קוֹנְסִילְיוּם ופיקוח נפש

קוֹנְסִילְיוּם היא הִתייעצות, בּעיקר של חֶבר רופאים, בּעִניַין החולֶה או של מִשפְּטָנים בּעִניין מסוּבּך- במצבים רפואיים מורכבים, או בעיה רפואית מתמשכת.

פרשת קרח סובבת סביב המרד שארגן קורח נגד ההנהגה של משה ואהרון. הפרשת פותחת במילים "ויקח קרח… ודתן ואבירם… ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים" (במדבר ט"ז, א'-ב'). התורה מספרת בפרוטרוט על מרד קרח ועדתו. במסורת היהודית נתפש המרד של קרח ועדתו נגד מנהיגותו של משה, כסמל האולטימטיבי של "מחלוקת שלא לשם שמיים" (אבות, פ"ה מ"ז). תחילת הפרשה כאמור בלשון יחיד, "ויקח קרח", ורק לאחר מכן נאמר שחברו אליו "דתן ואבירם, ואן בן פלת, ואנשים מבני ישראל". אומנם משה פונה "אל קרח ואל כל עדתו" (שם, ה'-'), אך בהמשך משה פונה אל קרח בפני עצמו (פס' ח'), ואל דתן ואבירם בנפרד. במשנת אבות אמרו, "מחלוקת קורח ועדתו" ולא אמרו מחלוקת "הלל ושמאי ועדתם", לפי שהם היו חטיבה אחת, ואילו בין "קורח" לבין "עדתו" היו מחלוקות. חז"ל מבחינים בין שתי סוגי מחלוקות, "…שהיא לשם שמיים… ושאינה לשם שמיים… איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמיים? זו מחלוקת שמאי והלל, ושאינה לשם שמיים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (אבות שם).

האם חז"ל רצו להרבות מחלוקות בישראל כשצידדו במחלוקת לשם שמיים? רבינו עובדיה מברטנורא בפירושו למשנה כותב, "…ואני שמעתי פירוש 'סופה' תכליתה המבוקש מעניינה. והמחלוקת שהיא לשם שמיים התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת…". על פי פירוש זה, מימוש ההבטחה היא דווקא כאשר ההכרעה תהיה לצד האמת, שזו מטרת אלו החולקים לשם שמיים. השאלה איננה מה אתם רוצים אלא מדוע אתם רוצים זאת. אתם יכולים להיות נורא צודקים בפלגנותכם הטהרנית. אם נתמקד רק במהות המחלוקת ולא במניע ליצירתה, אנחנו עלולים להתנגש באיזה פן סמוי של התוכנית, ואז – 'הלך עלינו'. האדמה פוערת את פיה ותמה המחלוקת.

על מחלוקת בית שמאי ובית הלל אמרו חכמים "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן". בבית מדרשם של בית הלל למדו את כל הדעות, ואף הקדימו ללמוד את דברי בית שמאי. העיקרון שהנחה את הלימוד שם היה ההכרה בכך שהתורה עמוקה ומורכבת עד כדי שאין אדם המסוגל לקלוט אותו בדייקנות. כל תלמיד חכם מביט על התורה מנקודת מבטו הייחודית ולכן הוא נוטה להדגיש היבטים מסוימים על חשבון האחרים. לכן ראו בבית הלל חשיבות לראות את הדברים גם מנקודת המבט של בית שמאי, לקלוט ממנה כמה שיותר, ואז לבסס את שיטתם. ומכיוון שנקודת מבטם של בית הלל הייתה רחבה יותר, זכו שנפסקה ההלכה כמותם (על פי המהר"ל, באר הגולה).

בהלכות שנקבעו לעניין פיקוח נפש בשבת וביום כיפור יש הלכות המבוססות על העיקרון שבנוגע לפיקוח נפש — תרי כמאה, דהיינו, המיעוט יכול לקבוע. על סמך סוגיות תלמודיות נפסק בשולחן ערוך, "כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה אע״פ שהוא על הבשר מבחוץ מחללין עליו את השבת ואם רופא אחד אומר צריך [לחלל עליו את השבת] ורופא אחר אומר אינו צריך, מחללין. ויש מי שאומר שאין צריך מומחה, דכל בני אדם חשובים מומחין קצת וספק נפשות להקל״ (או״ח, שכ"ח, י'). ובנוגע להאכלת חולה ביום כיפור נפסקה ההלכה: ״אם שניים אומרים צריך, אפילו מאה אומרים אינו צריך ואפילו החולה אומר עמהם שאינו צריך, מאכילים אותו, מאחר ששניים אומרים צריך״ (שם, תרי"ח, ד'). השאלות המתבקשות הן, 1. מה גישת ההלכה לעניין רוב דעות של רופאים, הגורסים שאין להסתכן, נגד דעת מיעוט של רופאים, הממליצים להסתכן ? 2. מהי גישת ההלכה כשהסיכון בטיפול רב יותר מסיכויי ההצלחה? במלים אחרות, מה גישת ההלכה כשבטיפול המוצע רוב המטופלים מתים, אולם מיעוט מהחולים מבריא לגמרי ?הצגת עמדת המשפט העברי לעניין ההלכה בנוגע לזהירות המחויבת במקרים כגון אלה, והצורך לקבל את דעתם של רוב הרופאים, אפילו במקרה של רוב מיוחס לפי הרב יעקב ריישר, אינה מדויקת. אף בנוגע לצורך לשקול את סיכויי ההצלחה לעומת סיכויי אי ההצלחה, ולהעדיף את הסיכוי הסביר יותר, יש להעיר, ששאלות אלה הן קשות וחכמי הלכה שונים נתנו להן פתרונות מגוונים.

בעל השבות יעקב, כותב בהקשר זה ״מכל מקום, אין לעשות הרופא כפשוטו כן, רק צריך להיות מתון מאד בדבר, לפקח עם רופאין מומחין שבעיר על פי רוב דיעות. דהיינו רובא דמינכר שהוא כפל, לפי שיש לחוש לקלי דעת״ (ח"ג סי' ע"ה). השבות יעקc, מחייב רוב של שני שלישים. למרות הגישה המחמירה העולה מתשובת בעל השבות יעקב. שורה ארוכה של פוסקים ומשיבים אימצו את הגישה שמכריעים שגם דעת מיעוט יכולה לקבוע (הרב איסר יהודה אונטרמן, ״בעית השתלת לב מנקודת הלכה״, נועם (ירושלים, תשל״ט, י"ג, עמ׳ א').

(קורח תשפ"ג)