ריב אחים לעולם לא

חז"ל ראו באש המחלוקת את השבר הגדול ביותר שיכול להיות בעם ישראל

"כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ" [אבות  ה' יז].

יש לשים לב כי המשנה מדייקת 'הלל ושמאי' ולא כותבת בית הלל ובית שמאי. וכל כך למה? משום שהמצב בין בית הלל ובית שמאי התנהל לפעמים אחרת. כך מובא בירושלמי [שבת ג'] "תנא ר' יהושע אונייא: תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל. תני, ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים" ועל כך נאמר במקום אחר כי יום זה היה קשה לישראל כיום בו נעשה חטא העגל.

חז"ל ראו באש המחלוקת את השבר הגדול ביותר שיכול להיות בעם ישראל. נכון הוא הדבר שבית המדרש הוא המקום שבו מתנצחים תלמידי חכמים זה עם זה על מנת להבין פשט במשנה או בגמרא. אבל אותו בית מדרש שמקדש את המחלוקת המחדדת את המחשבה, שולל שלילה מוחלטת את המחלוקת שאין לה גבולות, כמו זו של קורח ועדתו. במחלוקת שלא לשם שמיים נזרעים זרעי הפורענות המובילים חלילה לחורבן.

הרמב"ן בתחילת פרשת וישלח כורך את חורבן בית המקדש השני בריב האחים החשמונאים: "אמר לו הקב"ה, לדרכו היה [עשיו] מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב. ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום. כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים. ומהם שבאו ברומה, והיא הייתה סיבת נפילתם בידם".

כוונתו של הרמב"ן לריב האחים הורקנוס ואריסטובולוס, בניהם של ינאי המלך ואשתו שלומית אלכסנדרה, הלא היא שלומציון המלכה. היא זכתה לשם זה כיוון שבימיה הקצרים כמלכה [76 – 67 לפה"ס] היה שלום בארץ. שלומציון השכילה לחלק את תפקידי השלטון בין שני בניה. הורקנוס, שהיה מקורב לפרושים [= קבוצת רוב העם שהאמינה בתורה שבעל פה ובהלכה] מונה לכוהן הגדול, ואילו אריסטובולוס, שהיה מקורב לצדוקים [= קבוצת כהנים מיוחסת שלא האמינה בתורה שבעל-פה] היה מפקד הצבא. כשנפטרה שלומציון, החל הריב הגדול בין השניים.

אריסטובולוס הצעיר היה משוכנע כי רק הוא ראוי למלוך. הוא גייס לצידו צבא שכירים גדול והכריז על עצמו כמלך. הורקנוס לא ויתר ועשה קואליציה עם אנטיפטר האדומי ועם חרתת מלך הנבטים. צבא הורקנוס כבש חלקים נכבדים מהארץ וערך מצור על ירושלים, שם התבצר אריסטובולוס. בצר לו, פנה אריסטובולוס למצביא הרומאי סקאורוס. הלה נשלח ע"י מפקדו פומפיוס לכבוש את דמשק. שני האחים החשמונאים שלחו שוחד לסקאורוס על מנת שיפסוק לטובתם. סקאורוס פסק לטובת אריסטובולוס והורה לחרתת לסגת. חרתת ציית כיוון שלא רצה מלחמה נגד הכוח העולה של רומי. הורקנוס לא ויתר. הוא חיכה עד שפומפיוס עצמו הגיע לאזור ופנה אליו. אריסטובולוס עשה כמוהו. פומפיוס זימן אליו את שני הצדדים וגם את מי שכינה 'נציגי העם'.

כ- 100 שנים בלבד חלפו מאז החלו החשמונאים הראשונים את מלחמת העצמאות היהודית, והנה צאצאיהם מסרו במו ידיהם את השלטון לידי הרומאים.

פומפיוס פסק לטובת הורקנוס מתוך הערכה שהוא חלש יותר ולא ימרוד ברומי. אריסטובולוס התנגד לפסיקה ופומפיוס כבש את ירושלים, תוך שהוא עצמו נכנס אל קודש הקודשים ועורר רוגז גדול בעם. במהלך הכיבוש נהרגו כוהנים רבים.

פומפיוס נהג לפי השיטה הרומאית הקלאסית – 'הפרד ומשול'. הוא מינה את הורקנוס לכוהן גדול ונשיא, אך לא למלך. פומפיוס חילק בין הגליל ליהודה וניתק את הרצף הטריטוריאלי ביניהם. הוא צמצם את שטח מדינת יהודה והחזירה לימים שלפני העצמאות. מדינת יהודה הפכה למעשה לפרובינקיה [מדינת חסות] רומית. ערים רבות נלקחו מיהודה וסופחו לפרובינקיה הסורית.

מאז אותו הריב לא שמטו הרומאים את השלטון ביהודה, למעט תקופה קצרה של המרד הגדול. בסופו של מרד זה נחרב בית מקדשנו והחלה הגלות הארוכה עד לימינו אלה.

ריב האחים הנורא בימים ההם נתפס בעיני חז"ל לאורך הדורות כסמל שלילי לאובדן עצמאות ישראל כתוצאה מקנאה וממאבקים על כבוד מדומה. ריב זה, בדומה למחלוקת קורח, מכונה בפיהם 'מחלוקת שלא לשם שמיים'.

Yaakovspok1@gmail.com

(קרח תשפ"ג)