הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)לפני שלוש שנים, עוד כשהיינו מלאי תקווה לקראת הרחבת הסכמי אברהם ונרמול היחסים של ישראל עם מדינות ערב, הוכרז באופן רשמי על נרמול היחסים בין ישראל לסודאן. בדומה למדינות ערב ברחבי המזרח התיכון, היחסים הדיפלומטיים בין ישראל וסודאן התאפיינו באיבה הדדית ובתקריות ביטחוניות. בתחילת שנת 2020 החלה התחממות ביחסי שתי המדינות, וב-23 באוקטובר הוכרז על התחלת תהליך נורמליזציה וכינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות, בתיווכה של ארצות הברית.
בעבר הייתה קהילה יהודית תוססת בסודאן. חלק מהיהודים שם היו אתיופים שהיגרו לסודאן בשל המלחמה שהתרחשה באתיופיה. היהודים הראשונים שהתיישבו בסודאן הגיעו אליה ממצרים במחצית השנייה של המאה ה-19. הצהרת העצמאות של ישראל והמלחמות שפרצו בעקבותיה, הובילו למבול אנטישמי, שבסופו של דבר הטביע את הקהילה והכריח אותה לעזוב. רובם הגיעו לישראל או לשווייץ כפליטים חסרי מדינה. רבים מאלו שנמלטו מסודאן, לרוב כילידים בני הדור השני או השלישי במדינה, עדיין מחזיקים ברגשות סנטימנטליים לביתם הישן ונהנים מזיכרונות ילדות נעימים.
השבוע פגשתי את חגוס (עופר) יברקן, איש מדהים ויקר, בעל אמונה ותקווה. השיחה התגלגלה לחיים של היהודים בסודאן ולתנאים הלא אנושיים שסבלו מהם. הוא אמר לי: "בתוך המחנות בסודאן היינו צריכים לשמור בסודיות על הזהות היהודית שלנו. אלפים נספו ומתו. שלושה אחיינים ואחייניות שלי נספו".
היה אסור לקבור בשום מצב בבית קברות שאינו יהודי. צעדנו עשרות קילומטרים עם גופת המת, כדי להביא אותו לקבר יהודי
שאלתי אותו כיצד הם הסתדרו עם נושא הקבורה. הוא ענה לי: "היה אסור לקבור בשום מצב בבית קברות שאינו יהודי. לא מוסלמי ולא נוצרי. גם אם היה צורך לצעוד עשרות קילומטרים עם גופת המת, תמיד דאגנו להביא את הנפטר לקבר יהודי.
"היו שם בתי קברות של נוצרים ומוסלמים, אבל אנחנו כמובן לא חשבנו לקבור בבתי הקברות הללו. יש איסור לקבור בבית קברות שאינו יהודי. אבל גם בבית הקברת הלא יהודים היו נוצרים שהכירו אותנו עוד כשהיינו באתיופיה, שאף הם היגרו בגלל המלחמה שהתחוללה באתיופיה, פחדנו מאוד שיגלו אותנו ושילשינו עלינו לשלטונות הסודאנים, לכן קיימנו את המצוות ואת התורה בסתר. במקרה של מוות דאגנו להמתין עם גופת המת עד הלילה. בלילה יצאנו מספר קטן מאוד של אנשים עם גופת המת. חיפשנו מקום עם אדמה רכה לחפירה, בדרך כלל היה זה בשולי המחנה או מחוץ למחנה ליד עץ או ליד גדר. חפרנו מהר, הטמנו את הגופה וחזרנו מהר לבתים שלנו. לא השארנו שם שום סימן".
מסירות נפשם של יהודי אתיופיה שלא לקבור בשום מצב יהודי שאינו בקבר ישראל, הזכירה לי סיפורה של אלינה פלחטי ז"ל, שנרצחה במסיבת הטבע ליד רעים. היא נקברה מחוץ לגדר בבית העלמין בבית שאן, בחלקה שמיועדת למי שאינם יהודים, בשל גישה הלכתית מחמירה של הרבנות, משום שלא השלימה את תהליך הגיור.
כמה ימים אחרי שהתפרסם סיפורה, התקיים על קברה בבית העלמין טקס אזכרה יהודי שכלל בקשת מחילה מהמנוחה, אמירת קדיש ותפילת "אל מלא רחמים". הרב עידו פכטר הוביל את טקס בקשת המחילה ואמר: "אני חושב שבמעמד הזה בקשת המחילה היא כפולה ומכופלת. נשמתה של אלינה הקדושה והטהורה שנרצחה על קידוש ה', אנחנו מבקשים ממך מחילה וסליחה בשם כל עם ישראל, בשם היהדות, בשם ההלכה, על היחס שנהגו ושלא נהגו, או עשו משהו שלא כדין. אנחנו באים כאן ומתפללים לעילוי נשמתך הקדושה והטהורה. בגן עדן תהיה מנוחתך".
אין ספק שאנו זקוקים לצניעות, רגישות, כבוד, לבקשת מחילה, סליחה וכפרה אחד מהשני. סוג של נרמול היחסים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. עלינו לגלות את מידת מסירות הנפש שהייתה ליהודי אתיופיה בסודאן וללמוד לחיות ולכבד אחד את השני. לדעת שהכללה ותיוג הם אויבינו.
