יעקב ספוקויני"ויֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" [ויקרא י'-ג]
במילים אלה ניחם משה את אהרון בצטטו את דברי ה' לאחר מות שני בניו, נדב ואביהוא ביום השמיני למילואים. רש"י שואל היכן אמר ה' אמירה זו? ועונה: "'ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי' [שמות כט' – מג] אל תקרי בכבודי, אלא 'במכובדי'. אמר לו משה לאהרון: אהרון אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך. עכשיו אני רואה שהם [נדב ואביהוא] גדולים ממני וממך". ה' מחמיר עם מי שקרוב אליו. דבר דומה קרה למשה עצמו, שלכאורה עבר עבירה קלה ובגללה לא זכה להיכנס לא"י, למרות עושר זכויותיו. אמירה נשגבה זו קשה להבנה של בני תמותה כמונו, אך אין לנו אלא להיאחז בדבר ה'. הטובים ביותר נפלו במערכות ישראל. במותם ציוו לנו את החיים.
סיפורה של שיירת יחיעם הוא בדיוק כזה. קיבוץ יחיעם עלה לקרקע בנובמבר 1946, באזור מבודד בין כאברי לתרשיחא, ממזרח לנהרייה. עם פרוץ מלחמת העצמאות עלתה באופן קשה בעיית האספקה של מזון, מים, כלי נשק ותחמושת וכן חומרי בניין לביצורים לצורך עמידת הנקודה בפני התקפות הערבים. בחורף תש"ח התנהלה התחבורה מנהריה ליחיעם בשיירות קטנות, שעברו בין הכפרים הערבים תוך סיכון ביטחוני לתנועה היהודית בכביש. ב-20 בינואר 1948, במהלך התקפה גדולה על יחיעם, נפגע משוריין. ששה נוטרים יהודים נהרגו. על אף שההתקפה בסוף ינואר נהדפה על ידי המגינים, מצבה של יחיעם היה קשה עקב בידודה והמספר הקטן של מגיניה.
הוחלט לשלוח שיירה של לוחמי גדוד מחטיבת כרמלי ומלווים נוספים, מנהרייה אל הקיבוץ הנצור. ברם, יום לפני צאת השיירה לדרכה [טז' אדר ב' תש"ח] הגיעו למפקדה בשבי ציון ידיעות וסימנים שצפוי מארב לשיירה באמצע הדרך. המידע היה אמין ומדויק – מודיע מכפר א-סמריה התריע על מארב שצפוי באותו היום שבו ישתתפו כאלף ערבים.
הדילמה של מפקד הגדוד, בן עמי פכטר הייתה – האם להקשיב למידע ולוותר על הניסיון לפרוץ את המצור ליחיעם? מחד, המידע המוצק על המארב המתוכנן. מאידך, יום קודם לכן נסעה השיירה לחניתה ומצובה ועברה בסמוך בשלום. ברוח התקופה, שכללה עמידה עיקשת במשימות למרות הקשיים, החליטו בן עמי וחבריו לצאת לדרך. השיירה כללה שבעה כלי רכב, רובם משוריינים, ובהם 87 לוחמים.
השיירה נצפתה סמוך ליציאתה בידי כוחות ערביים ונתקלה במארב של כוח ערבי גדול אשר התקיף אותה בשעה 14:25, בסמוך לבית הקברות של הכפר הערבי אל-כאברי. הכוח הערבי כלל פלוגת מתנדבים מעבר הירדן מגדוד הירמוך השני, של 'צבא ההצלה' שמפקדו היה שישכלי, וכן ערבים מקומיים. המשוריין פורץ המחסומים שנסע בראש השיירה הצליח לפרוץ סדרה של מחסומים והגיע עד יחיעם, כאשר מפקדו הרוג וכמה מלוחמיו פצועים. ברם, שאר כלי הרכב נלכדו בכביש הצר עקב התהפכות הרכב השני בשיירה, שעלה באש, ושניים מאנשיו נהרגו. מפקד השיירה שהיה במשוריין הראשון, איתן זית, נהרג במארב ירי בסמוך למחסום השלישי שהוצב על דרכה של השיירה. במהלך ההתקפה הושבת מכשיר הקשר שהיה במשוריין הראשון, ועל כן אבד הקשר שלו עם שאר השיירה. חלק מהלוחמים התבצר ברכבים המשוריינים. חלק אחר תפס משלטים כמו מבנה נטוש או גבעה. הלוחמים, וביניהם המפקד בן עמי נפלו בקרב גבורה מול כוח עדיף בהרבה עד שאזלה התחמושת. שתי קבוצות לוחמים הצליחו להימלט רגלית לכיוון נהרייה.
בקרב נפלו 46 לוחמים, מתוך 87 אנשי השיירה. הגופות נאספו על ידי כוחות צבא בריטיים ביום שלמחרת הקרב. גופות חלק מהלוחמים הושחתו והיה קושי בזיהויים. רבה של נהריה, הרב ד"ר אהרן קלר השתמש בגורל הגר"א לצורך זיהוי הנופלים. [ בדומה לזיהוי חללי שיירת הל"ה על ידי הרב אריה לוין] 45 מהלוחמים נקברו בנהריה, ומפקד השיירה שהיה במשוריין הראשון שהבקיע ליחיעם, נקבר ביחיעם.
מסקנת פיקוד ההגנה מאסון השיירה ונפילת טובי הלוחמים, הייתה ברורה- יש לעבור מהגנה להתקפה. חודש וחצי אח"כ נערך 'מבצע בן עמי', על שמו של המפקד הנערץ, ובו שוחרר כל הגליל המערבי.
Yaakovspok1@gmail.com
