באירוע נס קריעת ים סוף בני ישראל פצחו בשירה  "אָז יָשִׁיר משֶׁה". עולה השאלה מהו הצירוף של "אז" שהוא לשון עבר, עם "ישיר" שהוא לשון עתיד? בעצם השאלה היא באיזה שלב בני ישראל שרו את השירה –  לאחר שחצו את הים או לפני שחצו את הים? כלומר האם השירה הייתה הגורם לקריעתו של הים, וזה מרומז במילה  "ישיר", או שמא השירה הייתה תוצאה של קריעת ים סוף, וזה מרומז במילה "אז"?  כהרגלנו, נסביר זאת באמצעות המסורת הדתית של יהודי אתיופיה.

עד היום זכורה לי חוויית העזיבה של הכפר שלנו לקראת המסע מאתיופיה לירושלים. מאחורינו היה הצבא האתיופי, לפנינו היה מדבר סודן. ממש באותה מציאות שהיו בה בני ישראל, לפני קריעת ים סוף: צבא מצרים מאחוריהם, והמים לפניהם. כך מתאר מדרש חז"ל את הסיטואציה ההזויה: "למה היו ישראל דומים באותה שעה? ליונה שברחה מפני הנץ ונכנסה לנקיק הסלע, והיה נחש נושף בה. אם תיכנס לפנים הרי הנחש, ואם תצא לחוץ הרי הנץ". מה התשובה למציאות הזויה זאת? "אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת". שימו לב לדבר הנפלא הזה שנקרא פרדוקס של החיים. דווקא ברגע מייאש זה היה אפשר לראות את התקווה הגדולה ביותר. ממש ברגעי החושך והאפלה מבצבצת לה התקווה. לקראת היציאה מאתיופיה לירושלים, ממש כמו ביציאה של בני ישראל ממצרים בשעתו, במצב הבלתי אנושי, התחלנו לשיר ולהתפלל: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ". רק הידיעה להתחיל ללכת לקראת בית א-לוהים בירושלים הצמיחה את התקווה.

אימא שלי ז"ל, שהכירה את סוד קריעת ים סוף, החליטה לשלוח אותי לארץ ישראל מסודן לבד, עם קרובי משפחתי האהובים לארץ ישראל, דרך ים סוף. כשהייתי בן 8 בערך עזבנו את מחנה הפליטים. אנשי המוסד העמיסו אותנו במשאית, ולאחר מכן כיסו אותנו ביריעות ברזנט. כך נסענו במשך שעות ארוכות. לפתע, המשאית נעצרת ואני שומע רעש חזק ומפחיד. אנשי המוסד פותחים את יריעות הברזנט ואומרים לנו לרדת במהירות מהמשאית. בעודי מחפש את מקור הרעש מתגלה לנגד עיניי מחזה נדיר ומיוחד: אני רואה מים, ועוד מים, שמתנפצים ומתגוששים פחד אימים. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי ים. היה זה ים סוף.

אנו מוכרחים לגלות את הכוחות המסתתרים מתחת פני הים, ומתוך כך להיות מסוגלים לעמוד במשברים על ידי תקווה ואמונה

קשה לתאר את הפחד שאחז בי למראה הגלים העצומים הנעים במהירות לעברי בלי לדעת שהם עוצרים ברגע שהם מגיעים לחוף. מאחורינו שומעים יריות. הנה מתרחש נס: לפתע, מתוך החושך והערפל, מתוך הרעש וההמולה, באים ועולים מלאכים – מלאכים כבני אדם. חיילי שייטת 13. אנשי המוסד והשייטת הזילו דמעות. אף אנו בכינו עימם לנוכח המפגש.

בני ישראל על הים הוכיחו שהתקווה והביטחון, האמונה והשירה, עוד לפני חציית ים סוף, הם שהצליחו לחולל את אירוע קריעת ים סוף. כעת אנו מבינים מדוע קריעת ים סוף הוא אירוע אבן יסוד שמהווה נקודת מפנה משמעותית באמונה היהודית. לכן, נאמר לאחר קריעת ים סוף: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (יד, לא). ביציאת מצרים עצמה היו די ניסים ונפלאות, הם הולידו את האמונה, התקווה והביטחון, וכאן על הים האמונה, התקווה והביטחון הם שהולידו את הנס. זאת יצירה חדשה בעולם. האור שבקע מתוך החושך, האור שבצבץ מתוך הערפל.

הסוד של קריעת ים סוף הוא שאנו מוכרחים לגלות את הכוחות המסתתרים מתחת פני הים. ומתוך כך להיות מסוגלים לעמוד במשברים ולהביס את הייאוש על ידי תקווה ואמונה.

יהי רצון שהאמונה, השמחה והשירה, חרף המצב הקשה שאנו נמצאים בו, יביאו אותנו לחצות את ים סוף. שנזכה לראות במפלתם של אויבינו האכזרים בכל החזיתות, בהחלמתם של פצועי צה"ל, חיילינו האהובים, ובהחזרת השבויים מעזה, בריאים בגופם ובנפשם. ושנזכה להמשיך לשיר בצד השני של הים. "אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת".

הפוסט סוד קריעת ים סוף הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

עניתי: שלום לכם, זוג יקר. נדירים הם המקרים שבהם עַם מקבל דרישת שלום מעברו הרחוק בדמות קהילה שאבדה וחזרה לחיות בתוכו. זהו סיפורה המופלא של 'בית ישראל', קהילת יוצאי אתיופיה, העתיקה בקהילות ישראל, ששבה לחיות בקרב בני עַמה ההיסטורי, כשהיא עמוסה במסורות עתיקות, בסיפורים ובמנהגים המיוחדים לה. זו קהילה הכי אורתודוקסית שיש. המסורת ההלכתית של 'בית ישראל' נמסרה מאב לבן, מכהין לכהין, מקהילה לקהילה במשך אלפי שנים. הקהילה לא הושפעה כלל ועיקר מההתרחשויות ההיסטוריות היסודיות שליוו את התפתחות העם היהודי לאחר חורבן בית המקדש השני. לכן, היא שונה מכל הקבוצות היהודיות המוכרות לנו, המרכיבות את הפסיפס היהודי-תלמודי. אצל 'בית ישראל' הכול היה מבוסס על רוח המקרא.

אחת הדוגמאות לכך, כפי שציינתם, היא הטבילה של אישה נידה ביום השביעי. בעניין זה יהודי אתיופיה ממשיכים לקיים את דין התורה: "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ, שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב… וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר". לכן, כל אישה שראתה דם עוזבת את ביתה ל"בית הנידה". קרובות משפחה או חברות דואגות לכל מזונה. הן מניחות את המזון בכלים מיוחדים מעבר למעגל אבנים אדום, שמקיף את בקתת הטמאות. המנהג האתיופי שמשמר מסורות קדומות לא כולל כמובן את החומרה של רבי זירא. כל הדיון של ימי ליבון ושבעה נקיים לא היה ידוע להם כלל. שכן, הם שמרו את דין התורה. על פי דין תורה, נידה היא תקופה בת שבעה ימים שבמהלכה נחשבת האישה טמאה כתוצאה מיציאת דם הווסת. כלומר, מי שאמור לספק לנו הסבר הם לא יהודי אתיופיה שהמשיכו את דין התורה.

מכל מקום, במשך אלפיים שנה קיבלה על עצמה המסורת הרבנית את תקנת רבי זירא, והוסיפה לאיסור נידה את איסור הזבה. וכך רוב נשות ישראל קיבלו על עצמן מסורת של שנים לשבת 'שבעה נקיים'. כלומר, מרגע ראיית הדם ממתינה האישה עד שהדם מפסיק, ולאחר מכן (בין ארבעה לחמישה ימים) היא מבצעת הפסק טהרה ומתחילה לספור 'שבעה נקיים'. דוגמה זאת מלמדת אותנו שקיימים בינינו הבדלים אובייקטיביים מעצם היותנו בני אדם, ומתוך הבדלים אלו, במרחקי הזמן והגיל, מתפתח גם שוני בצורות חיים ובתרבויות. כל אחד מאיתנו רחוק במידה מסוימת מהנורמה, שכן חוט דק מבחין בין התנהגות שהופכת אותנו לייחודיים לבין התנהגות שממנה והלאה אנחנו נתפסים מוזרים או משוגעים או כחורגים מגבול השייכות.

נושא טהרת המשפחה מעסיק חלק לא קטן מהזוגות המבקשים לשמור על טהרת המשפחה. לא רק בתקופת המלחמה אלא גם בחיי השגרה. בשל המלחמה ישנם רבנים ורבניות המבקשים לקצר את תקופת 'שבעה נקיים' בדרכים שונות, ויש רבנים התוקפים כל יוזמה מעין זאת ומבקשים להשאיר את ההלכה ללא כל שינוי. למי מהם להקשיב?

אני מאמין שאתם רוצים לשמור על קדושת המשפחה ומבקשים לעשות את רצונו של הקב"ה, אבל גם את רצונכם, את רצונו של אחד של השני. הרצון לאינטימיות ולקדושה. אמי ז"ל, סבתא שלי ז"ל ואמותינו הקדושות באתיופיה נהגו לטבול ביום השביעי ללא ה'שבעה נקיים', וגם לא ראו צורך להסתיר את יום הטבילה. לכן, אין מדובר בשקר ובאמת, שכן, כל צד נותן טעם להיתר וזה נותן טעם לאיסור, אלו ואלו דברי א-לוהים חיים, כי לפעמים שייך טעם זה ולפעמים שייך טעם זה – הטעם מתהפך לפי שינוי הדברים. כל עניין הקדושה הוא עניין אינטימי ושונה מזוג לזוג.

עכשיו עליכם להחליט. ההחלטה שתקבלו היא רצונכם, ואני מאמין שזה גם רצונו של הקב"ה. "אחד המרבה ואחד הממעיט" זהים זה לזה. מציאת הייעוד שלנו מתחילה בשאלה פשוטה: מי אנחנו ומה אנחנו מביאים איתנו. לא ההשוואה לאחר קובעת, אלא ההכרה העצמית וכוונת הלב לשמיים.

הפוסט טבילה ביום השביעי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בעבר הייתה קהילה יהודית תוססת בסודאן. חלק מהיהודים שם היו אתיופים שהיגרו לסודאן בשל המלחמה שהתרחשה באתיופיה. היהודים הראשונים שהתיישבו בסודאן הגיעו אליה ממצרים במחצית השנייה של המאה ה-19. הצהרת העצמאות של ישראל והמלחמות שפרצו בעקבותיה, הובילו למבול אנטישמי, שבסופו של דבר הטביע את הקהילה והכריח אותה לעזוב. רובם הגיעו לישראל או לשווייץ כפליטים חסרי מדינה. רבים מאלו שנמלטו מסודאן, לרוב כילידים בני הדור השני או השלישי במדינה, עדיין מחזיקים ברגשות סנטימנטליים לביתם הישן ונהנים מזיכרונות ילדות נעימים.

השבוע פגשתי את חגוס (עופר) יברקן, איש מדהים ויקר, בעל אמונה ותקווה. השיחה התגלגלה לחיים של היהודים בסודאן ולתנאים הלא אנושיים שסבלו מהם. הוא אמר לי: "בתוך המחנות בסודאן היינו צריכים לשמור בסודיות על הזהות היהודית שלנו. אלפים נספו ומתו. שלושה אחיינים ואחייניות שלי נספו".

היה אסור לקבור בשום מצב בבית קברות שאינו יהודי. צעדנו עשרות קילומטרים עם גופת המת, כדי להביא אותו לקבר יהודי

שאלתי אותו כיצד הם הסתדרו עם נושא הקבורה. הוא ענה לי: "היה אסור לקבור בשום מצב בבית קברות שאינו יהודי. לא מוסלמי ולא נוצרי. גם אם היה צורך לצעוד עשרות קילומטרים עם גופת המת, תמיד דאגנו להביא את הנפטר לקבר יהודי. 

"היו שם בתי קברות של נוצרים ומוסלמים, אבל אנחנו כמובן לא חשבנו לקבור בבתי הקברות הללו. יש איסור לקבור בבית קברות שאינו יהודי. אבל גם בבית הקברת הלא יהודים היו נוצרים שהכירו אותנו עוד כשהיינו באתיופיה, שאף הם היגרו בגלל המלחמה שהתחוללה באתיופיה,  פחדנו מאוד שיגלו אותנו ושילשינו עלינו לשלטונות הסודאנים, לכן קיימנו את המצוות ואת התורה בסתר. במקרה של מוות דאגנו להמתין עם גופת המת עד הלילה. בלילה יצאנו מספר קטן מאוד של אנשים עם גופת המת. חיפשנו מקום עם אדמה רכה לחפירה, בדרך כלל היה זה בשולי המחנה או מחוץ למחנה ליד עץ או ליד גדר. חפרנו מהר, הטמנו את הגופה וחזרנו מהר לבתים שלנו. לא השארנו שם שום סימן".

מסירות נפשם של יהודי אתיופיה שלא לקבור בשום מצב יהודי שאינו בקבר ישראל, הזכירה לי סיפורה של אלינה פלחטי ז"ל, שנרצחה במסיבת הטבע ליד רעים. היא נקברה מחוץ לגדר בבית העלמין בבית שאן, בחלקה שמיועדת למי שאינם יהודים, בשל גישה הלכתית מחמירה של הרבנות, משום שלא השלימה את תהליך הגיור.

כמה ימים אחרי שהתפרסם סיפורה, התקיים על קברה בבית העלמין טקס אזכרה יהודי שכלל בקשת מחילה מהמנוחה, אמירת קדיש ותפילת "אל מלא רחמים". הרב עידו פכטר הוביל את טקס בקשת המחילה ואמר: "אני חושב שבמעמד הזה בקשת המחילה היא כפולה ומכופלת. נשמתה של אלינה הקדושה והטהורה שנרצחה על קידוש ה', אנחנו מבקשים ממך מחילה וסליחה בשם כל עם ישראל, בשם היהדות, בשם ההלכה, על היחס שנהגו ושלא נהגו, או עשו משהו שלא כדין. אנחנו באים כאן ומתפללים לעילוי נשמתך הקדושה והטהורה. בגן עדן תהיה מנוחתך".

אין ספק שאנו זקוקים לצניעות, רגישות, כבוד, לבקשת מחילה, סליחה וכפרה אחד מהשני. סוג של נרמול היחסים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. עלינו לגלות את מידת מסירות הנפש שהייתה ליהודי אתיופיה בסודאן וללמוד לחיות ולכבד אחד את השני. לדעת שהכללה ותיוג הם אויבינו.

הפוסט שיעור בנרמול יחסים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בחור ישיבה יקר, עליך לדעת שמצוות כיבוד אב ואם נחשבת למצווה חשובה כל כך, עד כי היא מהווה אחד מעשרת הדיברות. אבל אם תתעמק עוד יותר, תבין שאבא שלך נוהג את המנהג הקדום, שכן המנהג בעולם היהודי הקדום היה לצום שלושה ימים בחודש ניסן. מאוחר יותר, מסיבות שונות, חז"ל ביקשו להעביר את הצום מחודש ניסן לחודש אדר, שכן בחודש ניסן אין להתענות מפני שהוקם בו המשכן ומפני חג הפסח, אבל זה לא היה קל משום שהייתה מחלוקת בין יהודי ארץ ישראל ליהודי בבל מתי לצום את שלושת הימים.

האם צמים לאחר חג הפורים, שכן אין מקדימים פורענות, וגם באותם הימים י"ג באדר, לא רק זאת שהיה צריך לצום בו אלא היה יום משתה ושמחה. זה היה יום חג לרגל ניצחונו של יהודה המכבי על צבא ניקנור במלחמתו ביוונים בשנת 161 לפנה"ס (מקבים א׳ ז, מג-מט). והיו כאלו שצמו שלושה ימים לפני פורים. לבסוף, רוב העם פסק מלהתענות שלושה ימים מפני הקושי שבדבר, והעם קיבל את יום י״ג באדר כיום זיכרון לתענית אסתר. כך שאבא שלך אינו טיפש. אתה לא צריך להתבייש ממנו, אתה צריך להתגאות בו שהצליח לשמר מנהג קדום.

בעקבות השאלה שלך, שאלתי את עצמי מה הקשר בין מה שהמן מזהה את עם ישראל כ"עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", לבין הזיהוי של עם ישראל על ידי משה רבנו והקב"ה בעצמו כ"עם קשה עורף"?

ישנו עם אחד מפוזר ומפורד – זה לא כי הוא בין העמים עקב הגלות, ההפך הוא הנכון. עם ישראל מפורד ומפולג מעצם מהותם. הם סוג של מה שמכנה הרב קוק, "תמצית כל ההוויה כולו". הם מיקרו-קוסמוס של כל העמים. והם בהחלט שונים אחד מהשני כאילו היו עמים שונים, שכאילו קובצה אחת איננה קשורה לקבוצה האחרת. אפשר לראות שמצד אחד מרצים מאוניברסיטאות ישראליות חותמים על עצומה המופנית לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן, ובה הקריאה למנוע מישראל נשק וכסף לאלתר, כי לדבריהם ישראל מבצעת ג'נוסייד (רצח עם) ברצועת עזה; ומהצד השני, קבוצה של רבנים חרדים וביניהם הרב הראשי, המאיימים לעזוב את הארץ אם יכריחו אותם להתגייס. ובכל זאת, הם עם אחד.

המן שואף ליצור ממלכת זומבים שכורעים ומשתחווים לו במלכות פרס. הוא רוצה לבנות ממלכה מסוג של מגדל בבל. היהודים עם קשי עורף מפריעים לו לממש את חזונו. המן אומר לאחשוורוש שעם ישראל בתוכם הם שונים אחד מהשני, והם יקלקלו לנו את התוכנית לבנות מגדל בבל. מדינה שלא יהיו בה חילוקי דעות ולא יהיו בה מאבקים על תפיסות שונות ועל ערכים שונים.

ישנו עם אחד ומפוזר ומפורד, לא מפני שהוא בין העמים בגלות אלא זאת היא מהותו. אפילו בתוך ארצו הוא עם מפורד ומפוזר בדעותיו. כי הוא עם קשי עורף. זאת לא קללה, זאת ברכה. ברכה גדולה. אנו משלמים מחיר כבד מנשוא על האופי הזה, אבל המחיר האחר הוא מגדל בבל וזה מחיר כבד יותר.

לכן, בחור ישיבה יקר, עליך להבין שיש ערכים שונים ודרכים שונות לחיות, ועל כל אחד להיות נאמן למהותו האינדיווידואלית ולמצוא את הדרך שלו, גם אם היא שונה וקצת מוזרה. עליך להבין שהסיבה לחורבן בהיסטוריה היהודית לא הייתה השוני בינינו אלא אי-קבלתו של השוני. עליך לתהות: מיהו האדם? מהי תרבות? מהי נקודת המפנה ההופכת את מה שנחשב למשותף בין בני האדם למפריד ביניהם?

אנו שואפים לאחדות אבל לא לאחידות. זכור מה שאמרו חכמי הגמרא: "גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודה זרה, אבל שלום ביניהם, אומר הקב"ה איני יכול לפגוע". השלום אינו אומר לוותר על מה שאתה או על מה שנוהגים הוריך. שאל את עצמך אם הרצון להיות דומה לחבריך בישיבה שווה לשלם את המחיר על ויתור על מצוות כיבוד הורים.

הפוסט ישנו עם מפוזר ומפורד – ברכה או קללה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ס' יקרה, נראה שמה שמפריע לך הוא שחברותייך אינן מבדילות בין כושים לאתיופים. כושים הם לא אתיופים ואתיופים הם לא כושים. אם היו קוראות לך אתיופית זה לא היה מפריע לך, מפריע לך שהן קוראות לך כושית, וזה זיהוי לא נכון.

זו בעיה לא רק של חברותייך אלא בעיה היסטורית בזיהוי גיאוגרפי של המקומות הללו, כוש ואתיופיה. ככל הנראה, הבלבול התרחש במהלך העת העתיקה, אז כוש נהפכה למקבילה של אתיופיה, עקב טעות שנוצרה בתרגום השבעים, שבו כוש מתורגמת בתור אתיופיה, בעוד כוש זה באזור סודן. האומנם אלה מקומות שונים? מגילת אסתר פותחת שהמלך אחשוורוש מלך על 127 מדינות מהודו ועל כוש. מה היה המרחק מהודו ועד כוש? האם הודו היא הודו של ימינו וכוש היא אתיופיה? המונח "מהודו ועד כוש" שנוי במחלקות: האם הוא מבטא שני מקומות רחוקים או שני מקומות סמוכים?

במאמר שהתפרס השנה ("קהילות יהודיות שנעלמו באפריקה עקב טעויות בזיהויים גאוגרפיים") טוען ניר שגיא: "המפה הגאוגרפית המדומיינת שיצרה המסורת הקולוניאליסטית, ובעקבותיה גם המחקר המודרני, מבוססת על המצאה של חלוקה גאוגרפית־תרבותית־חברתית, שאינה מעוגנת במקורות. הנחות המוצא של המחקר על אודות הגאוגרפיה של אזורי אתיופיה ותימן משקפות את החלוקה הטריטוריאלית של הקולוניאליזם המערבי. חלוקה טריטוריאלית זאת אינה עולה בקנה אחד עם החלוקה הטריטוריאלית במקורות המצויים במסמכי הגניזה, ותיעוד יהודי וערבי. למשל השם 'הודו' מסמן בדרך כלל חלקים באפריקה של היום. עיון מדוקדק במסמכים מלמד שהשם 'הודו' הוא שם משותף המסמן אתרים שונים: הודו של ימינו, ואזורים נרחבים באפריקה הרחוקים מהודו של ימינו […]השם 'הודו' מסמן בדרך כלל אזורים באפריקה. לאזורים הללו שבאפריקה יש גם שמות נוספים, כגון: ערביא, סין, עדן, כוש ועוד, אשר בלא צל של ספק מסמנים אתרים באפריקה […]. כבר מימי קדם ועד ימי הביניים, הודו הייתה אזור רחב ידיים שהשתרע מאפריקה ועד הודו של ימינו. את הפסוק ישעיהו יא, יא: 'וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם', מתרגם יונתן: וּמִפַּתרוֹס וּמֵהֹדוּ וּמֵעֵילָם, כלומר הודו מזוהה אצלו ככוש".

ניר טוען שהקולוניאליזם המציא מפה גיאוגרפית משלו, ולשרטוט המפה האפריקאית מחדש יש השלכות על מציאות החיים היהודית. יש תעודות רבות המעידות על קיום יהודי באזורי מזרח אפריקה ותימן. כך עולה גם מהמקורות בשני התלמודים הירושלמי והבבלי.

למרות האמור לעיל, חוקרים רבים התעלמו מהמקורות הללו והתבססו בעיקר על הניתוח של ההיסטוריונים האירופיים, הסתמכות שהובילה למסקנות מוטעות. טעויות אלה, לדעת ניר שגיא, לא נעשו מתמימות אלא מתפיסה גזענית. בלשונו: "סיפורן של הגאוגרפיה וההיסטוריה של יהדות אתיופיה ותימן הועלם והודר, בגין פרדיגמה אירו־צנטרית. כתוצאה מכך, חיים יהודיים שלמים סולקו מהתודעה ומהזיכרון היהודי… מאמר זה משקף מאמץ לגלול את האבן מעל פי באר המים החיים ולחשוף את קיומה של יהדות אפריקה התוססת והחיה, שעמדה בקשרי תרבות ומסחר עם העולם היהודי".

ס' יקרה. אין כמעט קבוצה אחת בחברה הישראלית שמרגישה שמזהים אותה נכונה. לצערנו, אנו עסוקים ב"זיהוי" ולא ב"זהות", כך שכל קבוצה מרגישה שהיא אינה מקבלת את ההכרה שמגיעה לה. זה מתסכל מאוד.

עצה מניסיוני האישי: יותר ממה שאת צריכה להיות עסוקה ב"איך" שחברותייך צריכות לזהות אותך, היי עסוקה ב"איך" את מזהה את עצמך. ברגע שתזהי את עצמך כפי שאת מאמינה, את לא תתרגשי ממה שחברותייך חושבות עלייך. זה עניין של ביטחון אישי. אבל יותר מזה, ס' יקרה, ניר מבקש מאיתנו שנצא מהתפיסה הפטרנליסטית והשיפוטית אחד כלפי השני ושננסה לזהות נכונה את האנשים שחיים איתנו. בעיקר שנפסיק לשקר לעצמנו. שנגלה קצת צניעות, שננסה לצאת משיח מגזרי ודיכוטומי, שננסה לצאת מבית הכלא התודעתי שלנו. זה יעזור לנו לראות את התמונה ההוליסטית, את הראייה הממלכתית, כפי שאנו רואים אצל חיילי צה"ל.

אנו בימי הפורים, ימים שבהם אסתר ומרדכי הצליחו לאחד כמעט את כל העם היהודי, שהיה מפוזר ומפורד ב-127 מדינות. אין סיבה שלא נצליח בכך היום.

הפוסט מזיהוי לזהות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מה אנו יכולים ללמוד מזה לתקופתנו? כרגיל, סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה לירושלים יכול לשמש לנו השראה כיצד יש להתמודד עם תקופות מורכבות.

יהודי אתיופיה לא הכירו את חג הפורים, כפי שנחוג היום בעולם היהודי. זאת למרות שמגילת אסתר מופיעה, בשלמותה, בשפת הגעז. עם זאת, יהודי אתיופיה צמו במשך שלושה ימים "צום אסתר", ובלילות אכלו מעט רק לצורך הקיום הגופני. זה היה פורים באתיופיה. יותר מזה לא עשו. יהודי אתיופיה צמו שלושה ימים בלי ה"הפי אנד" ונהפוך הוא. מה המשמעות של זה?

על כך כותב ד"ר חיים פרי: "העיון בטקסט מגלה 'מפת פריסה' של יהדות העולם, המשתרעת בין הודו לכוש. מקורות פוסט-מקראיים אכן עוסקים בשאלת זיהוים של אתרים אלה. הרצים 'שיצאו דחופים' בשליחות הקטסטרופה המתגלגלת הגיעו, לכאורה, אל כל הקהילות היהודיות בין הודו לכוש. עיון מדוקדק מגלה שלאחר סיומה המוצלח של הפרשה, כאשר באה ההכרזה על חג הפורים, שולח מרדכי איגרת שנייה, הפעם – ל'קרובים ולרחוקים'. במהלך השיעור והעיון בטקסט, עולה השאלה: האמנם גם יהודי אתיופיה (כוש הרחוקה?) נכללו ביעדי השליחים רוכבי הסוסים, שיצאו משושן לבשר לכל קהילות ישראל את הבשורה הטובה? מתברר, שיהודי אתיופיה, 'ביתא ישראל', קיימו  את  'צום אסתיר', ובכל שנות גלותם קיימו אותו בקפידה, בעוד לבשורת ה'הפי אנד' היה עליהם להמתין כאלפיים שנה. עיון ודיון כגון זה מציע אפשרות לפשר 'מר- מתוק' לבן העדה השואל בכאב, מדוע נשכחה העדה כאשר מדינת ישראל יזמה עליות המוניות בראשית שנותיה".

אין ספק שבתחילת העלייה היה הסתר פנים של מדינת ישראל בצורות שונות כלפי יהדות אתיופיה. היחס כלפיה היה מורכב מאוד: מצד אחד, התגשמות חזון הנביאים: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם" (ישעיהו יא); ומצד שני, קושי גדול לראות זאת בתוך הקשיים הביטחוניים והכלכליים. היה הסתר פנים שהתבטא ביחס אמביוולנטי של קרבה ודחייה כלפיה מצד המדינה. התגובה של הקהילה לכך יכולה ללמד אותנו לימוד גדול. ההורים שלנו באתיופיה החדירו בנו את האמונה שלא משנה באיזה מצב כלכלי וביטחוני אנו נמצאים באתיופיה, ולא משנה מה הקשיים הכלכליים, הביטחוניים והחברתיים המצפים לנו בארץ ישראל – אנו הולכים לחיות בירושלים. כי בירושלים גם המתים חיים בתוכה.

במקרים רבים, כפי שכתב ד"ר חיים פרי, לבשורת ההפי אנד היה עלינו להמתין כאלפיים שנה. ידענו שארץ ישראל לפעמים נקנית בייסורים. אך גם ידענו מהו ערכה של ירושלים (כל הארץ מכונה אצל יהודי אתיופיה 'ירושלים'). כאשר הגענו לישראל חשבנו שבית המקדש עדיין עומד על מכונו ותפארתו, ורק בהגיענו ארצה גילינו שבית המקדש חרב. באופן אירוני, חורבן בית המקדש של יהודי אתיופיה התרחש עם העלייה לישראל. חלום זה התנפץ לרסיסים, ולא די בכך. מאוחר יותר גילינו שההגמוניה הרבנית של מדינת ישראל הטילה ספק ביהדותנו וביקשה מאיתנו לעבור גיור לחומרא, הכולל הקזת דם ברית ללא ידיעתנו.

לא זו אף זו, לאחר שנים שבהן תרמנו דם כאזרחים, התברר כי בנק הדם הורה במשך שנים לא לשמור את הדם של יוצאי אתיופיה ולא להשתמש בו. הרגשנו שהכניסו לנו צלם להיכל, רמסו את כבודנו. ובכל זאת, לא רק שלא איימנו לעזוב את הארץ, אדרבא בניה ובנותיה של עלייה זאת לא הפסיקו לרגע לחתור במאמצים כבירים, בהפגנות ובשביתות רעב, כדי לבקש להפוך להיות חלק אורגני ממרקם החיים בתוך החברה הישראלית. ובמלחמה הארורה שאנו נמצאים עכשיו בעיצומה גם בני הקהילה ובנותיה מבקשים להיות הראשונים הנלחמים, ואם צריך גם למות מות קדושים בהגנת העם והארץ בירושלים.

רבים מהחיילים שנלחמים עכשיו בכל החזיתות פועלים בהסתר, ממש כמו הקב"ה במגילה. את שמם אנו שומעים, לצערנו, רק כשמישהו נופל. הם לא מבקשים תהילה, הם מבקשים מאיתנו שנשתוק. שמתוך האירועים שהם בבחינת "צום אסתר", נזכה לראות את ההפי אנד – ונהפוך הוא.

הפוסט הסתר פנים אז ובימינו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מפעם לפעם אני מקבל שאלות הנוגעות לדין מנהגי אבלות אצל יהודי אתיופיה, ויש בהחלט מקום לעסוק בהרחבה בנושא ולדון בהבדלים הקיימים במנהגי אבלות בין יהודי אתיופיה ליהודי יתר הקהילות.

קריעה בהקשר של אבלות במסורת של יהדות אתיופיה אסורה בהחלט. יותר מזה, אקט זה מתפרש כמעשה כפירה בקב"ה. לאור המנהג במסורת הרבנית, הרואה באקט הקריעה כמצווה, נשאלת השאלה: מהו הטעם העומד מאחורי כל מנהג של קבוצה לנהוג כך ולא אחרת?

המקור לחיוב קריעה במסורת הרבנית נלמד ממותם של בני אהרון. אהרון ובניו הנותרים הצטוו לא לנהוג כאבלים, ולכן נאמר להם: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו". מכאן שהאבל צריך לפרוע את ראשו ולקרוע את בגדו. עד כדי שיש דעה בגמרא הקובעת ש"אבל שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה". אבל מה הקשר בין שני העניינים? הפסוק עוסק באיסור על הכוהנים העסוקים בעבודת הכוהנים שבמקדש. ככל הנראה, בגלל אופי עבודת בית המקדש נאסרו בקריעת בגדיהם. אז מדוע ללמוד מכאן שהשאר חייבים בקריעה? זה נראה שהחכמים מוצאים את הפסוקים מהקשרם. שאלות אלו היו הבסיס למחלוקת בין החכמים לקבוע אם מצוות קריעה היא מדאורייתא או מרבנן.

כך או כך, המנהג המקובל היום במסורת הרבנית היא שקריעת הבגד נערכת במסגרת דיני האבלות. מי שמת לו אחד משבעת הקרובים (אב, אם, אח, אחות, בן, בת ובן זוג) שחייבים לשבת עליהם שבעה, חייב בקריעה. הקריעה נעשית בבגד העליון, מיקומה בבית הצוואר, מלפנים, מלמעלה כלפי מטה, ולא לרוחב. זמנה מעיקר הדין בעת יציאת הנשמה, ולעיתים נוהגים לקרוע לפני שמוציאים את המת מן הבית לבית קברות. במקרים רבים נהוג שהקריעה מתבצעת בבית הקברות עצמו, בתחילת טקס ההלוויה, בסיוע של איש חברה קדישא (לנשים מתבצעת הקריעה על ידי אישה).

מהו המקור אצל יהודי אתיופיה שמצוות הקריעה מתפרשת בעולמם ככפירה? שאלתי את כהין סמאי אלאס שליט"א על כך, והוא השיב: "אין אנו יהודי אתיופיה נוהגים לקרוע, כי זה מעשה של גויים. הם שורטים את עצמם. אבל גם התורה עצמה אוסרת זאת במפורש לאחר שהילדים של אהרון הכהן מתו. התורה מצווה אותם 'ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו'. דין הכוהנים כדין כל ישראל. אומנם יש הבדלים בין כוהנים לישראלים, אבל בעניין זה אנו לא עושים חלוקה. קשה לנו מאוד להבין את מה שנוהגים פה בבית הקברות. הם אומרים שמצווה להשתתף בנשיאת המיטה של המת, ואז אנשים נדחפים לשאת את המיטה של המת. זה בניגוד לתורה, שמצווה אותנו: 'זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים'. אסור לגעת במת, אז איך הפכו את זה למצווה? וזה לא רק לכוהנים אלא לכלל ישראל. ולכן גם בנושא הקריעה, אומנם הציווי הוא לכוהנים אבל זה ציווי לכלל ישראל".

שאלתי את כהין סמאי: אז מה עשו במקום? הוא ענה: "יש לנו סמני אבלות אחרים. הנשים והגברים נהגו ללבוש את הבגדים בצורה הפוכה ונהגו לקשור את הנטלה (בגד שנהגו לשים על הבגדים לאחר החתונה, דומה לטלית). בגד זה שונה בין גברים לנשים, וגם הצורה שנהגו לקשור לצורך סימני האבלות שונה בין גברים לנשים. האבלים, הן הגברים והן הנשים, זוהו באמצעות הלבוש המיוחד שהיה נהוג בקרב האבלים".

דומני שהן המסורת האתיופית והן המסורת הרבנית היו מודעות היטב שקריעת בגדים היא ביטוי של צער וכאב עמוקים. כבר במקרא מסופר על אנשים שונים שקרעו את בגדיהם על שמועה רעה. במסורת הרבנית מבינים שתגובה זו היא תגובה אנושית ואי אפשר להתעלם ממנה. ולכן המסורת הרבנית אינה אוסרת אלא היא מאפשרת לקרוע דווקא בשעת חימום, בשעה שהלב מבקש לאבד עצמו תוך כי שליטה ותוך כדי ברכת דיין האמת. המטרה של דין קריעה היא יישוב דעתו של האבל הקורע, וזה מה שמפריד בין עבודה זרה לעבודת ה', בין כפירה לאמונה.

לעומת זאת, במסורת של ביתא ישראל נצמדו לכתוב בתורה, ובעיקר הם ראו במעשה זה כפירה, שכאילו אינם מקבלים את גזרותיו של הקב"ה. מי שמסוגל לקרוע בגדים ולשרוט עצמו, מראה בכך שאינו מקבל בהכנעה את הדין של הקב"ה. גם אם זה מהו סמלי, כפי שנהגו במסורת הרבנית, זה עדיין מתפרש בצורתו השלילית ויש לכך משמעויות של איבוד שליטה  ומזכיר את מנהגי הגויים. לכן, הם אסרו זאת כדי להתרחק כמה שאפשר מאיבוד השליטה ואיבוד עצמי כתוצאה מצער וכאב גדולים של האדם האבל. זהו מנהגם והניח להם לישראל.

שנזכה לבשורות טובות!

הפוסט דיני קריעה אצל יהודי אתיופיה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לאור העובדה שיהודי אתיופיה שימרו את מנהגי הטומאה והטהרה עד היום, נראה לי כי המנהג לאסור את יחסי האישות בשבת נבע מהטומאה הכרוכה במעשה והנובעת ממנו. לאור זאת, טענתי שככל הנראה מנהג זה משמר מנהג יהודי עתיק יומין עוד מתקופת המקרא, שכן מי שקורא את פרשיות התורה העוסקות בטומאה וטהרה, קשה לו להעלות על הדעת שמנהג יחסי אישות בשבת היה מותר בשבת.

ומה היה המנהג בקיום יחסי אישות בעולם היהודי מאז המקרא ועד חז"ל? על כך קיבלתי מספר תגובות. אציין שתיים מהתגובות: דעה אחת התומכת בעמדה שיחסי אישות ככל הנראה תמיד היו אסורים מאז ומעולם. "בתוך הגמרא עצמה כבר רואים שקיום יחסי אישות לא היה מקובל בקרב כולם. 'דתניא חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת, שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת' (נידה לח). בכל אופן, חוץ מביתא ישראל ועדת קומראן, גם קראים ושומרונים אינם מקיימים יחסי אישות בשבת, ואם לרבנים זה נראה מוזר, הרי שגם הם אוסרים יחסי אישות ביום הכיפורים, שבת שבתון" (יונתן ל').

מנגד, התגובה השנייה היא שאין לנו כלים לדעת מה באמת היה מנהג קיום יחסי אישות בשבת בתקופת המקרא: "…ההסבר ששמעת מדודך והמקור היפה שמצאת בספר היובלים (שחידשת לי אותו) נראה קולע וצודק, ואף משתלב בהקפדה היתרה של ביתא ישראל על טומאה וטהרה. זאת בניגוד למסורת שהתגבשה בעולם הרבני החל מדורות ראשונים של חז"ל, שפירשו (בניגוד לפשט התורה בויקרא טו) שאין חובה למי שנטמא בקרי או ביחסי אישות להיטהר, אלא רק במידה והוא רוצה לבוא במגע עם הקדש. קשה, לענ"ד, לדעת מה היה הרקע המדויק של התפתחות זו (המהפכנית). אולי כמסקנת חכמים מהמחירים החברתיים והמוסריים שהם ייחסו להקפדה היתרה בימי קדם לדיני הטומאה (כגון: טומאת סכין הייתה חמורה להם יותר מש"ד, בבלי יומא).

מלבד צמצום חלות הטומאה באורח החיים היהודי (במסורת הרבנית), אף הטומאה היחידה שנשארה רלוונטית (מלבד זו של הכוהנים), הנידה, הפך במשך הזמן להיות יותר איסור מאשר טומאה, שמתבטא למשל בהלכה שאישה נידה יכולה לעלות ולקרוא בתורה (כך פסק גם השו"ע אלמלא מניעה של 'כבוד הציבור'). הברייתא המדווחת שבדורות לפני ר' עקיבא נהגו שאישה נידה לא תתאפר, עד שר' עקיבא שינה הלכה זו, מצביעה שחל שינוי משמעותי במעמד הנידה. ולא מקרה שמעמד הנידה במסורת ביתא היה כה שונה.

כשם שאני משוכנע שבכל תחומי ההלכה חלו שינויים כבדי משקל על ידי חז"ל (כמתבטא בספר השתלשלות ההלכה של גילת או מהפכות פרשניות של משה הלברטל או של דוד הנשקה על ליל הסדר), כך אני מתקשה לקבל את טענתך ש'קשה להעלות על הדעת שמנהג יחסי אישות בשבת היה מותר'. לענ"ד, אין כל רמז בכל המקרא לטענה זו, וגם לא שמעתי על איסור כזה בכת ים המלח, השמרנית.

מאידך, אני מסכים מאוד עם מסקנתך שעצם הדגש החזק לא רק על היתר יחסים בשבת,  אלא הגדרתם כמצווה וכעונג, מעלים השערה חזקה על קבוצה שהתנגדה לכך (כשם שהעצמת מנהג שלוש סעודות בשבת מעידה על קבוצה שגלה בתענית בשבת, כמאמרו של גילת, בספר שהזכרתיו)" (גדעון אדמנית).

טוען הרב גדעון שכל עוד אין רמז לקיום איסור כזה, אז על סמך מה אפשר להניח את ההנחה שיחסי אישות בשבת היו תמיד אסורים? השאלה מה למעשה היה המנהג בקיום יחסי אישות בשבת, מאז ומתמיד אינה נוגעת רק לעניין זה, אלא שאלה כללית הנוגעת להרבה מצוות שאנו מקיימים ושחז"ל הגדירו אותם "מדאורייתא".

הרב גדעון טוען שכל עוד אין אמירה מפורשת או מרומזת לאיסור יחסים בשבת, לא ניתן לטעון טענה זו. אני נוטה להסכים עם האזהרה. ובכל זאת, אם כבר טוענים טענה זאת נראה לי שאפשר להעלות אותה לאו דווקא לאיסורים, למצוות לא תעשה, אלא גם למצוות עשה. לדוגמה: הנחת תפילין, תקיעה בשופר בראש השנה, לימוד תורה ועוד. מה באמת היה המנהג בתקופת המקרא?

לסיכום, נראה שלאור פסוקי המקרא, בעיקר על רקע ההקפדה בדיני טומאה וטהרה הקיימים במקרא, נראה שקשה להניח שהמקרא התיר יחסי אישות בשבת. הרב גדעון מלמד אותנו שיעור חשוב: עלינו לאמץ כמות נדבה של צניעות והסתייגויות. לכן, השתדלתי לסייג את דבריי במילים "ניתן לשער" ו"ייתכן". חשוב להקפיד על שיח מכבד, ותמיד להשאיר מקום לתשובה אחרת.

הפוסט כמות נדיבה של הסתייגות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

היה זה במהלך שיעור שהעברתי בשבת לקבוצת מבוגרים יוצאי אתיופיה. אינני זוכר כיצד התגלגלנו לנושא הנדון. כאשר הקראתי לפניהם את דבר הלכה המתיר לקיים יחסי אישות בשבת, פתאום השתרר בחדר קול דממה דקה. פניהם החווירו והביעו תדהמה. אחד מהם צעק "מה אמרת?! מותר לעשות מעשה זה בשבת? מי שעושה זאת אינו יהודי!" אחד הזקנים שאל מתוך כאב עמוק: "האם גם הילדים הצעירים שלנו עושים מעשה זה בשבת?" כולם היו מודאגים ובעיקר מופתעים וכואבים.

זה מפתיע לאור המסורת הרבנית, וכך פוסק הרמב"ם: "תשמיש המיטה, מעונג שבת הוא; לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים, מלילי שבת ללילי שבת" (רמב"ם פ"ל ה"יד). כך היא אכן ההלכה הפשוטה העולה מדברי הגמרא והפוסקים שלאחר התלמוד. ומצד שני, במסורת של יהודי אתיופיה חל איסור מוחלט על קיום יחסי אישות בשבת, ועונשו של העובר על כך מיתה.

והנה שתי הקבוצות מתקשות לזהות אחת את השנייה. צד אחד טוען שמעשה זה אינו יהודי, וצד אחר טוען שמעשה זה הוא יהודי.

מסורת ייחודית זאת של קהילת "ביתא ישראל" מעוררת למחשבה בנוגע לעצם היתר יחסי אישות בשבת. האם אין מידה רבה של סבירות במנהגם של ביתא ישראל לאסור את יחסי אישות בשבת? ואף אם נוכל להבין כי ההלכה הרבנית התירה את הדבר, עדיין יש צורך להבין מניין למדו חז"ל כי יש בקיום מעשה האישות בשבת אף משום קיומה של מצווה ממש.

מנהג 'ביתא ישראל' משמר מנהג יהודי עתיק יומין, שרווח בקרב קבוצות שונות של יהודים כבר בתקופת חז"ל הקדומה

ספר היובלים היה אחד הספרים שהשפיעו מאוד על מנהגי התרבות הדתית של יהודי אתיופיה, וככל הנראה מקור איסור יחסי אישות בשבת בקהילה מופיע בספר היובלים: "ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי שבת לה' אלוקיכם. לא תעשו בו כל מלאכה, אתם ובניכם ועבדיכם ושפחותיכם וכל בהמתכם, וגריכם אשר בתוככם. והאיש אשר יעשה בו כל מלאכה ישכב עם אשה (עם אשתו) ימות". הספר מונה איסור זה בתוך אחת המלאכות האסורות. לאור העובדה שיהודי אתיופיה שימרו את מנהגי הטומאה והטהרה עד היום, נראה לי כי המנהג לאסור את יחסי האישות בשבת נבע מהטומאה הכרוכה במעשה והנובעת ממנו "וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב" )ויקרא טו). טומאת הגבר צמודה לטומאת האישה שקימה יחסים עימו, ונראה שטעם טומאתם המשותף הוא משום הנגיעה בשכבת הזרע, שאף האישה נטמאה מש"ז של בעלה.

את תיאור התנהגותם של יהודי אתיופיה בכל הקשור לנטמא בטומאת שכבת זרע בשבת, שמעתי מדודי תקו מנגשה ז"ל, אשר סיפר: "בעל 'קרי לילה' בשעה שמרגיש, מייד יורד מן המיטה שוכב על הרצפה. מוקדם בבקר הוא הולך לטבול, חוזר מייד לבית ללא כל טקס. אם זה קורא בשבת הוא יושב לבדו בצד. אסור לגעת בו, ורק ביום ראשון בבוקר הוא יורד לטבול".

משתקף מספר היובלים שמנהגם זה משמר כנראה מנהג יהודי עתיק יומין שרווח בקרב קבוצות שונות של יהודים כבר בתקופת חז"ל הקדומה, אבל יותר מזה נראה שמי שקורא את פרשיות התורה העוסקות בטומאה וטהרה קשה לו להעלות על הדעת שמנהג יחסי אישות בשבת היה מותר בשבת. אז מהו מקור מנהג המסורת הרבנית, שעונת תלמידי החכמים ביחסי אישות היא ביום שבת?

לאור המקורות שראינו, ניתן לשער כי בתקופה שבה נקבעה הלכה זו, חכמים הכירו בקיומם של קבוצות אשר אסרו באיסור מוחלט את קיום יחסי אישות בשבת. ייתכן שהלכתם של חכמים נוסדה כחלק מהמאבק עם בעלי דעות אלו, כאשר ההתעקשות על כך שגדולי ישראל ייחדו את ליל שבת לקיום עונתם נועד לבטל ולהשכיח כליל את הדעה הנגדית האוסרת.

לאור הצעה זו, ייתכן שמדובר כאן בהלכה נוספת שבה הפולמוס עם אחרים, והרצון החינוכי להטמיע את דעת חכמים ולהוציא מלב את הדעה החולקת, היא שהובילה ליצירת הלכה חדשה.

לדעתי, החשוב מכל הוא ההכרה בכך שקהילת ביתא ישראל מהווה נכס לעם היהודי, בכך שבאמצעות מנהגיה העתיקים, אנו יכולים להבין ולהעריך מחדש את השיקולים והטעמים שעמדו מאחורי הדעות שנפסקו להלכה והתקבלו ביתר העדות גם כן.

שנזכה לכוון לעשות רצונו של הקב"ה.

הפוסט קיום יחסי אישות בשבת – מותר או אסור? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

פניתי לרב ראובן טל יאסו, תלמיד חכם ובעל ידע רב בשפת הגעז. הוא שלח לי את התרגום:  "ועשית לי מקדש ואשכון/ואלון ביניהם". הפנייה היא בלשון יחיד "ועשית", והדבר המשמעותי ביותר הוא שאלוקים אינו שוכן בתוכם אלא ביניהם. השינויים הללו מצביעים על משמעות עמוקה במקומו התיאולוגי והסוציולוגי של בית המקדש בחיי העם, כמו גם באמונה בקב"ה. אבל יותר מזה, התרגום הזה בא להתמודד עם חולשה אנושית. חולשה אנושית זו עלולה לייצר עיוותים חברתיים ואף חורבן.

נראה שהפסיכולוגיה האנושית לא משתנה עם הזמן. באופן שבו תפסה התרבות הדתית של יהודי אתיופיה את מקומו של בית המקדש (בית הכנסת), יש כדי לשמש סוג של אנטיביוטיקה לאותה פסיכולוגיה אנושית ישנה, העלולה להביא על העולם ועלינו אסון, אלא אם כן נעצור זאת בזמן.

שאלתי את הרב יאסו לפשר השינוי. הוא ענה: "כדי להבין זאת עלינו לשים לב לפסוק נוסף 'וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ-לֹהִים' ወሙሴ ቦአ ውስተ ብርሃን ኀበ ሀሎ እግዚአብሔር። המילה ערפל תורגמה בגעז אור. כדי להבין את ההבדל הגדול בין אור לערפל, עלינו לשים לב לעניין נוסף: כאשר משה יורד מהר סיני, הוא מבקש שוב לראות את אלוקים: 'וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ'. משה כבר ראה את אלוקים, מדוע ביקש זאת? אלא, שמשה עדיין לא הבין את המשמעות הקונקרטית של גילוי אלוקים, והתשובה שהוא מקבל היא 13 מידות הרחמים של הקב"ה. האור הזה, בניגוד לערפל, חינך אותנו באתיופיה לגלות רחמים כלפי אחרים, לשאת חן וחסד בעיני הסובבים אותנו. בקיצור, גילוי של אלוקים מתבטא ביחסים שלנו בין בני האדם".

עתה נוכל להבין את הפנייה בתרגום בשפת בגעז בלשון יחיד. המשמעות היא לקיחת אחריות אישית. כאשר האחריות האישית היא ההבנה שאלוקים אולי שוכן בתוכי, אבל יותר מזה, הגילוי שלו הוא באינטראקציה שבין האגו והאטימות לבין העולם שמחוצה לנו. לכן, זה לא "ושכנתי בתוכם", ודאי לא בבית המקדש, אלא "ושכנתי ביניהם". בית המקדש הוא הניגוד של העבודה הזרה. עבודה זרה היא אגו, אטימות, היא הביטוי לראיית המקדש כביתו של האל שבו הוא אוכל את מזונו.

לדאבוננו, שוב החולשה האנושית של העבודה הזרה הפכה את בית המקדש למקום משכנו של אלוקים. בני ישראל שכחו שאלוקים שוכן ביניהם

באחת משיחותיי עם הדוד שלי, החכם דניאל מנגשה ז"ל, הוא הופתע לגלות שבמסורת הרבנית קיימת חלוקה למצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. הוא אמר: "החטאים הם רק בין אדם לחברו. המבחן הוא רק ביחסי אנוש תקינים – כמו שקר, רמאות ושנאה. רק החטאים הללו הם הסיבה להסתר, אבל לא לריחוק. מי אתה חושב ששמר עלינו באתיופיה במשך אלפי שנים? מי אתה חושב שהביא אותנו מאתיופיה לירושלים? מי אתה חושב שמר עלינו במסע המסוכן לאורך כל הדרך? ודאי שא-לוהים". אם כן, אנו לומדים פה שבית המקדש הוא מקום שאמור להעצים את אחריות האישית ולא לשלול אותה.

לדאבוננו, שוב החולשה האנושית של העבודה הזרה הפכה את בית המקדש למקום משכנו של אלוקים. בני ישראל שכחו שאלוקים שוכן ביניהם. באמצעות התרבות הדתית של יהדות אתיופית המקראית נוכל להבין את החולשה האנושית. היום היא פוגשת אותנו במקומות שונים מבעבר. אחד מהם הוא המוסד לזכויות אדם. מוסד זה קובע כי קיימות זכויות שלהן זכאי כל אדם מעצם היותו אדם. במהות, תפיסה זו, כמו שהיה בבית המקדש, אמורה לספק מעטפת לאדם שמגלה אחריות. לספק הגנה מלאה לחלשים. מוסד זה, כמו בית המקדש בזמנו, תובע מאיתנו לגלות אחריות יותר מאשר לספק לנו זכויות. תובע מאיתנו לדבר אמת. מבקש מאיתנו לגלות חסד ורחמים לבני האדם. אבל, מוסד זכויות אדם, כמו אז בתקופת בית המקדש, הופך גם לאמצעי להשגת מטרותינו האגואיסטיות.

לצערנו, כאז כן היום, ישנם מניפולטיביים המצליחים להפוך את הבית הזה למערת פריצים. גונבים, רוצחים, אונסים, משקרים ובאים לצעוק: היכל ה' היכל ה'. זכויות אדם, זכויות אדם. בזמנו, עד לחורבן, היה קשה להבחין בין נביאי אמת לנביאי שקר. מי מאיתנו כיום הוא נביא שקר ומי נביא אמת, זו שאלה כבדת משקל.

כך או כך, יהדות אתיופיה מלמדת אותנו שאלוקים לא שוכן בבית המקדש או בתוכנו, אלא הוא שוכן בינינו, מבחינת איש ואישה "זכו שכינה ביניהם".

הפוסט ወትገብር ሊተ መቅደሰ ወአኃድር በማእከሎሙ። הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.