים ארוכות. אני כן חושב שיש הבנה אצלם שאבו מאזן לא מתאים להנהגה, שהרשות מושחתת. כן יש התבטאויות של יורש העצר מוחמד בן סלמן שמשקפות תסכול מהעמדה הפלסטינית. התפיסה היא שיורש העצר הרבה יותר פרגמטי מאבא שלו בסוגיה הפלסטינית, וזה מתבטא בכיוון הרבה יותר רציונלי ושקול בהליכה לפשרות בהקשר הפלסטיני״.

"הסעודים עדיין לא הורידו מהשולחן את נושא הנורמליזציה, מפני שהתמריץ שלהם הוא אמריקאי – אם זה הסכם הגנה, נשק מתקדם ואפילו תוכנית גרעין אזרחית"

בעניין היחס שבין בית המלוכה לאזרחי סעודיה, ובין הדרישות המדיניות של סעודיה למדינה פלסטינית, ברקע הלחימה והדיבורים המתמשכים על הפסקת אש מוחלטת, שתכלול בהמשך הכרה במדינה פלסטינית לצד הנורמליזציה המדוברת, ד"ר גוז'נסקי טוען שצריך להפריד את המשטר הסעודי מהחברה הסעודית. "בית המלוכה הסעודי נתפס הרבה יותר פרגמטי מהחברה הסעודית", הוא מסביר. "זה נכון שמוחמד בן סלמן רוצה להצעיד את סעודיה לאור היוזמות שלו, המערביות, אבל הוא לא רואה סתירה. הוא מאמין שהסדר ישראלי פלסטיני יכול להיטיב עימו. לפני המלחמה הם היו מוכנים לקבל הרבה פחות ממדינה פלסטינית, אלא רק שיבינו בעולם שבן סלמן יהיה זה שהלך בדרך המלך. היום מצב שונה. המחיר המדיני של הסעודים עלה. וזה מיושר, אגב, גם עם המחיר האמריקני. במובן הזה חמאס הצליח להעלות מחירים, להחזיר את הסוגייה הפלסטינית לשולחן, והסעודים לא יכולים להתעלם מזה, הם חייבים לשחק את המשחק. זה לטוב ולרע. אם רוצים נורמליזציה, המצב הוא שיצטרכו להתחשב בסוגיה הפלסטינית״.

הפוסט קרוב לדרך השלום: מהם היתרונות והחסרונות בנורמליזציה עם המדינה המוסלמית החשובה במזרח התיכון? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מאורעות 7 באוקטובר הלמו בכולנו. לא רק הטבח הנורא, אלא גם אימת הכישלון, ההשפלה. איך יכול להיות שזה קרה לנו 75 שנה אחרי הקמת המדינה? מה זה אומר על החזון הציוני, שהבטיח לנו שלא תהיה עוד אנטישמיות, ולא יהיו עוד פוגרומים, ובטח לא בארץ ישראל, מתחת לאפו של הצבא החזק שלנו, צבא הגנה לארץ ישראל?

אבל ראינו גם את ההבדל בין שואה לתקומה. כי בתוך כמה שעות קמו אלפי גיבורים להשיב מלחמה שערה, להציל את מי שיכלו להציל, ועשרות ארגוני חברה אזרחית עם אלפי מתנדביהם לקחו אחריות על האסון, ומול אוזלת היד של המדינה, הפגינו תושייה, אחריות ומסירות נפש מדהימה.

אנחנו יודעים שהאסון אשר עברנו בשמחת תורה לא בא יש מאין. היו לו נסיבות מאפשרות. שונאינו תפסו אותנו באחד הרגעים החלשים בתולדותינו: נלחמים זה בזה, מפעילים כוח איש נגד רעהו, מאיימים באי התייצבות לצבא, ומתנהלים תחת משבר שלטוני מתמשך. הם חשבו שהסיפור הישראלי הגיע אל קיצו.

אנחנו הוכחנו אחרת, והאחווה הישראלית התגלתה בשיא כוחה. יחד אנחנו נלחמים ומנצחים, יחד אנחנו פועלים בעורף לעזור למפונים מצפון ודרום, למשפחות החטופים, לפצועים, לחקלאות, ובכל מקום שצריך – כולנו פועלים יחד. חזרנו להאמין באחווה שלנו, חזרנו להאמין אחד בשני.

'אמנת בראשית' נולדה מתוך ההבנה שאסור לאפשר לאחווה הזו להתפרק, ושיש סכנה מוחשית שהיא תתפרק אם לא נעשה מעשה משותף. התכנסנו אנשי ימין ושמאל, ליכוד ומפלגות מרכז, דתיים וחילוניים, תומכי רפורמה ומתנגדיה, דיברנו, התיידדנו, וחשבנו מה אנחנו יכולים לעשות ביחד עבור החברה והעם כדי שנוכל לתקן את שהתקלקל.

הסנטימנט והחרדה

רוב העם רוצה שהאחווה שפרצה במלחמה תישמר. שנישאר מלוכדים. רובנו מבינים עכשיו שתוכנית ההפעלה הפוליטית-חברתית, שבה צד אחד מנסה להכריע את השני באמצעות רוב פוליטי או כוח תקשורתי או משפטי, איננו נכון. לא ניתן לקדם ערכים של צד אחד, בלי לשמוע את הצד השני, בלי לקחת בחשבון את נקודות המבט השונות, ובמיוחד – אסור לנו לחשוב שמי שחולק עלינו הוא אויב, בוגד, פשיסט, משיחיסט, ועלינו לזכור תמיד שגם אם דעתו הפוכה, הוא אח אהוב.
אבל רוב העם גם מצוי בחרדה עמוקה שעוד רגע חוזרים למריבה, שעוד רגע זה מתפרק. חוסר אמון והרגלים רעים אינם מתנדפים בקלות, גם לא אחרי טראומה קשה. ויש גם מי שמרוויח משנאה, מהקצנה. התקשורת מרוויחה רייטינג, הרשתות מרוויחות עוקבים, ויש פוליטיקאים שזה מחזק את הבייס שלהם. ולכן, אנחנו חרדים. תוהים מהי הדרך לשמר את האחווה והלכידות.

מפת הדרכים

העם והמדינה זקוקים לתיקון בשלושה מישורים: שיקום פיזי של הצפון והדרום, שיקום הצבא והכלכלה, ושיקום המגזר הציבורי. ריפוי חברתי ושיקום ה'יחד' הישראלי על ידי כריתת אמנה חברתית חדשה שתגדיר את חוקי המשחק, שיטת השלטון, החוקה והערכים היסודיים. ולבסוף, תיקון רוחני, שיחבר אותנו בחזרה אל הרוח היהודית והציונית שלנו, לאור התנ"ך, מסורת ישראל ומגילת העצמאות.

יש מיעוט שחושבים, שהכל יכול להישאר כמו שהיה. אחרים חושבים שאם רק נחליף את הממשלה או את העומד בראשה, תבוא גאולה לעולם. אנחנו חושבים שצריך להחליף את תוכנת ההפעלה החברתית-לאומית שלנו. הקלקול הוא בשורש, ולכן אנחנו זקוקים לטיפול שורש. כדי שנוכל לתקן יחד, וכדי שרגש האחווה לא יתפוגג אל מרחבי חוסר האמון, משרטטת 'אמנת בראשית' מפת דרכים הכוללת ארבעה עקרונות, ואציגם בקצרה:

השיח החיובי: שמירה על שיח מכבד ומאבק בשיח שלילי. שיח שלילי הוא שיח מבזה, מכליל, המתייחס לגופו של אדם ולא לדעה, משתמש ב'פייק ניוז' ובלשון הרע. זו אחריות של כולנו שמי שנוקט שיח חיובי – ירוויח, ומי שבשיח שלילי – יפסיד. פוליטיקאים כאלה – יפסידו בבחירות, ואנשי תקשורת – לא יזכו לרייטינג.

הממלכתיות: שמירה על צה"ל מחוץ לכל מחלוקת ומתן כבוד לסמלי המדינה והדת, כך שלא יהיו חלק מהפגנות או ממחאות אידיאולוגיות או פוליטיות.

אמון מחודש בהנהגה רחבה: אנו קוראים למנהיגי העם מכל הצדדים להסכים על תהליך של מתן אמון מחודש בהנהגה. הריפוי הלאומי יכול לבוא רק על יד לקיחת אחריות ובקשת אמון, ועל ידי מנהיגות שתלכד קשת רחבה של דעות ומפלגות להנהגה אחת העובדת בשיתוף פעולה. כל מנהיג שהעם ייתן בו אמון יהיה לגיטימי, יהיה זה מנהיג מימין, מהמרכז או מהשמאל, והוא יוביל את העם מתוך אחריות ממלכתית וממשלה רחבה.

הסכמות רחבות ומועצה ציבורית: בהמשך תהליך השיקום, ניגש לסוגיות הליבה שפילגו אותנו: שיטת המשטר, יחסי הרשויות, דת ומדינה, סטטוס קוו, חוקה ועוד, ויחד נסכים על התשתית החוקית והערכית המשותפת שלנו. החלטות מהותיות, כגון אלה הנוגעות לכללי המשחק, לגבולות המדינה או לערכי היסוד שלה – יתקבלו רק בהסכמה רחבה. אנו קוראים להקמת מועצה ציבורית א-פוליטית שתייצג את כל חלקי העם ותקבל סמכות מהכנסת, אשר תגבש הצעות חוק ואמנה חברתית עבור כולנו, ותיתן מרפא וביטחון לשברים שנפערו.

האדמה והשמיים

כדי שנוכל להיות כאן באחווה, אנחנו זקוקים לאדמה ולשמיים משותפים. המכנה המשותף של השפה העברית, המולדת או היותנו דמוקרטיה מערבית – אין די בו.

האדמה המשותפת שלנו היא שורשינו ההיסטוריים, הרוחניים, מהאבות והתורה, דרך הנביאים, חז"ל ומסורת ישראל עד ימינו, והמורשת הציונית על ערכיה הלאומיים והאוניברסליים. היהדות והתורה אינן נחלתם של דתיים בלבד. הם חייבים להיות נחלת העם כולו, מתוך חירות, לא כאורח חיים מחייב, אלא כשורשים לצמיחה ואוויר לנשימה.

השמיים המשותפים שלנו הם החזון החברתי והערכי שעלינו לחלום ביחד. מובן שיש לנו גם חלומות נבדלים על עתידנו ועתיד המדינה. אבל אני משוכנע שיש לנו גם חלומות רבים משותפים על חברת המופת שאנו רוצים להיות. על צדק, מוסר, מצוות שבין אדם לחברו, ועל הבשורה שאנו רוצים לבשר לעולם. הבה נדבר על כך יחד, כל כך חשוב שנחלום יחד.

שמע ישראל – ה' אחד

אנחנו חייבים להיות ביחד לא רק כדי שהאויבים שלנו לא ינצלו את הסכסוך הפנימי והחולשה שהוא גורם, ולא רק כי זה נעים יותר, אלא כי זו המהות הישראלית. המשמעות הפילוסופית של הרעיון המונותאיסטי היא שאף על פי שהיש הוא ריבוי, הרי במקורה ובמהותה המציאות שורשה אחת ותוכה אחד. כך גם בעולם הדעות: אף שיש אמונות ודעות רבות, ככל שהן כוללות ניצוץ של טוב, יש להן שורש משותף אחד. הא-ל האחד כולל בתוכו את הריבוי האינסופי של האפשרויות.

המערב הליברלי מממש עד הקצה הרדיקלי את אידיאל הריבוי: פלורליזם, רב-תרבותיות ואינדיבידואליזם עד כדי פירוק כל זהות מגובשת. המזרח האסלאמיסטי בגרסתו הרדיקלית לקח עד הקצה את הרעיון של האחדות, שאין בה שום ריבוי: אמת מטאפיזית אחת, אמת פוליטית אחת, וכל השאר כופרים או רשעים.

עם ישראל בא לבשר לעולם את רעיון האחדות שבריבוי, אחד שהופך לריבוי וחוזר לאחדות. וכדי הצליח בכך, חייבים להתחיל מהבית: אחדות לאומית, המאפשרת ריבוי דעות, ומתלכדת לאחדות גבוהה יותר.

הכותב הינו ראש ישיבת ההסדר 'אורות שאול' בתל אביב ומיוזמי 'אמנת בראשית'

צילום: אריאל רוטנברג

הפוסט 'אמנת בראשית': מפת הדרכים ל'יחד' הישראלי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חכמים עמדו על כך שברשימת העופות האסורים בספר דברים מופיעה "רָאָה"  במקום "דָּאָה" שבפרשתנו. הם הסבירו שהשם המקורי של ציפור זו הוא "דָּאָה", אך היא קיבלה את הכינוי "רָאָה", מפי שיש לה חוש ראיה מפותח ביותר: היא "עומדת בבבל ורואה נבילה בארץ ישראל" (חולין סג, ב). מדוע נתנו חכמינו דווקא דוגמה זו כדי להסביר את יכולת הראיה המשוכללת של הדָּאָה? ייתכן שהם ביקשו לרמוז לאנשים שציפור זו מסמלת – הנמצאים באזור הנוחות שלהם בגולה המבוססת והבטוחה, ומשם הם רואים ליקויים וחסרונות במדינת ישראל הנאבקת על קיומה ושגשוגה. אכן, ראוי להוקיע את אותם יהודים בתפוצות המתנכרים לעמם וחוברים לגדולי מבקרינו בביקורתם, המשפיעה על דעת הקהל בעולם.

אולם, אסור שאותן דמויות יגרמו להטלת צל קודר על כלל אחינו שמעבר לים. יהודים ביקורתיים אלה בדרך כלל ניתקו כל קשר עם בני עמם, בעוד רוב יהודי התפוצות קשורים במידה זו או אחרת לקהילה יהודית, ומגלים יחס אוהד ותומך באופן כללי, אף אם לחלקם יש ביקורת ספציפית כזו או אחרת, שנאמרת בדרך כלל בזהירות ומתוך אהדה ודאגה כנה.

הבעיה הגדולה ביותר ביהדות הגולה מתמקדת ביהודים שלא משתייכים כלל לקהילה יהודית. שיעור נישואי התערובת בארה"ב, לדוגמה, עומד בעשור האחרון על 58%, 2% בלבד בקרב האורתודוקסים, 27% אצל הקונסרבטיבים, 50% ביהדות הרפורמית ו-69% בקרב יהודים שאינם משתייכים לשום זרם. כ-30% מהאמריקאים שמגדירים את עצמם יהודים אינם חשים זיקה לאף אחד מזרמי היהדות, ובקרב צעירים מתחת לגיל 30 – 41% אינם משתייכים לשום זרם דתי.יהודים אלה מתאפיינים בזיקה קלושה ליהדות, היעדר סולידריות או מחויבות בנוגע לעם היהודי, ו47% מהם לא מקנים לילדיהם חינוך יהודי כלשהו. חשוב אפוא להבין שגם שייכות לקהילה שאינה אורתודוקסית, היא בעלת ערך רב בתפוצות, שכן כל קהילה יהודית מקנה קשר לעם ישראל וזיקה מסוימת למסורת היהודית ולמדינת ישראל, ובלעדיה היא נמוגה כליל (ראו בהרחבה בספרון שכתבתי: "האם לזרום עם הזרמים?" במרשתת).

מאורעות חצי השנה האחרונה המחישו היטב את ברית הגורל העמוקה שכרותה בין יהודי הארץ ליהודי הגולה

העוף האחר שלא עולה על שולחננו, אך יעלה במאמרנו, הוא החסידה. עליה אומרת הגמרא: "ולמה נקרא שמה חסידה? שעושה חסד עם חברותיה" (חולין, ס"ג, א). הרמב"ן מסביר שהעופות הטמאים אסורים באכילה בשל אכזריותם, ומדוע אפוא החסידה אינה כשרה? הרי"מ מגור ענה שהחסידה טמאה, משום שהיא עושה חסד רק עם חברותיה, בעוד שיש להתנהג במידת החסד עם כל הנבראים, ולא רק עם חברים.

יחסה של החברה הישראלית ליהדות התפוצות ידע תמורות מקום המדינה ועד היום. בעשורים הראשונים של מדינת ישראל רווחה תפיסה של שלילת הגלות, אולם בשנות השמונים חלה תפנית משמעותית בעקבות מגמות אוניברסליות ורוח של אינדיבידואליזם שהחלו לפעפע, ונוצרה לגיטימציה לירידה מהארץ, שבשנות האלפיים אף קיבלה שם ניטרלי: רילוקיישן.

בציבור הדתי-לאומי, לעומת זאת, נותר בעינו היחס השלילי כלפי החיים היהודיים בתפוצות, בשל המעמד המיוחד שניתן לערך הישיבה בארץ ישראל. הגישה הדומיננטית ביהדות הדתית-לאומית התאפיינה בהתעלמות מיהדות התפוצות, בהדחקת בעיותיה ולעתים אף בהתנשאות כלפיה. התפיסה שרווחה קבעה שעל כל יהודי התפוצות לעלות לארץ, ומי שאינם עולים – אינם מענייננו. בשנים האחרונות מסתמן שינוי ביחס של הציבור הדתי. החלה לחלחל ההכרה שמדובר ביותר ממחצית העם היהודי, ויהיה זה לא צודק ולא חכם לוותר כלאחר יד על יותר משמונה מיליון יהודים.

מאורעות חצי השנה האחרונה המחישו היטב את ברית הגורל העמוקה שכרותה בין יהודי הארץ ליהודי הגולה. בתחילת המלחמה היא התבטאה בהבעות תמיכה ובהתגייסות נרחבת של יהודים בתפוצות לתרום כסף וציוד לחיילי צה"ל. בהמשך היא השתקפה בגילויי שנאת ישראל בתפוצות, שגברו מאוד בגלל המלחמה במדינתנו, והמחישו את שותפות הגורל והסבל.

שבת זו נקבעה על-ידי משרד התפוצות, "צהר", "בית הלל" ועוד כ"שבת התפוצות", מתוך מטרה לחזק בה את ברית האחווה, לצד ברית הגורל המתעצמת בעיקר בעתות מצוקה. אל לנו להיות כחסידות שעושות חסד רק עם חברותיהן. עלינו להדק את הקשרים בין יהודי הארץ והתפוצות, ומהמקום של היהדות הארץ-ישראלית, שכיום הוא איתן מאי-פעם, עלינו לגלות אכפתיות ואחריות כלפי אחינו שמעבר לים. מי ייתן ויתקיים בנו בקרוב: "מִי־אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל־אֲרֻבֹּתֵיהֶם" (ישעיהו, ס, ח).

הפוסט העופות ויהדות התפוצות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

במילים אלה ניחם משה את אהרון בצטטו את דברי ה' לאחר מות שני בניו, נדב ואביהוא ביום השמיני למילואים. רש"י שואל היכן אמר ה' אמירה זו? ועונה: "'ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי' [שמות כט' – מג] אל תקרי בכבודי, אלא 'במכובדי'. אמר לו משה לאהרון: אהרון אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך. עכשיו אני רואה שהם [נדב ואביהוא] גדולים ממני וממך". ה' מחמיר עם מי שקרוב אליו. דבר דומה קרה למשה עצמו, שלכאורה עבר עבירה קלה ובגללה לא זכה להיכנס לא"י, למרות עושר זכויותיו. אמירה נשגבה זו קשה להבנה של בני תמותה כמונו, אך אין לנו אלא להיאחז בדבר ה'. הטובים ביותר נפלו במערכות ישראל. במותם ציוו לנו את החיים.

סיפורה של שיירת יחיעם הוא בדיוק כזה. קיבוץ יחיעם עלה לקרקע בנובמבר 1946, באזור מבודד בין כאברי לתרשיחא, ממזרח לנהרייה. עם פרוץ מלחמת העצמאות עלתה באופן קשה בעיית האספקה של מזון, מים, כלי נשק ותחמושת וכן חומרי בניין לביצורים לצורך עמידת הנקודה בפני התקפות הערבים. בחורף תש"ח התנהלה התחבורה מנהריה ליחיעם בשיירות קטנות, שעברו בין הכפרים הערבים תוך סיכון ביטחוני לתנועה היהודית בכביש. ב-20 בינואר 1948,  במהלך התקפה גדולה על יחיעם, נפגע משוריין. ששה נוטרים יהודים נהרגו. על אף שההתקפה בסוף ינואר נהדפה על ידי המגינים, מצבה של יחיעם היה קשה עקב בידודה והמספר הקטן של מגיניה.

הוחלט לשלוח שיירה של לוחמי גדוד מחטיבת כרמלי ומלווים נוספים, מנהרייה אל הקיבוץ הנצור. ברם, יום לפני צאת השיירה לדרכה [טז' אדר ב' תש"ח] הגיעו למפקדה בשבי ציון ידיעות וסימנים שצפוי מארב לשיירה באמצע הדרך. המידע היה אמין ומדויק – מודיע מכפר א-סמריה התריע על מארב שצפוי באותו היום שבו ישתתפו כאלף ערבים.

הדילמה של מפקד הגדוד, בן עמי פכטר הייתה – האם להקשיב למידע ולוותר על הניסיון לפרוץ את המצור ליחיעם? מחד, המידע המוצק על המארב המתוכנן.  מאידך, יום קודם לכן נסעה השיירה לחניתה ומצובה ועברה בסמוך בשלום. ברוח התקופה, שכללה עמידה עיקשת במשימות למרות הקשיים, החליטו בן עמי וחבריו לצאת לדרך. השיירה כללה שבעה כלי רכב, רובם משוריינים, ובהם 87 לוחמים.

השיירה נצפתה סמוך ליציאתה בידי כוחות ערביים ונתקלה במארב של כוח ערבי גדול אשר התקיף אותה בשעה 14:25, בסמוך לבית הקברות של הכפר הערבי אל-כאברי. הכוח הערבי כלל פלוגת מתנדבים מעבר הירדן מגדוד הירמוך השני, של 'צבא ההצלה' שמפקדו היה  שישכלי, וכן ערבים מקומיים. המשוריין פורץ המחסומים שנסע בראש השיירה הצליח לפרוץ סדרה של מחסומים והגיע עד יחיעם, כאשר מפקדו הרוג וכמה מלוחמיו פצועים. ברם, שאר כלי הרכב נלכדו בכביש הצר עקב התהפכות הרכב השני בשיירה, שעלה באש, ושניים מאנשיו נהרגו. מפקד השיירה שהיה במשוריין הראשון, איתן זית, נהרג במארב ירי בסמוך למחסום השלישי שהוצב על דרכה של השיירה. במהלך ההתקפה הושבת מכשיר הקשר שהיה במשוריין הראשון, ועל כן אבד הקשר שלו עם שאר השיירה. חלק מהלוחמים התבצר ברכבים  המשוריינים. חלק אחר תפס משלטים כמו מבנה נטוש או גבעה. הלוחמים, וביניהם המפקד בן עמי נפלו בקרב גבורה מול כוח עדיף בהרבה עד שאזלה התחמושת. שתי קבוצות  לוחמים הצליחו להימלט רגלית לכיוון נהרייה.

בקרב נפלו 46 לוחמים, מתוך  87 אנשי השיירה.  הגופות נאספו על ידי כוחות צבא בריטיים ביום שלמחרת הקרב. גופות חלק מהלוחמים הושחתו והיה קושי בזיהויים. רבה של נהריה, הרב ד"ר אהרן קלר השתמש בגורל הגר"א  לצורך זיהוי הנופלים.  [ בדומה לזיהוי חללי שיירת הל"ה על ידי הרב אריה לוין] 45 מהלוחמים נקברו בנהריה, ומפקד השיירה שהיה במשוריין הראשון שהבקיע ליחיעם, נקבר ביחיעם.

מסקנת פיקוד ההגנה מאסון השיירה ונפילת טובי הלוחמים, הייתה ברורה- יש לעבור מהגנה להתקפה. חודש וחצי אח"כ נערך 'מבצע בן עמי', על שמו של המפקד הנערץ,  ובו שוחרר כל הגליל המערבי.

Yaakovspok1@gmail.com

הפוסט בקרוביי אקדש הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מחקריו האירו באור יקרות את תורתם של חכמי אשכנז וצרפת הראשונים, ובראשם רש"י. מתוך עמל בן עשרות שנים, תוך קריאה מעמיקה בכתבי יד גנוזים, דלה פרטים חשובים על תולדות חייהם של חכמים הראשונים, על תקנות קהל והלכות עלומות, ולא פחות מכך על פירושים של גדולי הראשונים שנשתקעו בשל אימת הצנזורה והפולמוס היהודי-נוצרי וכמעט שאבדו בתהום הנשייה.

ענף מרכזי אחר שעליו הושתת מחקרו התמקד בחקר מעמד האישה בימי הביניים (בעיקר בשני ספריו "חסידות ומורדות", "והוא ימשול בך?" והמאמרים הנלווים עליהם).

פרופ' גרוסמן הראה שלמרות הגישה השלטת בעולם העתיק בכלל, ובעולם היהודי בכלל זה, בדבר 'נחיתות' האשה, בהקשר החברתי והכלכלי, ולמעלה מכך גם בעולם הדתי ובקיום המצוות (דוגמת הפטור נשים מקיום מצוות עשה שהזמן גרמן, שהביא, במידה רבה, לדחיקת הנשים גם מעולם לימוד התורה), רווחו בחברה היהודית גם מגמות שהעצימו את הנשים והאדירו את דמותן. ולא מדובר רק בדמויות מופת חז"ליות כגון ברוריה, אשתו של רבי מאיר אלא גם בהלכות שמבטאות יחס אוהד כלפי הנשים. כך, למשל, "מעניינא דיומא", ההלכה הקובעת שלמרות הפטור הבסיסי של נשים מדין הסיבה בליל הסדר, אם מדובר ב"אישה חשובה" – עליה להסב, והערת אחד מגדולי הראשונים שלפיה כל "הנשים שלנו – חשובות הן".

לצד מחקריו המאלפים העמיד פרופ' גרוסמן גם תלמידים הרבה. במשך שנות דור לימד תנ"ך במכללת ליפשיץ והורה היסטוריה באוניברסיטה העברית ובמוסדות אקדמיים אחרים. כפדגוג רב אמן, רגיש ועדין, שיעוריו והרצאותיו היו בנויים לתלפיות ורוויים בהומור שהחיה את לב השומעים.

למרות החידושים והעושר הגלומים במחקריו, דיבורו היה תמיד "בגובה העיניים", תוך מתן כבוד לכל לומד ושיתופו בתהליך הלמידה. כבקי בתרבות האסלאם, אימץ את שיטת המוסלמים ל'שתול' בתוך דבריו 'חידושים' ו'אנקדוטות' משעשעות שהחיו את הלימוד וריתקו את השומעים.

כך, למשל, סיפר תדיר כי במהלך לימוד אחת הסוגיות שעניינן אלימות כלפי נשים, נלמדה בכיתה תשובת ראשונים שתיארה את אלימותו הקשה של בעל, "ראובן", שמכה תדיר את רעייתו. האישה הביעה את חששה שמא יבוא הבעל הביתה, ו"רחמנא ליצלן יכה אותה". אחד התלמידים, שלא היה בקי גדול בלשון חכמים (לשון המעטה), הקשה: "איני מבין. אם הבעל הוא זה שנוהג כלפיה באלימות, מדוע היא חוששת שגם 'רחמנא ליצלן' יכה אותה?"…

על מנת להמחיש את התמורה שחלה ביחס למעמד האישה בהלכה היהודית, הזכיר גרוסמן את דברי הרמב"ם(!!) בהלכות אישות (יג, יא) שלפיה "גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות. ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא פעם אחת בחודש(!!) או כמה פעמים בחודש לפי הצורך", ואת המשך דבריו שם (טו, יט-כ) "וכן ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו… ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז. וכן ציוו על האישה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה עליה מורא ממנו ותעשה כל מעשיה על פיו. ויהיה בעיניה כמו שר או מלך".

אגב ההלכה האחרונה, הזכיר בבדיחות הדעת שלאחר נישואיו אמר לרעייתו כי מעתה ואילך הוא "כמו שר או מלך", ועליה לכבדו ביותר ולקום מפניו כל אימת שהוא נכנס לחדר. רעייתו לא התרגשה, והשיבה: "אכן כן, יתכבד נא אפוא אדוני המלך, ייקח את פח האשפה ויוריד אותו".

גרוסמן הקפיד על מצוות חכמים "הווי לומד מכל אדם", וכך במיוחד מתלמידיו. לא פעם עודד אותם, שיבח את ידיעותיהם, ודאג להראות להם זאת. כך נהג גם מחוץ לבית המדרש.

בעיסוקו בסוגית האלימות כלפי נשים בימי הביניים, הזכיר בין השאר את "סורת הנשים" בקוראן, המצווה על כל אדם שאשתו ממרה את פיו להכות אותה. אגב כך סיפר כי באחת מנסיעותיו להרצות בצפון, שאל את נהג המונית, מוסלמי אדוק, האם הוא מקיים בפועל 'מצווה' זו? הנהג הביט בו בתמיהה, "יא סייד מועלם, אנתי מג'נון?", [אדוני המורה, השתגעת?]. "ומה אתה עושה אפוא?", הקשה גרוסמן, "והלא בקוראן זו מצווה ממש?". "יש לי בבית נעל רכה מבד, וכשאשתי ממרה את פי אני טופף קלות באמצעותה על קצות רגליה", השיב הנהג. באמצעות דוגמא זו המחיש את היצירתיות המבורכת שניתן וראוי לנהוג בעולם המשפט, וקרא ליישמה גם ביחס להלכות שעניינן מסורבות גט.

לא אחת סיפר על חוויותיו כילד במושבה משמר הירדן, שהופקרה וננטשה במלחמת העצמאות, שבמהלכה מצא אביו את מותו. הילד אברהם סייע בחליבת הפרות ובעיבוד השדות, וגם מפרק חיים זה נטל דוגמאות להחיות בהן לב שומעיו.

בהזדמנות אחרת, סיפר על אחת הפעמים שבהן שהה בספריית הבודליאנה באוניברסיטת אוקספורד. בהגיע שעת תפילת המנחה, ביקש להימלט מצילם המאיים של כל אותם צלמים וצלבים שנקבעו על קירות הספרייה, שמייסדיה היו אנשי הכנסייה. בצר לו, מצא תא טלפון סגור ונכנס אליו. כדי למנוע חילול השם, ומראית עין של תפיסת התא ללא שימוש בו, נטל את שפופרת הטלפון בידו, קירבה לאוזנו והתפלל בדבקות את תפילת המנחה. משסיים, השיב את השפופרת למקומה, וביקש לצאת. בחוץ עמד אדם שהמתין בסבלנות לתורו. כשגרוסמן יצא, פנה אליו הלה באדיבות ושאל אם גם הוא יכול לקבל את מספר הטלפון של היושב במרומים…

לצד גדולתו המחקרית, נתייחד פרופ' גרוסמן בדרך הילוכו גם במצוות שבין אדם לחברו. הוא נהג הידור רב בכבוד האדם, כל אדם, ונמנע מלדבר סרה באנשים. לא אחת חזר על חומר האיסור שבדיבור לשון הרע, ואגב כך הוסיף בבדיחות הדעת: "פרט לדיבורי רכילות ביום השבת, שיש המתירים אותם ואף מהדרים בהם משום קיום מצוות עונג שבת".

לימים, מצאתי שגם בדברים אלה כיוון, גם אם שלא מדעת, לדברי אחד הראשונים. בשו"ת תרומת הדשן (סימן סא), מובאת עדות על "מה שנוהגים רוב בני אדם, אף המדקדקים במעשיהם, להתאסף ביום השבת לאחר יציאת בית הכנסת, ולספר שמועות מעניני מלכים ושרים וערך המלחמות וכהאי גוונא [=וכגון אלה]".

המשיב, ר' ישראל איסרליין, נשאל האם יש חשש איסור בדבר או לאו, והשיב: "יראה דצריך לדקדק בדבר, דהתוספות וכן האשירי [=הרא"ש] כתבו ד'אסור להרבות בשיחה בטילה בשבת… משמע דאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול, ובירושלמי אמרינן דבדוחק וטורח התירו בשאלות שלום בשבת', הא קמן להדיא [=הרי לפנינו בפירוש] דאסור להרבות דברים כמו בחול, וכל שכן יותר מבחול. אמנם אם אותם בני אדם מתענגים בכך, כשמדברים ומספרים שמועות מהמלכים ושרים ומלחמותיהם וכהאי גוונא, כדרך הרבה בני אדם שמתאווים לכך, נראה דודאי שרי [=מותר]… אמנם ראיתי הרבה פעמים, שמקצת מאותם בני אדם המתאספים לספר שמועות הללו, אינם מתענגים בריבוי שמועות הללו, אלא שעושים כן לרצון חבריהם הנאספים עמהן. כהאי גוונא נראה דיש חשש איסור לאותן שאין מתענגים".

גרוסמן העלה על נס לא רק את דבריהם של חכמים הראשונים, אלא גם את המידות הטובות שנשקפות מחיבוריהם, ובמיוחד זו של רש"י, דוגמת מדת הענווה והרגישות לצערו ולכאבו של הזולת, ואימצן אל ליבו.

מורשתו הספרותית העשירה והמגוונת תמשיך לעשות פירות, ונדבכים נוספים של תורה, בינה ודעת ייבנו על גבה, והיה זה שכרו.

הפוסט אחד היה אברהם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בפרשתנו 'שמיני' אנו נחשפים לאסון נוראי שמתרחש במשכן ממש ברגע השמח ביותר של עם ישראל. כולם דרוכים ומצפים לאש שתרד מהשמיים, ובאותו הרגע שיוצאת האש מתים הבנים של אהרון ואלישבע. ברגעים הקשים הללו בוחר אהרון לשתוק: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".

מפרש הרשב"ם: "ולא בכה ולא התאבל… אף כאן וידום ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות. וזהו מוסר ואמיתת פשוטו". לדעת הרשב"ם, אהרון רצה לפרוץ בבכי, אבל התאפק ונמנע מלבכות. לעומתו, סבור הרמב"ן שאהרון בכה – זו תגובה אנושית יותר: "שהיה בוכה בקול, ואז שתק". דהיינו, אהרון בכה ולאחר מכן שתק. השתיקה מעידה על צידוק הדין.

אהרון הוא שליח הציבור של העם, וכאשר בעתיד הוא יצווה על עבודת יום הכיפורים, הוא יידרש לעמוד לפני ה' ולהקטיר קטורת, שתכליתה לכפר עליו ועל העם. אהרון הכהן הגדול אינו יכול לעמוד בפני ה' מתוך טרוניה וביקורת, ולכן הוא נשמר אפילו מזעקה ומבכי.

התורה מתמקדת בתגובתו של אהרון, אולם אין היא מתארת את תגובתה של אלישבע אשתו. למרות שסיפור מותם של נדב ואביהוא מתואר במקרא מספר פעמים, תגובתה והתמודדותה של אלישבע עם השכול על בניה אינו מתואר במקרא כלל. אולם, חז"ל  מתארים את תחושותיה, לאחר שהמתינה בכיליון עיניים לרגע שבו אהרון יהיה הכהן הגדול ובניה יהיו כוהנים.

אלישבע המתינה והתרגשה לקראת הכתרתם של בני משפחתה לתפקידים החשובים בישראל. ובאותו יום ממש, מתים שני בניה מאש אלוקים. רגעי האושר נהפכים לרגעים של אבל, וכך אלישבע הופכת להיות דמות טראגית – מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. עשן הקטורת הוחלף בתימרות עשן שכיסו את פניה. אולם, מתוך המדרשים לא ברור דיו מה הייתה תגובתה הרגשית. ייתכן ששתקה כבעלה אהרון, וייתכן שתגובתה היתה שונה והיא זעקה וייללה על מות בניה.

רגעי האושר נהפכים לרגעים של אבל, וכך אלישבע הופכת להיות דמות טראגית – מאיגרא רמה לבירא עמיקתא

מקומה של אלישבע שונה משל אהרון בעלה. אלישבע אינה מצויה במשכן, היא אינה שליחת ציבור. אך טבעי הדבר שהאם תבכה ותזעק במות בניה. ראיה לדבר משרה אמנו, שפרחה נשמתה בשעה שרק שמעה על עקידת בנה היחיד יצחק. ולהבדיל, אם סיסרא מייללת וגונחת בשעה שבנה אינו חוזר מהמלחמה.

מאה קולות השופר בראש השנה, זמן בריאת האדם, מייצגים את קולות הבכי של אמא הממתינה לבנה שלא שב (ספר הערוך רע"ב). לצערנו, במלחמה הכל כך צודקת שבה אנו נמצאים בימים אלה, היו אימהות שהמתינו לבניהם שישובו משדה הקרב, ונאלצו לשמוע את הבשורה הנוראית על הבן או הבת שנפלו בקרב או נרצחו בידי בני עוולה.

בכל משפחה יכולות להיות תגובות שונות לשכול. האחד שותק ומפנים, והשני זועק ודואב. פערים יכולים להיות גם בין אחים להוריהם. ישנם מחקרים המצביעים על פער בין ההורים השכולים שחווים את האבל כמלחמת הישרדות יומיומית אינטנסיבית הכרוכה בקושי רגשי ותפקוד, לעומת אחים המסרבים לשקוע באבל כהוריהם והם יכולים לחזור לשגרה מהר יותר.

שמא פערים רגשיים מתגלים גם במשפחתו של אהרון הכהן במות נדב ואביהוא. אהרון, אלישבע וילדיהם הנותרים מקבלים את האסון בצורות שונות.

נתפלל לשובם של החיילים והחטופים לביתם לשלום, ולפצועים נאחל החלמה מהירה ושלמה וחזרה טובה וקלה לשגרת חייהם.

הפוסט משפחת השכול הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

נניח שאני מסתובב באפריקה, ונוחת על כתפיי תוכי – האם הוא כשר? לכאורה, כל העופות שלא הופיעו בפרשה טהורים ומותרים באכילה, כמו תרנגולים, יונים וברווזים. כשאנחנו בוחנים את התוכי, האם הוא חלק מ"הנץ למינהו"? או שאולי סוג של שָּׁלָךְ? הרש"ר הירש מביא את התמיהה שעולה אצל פרשנים נוספים: "נמצא, שכל טעות בתרגומו של אחד מן השמות עלול להביא לידי מכשול. עתה, התרגום המקובל של רוב השמות הנזכרים כאן תלוי רק בהשערה בלבד".

במסכת חולין מנסים חז"ל ליצור הכרעה בעניין, בכך שמצאו מכנה משותף בין כל העופות הנזכרים בפרשה וקבעו כי העופות הכשרים הם בעלי אצבע יתרה, זפק, קורקבן נקלף ואינם דורסים. יחד עם זאת, סימנים אלו פחות מוחלטים מסימני הבהמות והדגים. על כן, מימי האמוראים מקובל להגיד כי "עוף טהור נאכל במסורת", ולכן אם אין מסורת לאכול תוכי, הוא אסור באכילה.

עלינו לקבוע כללים שכל אחד יידע לעבוד לפיהם

כאשר יש לנו ארגון מורכב ומגוון עם הרבה עובדים, משימות ותהליכים, ניתן לראות שיש ניסיון לבנות מערכת בירוקרטית שתעשה סדר ותיתן הנחיות למותר ולאסור. ככל שהארגון מורכב ומשתנה, לא ניתן לכתוב נוהל מסודר על כל דבר ויש לתת לעובדים מידה מסוימת של שיקול דעת. עם זאת, גם שיקול דעת צריך להתבסס על משהו, אחרת צוותים רבים יטעו ויתעכבו באותו המקום מבלי ליצור למידה בין המחלקות השונות. לשם כך, הארגון נדרש, לצד החוקים המוחלטים, לבצע תהליך של ניהול ידע, שם מרוכז הידע הארגוני וניתן יהיה להשתמש בו. לצורך זה, גם המציאו תפקיד כמו מנהל ידע ארגוני ופורטלים ייעודיים.

התורה מלמדת אותנו כי יש ערך לשני צידי המטבע. עלינו לקבוע כללים שכל אחד יידע לעבוד לפיהם, ולצד זה לא תמיד נוכל לסמוך על הכללים הראשוניים ועלינו לנהל את הידע, לפתח מסורת. לא מדובר רק על מסורת המסבירה לנו מה אנחנו מחשיבים כחסידה, אלא על כל תהליך לימוד התורה שעוזר לנו להכריע במחלוקות חדשות שעולות. לצורך כך, דרושים מנהלי ידע (פוסקי הלכה) שיידעו לקחת את המסורת ולהתאים אותה לאתגרי ההווה.

הפוסט לא להיות תוכי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.