היום, כשמכל עבר מנסים למשוך אותנו להצטרף לקבוצות, השפעות, הפגנות – כולן יפות ונכונות וצודקות, המילים "כל עדתו" יכולות להיות תזכורת עבורנו לשים לב למה אנחנו מצטרפים

קורח נזכר לדורות בשני הקשרים – "עשיר כקורח" הפך מטבע לשון (עד שהגיע וורן באפט) וכבעל המחלוקת הכבירה מכולם כסמל לדורות לכוחה ההרסני של מחלוקת.

אני תמיד מזכירה לעצמי שמה שקרה בסיפורי התורה היה הפעם הראשונה שדבר כזה התרחש בעולם. הפעם הראשונה שטבעה את הסמל.

כשקין הרג את הבל זה היה הרצח הראשון בעולם. המדרש מספר שהוא אפילו לא ידע מאיפה הנשמה יוצאת. כשחווה התפתתה לנחש זו פעם ראשונה שמישהי עמדה מול פיתוי, היא לא הכירה את המילה הזאת ולרגש שעלה בה לא היה שם, היא לא ידעה להסיט את הרגש ובוודאי לא ידעה את ההשלכות.

כל מעשה שמופיע בתורה הוא ראשון מסוגו ולא רק זאת אלא יותר מכך – המעשה הזה יתווה את הדרך הלאה. בנות צלפחד, לדוגמא, יצאו מסיפורן הפרטי והפכו לתקדים.

אולי אפשר להסתכל מזווית מסוימת ככה גם על סיפור קורח. לא בטוח שהמחלוקת שלו היא רק סיפור של מרפקים, קורח היה מספיק צדיק בתחילת המעשה בשביל שאיש כמוהו לא יפעל רק מאגו. אולי היה לו רצון להביא צדק לכל העם, ליצור מציאות שבעיניו מתוקנת יותר בצורה שבה מתנהלים מינויים.

זה יכול להיות מבלבל ביותר. מישהו שמציג תכנית טובה, שנראית צודקת ונכונה וחברתית ומקדמת אג'נדות צודקות, אבל בפנים בפנים, במקום שרק ה' יכול לראות ללבב, הגרעין ממנו צומח האילן המפואר הזה הוא מקום שאינו לשם שמים.

בתוך הדיבור על קורח אני לא שוכחת "וכל עדתו". תנועות מהפכניות אי אפשר לעשות לבד. המשוגע, הנביא, או להבדיל – הווכחן הסדרתי, לא יכול להזיז כלום אם אין לו הסכמה רחבה, אם אין איתו מסה קריטית של מצטרפים.

היום, למשל, כשמכל עבר מנסים למשוך אותנו להצטרף לקבוצות, השפעות, הפגנות – כולן יפות ונכונות וצודקות, המילים "כל עדתו" יכולות להיות תזכורת עבורנו לשים לב למה אנחנו מצטרפים, אם אנחנו לא היוזמים, במה אנחנו תומכים. לפעמים התמיכה היא אקטיבית, לפעמים פאסיבית ולפעמים במניפולציה של מארגנים לא ידעתי שתמכתי במשהו.

אני חושבת על הנשים שנעדרות מגוף הסיפור אבל נמצאות במרכז הסיפור במדרש. אשתו של קורח ואשתו של און בן פלת. סביר להניח שהן הכירו היטב אחת את השניה. הן תלו כביסה מתחת לאותה שמש מדברית, כינסו את הילדים לאוהלים כשירדה השמש והיה להן קשר קרוב והשפעה על בעליהן. ובכל זאת, כנראה שהאופי השונה שלהן, החשיבה הרחבה, הביאו אותן להתנהג הפוך זו מזו.

כשקורח קפץ הביתה לקחת את הטלית שלו בשביל להציגה בטיעון למשה רבינו, הוא התייעץ עם אשתו. '"וַיִּקַּח קֹרַח' לקח טליתו והלך ליטול עצה מאשתו" (במדבר רבה).

והיא, ממשיל אותה המדרש לזרש בשעתה, שייעצה להמן עצה רעה.

און בן פלת גם הוא חזר הביתה ואשתו אמרה לו: "עזוב, זה מתדרדר, המחלוקת הזאת. אני רואה את האוירה. זה לא שתרוויח מזה אתה משהו. אם משה הרב, אתה תלמיד, ואם קרח הרב, אתה התלמיד".

והוא אמר: "אבל כבר אמרתי לקורח שאני איתו, מה אעשה? הרי הייתי בעצה עם קרח ונשבעתי לו אמונים".

"לא נורא", אמרה לו אשתו, "נעשה ערב שקט בבית, רק אתה ואני".

אפשר להתחרט על הצטרפות, לשיחה שמתגלגלת לכיוון של לשון הרע, לקבוצת וואטסאפ שתופסת כיוון שלא מריח טוב, לתנועה שנראית לנו פתאום קצת מוגזמת, למנהיג שפתאום רואים את חוסר הטוהר מאחורי כל הטיעונים הצודקים והיפים.

(קורח תשפ"ג)

הפוסט שימו לב למה אתם מצטרפים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לפני כשנה שוחחתי עם בחור ישיבה חרדי ממוצא אתיופי. הוא אמר לי: "אנו, החרדים האתיופים, נמצאים בין הפטיש לסדן. החרדים האשכנזים לא מקבלים אותנו כי אנו שחורים (בעור) והקהילה האתיופית לא מקבלת אותנו כי אנו שחורים (בבגד)". רציתי לשאול אותו למה הוא בחר להיות במקום שלא מקבלים אותו, חרדי אתיופי? אבל לא שאלתי, כי זו שאלה שטחית ושגויה.

זה כמו לשאול "למה אתה על כיסא גלגלים? למה את אישה? למה אתה משרת ב -8200?  למה נולדת להורים עשירים? למה אין דירה בבעלותך? למה אתה חילוני? למה אתה מזרחי? למה אתה אשכנזי? בעצם זה כמו לשאול מי הם הפריבילגים? מי שיש לו כסף? עיניים כחולות? מה משייך אותנו לקבוצת הפריבילגים ומה אינו משייך אותנו לקבוצה זאת? בקיצור, השאלה היא מי הוא ה"אחר", ה"שונה", החזק או החלש? על מי מוטלת החובה לגלות אחריות לתיקון העוולות האנושיות שאנו נחשפים להן ביום יום? בתרבות הדתית של יהודי אתיופיה קיימת הבחנה חזקה בין ה'סימפטום' ל'מחלה'. ומהזווית הזאת ננסה לענות על שאלתנו.

באחת האוניברסיטאות בניו יורק לפני כשבוע נבחרה על ידי חבריה סטודנטית למשפטים, מהגרת מתימן, לשאת את נאום הסיום.  בדברי הסיום שלה היא קראה "למהפכה" שתפיל את מה שהיא כינתה "העליונות הלבנה" של המערכת המשפטית האמריקאית. היא תקפה את משטרת ניו יורק והגדירה אותם "פשיסטים" ולצד זה היא העלתה טענות קשות נגד ישראל שמבצעת "רצח ללא הבחנה". התברר  שהיא גם קראה בעבר "מוות לאמריקה", ש"כל ציוני יישרף בגיהינום", ו-"אני מאחלת מוות לישראל". העיתונאי בן דרור אמר שהיא פשוט שונאת את ארצות הברית, אותה מדינה שנתנה לה מקלט. הוא שואל: "קצת מוזר שהיא ברחה מהתופת של תימן כדי להפיץ את הרעל שגרם לתופת. כידוע, במלחמה האחרונה שמתנהלת בתימן היו עד עתה 377 אלף קורבנות, 4.5 מיליון פליטים, 17.4 מיליון רעבים, אבל המוכתרת של האוניברסיטה… לא גינתה את תעשיית המוות והחורבן" (בן דרור ימיני). האם אותם אלו שבחרו אותה לנאום ידעו בדיוק במי מדובר, או שהם לא ידעו? אז מי פה הפריבילג? אדם שמותר לו להגיד הכל או אדם שאסור לו להגיד הכל?

רק לפני שנה, כזכור, חברת הקונגרס הסומאלית-אמריקנית, השוותה בטוויטר בין ישראל וארה"ב לבין החמאס והטאליבן, בטענה שכל אלו אחראים לזוועות "בלתי ניתנות לתיאור". בזמנו, למעלה ממאתיים רבנים אורתודוקסים מארה"ב ומרחבי העולם שלחו מכתב ליו"ר בית הנבחרים האמריקני, בדרישה לפטר אותה. אז מי פה הפריבילג? שלא נתבלבל. יש פערים, יש עוולות, ישנה הפליה על בסיס גזע, צבע עור ומגדר והשאלה היא מי פה באמת מדבר בשם אינטרסים אישיים ומי מדבר בשם אינטרסים לאומיים, מיהם הפועלים והדורשים לעצירת העוולות וצמצום הפערים החברתיים, ומי באמת מבקש להנציח אותם? על מי פה מוטלת האחריות?

הצעת חוק חדשה בכנסת ישראל קובעת כי הסתה נגד הציבור החרדי תחשב לעבירה פלילית לכל דבר ועניין על פי חוק העונשין. המניע להעלאת ההצעה הוא תופעה של התבטאויות קשות כלפי המגזר החרדי. החוק הקיים מתייחס למאפיינים יחידים המתקיימים באדם מלידה ואינם נשלטים על ידו: צבע, גזע, ומוצא לאומי-אתני. ועכשיו, מבקשים להרחיב את האיסור. נראה לי שאין לדבר סוף. מה עם קבוצות דתיות אחרות, כמו רפורמים, קונסרבטיבים? ומה עם חילוניים? ומה עם אשכנזים שאינם חרדים וחרדים שאינם אשכנזים? מי סובל ומי גורם לסבל? על מי מוטלת האחריות?  על הצד ה"חלש" או על הצד ה"חזק"?

האדם המערבי לא השתנה בגלל שהוא קושר עניבה. האדם הדתי אינו שונה מהאדם המקראי בגלל שהוא חובש שטריימל. גם בתקופה בה נכח אלוקים בחיי העם ביום יום, העסיקה אותם השאלה מי משתייך לפריבילגים ומי מודר מהם? "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'", טוען קרח. לכאורה, קרח מציג טיעונים צודקים! קרח, בשם קבוצת מיעוט, בא לתבוע את עלבונה של אותה קבוצה.

אז, אלוקים החליט, ומי אמור להחליט היום? כל קבוצה מרגישה שהיחס כלפיה הוא יחס של דיכוי, הפליה והתעלמות ממנה. ובאופן מוזר, גם כל הקבוצות הללו משדרות- לפחות כלפי חוץ- שהן 'בעלות הבית' הזה. זה יוצר מפגש היררכי ושיפוטי. מגילת רות פותחת בפסוק "ויהי בימי שפוט השופטים". על פסוק זה מוצאים אנו דרשת חז"ל מעניינת: אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב "ויהי בימי שפוט השופטים"? דור ששופט את שופטיו. אומר לו [השופט]: טול קיסם מבין שיניך, אומר לו [בעל הדין]: טול קורה מבין עיניך". איפה קיימת אותה "הקורה" שמזכיר בעל הדין כנגד השופט? האם ה"קורה" נמצאת רק בדמיונו של הנשפט או ברטוריקה שלו? או שה"קורה" שמזכיר בעל הדין נמצאת באמת והשופטים אינם ישרים והם אינם רואים אותי? מי מחליט מה נכון? מיהו אזרח נאמן שממלא את חובותיו האזרחיות ומיהו בוגד? מה עושים בעולם שבו כל אחד חושב שהוא אלוהים? באתיופיה לימדו אותנו שיש א-לוהים אחד, והוא לא היה אדם. א-לוהים דואג לכולם שיחיו באופן שונה, אבל שווה.

(קרח תשפ"ג)

הפוסט מי הם הפריבילגים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

קוֹנְסִילְיוּם היא הִתייעצות, בּעיקר של חֶבר רופאים, בּעִניַין החולֶה או של מִשפְּטָנים בּעִניין מסוּבּך- במצבים רפואיים מורכבים, או בעיה רפואית מתמשכת.

פרשת קרח סובבת סביב המרד שארגן קורח נגד ההנהגה של משה ואהרון. הפרשת פותחת במילים "ויקח קרח… ודתן ואבירם… ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים" (במדבר ט"ז, א'-ב'). התורה מספרת בפרוטרוט על מרד קרח ועדתו. במסורת היהודית נתפש המרד של קרח ועדתו נגד מנהיגותו של משה, כסמל האולטימטיבי של "מחלוקת שלא לשם שמיים" (אבות, פ"ה מ"ז). תחילת הפרשה כאמור בלשון יחיד, "ויקח קרח", ורק לאחר מכן נאמר שחברו אליו "דתן ואבירם, ואן בן פלת, ואנשים מבני ישראל". אומנם משה פונה "אל קרח ואל כל עדתו" (שם, ה'-'), אך בהמשך משה פונה אל קרח בפני עצמו (פס' ח'), ואל דתן ואבירם בנפרד. במשנת אבות אמרו, "מחלוקת קורח ועדתו" ולא אמרו מחלוקת "הלל ושמאי ועדתם", לפי שהם היו חטיבה אחת, ואילו בין "קורח" לבין "עדתו" היו מחלוקות. חז"ל מבחינים בין שתי סוגי מחלוקות, "…שהיא לשם שמיים… ושאינה לשם שמיים… איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמיים? זו מחלוקת שמאי והלל, ושאינה לשם שמיים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (אבות שם).

האם חז"ל רצו להרבות מחלוקות בישראל כשצידדו במחלוקת לשם שמיים? רבינו עובדיה מברטנורא בפירושו למשנה כותב, "…ואני שמעתי פירוש 'סופה' תכליתה המבוקש מעניינה. והמחלוקת שהיא לשם שמיים התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת…". על פי פירוש זה, מימוש ההבטחה היא דווקא כאשר ההכרעה תהיה לצד האמת, שזו מטרת אלו החולקים לשם שמיים. השאלה איננה מה אתם רוצים אלא מדוע אתם רוצים זאת. אתם יכולים להיות נורא צודקים בפלגנותכם הטהרנית. אם נתמקד רק במהות המחלוקת ולא במניע ליצירתה, אנחנו עלולים להתנגש באיזה פן סמוי של התוכנית, ואז – 'הלך עלינו'. האדמה פוערת את פיה ותמה המחלוקת.

על מחלוקת בית שמאי ובית הלל אמרו חכמים "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן". בבית מדרשם של בית הלל למדו את כל הדעות, ואף הקדימו ללמוד את דברי בית שמאי. העיקרון שהנחה את הלימוד שם היה ההכרה בכך שהתורה עמוקה ומורכבת עד כדי שאין אדם המסוגל לקלוט אותו בדייקנות. כל תלמיד חכם מביט על התורה מנקודת מבטו הייחודית ולכן הוא נוטה להדגיש היבטים מסוימים על חשבון האחרים. לכן ראו בבית הלל חשיבות לראות את הדברים גם מנקודת המבט של בית שמאי, לקלוט ממנה כמה שיותר, ואז לבסס את שיטתם. ומכיוון שנקודת מבטם של בית הלל הייתה רחבה יותר, זכו שנפסקה ההלכה כמותם (על פי המהר"ל, באר הגולה).

בהלכות שנקבעו לעניין פיקוח נפש בשבת וביום כיפור יש הלכות המבוססות על העיקרון שבנוגע לפיקוח נפש — תרי כמאה, דהיינו, המיעוט יכול לקבוע. על סמך סוגיות תלמודיות נפסק בשולחן ערוך, "כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה אע״פ שהוא על הבשר מבחוץ מחללין עליו את השבת ואם רופא אחד אומר צריך [לחלל עליו את השבת] ורופא אחר אומר אינו צריך, מחללין. ויש מי שאומר שאין צריך מומחה, דכל בני אדם חשובים מומחין קצת וספק נפשות להקל״ (או״ח, שכ"ח, י'). ובנוגע להאכלת חולה ביום כיפור נפסקה ההלכה: ״אם שניים אומרים צריך, אפילו מאה אומרים אינו צריך ואפילו החולה אומר עמהם שאינו צריך, מאכילים אותו, מאחר ששניים אומרים צריך״ (שם, תרי"ח, ד'). השאלות המתבקשות הן, 1. מה גישת ההלכה לעניין רוב דעות של רופאים, הגורסים שאין להסתכן, נגד דעת מיעוט של רופאים, הממליצים להסתכן ? 2. מהי גישת ההלכה כשהסיכון בטיפול רב יותר מסיכויי ההצלחה? במלים אחרות, מה גישת ההלכה כשבטיפול המוצע רוב המטופלים מתים, אולם מיעוט מהחולים מבריא לגמרי ?הצגת עמדת המשפט העברי לעניין ההלכה בנוגע לזהירות המחויבת במקרים כגון אלה, והצורך לקבל את דעתם של רוב הרופאים, אפילו במקרה של רוב מיוחס לפי הרב יעקב ריישר, אינה מדויקת. אף בנוגע לצורך לשקול את סיכויי ההצלחה לעומת סיכויי אי ההצלחה, ולהעדיף את הסיכוי הסביר יותר, יש להעיר, ששאלות אלה הן קשות וחכמי הלכה שונים נתנו להן פתרונות מגוונים.

בעל השבות יעקב, כותב בהקשר זה ״מכל מקום, אין לעשות הרופא כפשוטו כן, רק צריך להיות מתון מאד בדבר, לפקח עם רופאין מומחין שבעיר על פי רוב דיעות. דהיינו רובא דמינכר שהוא כפל, לפי שיש לחוש לקלי דעת״ (ח"ג סי' ע"ה). השבות יעקc, מחייב רוב של שני שלישים. למרות הגישה המחמירה העולה מתשובת בעל השבות יעקב. שורה ארוכה של פוסקים ומשיבים אימצו את הגישה שמכריעים שגם דעת מיעוט יכולה לקבוע (הרב איסר יהודה אונטרמן, ״בעית השתלת לב מנקודת הלכה״, נועם (ירושלים, תשל״ט, י"ג, עמ׳ א').

(קורח תשפ"ג)

הפוסט קוֹנְסִילְיוּם ופיקוח נפש הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כל אדם נושא באחריות לגבי חייו שלו, ולא תמיד יהיה עליו לשלם על מחדלים ועוולות שעושה הציבור שאליו הוא משתייך

רגעי משבר קשים ודרמטיים עוברים על העם הצעיר במדבר. מחלוקת נוקבת מאיימת לפורר אותו, וקולות ערעור על מנהיגותו וסמכותו של משה רבנו מהדהדים במחנה.

קורח, דתן ואבירם, אוספים סביבם חבורת אנשים אינטרסנטים, נרגנים, כפויי טובה, וסכסכנים, ואלו מובילים קו לוחמני של אי קבלת סמכות ומרות, ערעור על המנהיגות, ויצירת דמורליזציה ואווירה של סכסוך, מחלוקת ופירוד.

תגובתו של ה' קשה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע".

תשובתם של משה ואהרון לה' על רצונו לכלות את העם, מעלה נקודה מוסרית תקדימית, עקרונית מהותית ומשמעותית- נקודת הערבות ההדדית והיחס בין הפרט לכלל.

הם אומרים לה': "וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף ?"

נכון שיש כאן מספר אנשים המובילים את המרידה החמורה, אבל שאר האנשים לא אשמים, ולכן הם לא צריכים לשאת בעונש בגלל התנהגותם הרעה של בודדים.

זו טענה מוסרית עקרונית. קדם למשה בטענה דומה אברהם אבינו. כאשר ה' רואה את התנהגותם המושחתת של אנשי סדום ועמורה, הוא רוצה לפגוע בהם: "וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה".

תגובתו של אברהם ואמירתו העקרונית והמוסרית כלפי ה' דומה לתגובתם של משה ואהרון בפרשתנו: "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?".

שני צדדים למטבע. מצד אחד- כל ישראל ערבים זה לזה וכולם קשורים זה בזה, ולכן מכיוון שהפרט כלול וקשור עם הכלל, ברגע שחלקים מהכלל טועים וחוטאים, גם הפרט משלם את המחיר, למרות שבאופן אישי הוא לא עשה רע. השתייכותו לכלל הופכת אותו להיות חלק מ'העונש הקבוצתי'.

מצד שני, טוענים אברהם משה ואהרון כלפי הקב"ה טענה עקרונית- את הדין יש למצות רק עם אלו שחטאו. אי אפשר להכליל, ואי אפשר לחייב מי שלא נושא באחריות. לכן, מי שחטא ישלם את המחיר בדין, אולם, כל מי שידו לא הייתה במעל, יהיה זה לא הוגן ולא מוסרי להענישו ולדרוש ממנו לשלם מחיר על דבר שלא עשה. השתייכות הפרטים לכלל פעמים שיש חיוב, שהרי יש בה השתייכות, ותחושת ערבות הדדית ורשת חברתית תומכת, אך יש בה גם חיסרון שפעמים הפרט משלם את מחיר ההשתייכות גם אם באופן אישי הוא לא היה שותף לחטא.

את עניין מערכת היחסים העקרונית והמוסרית בין הפרט לכלל מחדדים אברהם משה ואהרון מול ה', ולא נמנעים מלנקוט בקו מוסרי הטוען שאם איש אחד חוטא, הכלל לא צריך לשלם את המחיר. אכן, לאחר דברי משה ואהרון, ה' ממקד את העונש רק בקורח ועדתו שהובילו את המחלוקת, ולא פוגע באלו שלא היו קשורים לעניין.

יחסי הפרט והכלל בכל חברה ובמסגרת שלטונית מצריכים רגישות והבנה משני הצדדים. מצד אחד השתייכות, שותפות והזדהות של הפרט עם הכלל, ומצד שני הבנה שהכללה היא דבר לא נכון. כל אדם הוא אדם כפרט, הנושא באחריות לגבי חייו שלו, ולא תמיד יהיה עליו לשלם על מחדלים ועוולות שעושה הציבור שאליו הוא משתייך.

(קרח תשפ"ג)

הפוסט אנחנו צריכים להיענש בגלל אנשים אחרים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"'ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים (נשיאי עדה קרואי מועד אנשי שם)' – מיוחדים שבעדה, קראי מועד – שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, אנשי שם – שהיה להם שם בכל העולם" (סנהדרין קי ע"א).

כבר התורה מדגישה שהחולקים על משה ועל אהרן לא היו אנשים פשוטים, אלא דווקא המכובדים והחשובים שבהם. חז"ל מדגישים את הדברים אף יותר – מדובר באנשים מיוחדים, כאלה שבקיאים אף בנושאים המסובכים של עיבור השנים וקביעת החודשים, והם אף מפורסמים וידועים בכל העולם.
מה, אם כן, מביא אנשים חכמים כל כך, מכובדים ובעלי מעמד למחלוקת כזו? וכי חסר להם משהו?
אם נרצה לומר שמדובר בתאוות בצע, הרי שבא המדרש (שם) ומלמד אותנו על עושרו של קרח:

"(קהלת ה') עשר שמור לבעליו לרעתו, אמר ריש לקיש: זה עושרו של קרח. (דברים י"א) 'ואת כל היקום אשר ברגליהם', אמר רבי אלעזר: זה ממונו של אדם, שמעמידו על רגליו. ואמר רבי לוי: משוי שלש מאות פרדות לבנות היו מפתחות של בית גנזיו של קרח, וכולהו אקלידי וקילפי דגילדא (וכולם עשויים מעור)…".

קרח הוא עשיר, כל כך עשיר שטבע בלשוננו את הביטוי "עשיר כקרח". מה, אם כן, רוצה קרח? מה רוצים שאר החכמים והמכובדים? הרי כסף, מעמד ושררה יש להם כבר.

אולי ניתן למצוא את התשובה בדברי המדרש (שם) על מחאת המאורות: "אמר רבא: מאי דכתיב (חבקוק ג') 'שמש ירח עמד זבלה לאור חציך יהלכו', מלמד שעלו שמש וירח לזבול, אמרו לפניו: רבונו של עולם: אם אתה עושה דין לבן עמרם – נצא, ואם לאו – לא נצא. עד שזרק בהם חצים, אמר להן: בכבודי – לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם! והאידנא לא נפקי עד דמחו להו. (ועכשיו לא יוצאים עד שמכים בהם)".

השמש והירח לא מוכנים להאיר עד שלא תהיה תגובה הולמת על הפגיעה בכבודו של משה. הקב"ה גוער בהם שעל הפגיעה בכבוד משה – הם מוחים, אבל כאשר אחרים (עפ"י רש"י שם) משתחווים לשמש והירח עצמם – הם אינם מוחים.

גם השמש והירח, שבוודאי יש להם מעמד מרשים משל עצמם והם מאירים לעולם כולו, שותקים לנוכח הפיתוי לקבל את הכבוד שמקבל מי שניצב בראש ההיררכיה. מסתבר, שכל הכוח והכבוד שבעולם, אינם מספיקים אל מול הפיתוי להיות סמכות בלעדית שאין עוד מעליה. הדבר הוא כל-כך חלק מן הטבע, האנושי והפיזי כאחד, עד שבשביל להיפרע מקרח – צריכה להיות בריאה חדשה ומיוחדת "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה…".

(קרח תשפ"ג)

הפוסט הקנאה, התאווה והכבוד – פיתוי שקשה לעמוד מולו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בשעה שגלי השנאה שוטפים את הרחובות נוכל לחדש את החוזה החברתי רק באמצעות מפגשים ושיח משותף

לאחר שהאדמה בלעה את קרח ועדתו על רקע המחלוקת הקשה ששררה בעם, ולמרות שהוכח בעליל שקרח ואנשיו העלילו על משה ואהרון תלונות שווא, יצא העם בהאשמה נוראית כלפי משה ואהרון וכך אמרו להם: "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'".

מיד לאחר מכן פרצה מגיפה והרגה ארבע עשרה אלף ושבע מאות איש.

מדוע העם האשים את משה ואהרון בהריגת העם? הרי האדמה פצתה את פיה ובלעה את קרח ועדתו וכי אין זו ראיה מוכחת, שתומכת בעמדתם של משה ואהרון?

דומה, שהעם לא הבין את טיב ההכרעה האלוקית במותם של מאתיים וחמישים האיש. ראשית, הם חשדו שיש כאן תרגיל, שמשה ואהרון בחרו באות "הקטורת" מתוך הבנה שזה מה שיגרום להריגתם של קרח ועדתו.

וכפי שמסביר 'בכור שור': "שאמרתם להביא קטורת, הלא ראיתם נדב ואביהו שהביאו קטורת ומתו, למה צויתם אותם לעשות כמו כן? אלא שמדעת המיתם, כי ידעתם כי הקטורת סם המוות, והם סמכו על דבריכם, ועשו מצוותכם ומתו".

זאת ועוד, העם חשב שקרח ועדתו נענשו בגלל ההסתה כנגד אהרון ומשה. מכאן שהביקורת של העם היתה על כך שמשה ואהרון היו צריכים למחול על  כבודם, ולמנוע את האסון, שהתרחש בעטיה של המחלוקת.

וכפי שכותב הרש"ר הירש: "הם סברו, כנראה, שה' בחר באהרן כדי לתת על ידי כך הצטיינות אישית למשה אחיו; ומאתיים וחמישים האיש נענשו משום שפגעו פגיעה אישית במשה ובאהרן; ואילו מחלו אלה על עלבונם, היו יכולים – וחייבים – למנוע את אובדנם של אבות משפחה כה רבים".

לכן, לאחר שהקב"ה הביא מגיפה על העם, אהרון באומץ לב מיוחד רץ פנימה על מנת לעצור את המגיפה. זו היתה עדות נאמנה שכוונותיהם של משה ואהרון היו טהורות. בשלב זה העם הכיר בבחירתו של  אהרון. בכל זאת,  מצווה הקב"ה את משה ואהרון להעמיד שנים עשר מטות שייצגו את שנים עשר שבטי ישראל, על מנת לקבל סימן נוסף לבחירתו של אהרון. המטה אשר יהיה עטור בפרחים וציץ ופרי, יהיה סימן לאדם הנבחר. מדוע, אם כן, היה צורך בסימן נוסף?

דומה, שאמנם צדקתם של משה ואהרון הוכחה ברבים, אבל זה היה כרוך בהריגת החוטאים ובהתרחקות המנהיגים מהעם: "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת", ובהמשך:" הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת". האירועים יצרו מרחק בין העם למנהיגיו, וגם תסכול  גדול. לא היה ניתן לבנות חברה מתוקנת ממטות שרופים.

בשעה של כעס ותסכול יש צורך בבנייה של אמון מחדש.  פריחתו של מטה אהרון סימלה תחילתו של תהליך ארוך ומשמעותי, שבכוחו היה ניתן לייצר רוח חדשה.

נקודה זו חשובה גם לתקופתנו. החברה הישראלית מצויה במחלוקת נוראית וקיטוב חברתי קשה. בשעה שגלי השנאה שוטפים את הרחובות נוכל לחדש את החוזה החברתי רק באמצעות מפגשים ושיח משותף. מחלוקת שיש בה שיח רעיל היא הרסנית וכדי לשנות את האווירה, יש צורך בבניית אמון מחדש משני הצדדים. יש צורך ביצירת תשתית נוחה לשיח טוב כזה, שמבין את הכאב של הצד השני. רק באמצעות תהליכים ארוכי טווח ניתן לעצב מציאות חדשה.

(קורח תשפ"ג)

הפוסט הצורך בבניית אמון מחדש – גם היום הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כיצד ניתן לעודד תרבות של מחלוקת תוך שדואגים שתהיה לשם שמיים?

מחלוקתו של קורח מוזכרת בפרק ה' במסכת אבות: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קורח וכל עדתו" (אבות, פרק ה', משנה י"ז).

המחלוקת בין הלל ושמאי (ולאחר מכן- בית הלל ובית שמאי) לא הייתה מחלוקת פשוטה, היא התפרסה על פני דיונים הלכתיים נוקבים וארוכים עם דעות שונות ומנוגדות. יחד עם זאת, לשני הצדדים בדיון הייתה מטרה אחת- "לשם שמיים" ולכן סופה של המחלקות להתקיים, להגיע להכרעה בהסכמה ובשלום. המשנה בעצם מדגישה לנו שדרישתו של קורח "מדוע תתנשאו על קהל ה'" לא הייתה לשם שמיים ועל כן אין דרכה להיפתר בדרכי שלום ואין ברירה, האדמה פוצה את פיה.

המשנה מדגישה לנו עוד דבר- המחלוקת הראשונה היא של הלל ושמאי, שני הצדדים לוקחים אחריות על הדיון ועל תוצאותיו. המחלוקת השנייה הייתה של קורח ועדתו, לא של קורח ומשה. בזמן שקורח היה עסוק באינטרסים אישיים, אהרון ומשה כלל לא היו צד בדיון, לא דיברו את השפה הזאת.

כיצד ניתן לעודד תרבות של מחלוקת תוך שדואגים שתהיה לשם שמיים?

בפרשה הקודמת בסמיכות לפרשיית המרגלית מופיעה פרשיית ציצית שמטרתה- "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם". הפרשנים לומדים מכך שהציצית תזכיר לנו את המצוות כך שלא נגיע לעמדה הנפשית של המרגלים. אם נעשה מהלך פרשני דומה בפרשיית קורח ועדתו, נוכל לראות כי התורה מעניקה לנו תזכורת על תפקידם של הכהנים והלווים ומוסיפה את מצוות פטר רחם.

למעשה, המסר שניתן לעם לאחר המחלוקת עם קורח הוא שכל בכור בהמה טמאה או טהורה וכן הבן הבכור במשפחה שייכים למקדש. הצורך לבוא למקדש להקרבת קורבן או לקיום הפדיון, בא להזכיר למשפחה ולכוהנים, ששבט לוי אינם מורמים מעם אלא משרתי ציבור, שעושים את עבודת הקודש בשם כלל ישראל. כפי שהציצית מזכירה לנו את השגחתו של הקב"ה ע"י קיום המצוות כך גם פטר רחם מזכיר לנו את מעמדם של הכוהנים באמצעות ההגעה למקדש לקרבן או לפדיון.

כאשר רוצים לחנך לתרבות ארגונית המעודדת מחלוקת לשם שמיים, יש לקבוע נורמות ברורות ויציבות המזכירות עבור מה אנחנו מתווכחים, איך הדיון צריך להתקיים ומהן הנחות היסוד עליהן מושתתת המחלוקת. רק כשרואים ששני הצדדים שותפים להנחות היסוד, ניתן להפיק ערך מהמחלוקת, אחרת כדאי לקטוע אותה כמו את מחלוקתו של קורח.

(קורח תשפ"ג)

הפוסט איך דואגים שהמחלוקות בארגון – יהיו ל'שם שמיים'? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

השולחן ערוך פסק, שאם הזמן קצר ויש חשש שיעבור זמן המנחה – יש להתפלל חזרת הש"ץ בנוסח מקוצר

בפרשת השבוע מספרת התורה על חטא קרח ועדתו, ועל בקשת ה' ממשה ואהרון להבדל מתוך העדה. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע". מהמילה "מתוך" לומדת הגמרא במסכת ברכות (כא ע"ב), שכל דבר שבקדושה ייעשה בלא פחות מעשרה אנשים. בעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה, כמה צריך להיות מספר המתפללים שסיימו תפילת שמונה עשרה בלחש, כדי שהחזן יוכל להתחיל חזרת הש"ץ.

המתנה בחזרת הש"ץ

בעקבות סתירה בשולחן ערוך, דנו האחרונים האם החזן יכול להתחיל את חזרת הש"ץ, כאשר אין מניין אנשים שסיימו להתפלל:

מצד אחד, בעקבות דברי הרא"ש בתשובה (ד, יט) פסק השולחן ערוך (קכד, ד), שבמהלך חזרת הש"ץ על הקהל לשתוק, להאזין לברכות ולענות אמן, ואם אין תשעה אנשים שמקשיבים לברכות "קרובים להיות ברכותיו (של הש"ץ) לבטלה". בפשטות עולה, שעל מנת להתחיל את חזרת הש"ץ יש צורך בתשעה אנשים שיענו לברכות החזן.

מצד שני, בעקבות דברי המהר"ם (מובא בהגהות מיימוניות תפילה ח, ט) פסק השולחן ערוך (נה, ו), שגם אם יש אחד מהעשרה שעדיין מתפלל או אפילו ישן, אפשר להתחיל חזרת הש"ץ, ומוכח שלא צריך תשעה שיענו בחזרת הש"ץ (ועל אף שהט"ז החמיר, החמיר רק בצירוף אדם ישן).

יישוב הסתירה

נחלקו האחרונים ביישוב הסתירה:

א. שולחן ערוך הרב (נה, ד) והבן איש חי (ויחי) כתבו, שיש לחלק בין קדיש לבין חזרת הש"ץ. כאשר השולחן ערוך הקל באדם המתפלל הוא דיבר על אמירת קדיש (ולכן הלכה זו כתובה בסימן נה העוסק בדיני קדיש). לעומת זאת, תשובת הרא"ש המחייבת שכל המתפללים יקשיבו, עוסקת בדיני חזרת הש"ץ (ולכן הלכה זו כתובה בסימן קכד העוסק בדיני חזרת הש"ץ). נמצא שלשיטתם, צריך שיהיו תשעה מתפללים שסיימו להתפלל, כדי שיהיה ניתן להתחיל חזרת הש"ץ.

ב. הציץ אליעזר (יב, ט) והילקוט יוסף (הערות סי' קכד) חלקו על החילוק שעשו האחרונים הנ"ל וכתבו, שמדברי הבית יוסף משמע שאין חילוק בין קדיש לקדושה, ואם בסימן נה פסק השולחן ערוך שאפילו אם אחד מהנוכחים עדיין מתפלל אפשר לומר קדיש, הוא הדין בחזרת הש"ץ, וכשאחד מהנוכחים עדיין מתפלל אפשר להתחיל את חזרת הש"ץ.

אם כך, כיצד יישבו את דברי השולחן ערוך שהביא את דברי הרא"ש, שכל התשעה צריכים להקשיב לדברי הש"ץ ולענות 'אמן'? הם כתבו שיש לדייק בדברי השולחן ערוך, שלא כתב שהמתפלל חזרת הש"ץ ללא תשעה העונים, ברכתו לבטלה, אלא "שקרובים ברכותיו לבטלה", משמע שמעיקר הדין אין בכך בעיה, אלא שראוי שתשעה יענו לחזרת הש"ץ.

עם זאת, ולמרות שמעיקר הדין גם אם אחד מהמתפללים עדיין מתפלל אפשר להתחיל חזרת הש"ץ, הוסיפו בעקבות השולחן ערוך (נה, ז), שכדאי לחכות למתפלל הנוסף כדי לזכות גם אותו לענות לקדושה (במקום שאין בכך טורח רב).

ג. המגן אברהם (נה, א) בדעה שלישית והמקילה ביותר לא הבין את השולחן ערוך כדעת הציץ אליעזר, אלא כדעת שולחן ערוך הרב (שצריך תשעה אנשים כדי להתחיל את חזרת הש"ץ), אך למעשה פסק שמספיק לחכות לששה אנשים כדי להתחיל חזרת הש"ץ. בטעם הדבר הביא את המהרי"ל שכתב, שמתוך כך שהרבה אנשים מדברים בחזרת הש"ץ מוכח שלא צריך תשעה עונים.

חזרת הש"ץ קצרה

לעיתים יש חשש שלא כל הנמצאים במניין יענו על ברכות החזן, במקרים כאלה על החזן להתנות שאם אין מספיק עונים אז תפילתו תהיה תפילת נדבה. אפשרות נוספת לפתור את הבעיה היא, להתפלל תפילה קצרה. השולחן ערוך (רלב, א) פסק, שאם הזמן קצר ויש חשש שיעבור זמן המנחה – יש להתפלל חזרת הש"ץ בנוסח מקוצר.

גם במקום שיש חשש שלא מספיק אנשים יענו על החזרה נחשב המקרה כשעת הדחק, ומותר לומר את חזרת הש"ץ בנוסח מקוצר (אם כי לדעת הקבלה אין לעשות כך). במקרה זה יש שסוברים שיש להתפלל עם החזן בלחש עד קדושה (רמ"א, כף החיים) ולהמשיך לאחר קדושה בתפילה, ויש שסוברים שיש לשתוק עד שיגיע החזן לקדושה, ולאחר קדושה להתחיל את התפילה.

Yigalgross6@gmail.com

(קורח תשפ"ג)

הפוסט כמה מתפללים צריך כדי להתחיל חזרת הש"ץ? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"פרשה זו יפה נדרשת" בכל בית ובכל בית כנסת, במיוחד בימים של סערות חקיקה כשבכל מוצ"ש מפגינים בשקיקה. שני הצדדים בוודאי רוצים שלום בליבם, אבל מחזיקים חזק במחלוקתם. אלו ואלו ייטלו מפרשתנו מחתות מלאות קטורת – רעיונות וחידושים מלוא קולמוס, המחזקים עמדתם בזה הפולמוס.

התומכים בקואליציה מה הם אומרים? בא וראה כיצד כאז כן עתה, עדת החולקים לא מקבלת את הבחירה בנבחרים, ולהפסיד בכבוד אין הם יודעים. כאז כן עתה, החולקים מחפשים תואנות, טענות ומענות מלבם הם בודים, וגם כשהם אומרים אמת, אינם אלא בדאים (ב"ב עד, א). כמו במחלוקת קורח גם כיום אין החולקים מאוחדים, אלא הם בעלי אינטרסים שונים. זו הרי הסיבה לכך שנאמר "ויקח" בלשון יחיד על אף שהיו רבים, שכן כל אחד רצה לקדם את עצמו, ואף ביניהם לא יכלו להגיע להסכמות. המחלוקות הפנימיות שבקרב עדת החולקים מלמדות על אופיים ועל התנהלותם האינטרסנטית, ועל כן דיברו חכמינו על "מחלוקת קורח וכל עדתו" שאינה לשם שמים, ולא על מחלוקת קורח ומשה (אבות ה, יז). פרקי האבות ביקשו לרמוז לבנים שאם יש מחלוקת בתוך עדת החולקים, אות היא לעולמי עד שהם לא מונעים רק ממניעים ערכיים, אלא דווקא ממניעים זרים.

יוסיפו עוד המצדדים בנבחרים, ויזכירו את המעשה באלמנה ובשתי בנותיה היתומות, וכיצד החולקים הלעיזו על משה ואהרן שהם הטילו עליהן עול כלכלי, ולקחו מהן מיסים גבוהים: לקט, שכחה ופאה, תרומות ומעשרות, ראשית הגז ובכורות, עד שלא היה בהן כוח עוד לחיות, בשל יוקר המחיה והיעדר צדק חברתי, ופגיעה במעמד הביניים שלא לשם שמים (מדרש שוח"ט, א).

והמצדדים באופוזיציה מה הם אומרים? צאו וראו שטענות קורח ועדתו נכונות ונכוחות, בערכי מוסר הן טעונות, ובדאגה לאיכות השלטונות. הן באות למנוע ריכוז הכוח בידי מנהיגות מצומצמת, כי סמכות בלתי מוגבלת הינה מאוד מסוכנת. חטאם של אנשי קורח היה שהם מרדו בגדולי העולם, ועל משה ואהרן יצא קצפם. מנהיגים אלה הצדק והיושר היו נר לרגלם, ואמת והשלום מושא אהבתם. אילו מנהיגים מן השורה היו עומדים מולם, כאלה שנבחרו בידי העם ולא מונו על ידי בורא עולם, בעלי חולשות וחסרונות כדרך בשר ודם, כי אז קורח ועדתו לא היו יורדים שאולה חיים, אלא מעלה מעלה היו עולים.

בוא וראה, יאמרו אנשי מחנה זה, את יושרו וגדולתו של רבנו משה, שלא נשא חמור אחד מהם ולא הרע למי מהם, וכיצד תדמיון ואליו ישווה ראש ממשלתנו שאיננו כזה?! עדת קורח קראו "למה תתנשאו" לעניו מכל אדם ולכהן הגדול, האם אפשר לדמות לו את נשואי מחאתנו המתנשאים מעל הכול?!

יוסיפו עוד אנשי מחנה זה ויאמרו: עדת קורח חטאו שכן על משה ואהרן הם נקהלו (טז, ג). לא צדק ויושר עניינו אותם, והם לא התמקדו בעניין אלא באדם. לא כן אנו שלהגן על מערכת המשפט יצאנו, לשמור על הדמוקרטיה, נשמת אפינו, שבלעדיה תתערער לחלוטין החברה במדינתנו.

והמתבונן מן הצד, החכם והתם, מה הוא אומר? הייתכן שעל כל אלה אי אפשר להקשיב ולדבר, האמנם אין דרך לגשר ולהתפשר? נזכר אותו חכם במעשה ברבי שלמה זלמן הכהן קוק ז"ל, אביו של מרן הראי"ה זצ"ל, כיצד הגיע לקהילה בה התגלעה מחלוקת גדולה, בין גבאי בית הכנסת והמתפללים. דרש לפניהם ושאל: מדוע גמל מטה אהרן דווקא שקדים? אף הוא ענה והסביר שיש שני סוגי שקדים: האחד מתוק בתחילתו ומר בסופו, והאחר מר בתחילתו ומתוק בסופו (מעשרות פרק א). הראשון רומז למחלוקת, שמתוקה היא בראשיתה לכל החולקים ומתענגים בה. הם מתאחדים, מתחזקים, מתנצחים ומרגישים טוב עם עצמם, אולם מרה תהיי אחריתה. הסוג השני מסמל את השלום, מר הוא בראשיתו ותובע ויתורים קשים, אבל סופו טוב ומתוק, מביא אורה ושמחה לחברה כולה. דברי הרש"ז קוק נכנסו ללב שומעיו ועלה בידו להשכין שלום במעונם.

על כן דברינו יהיו נא לתזכורת, שעדיף שלום קר על כל מריבה ומחלוקת. טובה פשרה מרה מכל ניצחון מתוק, כי במחלוקת של זמננו כולם מפסידים, והיא מאיימת להוריד שאולה את כולנו חיים.

יזכרו אף קוראינו שכדי לעשות שלום עלינו, יש לפסוע לאחור שלוש פסיעות קטנות, כי אין שלום בלי נסיגות ופשרות כואבות. וכך עקב בצד אגודל יעשו שלום עלינו ועל כל ישראל ובעולם בכלל.

(קורח תשפ"ג)

הפוסט קורח תשפ"ג והמחלוקות של עכשיו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חז"ל ראו באש המחלוקת את השבר הגדול ביותר שיכול להיות בעם ישראל

"כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ" [אבות  ה' יז].

יש לשים לב כי המשנה מדייקת 'הלל ושמאי' ולא כותבת בית הלל ובית שמאי. וכל כך למה? משום שהמצב בין בית הלל ובית שמאי התנהל לפעמים אחרת. כך מובא בירושלמי [שבת ג'] "תנא ר' יהושע אונייא: תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל. תני, ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים" ועל כך נאמר במקום אחר כי יום זה היה קשה לישראל כיום בו נעשה חטא העגל.

חז"ל ראו באש המחלוקת את השבר הגדול ביותר שיכול להיות בעם ישראל. נכון הוא הדבר שבית המדרש הוא המקום שבו מתנצחים תלמידי חכמים זה עם זה על מנת להבין פשט במשנה או בגמרא. אבל אותו בית מדרש שמקדש את המחלוקת המחדדת את המחשבה, שולל שלילה מוחלטת את המחלוקת שאין לה גבולות, כמו זו של קורח ועדתו. במחלוקת שלא לשם שמיים נזרעים זרעי הפורענות המובילים חלילה לחורבן.

הרמב"ן בתחילת פרשת וישלח כורך את חורבן בית המקדש השני בריב האחים החשמונאים: "אמר לו הקב"ה, לדרכו היה [עשיו] מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב. ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום. כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים. ומהם שבאו ברומה, והיא הייתה סיבת נפילתם בידם".

כוונתו של הרמב"ן לריב האחים הורקנוס ואריסטובולוס, בניהם של ינאי המלך ואשתו שלומית אלכסנדרה, הלא היא שלומציון המלכה. היא זכתה לשם זה כיוון שבימיה הקצרים כמלכה [76 – 67 לפה"ס] היה שלום בארץ. שלומציון השכילה לחלק את תפקידי השלטון בין שני בניה. הורקנוס, שהיה מקורב לפרושים [= קבוצת רוב העם שהאמינה בתורה שבעל פה ובהלכה] מונה לכוהן הגדול, ואילו אריסטובולוס, שהיה מקורב לצדוקים [= קבוצת כהנים מיוחסת שלא האמינה בתורה שבעל-פה] היה מפקד הצבא. כשנפטרה שלומציון, החל הריב הגדול בין השניים.

אריסטובולוס הצעיר היה משוכנע כי רק הוא ראוי למלוך. הוא גייס לצידו צבא שכירים גדול והכריז על עצמו כמלך. הורקנוס לא ויתר ועשה קואליציה עם אנטיפטר האדומי ועם חרתת מלך הנבטים. צבא הורקנוס כבש חלקים נכבדים מהארץ וערך מצור על ירושלים, שם התבצר אריסטובולוס. בצר לו, פנה אריסטובולוס למצביא הרומאי סקאורוס. הלה נשלח ע"י מפקדו פומפיוס לכבוש את דמשק. שני האחים החשמונאים שלחו שוחד לסקאורוס על מנת שיפסוק לטובתם. סקאורוס פסק לטובת אריסטובולוס והורה לחרתת לסגת. חרתת ציית כיוון שלא רצה מלחמה נגד הכוח העולה של רומי. הורקנוס לא ויתר. הוא חיכה עד שפומפיוס עצמו הגיע לאזור ופנה אליו. אריסטובולוס עשה כמוהו. פומפיוס זימן אליו את שני הצדדים וגם את מי שכינה 'נציגי העם'.

כ- 100 שנים בלבד חלפו מאז החלו החשמונאים הראשונים את מלחמת העצמאות היהודית, והנה צאצאיהם מסרו במו ידיהם את השלטון לידי הרומאים.

פומפיוס פסק לטובת הורקנוס מתוך הערכה שהוא חלש יותר ולא ימרוד ברומי. אריסטובולוס התנגד לפסיקה ופומפיוס כבש את ירושלים, תוך שהוא עצמו נכנס אל קודש הקודשים ועורר רוגז גדול בעם. במהלך הכיבוש נהרגו כוהנים רבים.

פומפיוס נהג לפי השיטה הרומאית הקלאסית – 'הפרד ומשול'. הוא מינה את הורקנוס לכוהן גדול ונשיא, אך לא למלך. פומפיוס חילק בין הגליל ליהודה וניתק את הרצף הטריטוריאלי ביניהם. הוא צמצם את שטח מדינת יהודה והחזירה לימים שלפני העצמאות. מדינת יהודה הפכה למעשה לפרובינקיה [מדינת חסות] רומית. ערים רבות נלקחו מיהודה וסופחו לפרובינקיה הסורית.

מאז אותו הריב לא שמטו הרומאים את השלטון ביהודה, למעט תקופה קצרה של המרד הגדול. בסופו של מרד זה נחרב בית מקדשנו והחלה הגלות הארוכה עד לימינו אלה.

ריב האחים הנורא בימים ההם נתפס בעיני חז"ל לאורך הדורות כסמל שלילי לאובדן עצמאות ישראל כתוצאה מקנאה וממאבקים על כבוד מדומה. ריב זה, בדומה למחלוקת קורח, מכונה בפיהם 'מחלוקת שלא לשם שמיים'.

Yaakovspok1@gmail.com

(קרח תשפ"ג)

הפוסט ריב אחים לעולם לא הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.