פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פטירתו של פרופ' אברהם גרוסמן בשבוע החולף היא אבדה גדולה לכל אוהבי תורה. הרבה מעבר להישגיו הפורמליים (פרופסור באוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל, חבר האקדמיה הלאומית למדעים), הוא תרם תרומה משמעותית ביותר לפרשנות המקרא, לחקר ההיסטוריה היהודית ולתולדות המשפט העברי.
מחקריו האירו באור יקרות את תורתם של חכמי אשכנז וצרפת הראשונים, ובראשם רש"י. מתוך עמל בן עשרות שנים, תוך קריאה מעמיקה בכתבי יד גנוזים, דלה פרטים חשובים על תולדות חייהם של חכמים הראשונים, על תקנות קהל והלכות עלומות, ולא פחות מכך על פירושים של גדולי הראשונים שנשתקעו בשל אימת הצנזורה והפולמוס היהודי-נוצרי וכמעט שאבדו בתהום הנשייה.
ענף מרכזי אחר שעליו הושתת מחקרו התמקד בחקר מעמד האישה בימי הביניים (בעיקר בשני ספריו "חסידות ומורדות", "והוא ימשול בך?" והמאמרים הנלווים עליהם).
פרופ' גרוסמן הראה שלמרות הגישה השלטת בעולם העתיק בכלל, ובעולם היהודי בכלל זה, בדבר 'נחיתות' האשה, בהקשר החברתי והכלכלי, ולמעלה מכך גם בעולם הדתי ובקיום המצוות (דוגמת הפטור נשים מקיום מצוות עשה שהזמן גרמן, שהביא, במידה רבה, לדחיקת הנשים גם מעולם לימוד התורה), רווחו בחברה היהודית גם מגמות שהעצימו את הנשים והאדירו את דמותן. ולא מדובר רק בדמויות מופת חז"ליות כגון ברוריה, אשתו של רבי מאיר אלא גם בהלכות שמבטאות יחס אוהד כלפי הנשים. כך, למשל, "מעניינא דיומא", ההלכה הקובעת שלמרות הפטור הבסיסי של נשים מדין הסיבה בליל הסדר, אם מדובר ב"אישה חשובה" – עליה להסב, והערת אחד מגדולי הראשונים שלפיה כל "הנשים שלנו – חשובות הן".
לצד מחקריו המאלפים העמיד פרופ' גרוסמן גם תלמידים הרבה. במשך שנות דור לימד תנ"ך במכללת ליפשיץ והורה היסטוריה באוניברסיטה העברית ובמוסדות אקדמיים אחרים. כפדגוג רב אמן, רגיש ועדין, שיעוריו והרצאותיו היו בנויים לתלפיות ורוויים בהומור שהחיה את לב השומעים.
למרות החידושים והעושר הגלומים במחקריו, דיבורו היה תמיד "בגובה העיניים", תוך מתן כבוד לכל לומד ושיתופו בתהליך הלמידה. כבקי בתרבות האסלאם, אימץ את שיטת המוסלמים ל'שתול' בתוך דבריו 'חידושים' ו'אנקדוטות' משעשעות שהחיו את הלימוד וריתקו את השומעים.
כך, למשל, סיפר תדיר כי במהלך לימוד אחת הסוגיות שעניינן אלימות כלפי נשים, נלמדה בכיתה תשובת ראשונים שתיארה את אלימותו הקשה של בעל, "ראובן", שמכה תדיר את רעייתו. האישה הביעה את חששה שמא יבוא הבעל הביתה, ו"רחמנא ליצלן יכה אותה". אחד התלמידים, שלא היה בקי גדול בלשון חכמים (לשון המעטה), הקשה: "איני מבין. אם הבעל הוא זה שנוהג כלפיה באלימות, מדוע היא חוששת שגם 'רחמנא ליצלן' יכה אותה?"…
על מנת להמחיש את התמורה שחלה ביחס למעמד האישה בהלכה היהודית, הזכיר גרוסמן את דברי הרמב"ם(!!) בהלכות אישות (יג, יא) שלפיה "גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות. ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא פעם אחת בחודש(!!) או כמה פעמים בחודש לפי הצורך", ואת המשך דבריו שם (טו, יט-כ) "וכן ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו… ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז. וכן ציוו על האישה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה עליה מורא ממנו ותעשה כל מעשיה על פיו. ויהיה בעיניה כמו שר או מלך".
אגב ההלכה האחרונה, הזכיר בבדיחות הדעת שלאחר נישואיו אמר לרעייתו כי מעתה ואילך הוא "כמו שר או מלך", ועליה לכבדו ביותר ולקום מפניו כל אימת שהוא נכנס לחדר. רעייתו לא התרגשה, והשיבה: "אכן כן, יתכבד נא אפוא אדוני המלך, ייקח את פח האשפה ויוריד אותו".
גרוסמן הקפיד על מצוות חכמים "הווי לומד מכל אדם", וכך במיוחד מתלמידיו. לא פעם עודד אותם, שיבח את ידיעותיהם, ודאג להראות להם זאת. כך נהג גם מחוץ לבית המדרש.
בעיסוקו בסוגית האלימות כלפי נשים בימי הביניים, הזכיר בין השאר את "סורת הנשים" בקוראן, המצווה על כל אדם שאשתו ממרה את פיו להכות אותה. אגב כך סיפר כי באחת מנסיעותיו להרצות בצפון, שאל את נהג המונית, מוסלמי אדוק, האם הוא מקיים בפועל 'מצווה' זו? הנהג הביט בו בתמיהה, "יא סייד מועלם, אנתי מג'נון?", [אדוני המורה, השתגעת?]. "ומה אתה עושה אפוא?", הקשה גרוסמן, "והלא בקוראן זו מצווה ממש?". "יש לי בבית נעל רכה מבד, וכשאשתי ממרה את פי אני טופף קלות באמצעותה על קצות רגליה", השיב הנהג. באמצעות דוגמא זו המחיש את היצירתיות המבורכת שניתן וראוי לנהוג בעולם המשפט, וקרא ליישמה גם ביחס להלכות שעניינן מסורבות גט.
לא אחת סיפר על חוויותיו כילד במושבה משמר הירדן, שהופקרה וננטשה במלחמת העצמאות, שבמהלכה מצא אביו את מותו. הילד אברהם סייע בחליבת הפרות ובעיבוד השדות, וגם מפרק חיים זה נטל דוגמאות להחיות בהן לב שומעיו.
בהזדמנות אחרת, סיפר על אחת הפעמים שבהן שהה בספריית הבודליאנה באוניברסיטת אוקספורד. בהגיע שעת תפילת המנחה, ביקש להימלט מצילם המאיים של כל אותם צלמים וצלבים שנקבעו על קירות הספרייה, שמייסדיה היו אנשי הכנסייה. בצר לו, מצא תא טלפון סגור ונכנס אליו. כדי למנוע חילול השם, ומראית עין של תפיסת התא ללא שימוש בו, נטל את שפופרת הטלפון בידו, קירבה לאוזנו והתפלל בדבקות את תפילת המנחה. משסיים, השיב את השפופרת למקומה, וביקש לצאת. בחוץ עמד אדם שהמתין בסבלנות לתורו. כשגרוסמן יצא, פנה אליו הלה באדיבות ושאל אם גם הוא יכול לקבל את מספר הטלפון של היושב במרומים…
לצד גדולתו המחקרית, נתייחד פרופ' גרוסמן בדרך הילוכו גם במצוות שבין אדם לחברו. הוא נהג הידור רב בכבוד האדם, כל אדם, ונמנע מלדבר סרה באנשים. לא אחת חזר על חומר האיסור שבדיבור לשון הרע, ואגב כך הוסיף בבדיחות הדעת: "פרט לדיבורי רכילות ביום השבת, שיש המתירים אותם ואף מהדרים בהם משום קיום מצוות עונג שבת".
לימים, מצאתי שגם בדברים אלה כיוון, גם אם שלא מדעת, לדברי אחד הראשונים. בשו"ת תרומת הדשן (סימן סא), מובאת עדות על "מה שנוהגים רוב בני אדם, אף המדקדקים במעשיהם, להתאסף ביום השבת לאחר יציאת בית הכנסת, ולספר שמועות מעניני מלכים ושרים וערך המלחמות וכהאי גוונא [=וכגון אלה]".
המשיב, ר' ישראל איסרליין, נשאל האם יש חשש איסור בדבר או לאו, והשיב: "יראה דצריך לדקדק בדבר, דהתוספות וכן האשירי [=הרא"ש] כתבו ד'אסור להרבות בשיחה בטילה בשבת… משמע דאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול, ובירושלמי אמרינן דבדוחק וטורח התירו בשאלות שלום בשבת', הא קמן להדיא [=הרי לפנינו בפירוש] דאסור להרבות דברים כמו בחול, וכל שכן יותר מבחול. אמנם אם אותם בני אדם מתענגים בכך, כשמדברים ומספרים שמועות מהמלכים ושרים ומלחמותיהם וכהאי גוונא, כדרך הרבה בני אדם שמתאווים לכך, נראה דודאי שרי [=מותר]… אמנם ראיתי הרבה פעמים, שמקצת מאותם בני אדם המתאספים לספר שמועות הללו, אינם מתענגים בריבוי שמועות הללו, אלא שעושים כן לרצון חבריהם הנאספים עמהן. כהאי גוונא נראה דיש חשש איסור לאותן שאין מתענגים".
גרוסמן העלה על נס לא רק את דבריהם של חכמים הראשונים, אלא גם את המידות הטובות שנשקפות מחיבוריהם, ובמיוחד זו של רש"י, דוגמת מדת הענווה והרגישות לצערו ולכאבו של הזולת, ואימצן אל ליבו.
מורשתו הספרותית העשירה והמגוונת תמשיך לעשות פירות, ונדבכים נוספים של תורה, בינה ודעת ייבנו על גבה, והיה זה שכרו.
