הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)אירוע הזה התרחש לפני שלושה עשורים לערך, אבל אני זוכר אותו כאילו זה התרחש אתמול. זה היה אירוע מכונן עבורי בהרבה מובנים.
היה זה במהלך שיעור שהעברתי בשבת לקבוצת מבוגרים יוצאי אתיופיה. אינני זוכר כיצד התגלגלנו לנושא הנדון. כאשר הקראתי לפניהם את דבר הלכה המתיר לקיים יחסי אישות בשבת, פתאום השתרר בחדר קול דממה דקה. פניהם החווירו והביעו תדהמה. אחד מהם צעק "מה אמרת?! מותר לעשות מעשה זה בשבת? מי שעושה זאת אינו יהודי!" אחד הזקנים שאל מתוך כאב עמוק: "האם גם הילדים הצעירים שלנו עושים מעשה זה בשבת?" כולם היו מודאגים ובעיקר מופתעים וכואבים.
זה מפתיע לאור המסורת הרבנית, וכך פוסק הרמב"ם: "תשמיש המיטה, מעונג שבת הוא; לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים, מלילי שבת ללילי שבת" (רמב"ם פ"ל ה"יד). כך היא אכן ההלכה הפשוטה העולה מדברי הגמרא והפוסקים שלאחר התלמוד. ומצד שני, במסורת של יהודי אתיופיה חל איסור מוחלט על קיום יחסי אישות בשבת, ועונשו של העובר על כך מיתה.
והנה שתי הקבוצות מתקשות לזהות אחת את השנייה. צד אחד טוען שמעשה זה אינו יהודי, וצד אחר טוען שמעשה זה הוא יהודי.
מסורת ייחודית זאת של קהילת "ביתא ישראל" מעוררת למחשבה בנוגע לעצם היתר יחסי אישות בשבת. האם אין מידה רבה של סבירות במנהגם של ביתא ישראל לאסור את יחסי אישות בשבת? ואף אם נוכל להבין כי ההלכה הרבנית התירה את הדבר, עדיין יש צורך להבין מניין למדו חז"ל כי יש בקיום מעשה האישות בשבת אף משום קיומה של מצווה ממש.
מנהג 'ביתא ישראל' משמר מנהג יהודי עתיק יומין, שרווח בקרב קבוצות שונות של יהודים כבר בתקופת חז"ל הקדומה
ספר היובלים היה אחד הספרים שהשפיעו מאוד על מנהגי התרבות הדתית של יהודי אתיופיה, וככל הנראה מקור איסור יחסי אישות בשבת בקהילה מופיע בספר היובלים: "ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי שבת לה' אלוקיכם. לא תעשו בו כל מלאכה, אתם ובניכם ועבדיכם ושפחותיכם וכל בהמתכם, וגריכם אשר בתוככם. והאיש אשר יעשה בו כל מלאכה ישכב עם אשה (עם אשתו) ימות". הספר מונה איסור זה בתוך אחת המלאכות האסורות. לאור העובדה שיהודי אתיופיה שימרו את מנהגי הטומאה והטהרה עד היום, נראה לי כי המנהג לאסור את יחסי האישות בשבת נבע מהטומאה הכרוכה במעשה והנובעת ממנו "וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב" )ויקרא טו). טומאת הגבר צמודה לטומאת האישה שקימה יחסים עימו, ונראה שטעם טומאתם המשותף הוא משום הנגיעה בשכבת הזרע, שאף האישה נטמאה מש"ז של בעלה.
את תיאור התנהגותם של יהודי אתיופיה בכל הקשור לנטמא בטומאת שכבת זרע בשבת, שמעתי מדודי תקו מנגשה ז"ל, אשר סיפר: "בעל 'קרי לילה' בשעה שמרגיש, מייד יורד מן המיטה שוכב על הרצפה. מוקדם בבקר הוא הולך לטבול, חוזר מייד לבית ללא כל טקס. אם זה קורא בשבת הוא יושב לבדו בצד. אסור לגעת בו, ורק ביום ראשון בבוקר הוא יורד לטבול".
משתקף מספר היובלים שמנהגם זה משמר כנראה מנהג יהודי עתיק יומין שרווח בקרב קבוצות שונות של יהודים כבר בתקופת חז"ל הקדומה, אבל יותר מזה נראה שמי שקורא את פרשיות התורה העוסקות בטומאה וטהרה קשה לו להעלות על הדעת שמנהג יחסי אישות בשבת היה מותר בשבת. אז מהו מקור מנהג המסורת הרבנית, שעונת תלמידי החכמים ביחסי אישות היא ביום שבת?
לאור המקורות שראינו, ניתן לשער כי בתקופה שבה נקבעה הלכה זו, חכמים הכירו בקיומם של קבוצות אשר אסרו באיסור מוחלט את קיום יחסי אישות בשבת. ייתכן שהלכתם של חכמים נוסדה כחלק מהמאבק עם בעלי דעות אלו, כאשר ההתעקשות על כך שגדולי ישראל ייחדו את ליל שבת לקיום עונתם נועד לבטל ולהשכיח כליל את הדעה הנגדית האוסרת.
לאור הצעה זו, ייתכן שמדובר כאן בהלכה נוספת שבה הפולמוס עם אחרים, והרצון החינוכי להטמיע את דעת חכמים ולהוציא מלב את הדעה החולקת, היא שהובילה ליצירת הלכה חדשה.
לדעתי, החשוב מכל הוא ההכרה בכך שקהילת ביתא ישראל מהווה נכס לעם היהודי, בכך שבאמצעות מנהגיה העתיקים, אנו יכולים להבין ולהעריך מחדש את השיקולים והטעמים שעמדו מאחורי הדעות שנפסקו להלכה והתקבלו ביתר העדות גם כן.
שנזכה לכוון לעשות רצונו של הקב"ה.
