שימו לב למה אתם מצטרפים

היום, כשמכל עבר מנסים למשוך אותנו להצטרף לקבוצות, השפעות, הפגנות – כולן יפות ונכונות וצודקות, המילים "כל עדתו" יכולות להיות תזכורת עבורנו לשים לב למה אנחנו מצטרפים

קורח נזכר לדורות בשני הקשרים – "עשיר כקורח" הפך מטבע לשון (עד שהגיע וורן באפט) וכבעל המחלוקת הכבירה מכולם כסמל לדורות לכוחה ההרסני של מחלוקת.

אני תמיד מזכירה לעצמי שמה שקרה בסיפורי התורה היה הפעם הראשונה שדבר כזה התרחש בעולם. הפעם הראשונה שטבעה את הסמל.

כשקין הרג את הבל זה היה הרצח הראשון בעולם. המדרש מספר שהוא אפילו לא ידע מאיפה הנשמה יוצאת. כשחווה התפתתה לנחש זו פעם ראשונה שמישהי עמדה מול פיתוי, היא לא הכירה את המילה הזאת ולרגש שעלה בה לא היה שם, היא לא ידעה להסיט את הרגש ובוודאי לא ידעה את ההשלכות.

כל מעשה שמופיע בתורה הוא ראשון מסוגו ולא רק זאת אלא יותר מכך – המעשה הזה יתווה את הדרך הלאה. בנות צלפחד, לדוגמא, יצאו מסיפורן הפרטי והפכו לתקדים.

אולי אפשר להסתכל מזווית מסוימת ככה גם על סיפור קורח. לא בטוח שהמחלוקת שלו היא רק סיפור של מרפקים, קורח היה מספיק צדיק בתחילת המעשה בשביל שאיש כמוהו לא יפעל רק מאגו. אולי היה לו רצון להביא צדק לכל העם, ליצור מציאות שבעיניו מתוקנת יותר בצורה שבה מתנהלים מינויים.

זה יכול להיות מבלבל ביותר. מישהו שמציג תכנית טובה, שנראית צודקת ונכונה וחברתית ומקדמת אג'נדות צודקות, אבל בפנים בפנים, במקום שרק ה' יכול לראות ללבב, הגרעין ממנו צומח האילן המפואר הזה הוא מקום שאינו לשם שמים.

בתוך הדיבור על קורח אני לא שוכחת "וכל עדתו". תנועות מהפכניות אי אפשר לעשות לבד. המשוגע, הנביא, או להבדיל – הווכחן הסדרתי, לא יכול להזיז כלום אם אין לו הסכמה רחבה, אם אין איתו מסה קריטית של מצטרפים.

היום, למשל, כשמכל עבר מנסים למשוך אותנו להצטרף לקבוצות, השפעות, הפגנות – כולן יפות ונכונות וצודקות, המילים "כל עדתו" יכולות להיות תזכורת עבורנו לשים לב למה אנחנו מצטרפים, אם אנחנו לא היוזמים, במה אנחנו תומכים. לפעמים התמיכה היא אקטיבית, לפעמים פאסיבית ולפעמים במניפולציה של מארגנים לא ידעתי שתמכתי במשהו.

אני חושבת על הנשים שנעדרות מגוף הסיפור אבל נמצאות במרכז הסיפור במדרש. אשתו של קורח ואשתו של און בן פלת. סביר להניח שהן הכירו היטב אחת את השניה. הן תלו כביסה מתחת לאותה שמש מדברית, כינסו את הילדים לאוהלים כשירדה השמש והיה להן קשר קרוב והשפעה על בעליהן. ובכל זאת, כנראה שהאופי השונה שלהן, החשיבה הרחבה, הביאו אותן להתנהג הפוך זו מזו.

כשקורח קפץ הביתה לקחת את הטלית שלו בשביל להציגה בטיעון למשה רבינו, הוא התייעץ עם אשתו. '"וַיִּקַּח קֹרַח' לקח טליתו והלך ליטול עצה מאשתו" (במדבר רבה).

והיא, ממשיל אותה המדרש לזרש בשעתה, שייעצה להמן עצה רעה.

און בן פלת גם הוא חזר הביתה ואשתו אמרה לו: "עזוב, זה מתדרדר, המחלוקת הזאת. אני רואה את האוירה. זה לא שתרוויח מזה אתה משהו. אם משה הרב, אתה תלמיד, ואם קרח הרב, אתה התלמיד".

והוא אמר: "אבל כבר אמרתי לקורח שאני איתו, מה אעשה? הרי הייתי בעצה עם קרח ונשבעתי לו אמונים".

"לא נורא", אמרה לו אשתו, "נעשה ערב שקט בבית, רק אתה ואני".

אפשר להתחרט על הצטרפות, לשיחה שמתגלגלת לכיוון של לשון הרע, לקבוצת וואטסאפ שתופסת כיוון שלא מריח טוב, לתנועה שנראית לנו פתאום קצת מוגזמת, למנהיג שפתאום רואים את חוסר הטוהר מאחורי כל הטיעונים הצודקים והיפים.

(קורח תשפ"ג)