הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)"שלום, הרב שרון. אני משרת בצבא ונעדר מהבית לתקופה ארוכות. השירות הצבאי עבורי הוא ערך, אבל גם חיי אישות ומשפחה הם ערך. אני מרגיש שבגלל הלכות נידה, לי ולאשתי כמעט לא נשאר זמן להיות ביחד ולכן ערך המשפחה נפגע. שמעתי שכתבת ספר העוסק בהלכות יהודי אתיופיה, והבנתי שיהודי אתיופיה קיימו את התורה ללא חומרת רבי זירא, כלומר נשים באתיופיה נהגו לטבול ביום השביעי ללא 'שבעה נקיים'. השאלה היא האם אנו יכולים לאמץ את מנהג יהודי אתיופיה, ואשתי תוכל לקצר לפחות את תקופת ימי ה'שבעה הנקיים' וכך נוכל להרוויח יותר זמן להיות יחד?"
עניתי: שלום לכם, זוג יקר. נדירים הם המקרים שבהם עַם מקבל דרישת שלום מעברו הרחוק בדמות קהילה שאבדה וחזרה לחיות בתוכו. זהו סיפורה המופלא של 'בית ישראל', קהילת יוצאי אתיופיה, העתיקה בקהילות ישראל, ששבה לחיות בקרב בני עַמה ההיסטורי, כשהיא עמוסה במסורות עתיקות, בסיפורים ובמנהגים המיוחדים לה. זו קהילה הכי אורתודוקסית שיש. המסורת ההלכתית של 'בית ישראל' נמסרה מאב לבן, מכהין לכהין, מקהילה לקהילה במשך אלפי שנים. הקהילה לא הושפעה כלל ועיקר מההתרחשויות ההיסטוריות היסודיות שליוו את התפתחות העם היהודי לאחר חורבן בית המקדש השני. לכן, היא שונה מכל הקבוצות היהודיות המוכרות לנו, המרכיבות את הפסיפס היהודי-תלמודי. אצל 'בית ישראל' הכול היה מבוסס על רוח המקרא.
אחת הדוגמאות לכך, כפי שציינתם, היא הטבילה של אישה נידה ביום השביעי. בעניין זה יהודי אתיופיה ממשיכים לקיים את דין התורה: "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ, שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב… וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר". לכן, כל אישה שראתה דם עוזבת את ביתה ל"בית הנידה". קרובות משפחה או חברות דואגות לכל מזונה. הן מניחות את המזון בכלים מיוחדים מעבר למעגל אבנים אדום, שמקיף את בקתת הטמאות. המנהג האתיופי שמשמר מסורות קדומות לא כולל כמובן את החומרה של רבי זירא. כל הדיון של ימי ליבון ושבעה נקיים לא היה ידוע להם כלל. שכן, הם שמרו את דין התורה. על פי דין תורה, נידה היא תקופה בת שבעה ימים שבמהלכה נחשבת האישה טמאה כתוצאה מיציאת דם הווסת. כלומר, מי שאמור לספק לנו הסבר הם לא יהודי אתיופיה שהמשיכו את דין התורה.
מכל מקום, במשך אלפיים שנה קיבלה על עצמה המסורת הרבנית את תקנת רבי זירא, והוסיפה לאיסור נידה את איסור הזבה. וכך רוב נשות ישראל קיבלו על עצמן מסורת של שנים לשבת 'שבעה נקיים'. כלומר, מרגע ראיית הדם ממתינה האישה עד שהדם מפסיק, ולאחר מכן (בין ארבעה לחמישה ימים) היא מבצעת הפסק טהרה ומתחילה לספור 'שבעה נקיים'. דוגמה זאת מלמדת אותנו שקיימים בינינו הבדלים אובייקטיביים מעצם היותנו בני אדם, ומתוך הבדלים אלו, במרחקי הזמן והגיל, מתפתח גם שוני בצורות חיים ובתרבויות. כל אחד מאיתנו רחוק במידה מסוימת מהנורמה, שכן חוט דק מבחין בין התנהגות שהופכת אותנו לייחודיים לבין התנהגות שממנה והלאה אנחנו נתפסים מוזרים או משוגעים או כחורגים מגבול השייכות.
נושא טהרת המשפחה מעסיק חלק לא קטן מהזוגות המבקשים לשמור על טהרת המשפחה. לא רק בתקופת המלחמה אלא גם בחיי השגרה. בשל המלחמה ישנם רבנים ורבניות המבקשים לקצר את תקופת 'שבעה נקיים' בדרכים שונות, ויש רבנים התוקפים כל יוזמה מעין זאת ומבקשים להשאיר את ההלכה ללא כל שינוי. למי מהם להקשיב?
אני מאמין שאתם רוצים לשמור על קדושת המשפחה ומבקשים לעשות את רצונו של הקב"ה, אבל גם את רצונכם, את רצונו של אחד של השני. הרצון לאינטימיות ולקדושה. אמי ז"ל, סבתא שלי ז"ל ואמותינו הקדושות באתיופיה נהגו לטבול ביום השביעי ללא ה'שבעה נקיים', וגם לא ראו צורך להסתיר את יום הטבילה. לכן, אין מדובר בשקר ובאמת, שכן, כל צד נותן טעם להיתר וזה נותן טעם לאיסור, אלו ואלו דברי א-לוהים חיים, כי לפעמים שייך טעם זה ולפעמים שייך טעם זה – הטעם מתהפך לפי שינוי הדברים. כל עניין הקדושה הוא עניין אינטימי ושונה מזוג לזוג.
עכשיו עליכם להחליט. ההחלטה שתקבלו היא רצונכם, ואני מאמין שזה גם רצונו של הקב"ה. "אחד המרבה ואחד הממעיט" זהים זה לזה. מציאת הייעוד שלנו מתחילה בשאלה פשוטה: מי אנחנו ומה אנחנו מביאים איתנו. לא ההשוואה לאחר קובעת, אלא ההכרה העצמית וכוונת הלב לשמיים.
