מערכת שבתוןמאין באנו
מאורעות 7 באוקטובר הלמו בכולנו. לא רק הטבח הנורא, אלא גם אימת הכישלון, ההשפלה. איך יכול להיות שזה קרה לנו 75 שנה אחרי הקמת המדינה? מה זה אומר על החזון הציוני, שהבטיח לנו שלא תהיה עוד אנטישמיות, ולא יהיו עוד פוגרומים, ובטח לא בארץ ישראל, מתחת לאפו של הצבא החזק שלנו, צבא הגנה לארץ ישראל?
אבל ראינו גם את ההבדל בין שואה לתקומה. כי בתוך כמה שעות קמו אלפי גיבורים להשיב מלחמה שערה, להציל את מי שיכלו להציל, ועשרות ארגוני חברה אזרחית עם אלפי מתנדביהם לקחו אחריות על האסון, ומול אוזלת היד של המדינה, הפגינו תושייה, אחריות ומסירות נפש מדהימה.
אנחנו יודעים שהאסון אשר עברנו בשמחת תורה לא בא יש מאין. היו לו נסיבות מאפשרות. שונאינו תפסו אותנו באחד הרגעים החלשים בתולדותינו: נלחמים זה בזה, מפעילים כוח איש נגד רעהו, מאיימים באי התייצבות לצבא, ומתנהלים תחת משבר שלטוני מתמשך. הם חשבו שהסיפור הישראלי הגיע אל קיצו.
אנחנו הוכחנו אחרת, והאחווה הישראלית התגלתה בשיא כוחה. יחד אנחנו נלחמים ומנצחים, יחד אנחנו פועלים בעורף לעזור למפונים מצפון ודרום, למשפחות החטופים, לפצועים, לחקלאות, ובכל מקום שצריך – כולנו פועלים יחד. חזרנו להאמין באחווה שלנו, חזרנו להאמין אחד בשני.
'אמנת בראשית' נולדה מתוך ההבנה שאסור לאפשר לאחווה הזו להתפרק, ושיש סכנה מוחשית שהיא תתפרק אם לא נעשה מעשה משותף. התכנסנו אנשי ימין ושמאל, ליכוד ומפלגות מרכז, דתיים וחילוניים, תומכי רפורמה ומתנגדיה, דיברנו, התיידדנו, וחשבנו מה אנחנו יכולים לעשות ביחד עבור החברה והעם כדי שנוכל לתקן את שהתקלקל.
הסנטימנט והחרדה
רוב העם רוצה שהאחווה שפרצה במלחמה תישמר. שנישאר מלוכדים. רובנו מבינים עכשיו שתוכנית ההפעלה הפוליטית-חברתית, שבה צד אחד מנסה להכריע את השני באמצעות רוב פוליטי או כוח תקשורתי או משפטי, איננו נכון. לא ניתן לקדם ערכים של צד אחד, בלי לשמוע את הצד השני, בלי לקחת בחשבון את נקודות המבט השונות, ובמיוחד – אסור לנו לחשוב שמי שחולק עלינו הוא אויב, בוגד, פשיסט, משיחיסט, ועלינו לזכור תמיד שגם אם דעתו הפוכה, הוא אח אהוב.
אבל רוב העם גם מצוי בחרדה עמוקה שעוד רגע חוזרים למריבה, שעוד רגע זה מתפרק. חוסר אמון והרגלים רעים אינם מתנדפים בקלות, גם לא אחרי טראומה קשה. ויש גם מי שמרוויח משנאה, מהקצנה. התקשורת מרוויחה רייטינג, הרשתות מרוויחות עוקבים, ויש פוליטיקאים שזה מחזק את הבייס שלהם. ולכן, אנחנו חרדים. תוהים מהי הדרך לשמר את האחווה והלכידות.
מפת הדרכים
העם והמדינה זקוקים לתיקון בשלושה מישורים: שיקום פיזי של הצפון והדרום, שיקום הצבא והכלכלה, ושיקום המגזר הציבורי. ריפוי חברתי ושיקום ה'יחד' הישראלי על ידי כריתת אמנה חברתית חדשה שתגדיר את חוקי המשחק, שיטת השלטון, החוקה והערכים היסודיים. ולבסוף, תיקון רוחני, שיחבר אותנו בחזרה אל הרוח היהודית והציונית שלנו, לאור התנ"ך, מסורת ישראל ומגילת העצמאות.
יש מיעוט שחושבים, שהכל יכול להישאר כמו שהיה. אחרים חושבים שאם רק נחליף את הממשלה או את העומד בראשה, תבוא גאולה לעולם. אנחנו חושבים שצריך להחליף את תוכנת ההפעלה החברתית-לאומית שלנו. הקלקול הוא בשורש, ולכן אנחנו זקוקים לטיפול שורש. כדי שנוכל לתקן יחד, וכדי שרגש האחווה לא יתפוגג אל מרחבי חוסר האמון, משרטטת 'אמנת בראשית' מפת דרכים הכוללת ארבעה עקרונות, ואציגם בקצרה:
השיח החיובי: שמירה על שיח מכבד ומאבק בשיח שלילי. שיח שלילי הוא שיח מבזה, מכליל, המתייחס לגופו של אדם ולא לדעה, משתמש ב'פייק ניוז' ובלשון הרע. זו אחריות של כולנו שמי שנוקט שיח חיובי – ירוויח, ומי שבשיח שלילי – יפסיד. פוליטיקאים כאלה – יפסידו בבחירות, ואנשי תקשורת – לא יזכו לרייטינג.
הממלכתיות: שמירה על צה"ל מחוץ לכל מחלוקת ומתן כבוד לסמלי המדינה והדת, כך שלא יהיו חלק מהפגנות או ממחאות אידיאולוגיות או פוליטיות.
אמון מחודש בהנהגה רחבה: אנו קוראים למנהיגי העם מכל הצדדים להסכים על תהליך של מתן אמון מחודש בהנהגה. הריפוי הלאומי יכול לבוא רק על יד לקיחת אחריות ובקשת אמון, ועל ידי מנהיגות שתלכד קשת רחבה של דעות ומפלגות להנהגה אחת העובדת בשיתוף פעולה. כל מנהיג שהעם ייתן בו אמון יהיה לגיטימי, יהיה זה מנהיג מימין, מהמרכז או מהשמאל, והוא יוביל את העם מתוך אחריות ממלכתית וממשלה רחבה.
הסכמות רחבות ומועצה ציבורית: בהמשך תהליך השיקום, ניגש לסוגיות הליבה שפילגו אותנו: שיטת המשטר, יחסי הרשויות, דת ומדינה, סטטוס קוו, חוקה ועוד, ויחד נסכים על התשתית החוקית והערכית המשותפת שלנו. החלטות מהותיות, כגון אלה הנוגעות לכללי המשחק, לגבולות המדינה או לערכי היסוד שלה – יתקבלו רק בהסכמה רחבה. אנו קוראים להקמת מועצה ציבורית א-פוליטית שתייצג את כל חלקי העם ותקבל סמכות מהכנסת, אשר תגבש הצעות חוק ואמנה חברתית עבור כולנו, ותיתן מרפא וביטחון לשברים שנפערו.
האדמה והשמיים
כדי שנוכל להיות כאן באחווה, אנחנו זקוקים לאדמה ולשמיים משותפים. המכנה המשותף של השפה העברית, המולדת או היותנו דמוקרטיה מערבית – אין די בו.
האדמה המשותפת שלנו היא שורשינו ההיסטוריים, הרוחניים, מהאבות והתורה, דרך הנביאים, חז"ל ומסורת ישראל עד ימינו, והמורשת הציונית על ערכיה הלאומיים והאוניברסליים. היהדות והתורה אינן נחלתם של דתיים בלבד. הם חייבים להיות נחלת העם כולו, מתוך חירות, לא כאורח חיים מחייב, אלא כשורשים לצמיחה ואוויר לנשימה.
השמיים המשותפים שלנו הם החזון החברתי והערכי שעלינו לחלום ביחד. מובן שיש לנו גם חלומות נבדלים על עתידנו ועתיד המדינה. אבל אני משוכנע שיש לנו גם חלומות רבים משותפים על חברת המופת שאנו רוצים להיות. על צדק, מוסר, מצוות שבין אדם לחברו, ועל הבשורה שאנו רוצים לבשר לעולם. הבה נדבר על כך יחד, כל כך חשוב שנחלום יחד.
שמע ישראל – ה' אחד
אנחנו חייבים להיות ביחד לא רק כדי שהאויבים שלנו לא ינצלו את הסכסוך הפנימי והחולשה שהוא גורם, ולא רק כי זה נעים יותר, אלא כי זו המהות הישראלית. המשמעות הפילוסופית של הרעיון המונותאיסטי היא שאף על פי שהיש הוא ריבוי, הרי במקורה ובמהותה המציאות שורשה אחת ותוכה אחד. כך גם בעולם הדעות: אף שיש אמונות ודעות רבות, ככל שהן כוללות ניצוץ של טוב, יש להן שורש משותף אחד. הא-ל האחד כולל בתוכו את הריבוי האינסופי של האפשרויות.
המערב הליברלי מממש עד הקצה הרדיקלי את אידיאל הריבוי: פלורליזם, רב-תרבותיות ואינדיבידואליזם עד כדי פירוק כל זהות מגובשת. המזרח האסלאמיסטי בגרסתו הרדיקלית לקח עד הקצה את הרעיון של האחדות, שאין בה שום ריבוי: אמת מטאפיזית אחת, אמת פוליטית אחת, וכל השאר כופרים או רשעים.
עם ישראל בא לבשר לעולם את רעיון האחדות שבריבוי, אחד שהופך לריבוי וחוזר לאחדות. וכדי הצליח בכך, חייבים להתחיל מהבית: אחדות לאומית, המאפשרת ריבוי דעות, ומתלכדת לאחדות גבוהה יותר.
הכותב הינו ראש ישיבת ההסדר 'אורות שאול' בתל אביב ומיוזמי 'אמנת בראשית'
צילום: אריאל רוטנברג
