אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשת השבוע אוצרת בתוכה את סיפורם הטרגי של נדב ואביהוא, שני בניו של אהרון הכהן. שמוצאים את מותם ביום השמיני, במהלך שיא החגיגות של חנוכת המשכן. וכך אנו קוראים בפרשה: "ויקחו נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני האל אש זרה אשר לא ציווה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני האל".
מותם של בני אהרון מפורש במקרה בצורה 'סתומה' והוא נעוץ בעצם העובדה שבני אהרון מקריבים 'אש זרה'. פירושים רבים ניתן למצוא בחז"ל ובפרשני המקרא לביטוי 'אש זרה'. אחת המשמעויות שיוצקות תוכן למונח 'אש זרה' מופיעה במדרש, וכך אנו קוראים: "לא מתו בניו של אהרן אלא על שנכנסו שתויי יין לאהל מועד". תימוכין לעמדה התולה את סיבת מותם של בני אהרון לשכרות, ניתן למצוא בהמשך הפסוקים, כאשר העניין הבא שנסמך וצמוד לסיפור מותם הטרגי של בני אהרון, עוסק בציווי המופנה לאהרון, וכך אנו קוראים: "וידבר ה' אל אהרון לאמור. יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אוהל מועד, ולא תמותו חוקת עולם לדורותיכם". והמדרש קובע בהקשר זה: ואין אנו יודעין מפני מה מתו אלא מפני שהוא מצוה את אהרן ואמר לו יין ושכר אל תשת אנו יודעין שלא מתו אלא מפני היין". במילים אחרות חז"ל מניחים כי סמיכות הציווי על איסור כניסה למקדש לכהנים לאחר ששתו יין, יש בו כדי להוכיח את סיבת מותם של בני אהרון שנבע מכניסתם למשכן שהם שתויים.
במדרש ההלכה, ובתלמוד אנו מוצאים הרחבה לאיסור. ותחולת האיסור אינו מצומצמת אך לאיסור שתיית יין אלא גם על כל משקה שהוא אלכוהולי ושדרכו לשכר, וכך אנו מוצאים: ר' יהודה אומר יין אל תשת אין לי אלא יין מנין לרבות כל המשכרים ת"ל שכר" הרמב"ם פוסק שהאיסור להכנס למקדש אינו רק כאשר שותים יין אלא תחולת האיסור משתרעת על כל משקה אלכוהלי, וכך הוא לשון הרמב"ם: "היה שכור משאר משקין המשכרין אסור להכנס למקדש".
יתר על כן המשך הציווי המקראי ממשיך וקובע: ולהבדיל בין הקודש ובין החול, ובין הטמא ובין הטהור. ולהורות את בני ישראל את כל החוקים". פסוק זה מרחיב את תחולת האיסור החל על הכהנים המבקשים להכנס למקדש, גם אל תחום ההוראה והפסיקה, כלומר וכך למשל אנו מוצאים בתלמוד: "השותה רביעית יין אל יורה". ובמדרש על פרשתינו אנו מוצאים במפורש: "ולהבדיל בין הקדש ובין החול. מכאן אמרו שתה רביעית אל יורה שנאמר ולהורות את בני ישראל. והרמב"ם פוסק: "וכשם שאסור לכהן להכנס למקדש מפני השכרות כך אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי, אפילו אכל תמרים או שתה חלב ונשתבשה דעתו מעט אל יורה שנאמר ולהורות את בני ישראל".
החשש הגדול משכרות הוא איבוד כושר ויכולת השיפוט, מרתקת בהקשר זה ראייתו של הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש, שבעומדו על הדברים בפרשתנו מסביר מדוע השכרות נאסרה, וכך הוא לשונו: "כי לא התחום האפל של התרגשות הנפש והדמיון, אלא דעה צלולה ושכל חריף ומפוכח – הם הנדרשים לכל מעשי מצוות ה'. אין סמלי המקדש פונים אל הדמיון, אלא אל השכל הצלול והבהיר. כי רק השכל המשיג בבהירות, והמסיק מסקנות נכונות, והמכניס כל פרט למסגרת הכלל המתאים לו – רק הוא העשוי להדריך את צעדינו להגשים במעשינו את מצוות ה'. בני אהרן מתו, מתוך שהלכו שבי אחר התרגשות לבם. ומכאן הלקח לכל כהני העתיד ולכל מורי ההוראה בישראל: יראו עצמם רק כמשרתי המקדש וכמלמדי תורה ומקיימיה. אל ילמדו את מה שלבם אומר להם, אלא יורו את משפטי ה' ותורתו; יהיו שליחים ומדריכים לקיום מצוות – ואל יהיו בעלי דמיון טועה ומתעה". עבודת הכהנים ועבודתו של הפוסק אינה יכולה להיעשות, כך סובר הרש"ר הירש, בהיעדר צלילות הדעת. משפט אינו יכול להיות מושתת על חוסר צלילות דעת, שיפוט והוראה אינו מעשה דמיונות אלא על שכל צלול ובהירות מחשבה, ומקום שאלו יכולים להיפגע ולפגום במהות התפקיד יש לשלול את עצם הסמכות, ולקבוע שלא ניתן להורות כאשר מצויים תחת השפעת משקאות משכרים.
ר' משה איסרליש, הרמ"א, מנושאי הכלים של השולחן ערוך, פוסק: ויזהר כל אדם שלא יורה כשהוא שתוי יין, או שאר הדברים המשכרים, אפילו בדבר פשוט".
אולם לא הכל תמימי דעה עם העובדה שיש בשכרות כדי לפסול מלדון. כך למשל בעלי התוספות על מסכת סנהדרין יוצר אבחנה בין דיני נפשות לבין דיני ממונות, בדיני נפשות אסור, לעומת זאת בדיני ממונות מותר, כלומר אין איסור לדון דיני ממונות למי ששתה יין.
בשולחן ערוב נקבע בהקשר של דיני ממונות: "יש אומרים דשתויי יין מותרים לדון דיני ממונות".
ורבי מרדכי יפה, בן המאה ה-16, מרבניה הגדולים של יהדות פולין, בחיבורו הלבוש על חושן משפט מסביר את הרקע להסתייגות באופן הבא: "יש אומרים דשתוי יין מותר לדון דיני ממונות, שלא אסרה התורה שתוי יין אלא להוראת איסור והיתר, שכן כתיב ולהבדיל בין הקדש ובין החול… ולהורות את בני ישראל את החקים וגו', ואילו משפטים לא כתיב, וכל שכן בזמן הזה דיינות שלנו אינם חזקים כל כך דאם שתה מהם ולא הגיע לשכרות הרבה שמותר לדון". בעל הלבוש מדייק מלשון הכתוב ומזה שהתורה לא הזכיר מפורשות 'משפטים' מכאן שבדיני ממונות מותר.
אולם לא הכל תמימי דעים עם גישה זו המוצאת לנכון להתיר שתיית יין כאשר דיין עוסק בדיני ממונות, כך למשל פוסק ר' יואל סירקיש, רבני פולין במאה ה-16 בשאלה שנשאל פסק שאין לשתויי יין לדון ולפסוק בדיני ממונות.
ר' ישראל אסרליין, מגדולי רבני אשכנז במאה ה-15 ומחבר הספר 'תרומות הדשן", נדרש לשאלה האם יש להבדיל בין היינות של תקופתו ליינות מדורות שעברו שהיו חזקים יותר באחוז האלכוהול שלהם. על אף הניסיון לבצע אבחנה בין היינות והרצון להקל ביינות בני זמנו שהם פחות משכרים וללכן, הוא מכריע "אין לאסור ביינות שלנו" עדיין מוסיף הוא הסתייגות וקובע "מכל מקום נראה דצריך להיזהר מאוד בדבר".
מספרים על ר' עקיבא איגר, מגדולי התורה במאה ה-19, היה רב, ראש ישיבה ופוסק הלכה. בעיני רבים הוא נתפס כסמל לגאונות למדנית תורנית. בתפקידו האחרון הוא שימש ברבה של העיר פוזנא. במשך כהונתו בפוזנא סיגל לעצמו, ר' עקיבא איגר, אורח חיים נוקשה עם סדר יום קבוע. בתוך מסגרת הלו"ז היומי הקדיש ר' עקיבא איגר זמן לשיפוט בבית הדין הקהילתי וזאת בין השעות 14:00 לשעה 16:00 כאשר בשעה 16:00 הקפיד לשתות כוס יין, כאשר לאחריה הוא מפסיק את עבודת הדיינות, ועובר לסבב של ביקור חולים בקהילתו. שתיית היין היתה עבורו הסימן להפסיק את מלאכת השיפוט ולעבור לגמילות חסדים. וזאת בהתאם לעקרון ההלכתי שאין לדיין לישב בדין לאחר שתיית יין.
מלאכת השיפוט כוללת בתוכה שני חלקים מרכזיים, חלק אחד עניינו ביכולת השופט לקלוט את המידע, הראיות העדויות המובאים בפניו, והחלק השני הוא היכולת הקוגנטיבית, המחשבה וצלילות הדעה. אי אפשר לו לשופט בלי שני חלקים אלו, שכן וכך נפסק להלכה שאדם שהוא עיוור בשתי עיניו אינו יכול להיות שופט, כך גם מי שמאבד את צלילות דעתו, גם אם לפרק זמן קצר, אינו כשיר ולו זמנית ועד שיתפכח מהשפעת האלכוהול מלדון ומלהורות.
