הקנאה, התאווה והכבוד – פיתוי שקשה לעמוד מולו

"'ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים (נשיאי עדה קרואי מועד אנשי שם)' – מיוחדים שבעדה, קראי מועד – שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, אנשי שם – שהיה להם שם בכל העולם" (סנהדרין קי ע"א).

כבר התורה מדגישה שהחולקים על משה ועל אהרן לא היו אנשים פשוטים, אלא דווקא המכובדים והחשובים שבהם. חז"ל מדגישים את הדברים אף יותר – מדובר באנשים מיוחדים, כאלה שבקיאים אף בנושאים המסובכים של עיבור השנים וקביעת החודשים, והם אף מפורסמים וידועים בכל העולם.
מה, אם כן, מביא אנשים חכמים כל כך, מכובדים ובעלי מעמד למחלוקת כזו? וכי חסר להם משהו?
אם נרצה לומר שמדובר בתאוות בצע, הרי שבא המדרש (שם) ומלמד אותנו על עושרו של קרח:

"(קהלת ה') עשר שמור לבעליו לרעתו, אמר ריש לקיש: זה עושרו של קרח. (דברים י"א) 'ואת כל היקום אשר ברגליהם', אמר רבי אלעזר: זה ממונו של אדם, שמעמידו על רגליו. ואמר רבי לוי: משוי שלש מאות פרדות לבנות היו מפתחות של בית גנזיו של קרח, וכולהו אקלידי וקילפי דגילדא (וכולם עשויים מעור)…".

קרח הוא עשיר, כל כך עשיר שטבע בלשוננו את הביטוי "עשיר כקרח". מה, אם כן, רוצה קרח? מה רוצים שאר החכמים והמכובדים? הרי כסף, מעמד ושררה יש להם כבר.

אולי ניתן למצוא את התשובה בדברי המדרש (שם) על מחאת המאורות: "אמר רבא: מאי דכתיב (חבקוק ג') 'שמש ירח עמד זבלה לאור חציך יהלכו', מלמד שעלו שמש וירח לזבול, אמרו לפניו: רבונו של עולם: אם אתה עושה דין לבן עמרם – נצא, ואם לאו – לא נצא. עד שזרק בהם חצים, אמר להן: בכבודי – לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם! והאידנא לא נפקי עד דמחו להו. (ועכשיו לא יוצאים עד שמכים בהם)".

השמש והירח לא מוכנים להאיר עד שלא תהיה תגובה הולמת על הפגיעה בכבודו של משה. הקב"ה גוער בהם שעל הפגיעה בכבוד משה – הם מוחים, אבל כאשר אחרים (עפ"י רש"י שם) משתחווים לשמש והירח עצמם – הם אינם מוחים.

גם השמש והירח, שבוודאי יש להם מעמד מרשים משל עצמם והם מאירים לעולם כולו, שותקים לנוכח הפיתוי לקבל את הכבוד שמקבל מי שניצב בראש ההיררכיה. מסתבר, שכל הכוח והכבוד שבעולם, אינם מספיקים אל מול הפיתוי להיות סמכות בלעדית שאין עוד מעליה. הדבר הוא כל-כך חלק מן הטבע, האנושי והפיזי כאחד, עד שבשביל להיפרע מקרח – צריכה להיות בריאה חדשה ומיוחדת "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה…".

(קרח תשפ"ג)