רבות נכתב על הורים שיש להם ילדים עם צרכים מיוחדים, על ההתמודדות והאתגרים שמביאה עימה מציאות חיים שכזו. אך, מה קורה כשהדבר מתהפך, וילד נולד להורים עם מוגבלות פיזית ושכלית? איך זה לחיות בבית שבו התפקידים מתחלפים, והילדים הופכים, מגיל קטן, להיות המבוגרים האחראיים?

יצאתי לשמוע מקרוב ממי שנולדו למציאות כזאת – על איך זה להיוולד להורים עם צרכים מיוחדים. הם מספרים לי על התקופות בהן התביישו בהוריהם, ניסו להסתיר זאת, חלמו על הורים רגילים וקינאו בחבריהם לכיתה. מה בכל זאת עזר להם להתגבר על התחושה שהם שונים וחריגים? מה הדבר שהם הכי מתחרטים עליו? והאם לדעתם הורים עם צרכים מיוחדים יכולים וצריכים לגדל ילדים?

מי שמדבר על כך בפתיחות הוא עומר גלנדאור (33) מלוד. הוא נשוי לרות והם הורים לשניים. כיום, וכנראה שלא במקרה, עומר הוא עובד סוציאלי במערך דיור 'שדה חמד' – דיור חוץ ביתי למבוגרים עם מוגבלויות, ואשתו רות, היא גננת בגן תקשורת לילדים עם אוטיזם.

ההורים של עומר מתגוררים בירושלים. הם עם צרכים מיוחדים בתפקוד גבוה – אמו מתמודדת עם סכיזופרניה ואביו עם הנמכה קוגניטיבית, אך הם מעולם לא אובחנו באופן רשמי. לעומר יש גם אחות בשם מירה, הגדולה ממנו ב4 שנים, המאובחנת עם הנמכה קוגניטיבית וגרה בדיור חוץ ביתי בעמותת שק"ל.

עומר מתאר בפניי, שלגדול עם הורים עם צרכים מיוחדים זוהי מציאות לא טבעית ולא הגיונית שהולכת איתו כל החיים. תפקיד ההורה הוא לגדל, לדאוג ולייעץ לילד, דבר אשר נלקח ממנו בתור ילד להורים עם צרכים מיוחדים. בנוסף, זה דרש ממנו ליזום, לקבל החלטות ולעשות לא מעט את מה שהיה אמור להיות התפקיד שלהם.

מחוץ לבית

בשלב מסוים עומר ואחותו הוצאו מהבית.

"מאז שאנחנו קטנים אני זוכר את הרווחה ברקע", עומר אומר. "כשהייתי בכיתה א', ומירה בכיתה ה', המחלה של אמא החלה להיות משמעותית הרבה יותר והיא הייתה מאושפזת הרבה. היינו בבית עם אבי אבל הוא לא ידע איך לדאוג לנו, לגדל אותנו או כיצד לנהל את הבית. כתוצאה מכך, הרגשנו הרבה לבד. כשעליתי לכיתה ב' ומירה עלתה לכיתה ו' יצאנו לפנימייה בירושלים, וכעבור שנתיים היא נסגרה. לאחר מכן, עברתי לגור בבית לתקופה קצרה ומשם יצאתי למשפחת אומנה ביישוב פסגות ומירה למשפחת אומנה בבית אל".

איך היה הקשר עם ההורים בתקופה הזאת?

"בתקופת הפנימייה היינו חוזרים הביתה כל שבועיים, וכשלא יצאנו לבית או שההורים לא יכלו לקבל אותנו הייתה לנו משפחה מארחת- אני הייתי אצל משפחה בגבעת זאב ומירה אצל משפחה בפסגות", עומר משיב, וממשיך: "בנוסף, ההורים היו מגיעים הרבה לפנימייה במידה ואמא הרגישה טוב וכן, כשהיינו אצל משפחות האומנה יצאנו הביתה אחת לשלושה שבועות והקפדנו על קשר טלפוני רצוף מכיוון שזה היה חשוב לי ולהורים".

לעומר לקח זמן רב 'לקרוא לילד בשמו' ולהגדיר את הוריו כאנשים עם צרכים מיוחדים. רק כשבגר ידע להגיד שהוריו מאובחנים עם צרכים מיוחדים. לפני כן, הדבר היה קשה עבורו.

אני מנסה להבין ממנו אם נמנע מלהגדיר זאת שנים רבות, מכיוון שהתבייש בהוריו, והוא משתף: "היו תקופות לכאן ולכאן. בתור ילד אהבתי את ההורים שלי ולא ראיתי בהם חסרונות בכלל, אך לאט לאט כשהגיל עלה הבושה וההסתרה התעצמו. בכיתה ז' התביישתי בהם שלא יביכו אותי או יעשו לי פדיחות מול החברים ולא רציתי שהם יגיעו לאספת הורים בבית ספר שלי, אלא שרק הורי האומנה יבואו".

קינאת בילדים אחרים? רצית הורים 'רגילים'?

עומר: "הייתה תקופה בחיים שחשבתי שההורים שלי רגילים או רציתי שיהיו רגילים. כשהייתי בפנימייה היה לי יותר קל כי כולם שם היו ילדים שהוציאו אותם מהבית, אולם באומנה, אצל משפחת יעקבי, זה היה יותר קשה, משום שביישוב כולם היו ילדים שגדלים אצל ההורים שלהם.

"קיוויתי יום אחד להתעורר מהחלום ולחזור להוריי. ומצד שני, כשהשנים עברו והייתי בחטיבה, התבאסתי וחשבתי – למה משפחת יעקבי הם לא ההורים שלי? זה היה חוסך לי הרבה כאב ראש…".

הורים עם צרכים מיוחדים יכולים להעניק אהבה לילדיהם. ההורים שלי אהבו אותי. זה אומנם לא התבטא בדברים הרגילים, אבל זה בהחלט היה מורגש. יש הורים 'רגילים' שלא אוהבים את הילדים שלהם

להחליף את שם המשפחה

נושא הבושה חזר שוב ושוב בחייו של עומר. במהלך השנים הבושה פוגשת אותו לא רק בגלל שהוריו הם עם צרכים מיוחדים, אלא גם בגלל היותו ילד אומנה. הוא נזכר:

"כשגדלתי בפסגות בגילאי היסודי היה לי מאד נחמד לקרוא לעצמי בשם המשפחה של משפחת האומנה שלי- יעקבי. אנשים מבחוץ ידעו שאני מהיישוב והרגשתי שייכות לשם משפחה הזה, ולא לשם המשפחה של הוריי, גלנדאור.

"בכיתה ז' הגעתי לחטיבה עם שם המשפחה גלנדאור, דבר אשר העצים את הבושה, תפס יותר נפח ונתן משמעות חדשה לאנשים חדשים- בשונה מפסגות, ששם אנשים ידעו שאני באומנה אבל לא היה דיבור סביב זה. בחטיבה, זה הפך להיות נושא שסקרן אנשים חדשים בחיי, ומנגד, אני לא הייתי מעוניין לדבר על זה. למרות זאת, במשך הזמן הדבר התגלה וספגתי אמירות לא נעימות, כגון: 'ילד שהוציאו אותו מהזבל'".

משפטים מעין אלו רק אשררו ונתנו תוקף להרגשה הפנימית של עומר. "זה גרם לי להרגיש חריג, מאד לא נעים לשמוע שאומרים לך דברים כאלו", הוא משתף. "באותה תקופה, הרגשתי מתוסבך עם עצמי וכשהחברה משדרת לך שמה שאתה מרגיש זה באמת חריג – זה מחזק את התחושה ומעצים את הנוכחות שלה".

וזה לא נגמר שם. המשפטים הללו הובילו את עומר לחזור להשתמש בשם המשפחה של משפחת האומנה, וכשהגיע לכיתה ט' שינה את שם משפחתו ליעקבי, כדי לחסוך לעצמו את הצורך לספר על כל מסכת חייו, זו שמגיעה עם שם המשפחה המקורי שלו, גלנדאור. אך לפעמים, זה גם עורר אי נעימויות מול הוריו:

"למדתי בישיבה גבוהה באילת. יום אחד, אבי החליט להפתיע אותי ובלי הודעה מראש התייצב בבית מדרש. ראש הישיבה ישב בכניסה לבית מדרש ואבא שלי שאל אותו 'איפה עומר גלנדאור?', וראש הישיבה ענה לו כי אין בשיבה תלמיד העונה על השם הזה. כשהבחנתי באבי שעומד בכניסה ניגשתי אליו. הרב היה מופתע שלא שיתפתי אותו", עומר נזכר.

במהלך השירות הצבאי של עומר הוא חשב מחדש על הדברים. "הם לא עשו לי שום דבר רע-אין מה להתבייש בהם", הוא הבין. ואכן, אחרי השחרור עומר חזר לשם משפחה המקורי שלו 'גלנדאור'.

"הוריי אהבו אותי"

אתה חושב שהורים עם צרכים מיוחדים יכולים וצריכים לגדל ילדים?

"תלוי בלקות", עומר משיב. "הורים עם צרכים מיוחדים זה מושג רחב. אני חושב שההורים שלי, עם הדרכה צמודה- היו יכולים לגדל אותנו טוב יותר. המדינה נותנת מעטפת לאנשים עם צרכים מיוחדים, אולם לא מספקת מעטפת להורים עם מוגבלויות".

הוא ממשיך ומוסיף: "הורים עם צרכים מיוחדים יכולים להעניק אהבה לילדיהם. ההורים שלי אהבו אותי. זה אומנם לא התבטא בדברים הרגילים, אבל זה בהחלט היה מורגש. אנו חיים בעולם לא נורמטיבי. יש הורים 'רגילים' שלא אוהבים את הילדים שלהם. למשל, אדם שמצליח לתפקד בעבודה אבל בבית הוא לא אבא, האם זה שווה? מי אמר שהוא אבא יותר טוב לילדים שלו?", הוא תוהה.

מיותר לציין, שכיום עומר בקשר טוב עם הוריו. הוא מגיע עם אשתו רות וילדיהם להוריו לשבתות אחת לשבועיים, ויש להוריו קשר טוב עם הנכדים.

כאמור, עומר עובד עם מבוגרים עם מוגבלויות ואשתו רות עובדת בגן תקשורת. בנוסף, הוא מעביר הרצאות נוגעות ומרגשות העוסקות בסיפורו האישי, בכיבוד הורים ובבחירה בחיים.

אני תוהה – האם בשל המורכבות שעבר לא העדפת 'לברוח' כמה שיותר רחוק מהתחום של צרכים מיוחדים?

עומר עונה בכנות: "אולי זה מצטייר מאד יפה שהוריי עם צרכים מיוחדים והיום אני עובד בתחום בעצמי, אך את ההחלטה ללמוד עבודה סוציאלית קיבלתי כבר בכיתה ח'. בעיניי, החיים מובילים אותך לאן שאתה צריך להגיע. כלומר, הם נותנים לך את הכלים כדי שתעמוד במשימות שלך. כשהלכתי לייעוץ תעסוקתי לבדוק איזה תחום לימודים הכי מתאים לי התשובות במבחנים הראו כי החוזקה שלי היא בתחום הטיפולי. כנראה שהחיים יחזירו אותך תמיד לנקודה שאליה אתה צריך להגיע".

'לא שונה – מיוחדת'

שיא בכר (49), נשואה+2, נולדה בדימונה, כאחות בכורה מתוך שלושה ילדים להורים עולים חדשים. אמה, שעלתה מספרד, חלתה  בגיל חצי שנה בנגיף הפוליו, שיתוק ילדים, ומאז הרגל שלה לא צמחה. אביה עלה ממרוקו, ובגיל 14 התעוור.

"אמא הייתה העיניים של אבא והוא היה הרגליים שלה", היא מתארת.

איך היה לגדול להורים עם צרכים מיוחדים?

שיא: "הם אף פעם לא היו הורה מלווה בטיול השנתי. יש לי זיכרון, שהייתה אספת הורים בבית הספר ואמא שלי הגיעה, אבל היא לא יכלה לעלות במדרגות אז המורה ירדה אליה והן קיימו את השיחה בחדר מורים.

"מטבע הדברים, במציאות ששני ההורים עם צרכים מיוחדים הילדים נדרשים לגלות יותר סבלנות ורגישות כלפיהם. יש לי אחות שקטנה ממני בעשר שנים. יום אחד, נפל לאבא שלי לכסף על הריצפה והוא לא יכל לראות – מכיוון שהוא עיוור, אז היא הרימה את הכסף ונתנה לו אותו ביד. כלומר, היא ראתה שיש פה בעיה ועזרה לו. בשל צורת החיים שבה גדלנו אוטומטית נהיינו בעלי רגישות למצב".

לשיא הייתה האפשרות לקחת את מציאות חייה למקום בו היא מרגישה חריגה ושונה, ברם, היא בחרה לראות זאת באור אחר, חיובי יותר, כפי שהיא מספרת:

"לקחתי את זה לכיוון אחר. במקום להרגיש שונה – הפכתי את עצמי להיות מיוחדת: למי עוד בכיתה יש אמא עם כיסא גלגלים? לאף אחד. למי עוד בכיתה יש אבא עיוור? רק לי. אני מיוחדת. מעולם לא התביישתי בהורים שלי. למשל, בערב ל"ג בעומר הוריי באו איתי למדורות והיו חלק מהאירוע. בנוסף, תמיד הכנסתי חברים לבית בלי בעיה".

לצד כל זה, יש גם צד שבו שיא התביישה בהוריה והרגישה חריגה מכולם. "הדבר שהכי הפריע לי בילדות היה שהוריי לא עבדו. פעם חשבו שנכים צריכים להיות בבית. היום יודעים שזה לא נכון. היינו משפחה מאד ענייה. הוריי התפרנסו רק מביטוח לאומי. לפחות בשכונה שבה גרנו המצב הכלכלי של ההורים שלי היה נחשב טוב כי שאר השכנים היו עניים. זה הדבר היחיד שהרגשתי בו חריגה שונה, שלילדים אחרים היו דברים שלי לא היו".

הרווחה הייתה מעורבת במצב בבית?

"ההורים שלי משויכים למשרד הרווחה, זה התבטא בין היתר בקבלת סלי מזון וסיוע כספי. למשל, אמא הייתה עם מטפלת כמה שעות ביום משום שחלתה בסרטן. אני גם זוכרת שקיבלנו ספרי לימוד מהרווחה ומבית הספר כי היה קשה להורים לממן לנו ספרים חדשים. על הספרים האלה הייתה חותמת של ביה"ס והתביישתי וניסיתי להסתיר את זה. יום אחד, חברה ניגשה אלי ושאלה- 'מה זה החותמת הזאת?' הרגשתי ש'שעלו עליי".

נולדתי לשני הורים נכים ומכורח הנסיבות מעולם לא הייתי ילדה. הייתי 'ילדה מבוגרת'. אני מצטערת שלא הייתה לי ילדות רגילה. הייתי צריכה כל הזמן לדאוג להם. ממש כמו אמא קטנה

ילדה מבוגרת

היום, במבט לאחור – יש דברים שאת מתחרטת עליהם? שהיית עושה אחרת?

"נולדתי לשני הורים נכים ומכורח הנסיבות מעולם לא הייתי ילדה. הייתי 'ילדה מבוגרת'. הפכתי להיות אחראית ובוגרת. אני מצטערת שלא הייתה לי ילדות רגילה. היה מאד חסר לי לעשות דברים כמו שאר הילדים. הייתי צריכה כל הזמן לדאוג להורים שלי. ממש כמו אמא קטנה", היא אומרת בתחושת החמצה, אך מוסיפה בהשלמה:

"אני נולדתי למציאות שבה שני ההורים שלי נכים. אני לא מכירה משהו אחר. בעיניי זה שונה ממישהו שזה קורה לו באמצע החיים, אצלי זאת המציאות מאז ומתמיד ועם זה אני מנצחת יום יום", היא מסכמת.

שיא מתמודדת בעצמה עם טרשת נפוצה במשך עשרים ושמונה שנה. "בזכות זה שגדלתי אצל שני הורים נכים קיבלתי את הנכות שלי אחרת", היא אומרת. "המשכתי לעבוד כרגיל. הכנסתי את המחלה ל'תיק גדול' שאותו אני סוחבת איתי על הגב וממשיכה ללכת. במקום להתייאש אני מחזקת אנשים שחושבים שזה סוף העולם, מתוך אמונה שצריך לחיות חיים מלאים כפי שהורי חיו".

שיא מרצה אודות סיפור חייה בהרצאה: "הטלנובלה השמחה שלי" ועובדת ב'call  יכול', רשת של מוקד טלפוני שרוב העובדים מתמודדים עם מגבלה.

על השאלה האם היא חושבת שהורים עם צרכים מיוחדים צריכים ויכולים לגדל ילדים, היא משיבה:

"אני חושבת שכן, אבל לא בכל מחיר. אם זה פוגע בילד זה בעייתי, אבל אם הם מתפקדים כהורים רגילים זה בסדר. הוריי, למשל, על אף הנכות היו עצמאיים. אמי נעזרה בכיסא גלגלים אבל יכלה לתפקד ולגדל אותנו. אני חושבת שאם מישהו רוצה להיות הורה ניתן למצוא פתרון אפשרי. זכותו של כל אחד להיות הורה".

היא מספרת לי כי מעולם לא עלו בה לבטים האם היא ראויה להיות אמא. ברור היה לה שהיא נכנסת לתהליך הזה, והיום, ב"ה, היא אמא לשתי בנות ומודה על הזכות הזאת.

הפוסט ההורים המיוחדים שלי: מה חווה ילד שנולד להורים עם צרכים מיוחדים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כשאתה נכנס למסדרונות ההומים של בית חולים, הדבר הראשון שמכה בך היא התנועה המתמדת, המתח המורגש באוויר והדאגה של חולים ויקיריהם המלווים אותם. בסביבה הלא פשוטה הזאת, מעשי חסד קטנים יכולים לעשות את כל ההבדל ולהעלות חיוך של הקלה על פניהם של האנשים.

מי שפעמים רבות אחראים על החיוך הזה, אלו "מתנדבי הקפיטריות" של עמותת 'עזר מציון' שפועלים בבתי החולים ומחלקים שתייה חמה, חתיכת עוגה ומילה טובה. בשנים האחרונות, אין כמעט ישראלי שביקר בחדרי המיון ולא נתקל במלאכים הללו שמגיעים בדיוק ברגע המורכב שבו אדם ממתין שעות ארוכות במתח וחרדה ללא אוכל ושתיה. רבים מאותם מתנדבים אלו זוגות נשואים הבוחרים לבלות שם את זמנם הזוגי יחדיו, מדי שבוע ובאופן קבוע. הם נמצאים גם במחלקות האונקולוגיות וגם בחדרי המיון, בהתנדבות שהיא לא רק נתינה לחולים ולמלווים אלא גם בעלת ערך משמעותי לזוגיות שלהם.

סגולה לזוגיות טובה

"אשתי ברנדי מתנדבת מעל 30 שנה בבית החולים בלינסון ואני הצטרפתי אליה לפני 10 שנים", מספר חיים הירש, סוכן ביטוח בפנסיה, מפתח תקווה. "ההתנדבות מתחלקת לשניים: בצהריים, חלוקת מזון של מנות מוכנות המוזמנות מראש, והחלק השני הוא במיון; אנשים לא מתכננים להגיע למיון ומגיעים בלי מזון ושתיה, ואנחנו באים בערב עם עגלה של 'עזר מציון' ומחלקים שתייה חמה ועוגות, וגם קונים עוד מוצרים מכספנו, כדי להרחיב את המבחר. לא נהיה עניים מזה", הוא מתבדח, ומוסיף:

"בהתנדבות הזו מצילים את הנפשות. לא רק את המשפחות, גם את הצוות הרפואי. אנשים שנמצאים בלי לאכול 3-5 שעות, וכשאתה בא אליהם אתה קונה את עולמך. מישהו מהצוות לפעמים שולח אותנו למקום כלשהו ואומר- 'תרגיעו לי אותם'. קצת צחוקים, בדיחות וכוס קפה – ואנשים נרגעים", הוא מבטיח.

"מצד אחד, חלוקת הארוחות דורשת לרוץ ולעלות במדרגות, ומצד שני, ההתנדבות עם העגלה דורשת לעמוד במשך שעתיים-שלוש, כך שכל הסיפור הזה מוסיף לנו בריאות", אומרת ברנדי, העובדת במכון פוע"ה. "אנחנו לא בני 18, בכל זאת. אני לפעמים חוזרת מהעבודה שלי ומגיעה ל'חתיכת' משמרת, אבל אנחנו עושים את זה עם כל הלב". "זאת סגולה לאריכות ימים וזוגיות טובה", מוסיף חיים. "המשוב שאתה מקבל מאנשים זה דבר שבלתי ניתן לתיאור. הכרת הטוב, השמחה, ההתפעלות".

וזה לגמרי עניין משפחתי. בחופשים, הזוג הירש מביאים גם את הנכדים הגדולים להתנדב ו"לבלות עם סבא וסבתא ולעשות לאנשים טוב על הלב".

הכי אוהבים טורטית ובמבה

יעל ועמיחי הלמן, בשנות הארבעים לחייהם, גם הם פתח תקוואים, מתנדבים בבלינסון בשמונת החודשים האחרונים, בזכות הבן שלהם, שהתנדב ב'עזר מציון' והציע שכעת, כשהילדים גדלו וזמנם בידם, הם יתנדבו גם כן.

בימי חמישי בערב, הם מגיעים לבית החולים, מסתובבים בחדר המיון ומחלקים מזון. "האחים והרופאים הכי אוהבים טורטית ובמבה", הם מגלים.

כדי להגיע ערוכים להתנדבות, בימי חמישי הם מקדימים לצאת מהעבודה, מבשלים לשבת – עבור חמשת ילדיהם, ומקפידים להגיע מדי שבוע לבית החולים. "אנחנו ממש מחכים לזה, ואם לא מסתדר לנו ביום חמישי אנחנו מחפשים יום אחר להתנדב. אם לא התנדבנו בשבוע מסוים אנחנו ממש מרגישים חוסר. זה לא קל לעמוד שעתיים על הרגליים, אבל זה ממלא אותנו", הם מבטיחים.

על רקע המציאות ברחובות וברשתות, והקרע בעם סביב הרפורמה המשפטית, מספרים הזוג הלמן כי בית החולים הוא דווקא המקום בו אפשר למצוא קצת אופטימיות זהירה. "אנחנו פוגשים את כל האוכלוסיות – דתיים, ערבים, חרדים וחילונים, ואת כל סוגי המקרים והאנשים – כאלה שמחכים לנו עם חיוך מהבוקר, ועד למקרים יותר קשים עם עצב ותוגה בחדר".

"אנחנו מרגישים שליחות בהתנדבות הזאת, במיוחד בימים הקשים האלה שאנחנו פוגשים בטלוויזיה משהו אחר", הם מוסיפים. "לא מכירים אותנו אישית אבל יודעים ש'עזר מציון' הוא ארגון דתי וזה מיד הולך לכיוונים האלה; בתקופה של שיא ההפגנות והבלגן אנשים אמרו לנו שהם רואים את הכאוס, הכעס וחוסר האחדות בעם, וכשאנחנו באים לבית החולים הם מבינים שלא כל מה שרואים נכון, ויש גם משהו אחר. הנה, אנחנו כן חברה מלוכדת שרוצה לעזור אחד לשני".

איך ההתנדבות משפיעה על הזוגיות שלכם?

"לא יוצא לנו 'לקשקש' תוך כדי, אבל לפני ואחרי ההתנדבות אנחנו מעכלים ביחד דברים שאנחנו רואים כמו מקרים קשים פה ושם", משיבה יעל.

"יש גם חלוקת תפקידים. אני הביצועיסט והיא הנחמדה", אומר עמיחי. "אני מצליחה להחליק עוגייה גם לידיים של מי שטיפה נרתעים", מחזקת יעל, "מי שממש נצרך וצריך לא מתבייש בכלל, אבל יש כאלה שצריך לחבר אותם לעניין", היא מסבירה.

"תשלמו בחיוך"

אהובה ושמואל פלאוט ממושב בית חלקיה מתנדבים באסותא אשדוד. אהובה מתנדבת עם חברתה בחלוקה של אוכל ושתייה במחלקות, ואת שמואל היא גייסה לתרום את חלקו בתיקונים ושיפוצים נדרשים. "אהובה מתנדבת ב'עזר מציון' ואני מתנדב אצל אהובה", הוא צוחק.

אהובה מספרת על ההתנדבות במחלקות האונקולוגיות: "הרבה פעמים אנחנו יושבות ליד חולים, במיוחד האונקולוגים שנמצאים לבד, או כשבן משפחה לא יכול להגיע. לפני ליל הסדר יצא לי לשבת עם מישהו שאשתו הייתה צריכה להכין את החג והוא היה לבד, והיה נורא עצוב. אני מאוד מקווה שאנחנו מצליחים קצת לתת להם איזה שמחה בלב.

"בשבוע שעבר פגשנו מישהו שסיפר שהוא ירד 20 קילו בתקופה של שלושה חודשים ואין לו תאבון. הוא לא מצליח לאכול. בכל שבוע אני אופה עוגה ומביאה למשמרת שלי ב'עזר מציון'. הצוות כבר מכירים את העוגות ובאים לקחת. נשארו לי 3 חתיכות אחרונות וראיתי שהוא לוקח ואוכל, שזה טעים לו, אז הבאתי לו את 2 החתיכות הנוספות והוא נורא התרגש. לפחות הוא הכניס משהו לבטן".

מדוע החלטת להתנדב בקפיטריה?

אהובה: "בגלל הברכות שאנחנו מקבלים. ברכת הדיוט לא קלה בעייני. וגם, מכיוון שהחולים והמשפחות במחלקות וגם הצוות לא תמיד שומרי מצוות, יש בהתנדבות שלנו קידוש השם של ממש", היא מוסיפה. "הם רואים את הפנים היפות של החברה הדתית בזה שאנחנו באים אליהם במקום הכי רגיש ושברירי שלהם ומעניקים להם. זה עושה המון. הם הרבה פעמים שואלים כמה הם צריכים לשלם ואנחנו אומרות להם 'שום דבר, תשלמו בחיוך'".

לאהובה ושמואל ישנו קשר נוסף ל'עזר מציון' – שמואל עבר השתלת מח עצם לפני ארבע שנים. שמואל: "הייתה לי לוקמיה והייתי מאושפז בתל השומר כמאה ימים ועברתי גם כימותרפיה, עד שבסופו של דבר נמצא לי תורם במאגר מח העצם של 'עזר מציון'. בגלל הקורונה את התורם פגשנו רק אחרי שנה וחצי". "יש כאן גם עניין של הכרת הטוב", מסכמת אהובה.

(ראש השנה תשפ"ד)

הפוסט הזוגות שאחראים על הקפה שלכם בשעות הכי קשות בבית החולים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

משפחת דיזנגוף מבית רימון כמעט ולא יוצאים לחופשות משפחתיות. טל והדר דיזנגוף הם הורים לארבעה בנים בגילאי 8,12,16 ו-18 שלארבעתם יש מחלת שריר בשם CMT הפוגעת במערכת העצבים ההיקפית שלהם. בגיל צעיר המחלה הזו נדמית כטונוס שרירים נמוך ולקראת גיל ההתבגרות היא הופכת לפרוגרסיבית, כל ילד עם הספקטרום שלו על המחלה. לאחד מהבנים יש גם אוטיזם, והוא בתפקוד גבוה.

"המטרה שלנו היא לעצור את ההתפתחות של מחלה, כיוון שיש משמעות לטיפול בגיל כמה שיותר צעיר. הימים שלנו סובבים סביב המון טיפולים – פיזיותרפיה, הידרותרפיה, ריפוי בעיסוק, הדרכת הורים, ועוד", מתארת הדר. "הילדים שלנו חכמים ומדהימים שמתמודדים, והיום יום שלנו הוא מירוץ כדי להצליח להגיע לכולם מבחינה פיזית, טכנית ורגשית, ושכולם יקבלו את מה שהם צריכים".

אצל כל הילדים חולשת השרירים מתבטאת בקשיים בפעילויות של מוטוריקה עדינה כמו כתיבה ובקשיים בהליכה ממושכת, כל אחד ברמתו. איתמר, אחד הבנים, עבר לאחרונה שלושה ניתוחים של השטחת כפות רגליים, מה שגורם לו להזדקק לקביים ולכסא גלגלים.

מעבר לקושי הפיזי ישנו גם ההיבט הרגשי, כפי שהדר משתפת: "יש אלמנטים רגשיים שהם מתמודדים איתם, כמו לראות את אח שלהם במצב קיצוני של סבל שאין לתאר אחרי ניתוחים מאוד מאוד קשים ולהתמודד חברתית עם זה שכל החברים שלהם יכולים לצאת לטיולים של בנ"ע והם יכולים להצטרף לטיול רק אם יסדרו להם מסלול אחר משל כולם או כסא גלגלים לשטח".

'מעדיפים להישאר בבית'

כאמור, חופשות או טיולים משפחתיים כמעט בלתי אפשריים כשאחד הילדים, ודאי כולם, חולה במחלה קשה.

הדר: "כמעט ואין לנו אופציה לטייל יחד. הטיול חייב להיות מונגש ומותאם לכולם – גם לזה שהוא על כסא גלגלים בחלק מהזמן וגם לזה שאוהב אקסטרים ולא צריך הנגשה. ילד אחד יכול לעשות טיול קצת יותר פעלתני עם הפסקות מתאימות וילד אחר לא יוכל לטייל בכלל. בנוסף, בגלל שיש להם גם הפרעות קשב וריכוז, צריכה להיות גם הנגשה רגשית כי עומס של אנשים והמון רעש זה משהו שמפריע להם, אז מקום החופשה צריך להיות מקום שמאפשר מצד אחד מרחב וטבע ומצד שני, שהלקות לא תהיה מדי בולטת בו. יש לנו גם ילד עם צליאק- בנוסף לבעלי. זה מאוד מורכב. לכל אתגר נוסף בחופשה יש עלות נוספת ולפעמים זה לא מתאפשר גם כלכלית, וצריך להכין את הטיול בצורה מאוד קפדנית וזה לא פשוט וזה גם מאוד מעייף, יש כל כך הרבה משתנים שלרוב פשוט מוותרים ומעדיפים פשוט להישאר בבית.

"אנחנו מתכננים טיול בר מצווה לילד השלישי והוא נורא רצה לטוס לחו"ל עם כל המשפחה אבל אמרנו לו שזה גדול עלינו מאוד בגלל כל מה שצריך להתחשב בו. כל מקום שחשבנו עליו הוביל למבוי סתום. אנחנו מנסים לתת לכל אחד מהילדים מה שהוא צריך, זה לא קל אבל מצאנו שיטה – לא לצאת לחופשות בבית מלון אלא לעשות דברים ממוקדים שלא מעייפים אותנו, דברים קטנים שמאפשרים לילדים לקבל אותנו עם תשומת לב מירבית".

החופשה המשפחתית הראשונה שנפשו בה ככל האדם, הייתה לפני 3 שנים, בכפר נהר הירדן, כפר נופש ייחודי לילדים המתמודדים עם מחלות כרוניות ומחלות מסכנות חיים.

"התלהבתי מהרעיון שנוכל באמת לאפשר לעצמנו חופשה עם חונכים שצמודים לילדים ועם פעילויות מונגשות – ובעצם חופשה ככל החופשות – כזו שכוללת אוכל, מנוחה, בריכה ואטרקציות. הגענו לחופשה של שלושה ימים, חמישי עד שבת", הדר מספרת, וממשיכה: "זה היה אירוע מגבש, מכונן, שמאפשר שקט למשפחה ומייצר שלווה לילדים ולהורים. פתאום אפשר לצחוק עם הילדים בלי להתעסק עם כל האתגרים מסביב, פתאום יש עוד אנשים שנמצאים איתם ואנחנו לא צריכים 'לשעשע' אותם כל השבת. פתאום התאפשר לנו לנוח באמת. החופשה הזאת נתנה לנו המון כוחות לחודשים אחר כך".

במיוחד בשבילם

זה התחיל בכלל מהשחקן המפורסם פול ניומן. בשנות השמונים, ניומן ביקר ילדים חולים בבתי החולים בארה"ב ותהה מה החלום שלהם. הם ענו לו שהם רוצים ללכת למחנה קיץ, כמו כולם, אבל אין אף מחנה קיץ שמוכן לקחת אחריות על המצב הרפואי שלהם. ניומן, שהאמין שגם לילדים עם מחלות קשות מגיע הסיכוי לחוות הרפתקאות, ליצור חברויות ושאר חוויות של מחנה קיץ ולברוח לכמה ימים מהכאבים והבידוד של מצבם הרפואי, החליט להקים כפר נופש לילדים חולי סרטן. ברבות השנים הוקמו על ידי נדבנים שונים כפרים רבים ברחבי ארה"ב ובעולם לילדים עם מחלות קשות נוספות.

לישראל היוזמה הגיעה על ידי מורי ומרילין גרנט, יהודיים אמריקאים שרצו להקים כפר ייחודי שכזה גם בארץ, ופנו לשחקן חיים טופול שנרתם לדבר, ועם עוד אנשים טובים- על שטח של 250 דונם בגליל התחתון, בגבעת אבני שליד מחלף גולני- הם הקימו את כפר נהר הירדן. מחזור הנופש הראשון של הכפר התקיים באוגוסט 2011.

הכפר נותן מענה לילדים עם שורה רחבה של עשרות מחלות, מגבלות ולקויות כגון סרטן, סוכרת נעורים, מחלות מעי דלקתיות ,ציסטיק פיברוזיס, מחלות ריאומטיות, המופיליה, תלסמיה, תסמונות נדירות, שיתוק מוחין, אפילפסיה, מחלות אנדוקרינולוגיות, מושתלי כליה וכבד, מחלות לב וכלי דם, לקויות ראייה ושמיעה ועוד. מה שמאפשר לכל הדבר הזה להתקיים הוא המרכז הרפואי המשוכלל שישנו במקום, בעלות הפעלה שנתית של כמיליון ₪, אותו מאיישים רופאים ואחיות – קבועים ומתנדבים, המוסמכים לטפל בילדים ומגיעים לנופשים על פי התמחויותיהם השונות. ברחבי הכפר ישנם למעלה מ-500 כפתורי מצוקה, וישנם כונני לילה.

הכפר עובד לאורך כל חודשי השנה ומארח כ-40 מחזורי נופש בשנה ללא כל עלות למשפחות, בשלושה סוגי נופשים, ששלום אשכנזי, מנכ"ל כפר נהר הירדן מפרט: "הראשון, נופש משפחות, עבור משפחות לילדים חולים שאינם עצמאיים, בדרך כלל ילדים עם תסמונות נדירות שצריכים להגיע עם הוריהם. במקרים הללו אין הרבה משפחות שמוכנות לצאת לנופש, בטח לא למחנה נופש רגיל אבל גם לא כמשפחה, כי לצאת עם הילד לחופשה זה ממש אירוע. לכפר שלנו הם לא צריכים להביא את כל המכשור – את המנוף שמרים את הילד מהמיטה לכסא הגלגלים, או את הכסא לאמבטיה וכדומה, יש לנו מרפאה משוכללת ואת כל הציוד שצריך, ואנחנו נותנים להם אי של שלווה וחופש. בנופש יש גם פעילויות של העצמה, תמיכה וכיף גם לבני המשפחה הבריאים.

"הסוג השני הוא נופש עצמאי, לילדים חולים בגילאי 9-18 שיכולים להגיע לכפר לבד. הנופשים הללו מאופיינים לפי סוגי המחלות. למשל – נופש לחולי סכרת, נופש לחולי אפילפסיה, נופש לחולי המופיליה, נופש לכבדי שמיעה וחרשים, עיוורים, אלרגנים ועוד כהנה וכהנה נופשים, והנופש כולו מותאם לפי המחלה: כמות המדריכים, הצוותים הרפואיים, הפעילות, המזון. למשל, בנופש של חולי אפילפסיה לא תהיה מוזיקה רועשת כדי שהם לא יקבלו התקף, במחזור של כבדי ראיה ועיוורים יהיה יחס של מדריך אחד לכל ילד, ובנופש של ילדים אלרגנים אנחנו מכינים ארבעה תפריטים שונים.

"סוג הנופש השלישי הוא נופש מסגרת; נופשים של כיתות חינוך מיוחד וכדומה של מסגרות החינוך של משרד החינוך, בהם כל המסגרת מגיעה לכפר, עם המורים, ואנחנו מארגנים להם נופש שנותן להם כח לכל השנה".

 

בכפר, הילד מבין – 'אני לא ילד חולה אלא ילד עם מחלה'. יש לך אישיות, תחביבים, דברים שאתה אוהב לעשות, אתה ילד רגיל כמו כל הילדים – אבל יש לך מחלה שמגבילה אותך

אקסטרים לכולם

בכפר מנסים להבין את מצבם הרפואי של הילדים לאשורו כדי לוודא שאכן יוכלו לספק להם מענה מבלי שיסתכנו. לפני כל מחזור נופש נערך יום אוריינטציה בו הצוותים לומדים לעומק על המחלות הרלוונטיות לאותו הנופש ועל הילדים עצמם, וכשהילדים מגיעים לכפר התרופות שהם נוטלים עם פרטי המינון הנצרך, מוכנסות למגירה אישית עם תמונתם, והאחיות דואגות שכל אחד מהם יקבל את התרופות שלו בזמן ובמקום שנוח לו.

הילדים לנים בכפר ולא יוצאים ממנו לאורך כל הנופש, כשהם מנסים למצות עד תום את שלל הסדנאות והפעילויות שם: פארק ספורט אתגרי, סדנאות מוזיקה, נגרות, בישול, באולינג, קליעה למטרה בחץ וקשת, רכיבה על סוסים, פינת חי, בריכת שחייה מקורה ומונגשת, פעילויות ספורט מגוונות, ערבי חברה וכישרונות ועוד, והכל מונגש 360 מעלות:

לפני הכל, הנופש מונגש כלכלית – הוא בחינם, לכולם. בנוסף, הכפר מונגש לכבדי ראיה – ומצויד בכתב ברייל, כבדי שמיעה – עם אוזניות שמע וכו' ולכסאות גלגלים – בבריכה יש כבש וניתן להיכנס אליה עם כסא הגלגלים, וכך גם שאר האטרקציות – בכפר המיוחד הזה ילדים על כסא גלגלים יכולים לעשות אומגה, קיר טיפוס ובנג'י – מחזה שלא רואים בדרך כלל. מתחם ה'חץ וקשת' מותאם גם לילדים שחולים במחלות ניוון שרירים, עם מתקן שעוזר להם למשוך ולשחרר את הקשת וכמוהו כלל המתקנים והפעילויות שבכפר, שכולם נגישים לנכויות פיזיות שונות.

ולעיתים, זו הפעם הראשונה שהילדים הללו עושים פעילויות אקסטרים, כמו אלו שהאחים והחברים שלהם משתתפים בהן מבלי למצמץ, ומתנסים בדברים שעד הרגע המרגש הזה פשוט נבצרו מהם.

"בכפר הילד מבין – 'אני לא ילד חולה אלא ילד עם מחלה'", שלום מדגיש. "יש לך אישיות, תחביבים, דברים שאתה אוהב לעשות, אתה ילד רגיל כמו כל הילדים – אבל יש לך מחלה שמגבילה אותך".

מלבד הצוותים הרפואיים, שרבים מהם מגיעים ל'מילואים' לנופשים שקשורים לתחום התמחותם, ישנם בני ובנות שירות, מדריכים בשנת שירות ומתנדבים נוספים, כ-1,200 במספר בכל שנה, שמגיעים לסייע בפעילויות, באחזקה, במטבח, בהעברת חוגים ועוד.

מדובר במערך מקיף ושלם, ללא תקצוב ממשלתי, בעלות של כ-11 מיליון ₪ בשנה, כ-9 מיליון ₪ מתוכם מגיעים מתרומות גרידא, אותן הם מגייסים בעצמם, והם ישמחו לכל עזרה.

הורים משודרגים

הנופש של משפחת דיזנגוף בכפר נהר הירדן העניק להם כוחות לזמן רב. אחרי שנתיים, כשהדר הרגישה שקשה לה מספיק כדי ש'תרשה לעצמה' להיעזר, היא ביקשה להגיע שוב לנופש משפחות.

"הנופש השני היה עוד יותר מדהים אפילו, בפעם הזו שחררנו באמת, כי כבר הבנו שיש כאן אנשים טובים שרוצים לעזור ורואים את הילדים ואת הצורך שלהם והם מתנדבים מזמנם החופשי פשוט בגלל טוב ליבם", היא מתארת.

"הילדים עשו פעילויות אקסטרים – קיר טיפוס, אומגה וכו', וגם פעילויות מוטוריקה קטנות שמורכבות עבורם אבל פתאום היה מי שיעזור ויתווך להם אותן. הפעילויות מותאמות להם, והצוותים רואים כל ילד, מקשיבים לו ומתמסרים לצורך שלו. זה היה רגע נדיר שבו בעלי ואני יכלנו להסתכל אחד לשני בעיניים ולנשום, סוף סוף יכלנו קצת לנוח ולשבת מבלי להיות באינטנסיביות של החיים, והילדים קיבלו הורים משודרגים, הורים שנחו, הורים שיכולים להיות איתם בנחת, בלי העומס והלחץ של החיים, וזה המון. בסיום השבת האחרונה אמרתי למדריכים שכשיבוא המשיח הוא כנראה יבוא מכפר נהר הירדן. יש שם טוב וחסד, אנשים שרוצים לתת מעצמם למען אחרים, מתמסרים ונוכחים".

 

הילדים עשו פעילויות אקסטרים שמותאמות להם, והצוותים מקשיבים לכל ילד. זה היה רגע נדיר שבו בעלי ואני סוף סוף יכלנו קצת לנוח ולשבת

 

בקיץ הזה, בנה הגדול של הדר יהיה בפעם הראשונה בנופש עצמאי בכפר, בלי משפחתו. והם מתרגשים.

הדר: "זה דבר גדול לקחת קבוצה של ילדים שיש להם אתגרים וביחד הם חווים גם כיף וגם פעילויות של העצמה. הוא הולך להיפגש כמה ימים רצוף בתהליך משמעותי עם קבוצת השווים שלו; פתאום הוא נמצא יחד עם ילדים שמתמודדים כמוהו עם מורכבויות, והוא שומע איך הם מצליחים להתמודד עם קשיים, וזה גם נותן לפעמים קצת פרופורציות. זה עושה המון; יש מקום שהם יכולים להיות בו מי שהם – זה דבר עצום לדימוי העצמי שלהם.

"אחד הילדים שלי, עם כל המורכבות שלו, היה מדריך בבני עקיבא, ואחר כך התנדב בנחשון, ובשנה הבאה הוא יתנדב בשמחה לילד – והחלום שלו זה לעשות שנת שירות בכפר נהר הירדן לפני שהוא מתגייס לצבא. עם כל הקשיים – הוא בנתינה. זו הליכה בשני קווים מקבילים- הם יודעים שיש להם קושי ומנסים להתמודד איתו, ומבינים שכנראה הקב"ה נתן לנו את הדבר הזה כי משהו גדול צריך לקרות מזה. יש רגעים קשים ויש נפילות ותסכולים גדולים, ויחד עם זאת אנחנו מנסים לצעוד קדימה וגם לתת מעצמנו לאחרים".

הפרידה הראשונה

טליה ברגר מהרצליה היא אמו של אוליבר בן ה-18, ושל שני ילדים נוספים. כשאוליבר היה בן 4, הוא חלה באפילפסיה עיקשת במיוחד, מורכבת, עם המון סוגים של פרכוסים ובלתי ניתנת לשליטה – שכן בנוסף לכל היא הייתה גם עמידה לטיפול תרופתי.

במציאות חיים מבעיתה בה בכל רגע אוליבר הקטן עלול ליפול ולפרכס, לעתים מאות פעמים ביום, ללא מענה, המשפחה נאלצה להתנהל סביבו, בהשגחה צמודה, ובעיקר להישאר בבית. כשהיה קטן אוליבר עשה דיאטה מיוחדת וקיצונית ששיפרה מעט את איכות חייו ואפשרה לו לצאת לפארק מדי פעם, אבל האפילפסיה לא עברה. כשהיה בן 9, ד"ר אלי היימן, נוירולוג באסף הרופא, ניסה שיטה תרופתית חדשה ואגרסיבית, ועם הזמן, ומאז ועד היום – לאוליבר כמעט ולא היו פרכוסים.

טליה נזכרת: "ב-4 השנים שהוא היה לא מאוזן לא נסענו לשום מקום. לא היה רגע שהוא לא היה לידינו. גם בבית ספר הוא היה בחינוך מיוחד, עם סייעת צמודה. הוא לקח 9 תרופות שונות במהלך כמעט 4 שנים. באפילפסיה התרופות הן נוירולוגיות; הן מאוד חזקות, עם המון תופעות לוואי. לקח המון זמן להבין מה מתאים לו וניסינו המון שילובים".

על כפר נהר הירדן טליה שמעה כשאוליבר חגג 9, אבל בהתחלה היא לא העלתה בדעתה לשלוח אותו לכפר נופש בזמן שהוא מפרכס לאורך כל היום. אבל, מרגע שהיא יצרה קשר עם צוות הכפר היא הרגישה שהם מבינים אותה, שואלים את השאלות הנכונות בצורה מקיפה ומקצועית, והחליטה לשלוח את אוליבר לנופש עצמאי לחולי אפילפסיה. מאז נפשה נקשרה בהם, כיום היא חברת ועד מנהל בכפר, והיא מדברת עליו בעיניים נוצצות:

"כבר ההגעה לכפר היא מיוחדת מאוד. ההורים לא מביאים את הילדים לכפר, אלא יש נקודות איסוף והילדים עולים לאוטובוס עם מדריך ומגיעים כקבוצה לכפר. נפרדתי מאוליבר בפעם הראשונה ושלחתי אותו באוטובוס למקום קסום שעד אז לא ראיתי, עם תרופות והוראות, וזה עושה משהו. מקבלים את הפנים שלהם בצורה מדהימה, וזה מאוד מרגיע שיש שם ממש בית חולים לכל דבר ועניין, ותכל'ס הוא יותר בטוח שם מאשר בבית. בפעם הראשונה חיכינו ליד הטלפון שהוא יתקשר אלינו, וכשהוא התקשר בלילה לא זיהינו את הקול שלו – אוליבר הוא לא דברן גדול, והוא היה מאושר – הוא סיפר על כל הדברים שהם עשו, וקיבלתי סרטונים שלו עומד על במה ושר – דברים שהם בכלל לא אופייניים לו. הוא הכיר שם חברים והרגיש מאוד שייך ומקובל. כשהוא חזר הביתה הוא ביקש כל מיני חוגים של דברים שהוא עשה בכפר – כמו חץ וקשת וקפוארה, זו הדרך שלו לקחת קצת מהכפר לתוך החיים שלו".

איך מתאימים את הנופש לחולי אפילפסיה?

טליה: "אם אוליבר פרכס תקופת זמן מסוימת לפני הנופש הוא לא יכל להצטרף. לא רצו להביא לנופש ילדים לא מאוזנים כי באמת מאוד קשה לשלוט ב-30-40 ילדים שנופלים כל היום. אז לנופש  מגיעים ילדים מאוזנים תרופתית, והכפר גם נערך עבור מי שנמצאים בדיאטה מיוחדת שמרגיעה את ההתקפים, ועבור מי שזקוקים להשגחה בלילה כי האפילפסיה שלהם מופיעה רק בשינה, ובכלל יש דגש על הדברים שיכולים להציף פרכוסים כמו אורות מהבהבים, מוזיקה מאוד רועשת, מסך מרצד ועוד. יש להם פתרון להכל והם מאוד יצירתיים.

"יחד עם זאת, תמיד יכול להיות פרכוס – אז בכל נופש יש רופא וצוות רפואי שמומחים באותה המחלה. האחות הראשית של המחלקה הנוירולוגית באסף הרופא הייתה מגיעה להתנדב בכל שנה בנופש הזה, יחד עם עוד צוות רפואי שמתמצא באפילפסיה", היא משיבה.

כשיש לך ילד שצורך 98% מזמנך כי או שהוא מפרכס או שאת מכינה לו אוכל מיוחד, ופתאום את שולחת אותו לחמישה ימים – בלי לתת תרופות בבוקר, או לרוץ אליו באמצע הלילה – זה מטורף

ילדים כמוני

מאז הפעם הראשונה, אוליבר מגיע לכפר מדי שנה לנופש אפילפסיה, מלבד השנה, שבה יצטרף לשבוע של מסע לבוגרי הכפר.

"אלו ילדים שהם תמיד שונים ופתאום הם בין שווים", טליה אומרת. "תחשבי מה זה עושה למישהו שכל הזמן מתהלך בעולם כשהוא שונה, ופתאום הוא מבלה חמישה ימים עם המון ילדים שגם הם לוקחים כדורים וגם להם יש התקפים – הם כמוהו. זה מאוד חזק", היא מתארת, ומוסיפה:

"אחרי חמישה ימים שהרגשת בין שווים אתה לא יכול שלא לקחת את זה איתך. מדהים עד כמה חמישה ימים יכולים להשפיע על שאר 360 הימים בשנה. זה משנה את ההסתכלות של הילד לגבי מה זה לחיות לצד המחלה ולא לחיות את המחלה. זה נותן לו להבין שהוא ילד ומותר לו גם ליהנות".

איך אתם חוויתם את הזמן שהוא היה בנופש?

"כשיש לך ילד שצורך 98% מזמנך כי או שהוא מפרכס או שהוא לפני פרכוס או שהוא נפל או שברח לו פיפי או שאת מכינה לו אוכל מיוחד לדיאטה, ופתאום את שולחת אותו לחמישה ימים – את לא צריכה לתת לו תרופות בבוקר, את לא צריכה לרוץ באמצע הלילה לראות שהכל בסדר. זה מטורף. את נפרדת ממנו באוטובוס ואוספת אותו מהאוטובוס", היא משיבה, וממשיכה לשתף:

"מדהים מה שזה עושה בבית. זה גם זמן איכות עם האחים שלו שאין לנו כמותו, שמתאפשר לנו להתרכז בהם קצת, וזה גם הזמן שהוא בלעדינו – זו הפעם הראשונה שהוא היה מחוץ לבית. האחים שלו תמיד נסעו לנופשים, עם הצופים וכדומה, וכשהוא היה נוסע לכפר נהר הירדן וכל כך נהנה וחוזר עם כל החוויות – האחים שלו היו מקנאים בו, וזה מהמם. האחים שלו ממש שוקלים לשרת בכפר כשהם יגיעו לגיל של שנת שירות".

כאמור, כיום טליה חברה בועד המנהל של הכפר, והיא בעיקר רוצה לתת למקום הזה בחזרה. "אני מביאה זווית ראיה של הורה וזו זכות לראות מאחורי הקלעים עד כמה מדובר בגיוס משאבים ובעבודה כל כך קשה. מאחורי הפרויקט העצום הזה עומדים אנשים מדהימים שמתנדבים ורוצים לעשות הכל לטובת הילדים, עבור כל האוכלוסיות במדינה, מכל הרקעים ומבלי שהם יצטרכו לשלם אגורה".

כבר שנים שאוליבר מאוזן – ללא תרופות. למרות זאת, שנים של תרופות אגרסיביות ומאות פרכוסים ביום כנראה עשו את שלהם.

"זה שהוא כרגע לא נוטל תרופות ולא מפרכס זה לא עושה אותו כמו כולם. הוא לא הפך לילד רגיל לכל דבר", טליה משתפת. "יש השלכות של המחלה הזאת כמו לכל מחלה, לכל החיים. הוא עבר המון. הוא נס. הוא מתנהל בעולם עם קשיים שאחרים לא מתנהלים איתם.

"כל כמה זמן אני צובטת את עצמי. אני הייתי חותמת על הרבה פחות. מזל שלא חתמתי… הוא עולה לי"ב עכשיו, כי הוא היה לגמרי לא מאוזן ואי אפשר היה להעלות אותו לכיתה א' בזמנו. הוא מדהים. הוא מקבל המון התאמות והוא חדור מוטיבציה. שום דבר לא בא לו בקלות ואני מאוד גאה בו", היא מסיימת.

הפוסט הכפר שבו גם ילדים חולים יכולים להיות כמו כולם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

למי מאיתנו זה לא קרה – מרוב לחץ, חרדה או פאניקה, המילים לא יצאו מפינו והתחלנו לגמגם? אבל, מה קורה כשהגמגום הוא חלק בלתי נפרד ממך? מה גורם לבן אדם להתחיל לגמגם לפתע?

אני יוצאת לפגוש את האנשים שמתמודדים עם גמגום יום יום, שעה שעה, ובכל זאת, לא נותנים לגמגום להגדיר אותם. הם משתפים אותי בכברת הדרך שעברו: מילדות מוקדמת בה התמודדו עם גמגום כבד מאוד עד שבקושי הצליחו לדבר – דבר אשר הוביל להסתרה ובושה, כאשר לא מעט דלתות נסגרו בפניהם רק בשל היותם אנשים שמגמגמים – אך, הם לא ויתרו. הם חלמו, נלחמו, העזו והצליחו לקטוף הישגים מרשמים בחייהם.

כשיונתן ליבר (35) החל לדבר בגיל שנתיים, הוריו שמו לב כי הדיבור שלו שונה מיתר בני גילו. בבית הוריו דיברו שתי שפות: עברית ואנגלית. בשל הקשיים בדיבור הוריו שלחו אותו לקלינאית תקשורת שהמליצה להם להימנע מלדבר אנגלית בבית בשל התאוריה שרווחה בעבר (שכיום התבררה כלא נכונה, ש.ס), שחשיפה תדירה לשתי שפות מבלבלת את הילדים. אך למרות שהוריו יישמו את ההוראה, הגמגום של יונתן לא עבר.

עד גיל 12 יונתן התבייש בגמגום והתמודדות שלו לא הייתה פשוטה כלל. הוא משתף אותי בחוויה לא נעימה שהתרחשה בגילאי היסודי – מי שבדרך כלל נמנע מלהשתתף בכיתה ולהביע את דעתו מול כל התלמידים, אזר אומץ יום אחד, וכשהמורה שאלה מי רוצה להקריא את שיעורי הבית הוא התנדב בשמחה ותגובות הילדים והלעג לא איחרו לבוא, כפי שהוא משתף בכאב:

"בדרך כלל לא הייתי מדבר בכיתה. לומר את השם שלי בסבב שמות, למשל, זה הדבר שאני הכי שונא לעשות, מכיוון שהשם של האדם זו הזהות שלו, ולומר את שמי לאט כשכולם מסתכלים עליי זה לא נעים. אבל יום אחד, כשהמורה שאלה מי הכין שיעורי בית החלטתי שהפעם אצביע ולא אפחד. תוך כדי שאני מצביע והמורה קוראת לי ללוח שמעתי את אחד הילדים אומר לחבריו 'עד שיונתן ידבר כבר תהיה לנו הפסקה'".

"את שומעת את ההתרגשות שלי בקול?", הוא מפנה את תשומת ליבי לכך שהגמגום שלו מתגבר כעת, בגלל שנגענו בנושא כואב ורגיש עבורו. לפתע הוא מתבלבל במילים ומתקשה להביע עצמו כראוי.

הגמגום כמסננת

ההתמודדות עם הגמגום לא נגמרת בגילאי היסודי. עליה לתורה בבר המצווה, הרגע לו כל נער מחכה בקוצר רוח – מאתגרת במיוחד עבור נער מגמגם. אני מנסה להבין מיונתן איך צולחים אירוע כזה כשאתה מגמגם, והוא מסביר:

"בכיתה ה' לקראת בר המצווה הוריי שמעו על שיטה יעילה לילדים שמגמגמים כיצד ללמוד לקריאת התורה, מה שלימים התברר כשיטה אשר שינתה לי את רמת הגמגום מקשה לקלה עד בינונית. ממגמגם כבד בתור ילד – פתאום התחלתי לדבר". כך, יונתן הצליח לקרוא בתורה את הפרשה המלאה למרות הגמגום, דבר שהיה נראה לסביבה הקרובה שלו כמשוכה בלתי אפשרית.

הוא מפרט איך השיטה הזאת עובדת: "אנשים שמגמגמים מפחדים להיתקע, ולכן הם מדברים עם הפה ועם הלשון ולא משתמשים בהברות. בשל כך, חודש שלם לקראת העלייה לתורה למדתי לדבר באמצעות הברות. כאמור, שיטה זאת העלתה את רמת השטף שלי בדיבור ועד היום אני משתמש בטכניקה הזאת והיא מסייעת לי רבות".

למרות שהגמגום השתפר, תגובות הסביבה והיחס הלא נעים המשיכו לפגוש אותו בלא מעט צמתים בחיים, כמו בתנועת נוער, מול נותני שירות שלא היו סבלניים מספיק כשדיבר איתם, ועוד.

כצפוי, גם בעולם הדייטים יונתן חווה הרגשה לא נעימה של דחיה, אולם בחוכמתו בחר לראות את בצד החיובי שבדבר: "לא סיפרתי שאני מגמגם בדייט הראשון, אלא מהדייט השלישי. בחרתי לקחת את הגמגום כמסננת. אם מישהי פוסלת אותי בשל הגמגום אני יודע שהיא לא בשבילי וזה הפסד שלה. אם הגמגום מפריע לה אז לא מתאים שנמשיך את הקשר כי הוא חלק ממני. אז אני שמח ומודה שהיא אומרת לי את זה עכשיו משום שיכול להיות שאתקע בחופה או בברית של הבן שלי. מבחינתי כל 'פסילה' שחוויתי ה' הביא לי כמתנה והיום אני נשוי למישהי שלא מגמגמת שמכבדת ואוהבת אותי".

התגובות הלא נעימות מצד החברה לא הפסיקו גם בעת שניסה להתקבל למקומות עבודה. כשקיבל תשובות שליליות אחרי ראיונות מוצלחים, החליט לבדוק מדוע: "משהו בתוכי אמר לי לבדוק למה זה לא עבד וכך עשיתי. דיברתי עם מישהי שאני מכיר שעובדת במקום בו התראיינתי וביקשתי ממנה לברר עבורי מדוע לא קיבלו אותי לעבודה. היא אמרה לי שהמרואיינת פסלה אותי בשל הגמגום כי חשבה שהעבודה לא תתאים לי כי היא כוללת הרבה שיחות טלפון. אבל, אני חושב שהיה נכון לשאול אותי אם מתאימה לי עבודה מסוג כזה ואז להחליט. בסוף התקבלתי לעבודה שאני נהנה ממנה והממונה מרוצה ממני".

 

בדרך כלל לא הייתי מדבר בכיתה. לומר את השם שלי בסבב שמות, למשל, זה הדבר שאני הכי שונא לעשות, מכיוון שהשם של האדם זו הזהות שלו, ולומר את שמי לאט כשכולם מסתכלים עליי זה לא נעים

'אוהב את הגמגום'

יונתן, אשתו ושלושת ילדיהם מתגוררים בקיבוץ בית רימון, ובימים אלה נמצאים בשליחות חינוכית בסנטיאגו צ'ילה. הגמגום, שמלווה אותו כל חייו, משמעותי עבורו גם בבגרותו – הוא פעיל בארגון אמב"י, ארגון האנשים שמגמגמים בישראל, בעבר ניהל קבוצת פייסבוק של אנשים שמגמגמים, וכיום הוא מעביר הרצאות אודות סיפור חייו.

יונתן מעולם לא ביקש הנחות, אדרבה, הוא התאמץ והשיג כל יעד שחלם עליו: למד בחינוך רגיל, היה פעיל במועצת תלמידים, שירת כמפקד 4 שנים בצבא, היה גבאי בבית כנסת וסיים תואר שני. בימים אלו, הוא נמצא בשליחות חינוכית בסנטיאגו צ'ילה דרך בני עקיבא העולמית וההסתדרות הציונית. הוא כבר לא נותן לפחד לנהל אותו ומאדם מגמגם מלידה שבקושי הצליח לדבר – היום הוא לומד ומדבר שלוש שפות.

"לפני חצי שנה טסתי לשליחות לארץ דוברת ספרדית והיה עליי ללמוד שפה חדשה. מאד חששתי מהשליחות, איך יקבלו אותי וכיצד אבצע זאת. כדי להתגבר על הפחד שמתי את הדברים על השולחן ויידעתי את המנהל שאני מגמגם. הצוות והילדים יודעים שיש להם שליח מגמגם ואני לא מתבייש בזה, להפך, בעיניי יש להם ערך מוסף. אם כי זה אתגר עבורי ללמוד שפה שלישית והדבר מצריך ממני להתכונן רבות לפני כל שיעור, הרצאה או פעילות שאני מעביר", הוא מתאר.

מאיפה הכוחות לא לוותר אחרי כל כך הרבה תגובות לא נעימות מהסביבה?

יונתן: "הכל תלוי בקבלה והשלמה עצמית. היום אני אוהב את הגמגום ויודע שהוא חלק ממני. אני לא משקר לעצמי שאין לי קושי או מגבלה, אבל אני לא נותן לגמגום לעצור אותי ומזכיר לעצמי שיש בי הרבה מעבר, אני אדם עם נשמה ותכונות אופי מלבד הגמגום. אף אחד לא מושלם, לכל אחד יש התמודדות וקושי בחיים, אבל אני מאמין שאם ה' נתן לי קושי הוא גם ייתן לי את הכוחות לצלוח אותו. היום אני נמצא במקום בטוח יותר, דבר אשר הפחית את הגמגום משמעותית", הוא סבור.

סוגים של גמגומים

אייל ספרא (35), החל לגמגם לפתע, יום אחד, בגיל 7-8. כיום הוא נשוי, עובד כשף פרטי, בעל קייטרינג ומדריך נוער בקיבוץ צרעה בו הוא מתגורר, ומתנדב גם הוא באמב"י.

אני מנסה להבין ממנו מה קרה באותם גילאים בהם הופיע הגמגום. הוא מפרט:

“כשאני מנחה מפגשי העצמה לאנשים שמגמגמים, אני שומע מהם מגוון דעות לגבי מה גרם להם להתחיל לגמגם. אחד מאמין שהמקור הוא חוויה סובייקטיבית או טראומה כלשהי. אחר מאמין שהגמגום נובע מסיבה פיזיולוגית מולדת. חשוב להבין שגמגום התפתחותי (שמופיע בגילאי הילדות, ש.ס) הינו תופעה נוירופיזיולוגית ובמרבית המקרים אינו נובע מטראומה כזו או אחרת. עם זאת, ארועים רגשיים קיצוניים בהחלט עשויים להוות טריגר להופעה שלו על פני השטח.

"מההכרות שלי עם הגמגום, הוא יכול להופיע בעוצמות גבוהות מאוד, עוצמות נמוכות או כלל לא להופיע, והעוצמות קשורות לחוויה רגשית של האדם יותר מאשר למשהו מדעי או פיזיולוגי. לי אישית אין זכרון ספציפי מאירוע מסוים – טריגר – שגרם לי להתחיל לגמגם בילדותי. אני כן זוכר אוסף של חוויות ורגשות שלא רואים אותי או שלא מבינים אותי, שהעצימו את הגמגום שלי. עד היום כשאני מרגיש חסר ביטחון בסיטואציה כזו או אחרת, הגמגום שלי מתגבר".

אני אומרת לאייל כי נשמע שהוא מדבר "רגיל" ואני לא שומעת חזרות, תקיעויות או כל קושי אחר בדיבור.

האם יש סטיגמות וסטריאוטיפים של החברה על איך מתבטא גמגום, או שיש דרכי ביטוי שונות לגמגום אצל אנשים שונים?

אייל: "זה לא קשור לסטיגמות אלא לידע על עולם הגמגום. יש סוגים שונים של דרכי ביטוי לגמגום וקיימים בו הבדלים. בתוך הקהילה של האנשים שמגמגמים אנחנו מכירים את סוגי הגמגום, אולם אנשים מבחוץ, שלא מגמגמים, רואים את הגמגום כחזרות. אצלי למשל, הגמגום משתנה כל הזמן. לפעמים אין לי בכלל גמגום ולעיתים כל מילה שניה שאני מנסה לומר לא יוצאת לי מהפה. הגמגום שלי קורה גם עכשיו אבל את לא מבחינה בו. בכל פעם שיש הפסקה בדיבור שלי אני נתקע, כך הגמגום שלי בא לידי ביטוי".

על אף שאצל אייל הגמגום לא מתבטא בחזרות הוא מרגיש שבחוויה הפנימית והאישית שלו עם הגמגום הוא בדיוק כמו אדם מגמגם לכל דבר: "יש לי את אותה חוויה כמו אדם שחווה גמגום בחזרות. בהרגשה הפנימית אין הבדל. כאדם מגמגם אני מרגיש בושה, כאב והסתרה וחושב הרבה האם יקבלו אותי או לא? איך ישפטו אותי בגלל הגמגום? כל אדם שחווה גמגום תופס את זה אחרת בהתאם למסע חיים והדרך שעבר. השוני בין אנשים מתבטא בקבלה שלהם את הגמגום וכן, תלוי בתמיכה שהייתה להם מהסביבה".

כשהייתי הולך עם חברים למסעדה הייתי מבקש מהם להזמין בשבילי כי פחדתי שלא אהיה מסוגל לדבר מול המלצר או אעכב את כולם

להסתיר את הגמגום

במשך 31 שנה אייל הסתיר את הגמגום, התבייש בו ונמנע מלפגוש אותו בעצמו, ובשל כך הוא נאלץ להתמודד עימו לבד ורוב חייו לא קיבל תמיכה מהסביבה בנושא וכל האנרגיה שלו הייתה מושקעת בהסתרת הקושי והכאב. כדי לסבר את האוזן – אשתו של אייל קלינאית תקשורת ועדיין, 7 שנים שהמילה 'גמגום' לא נאמרה בביתם, בגלל הבושה שלו.

את הגמגום הוא הסתיר בכל מיני דרכים, אחת מהן היא באמצעות הימנעות ובריחה מהמציאות, כמו זו שסיגל לעצמו בכל שנה בליל הסדר, אותו הוא מתאר כליל אימה עבור אנשים שמגמגמים: "יש לנו מנהג, כמו רוב הבתים בישראל, שבו כל אחד מבני המשפחה מקריא קטע מההגדה. אני מחכה לחג הפסח כל השנה עד לרגע שבו אצטרך לקרוא מול כל המשפחה ואז אני מתחיל לפחד ולחשוב מה יהיה עם הגמגום. לכן, ברגע שמגיע תורי אני הולך לשירותים ועד שאני חוזר כבר מדלגים עליי בסבב".

איך הרגשת עם ההסתרה הזאת?

"בדיעבד זאת חוויה פנימית מאד קשה", הוא משיב. "למשל, אם אני לא מצביע בכיתה למרות שאני יודע את התשובה – זה מחזק את התחושה שאני פגום, שמשהו בי לא בסדר ושצריך להסתיר את הגמגום. זה הצריך ממני לחיות עם המון תסכול, תחושות קשות ובזבוז אנרגיה".

והוא מוסיף ואומר: "זה סבל נוראי להסתיר חלק ממני שאני לא יכול באמת להיפטר ממנו. אני אדם מגמגם כמו שיש אנשים שמרכיבים משקפיים. אם אדם שלא רואה טוב יתכחש לזה שהוא צריך משקפיים זה יגרום לו לסבל. ואותו דבר עם הגמגום, אם אני מתכחש לגמגום ומנסה להסתיר אותו אז אני מצמצם את עצמי ומונע מעצמי לקבל את מה שאני באמת רוצה. לדוגמא, כשהייתי הולך עם חברים למסעדה הייתי מבקש מהם להזמין בשבילי כי פחדתי שלא אהיה מסוגל לדבר מול המלצר או אעכב את כולם. עם הזמן הבנתי שככה החיים שלי פחות טובים בשביל עצמי".

התובנה הזאת אט אט חלחלה ולבסוף אייל הפנים שאין סיבה שיתבייש בגמגום. אדרבה, זה טבעי שיהיו ימים שבהם יגמגם יותר ויהיו ימים שפחות, אבל מה שחשוב הוא, שגם אם הגמגום נוכח בשיחה הוא אינו מלמד דבר על אישיותו.

"למדתי לקבל את זה שיש ימים שבהם אני לא אוהב את הגמגום וזה בסדר. יחד עם זאת, אני מנסה לקבל את עצמי ולחזק בעצמי את התחושה שגם אם הגמגום יגיע עכשיו או לא, זה לא אומר עליי בתור בן אדם שום דבר. אני אדם שמגמגם לצד צדדים נוספים שיש לי באישיות", הוא אומר ומוסיף:

"בנוסף, למדתי לדבר על זה ולהגיד מה קשה לי. כשאני פוגש את התחושה וההרגשה שלא רואים אותי או שאני לא מובן, אני מסביר לעצמי שאין סיבה לשנוא את עצמי בגלל זה, משום שלמדתי שאם אני לא אוהב את עצמי זה יגרום לי לסבל ואני לא רוצה להגיע לשם".

היו דברים שחשבת שלא תצליח להשיג בשל הגמגום?

"ב- 5 השנים האחרונות אני עוסק בתחומים שלא חלמתי שאהיה מסוגל לעשות אותם. היום אני מנחה של קבוצות תמיכה של אמב"י לאנשים שמגמגמים – צעירים, נוער ומבוגרים. בעקבות ההתנדבות באמב"י הלכתי ללמוד עבודה סוציאלית ולעסוק בהדרכת נוער. וגם, עכשיו אני בדרך להיות אבא. היו לי המון פחדים: איך זה יהיה? האם אעשה לו בושות? האם גם הוא יגמגם? היום אני מקבל את הפחדים שלי ויודע שזה בסדר לפחד ויש לי את הכלים להתמודד עם זה. פיתחתי יכולת התמודדות עם אתגרי החיים- זה ההישג הכי גדול מבחינתי", הוא מסכם.

'מי יקבל אותך?'

הודיה ארליך (38), נשואה+5 מהישוב עלי זהב שבשומרון, החלה לגמגם בגיל 5. זה החל מגמגום קל יחסית שחיש מהר הפך לגמגום מאד קשה עד לרמה שהיא כמעט כלל לא מדברת. עם השנים היא הצליחה לחזור לדבר וכיום הדיבור שלה מקוטע, ולדבריה המצב כעת הרבה יותר טוב ממה שהיה בעבר.

הודיה היא מורה, יועצת ומרצה ובימים אלו מתעסקת במחקר בחינוך. בנוסף, גם היא מתנדבת באמב"י.

אני מבקשת מהודיה לחזור לתקופות בהן הרגישה שדלתות נסגרות בפניה רק בשל היותה מגמגמת והיא משתפת אותי:

"מבחינה מקצועית, כיום אני מורה, אולם הדרך לשם לא הייתה פשוטה עבורי. לא היה לי קל למצוא עבודה. כשהלכתי להתראיין שמעתי אמירות לא נעימות, כגון: 'מי יקבל אותך?', 'את בחורה רצינית, מקצועית וערכית אבל זה לא ילך'. ועוד קודם לכן, בתחילת התואר אני זוכרת שאמרו לי משפטים כמו: 'את לא תגמרי את התואר ולא תצליחי'".

והחוויה שלא מקבלים אותה כפי שהיא זכורה לה היטב עוד בתור ילדה: "ילדים בבית הספר היסודי פגעו בי, צחקו והתעלמו, והמחנכת שלי לא התייחסה לזה בכלל. נורא קשה להתמודד עם זה לבד. הרגשתי שאני מקבלת יחס לא שווה".

איך ממצב של גמגום קשה- כשבקושי הצלחת להוציא מילה מהפה, היום את מעבירה שיעורים והרצאות מול אנשים?

הודיה: "עברתי המון טיפולים, למדתי גישות ודרכים להתמודד עם הגמגום, אולם אני חושבת שהדבר שהכי קידם אותי ועזר לי להתמודד זו ההבנה וההשלמה עם הגמגום. ההחלטה להפסיק להילחם בו מכיוון שהוא חלק ממני והוא כאן כדי להישאר, ולכן אני לא מנסה להיפטר ממנו יותר. מרגע שהבנתי והפנמתי את זה הגמגום שלי פחת ב-50%", היא אומרת, וממשיכה:

"תקופה ארוכה מחיי ניסיתי להחביא את הגמגום. הוא תמיד היה נוכח, אולם ניסיתי להראות שזה לא מפריע לי, שזה עובר לידי והכל בסדר. עד שהבנתי שהדרך הזאת רק פוגעת בי, הרי לא ניתן לחיות בהצגה ובאשליה".

כשחלחלה בהודיה ההבנה שבמקום להתבייש בגמגום מוטב להסביר לאנשים שהיא מגמגמת ולא להסתיר את זה, ההתמודדות הפכה פשוטה בהרבה עבורה, כפי שהיא מתארת: "היום אני מבינה שאין מה להתבייש בגמגום. הוא שלי, הוא חלק ממני והניסיון להחביא משהו ממני לוקח המון אנרגיות וכח שאפשר לנצל לדברים אחרים, טובים יותר. אני מרגישה שהיום אני לוקחת את הגמגום למקום יותר חיובי", היא מוסיפה בחיוך.

 

 

 

 

 

כיום אני מורה, אולם הדרך לשם לא הייתה פשוטה עבורי. לא היה לי קל למצוא עבודה. כשהלכתי להתראיין שמעתי אמירות לא נעימות, כגון: 'מי יקבל אותך?' 

קצת סבלנות

עם המון נחישות, הודיה לא וויתרה והשיגה כל יעד שחלמה עליו: תואר ראשון ושני וכעת היא לקראת התואר השלישי. בנוסף, לא היה לה פשוט למצוא זוגיות, אך היא הצליחה, וכיום היא נשואה באושר ואם לחמישה ילדים שלדבריה, בכל בוקר קמה בשמחה.

מה נותן לך את הכוחות?

הודיה: "בעיקר הרצון להיות כמו כולם, הרצון להצליח, לחיות חיים מלאים ושמחים. ההבנה שהגמגום לא מעיד עליי שאני לא טובה, לא מוצלחת או חלשה סייעה אף היא. הפנמתי שאני אדם מורכב ויש בי גם וגם. יחד עם זאת, זו המון עבודה פנימית לבחור בכל יום להגיד לעצמי שאני טובה ושווה, לזכור מי אני ואת הערך שלי".

והודיה איננה היחידה במשפחתה שמגמגמת. בן דוד שלה מגמגם וכן בנה בן ה-5, שאיתו היא חשה שיש לה שפה משותפת: "אני מבינה אותו יותר מכולם בבית. יש בינינו תקשורת שהיא לא מילולית – תקשורת של כאב, של התמודדות, של קושי ושל בריחה מהחיים", היא אומרת.

איזה מסר היית רוצה להעביר לאנשים שלא מגמגמים? 

הודיה: "גמגום הוא לא מחלה וזה לא מדבק. זה משהו שמאתגר את מי שמתמודד איתו, ולשם כך נדרשת המון סבלנות, הכלה והקשבה. אני לא רוצה יחס מיוחד, אני אדם רגיל כמו כל אחד. המוח שלי בסדר, התפקוד שלי תקין. אני לא אדם שונה או מיוחד. יחד עם זאת, אפשר להקשיב יותר בסבלנות כי אני מדברת לאט".

אייל מתחבר לדבריה ומוסיף: "לכל אחד יש את הגמגום שלו, משהו שכואב לו ובגללו הוא מרגיש שהוא לא מספיק טוב וזה בסדר. ברגע שאנחנו מבינים שכולנו מתמודדים עם קושי מסוים, אז יהיה לנו יותר קל לראות גם את האחר ולא לצחוק עליו בשל הגמגום. אנחנו לא כל כך שונים אחד מהשני כמו שאנחנו חושבים".

ולמי שמתמודד עם הגמגום הודיה שולחת חיזוק וחיבוק: "תאמינו בעצמכם, אל תוותרו לעצמכם, והכי חשוב שתאהבו את עצמכם, תשלימו עם עצמכם. מניסיון אישי של לא מעט תקופות בהן ניסיתי להסתיר את הגמגום אני אומרת – אל תחיו עם הגמגום במלחמה מכיוון שזה רק מזיק ומחליש אתכם".

טרם נמצאו תרופה או טיפול המעלימים גמגום לגמרי. טיפולים מוצלחים לגמגום מתבססים  בראש ובראשונה על קבלה עצמית והשלמה עם הגמגום. אלו, לצד עזרה מקצועית, יכולים לסלול את הדרך להפחתת הגמגום והחרדה הנלווית אליו. ממש כמו במקרה של הודיה, אייל ויונתן.

(מטות מסעי תשפ"ג)

הפוסט האנשים שביום בהיר אחד החלו לגמגם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בקומה השלישית של בניין ישן ורעוע בלוד גרה חנה, קשישה ניצולת שואה, עם נכדתה בת ה-6, שאביה – בנה, נכנס ויוצא ממוסדות.

בבניין אין מעלית, ובביתה אין תשתיות בסיסיות של חשמל – כל לחיצה על מתג אקראי עלולה לגרום לקצר. גם מים אין בביתה; השיבר הראשי סגור, אחרת המים יציפו את הבית. כשחנה רוצה להשתמש במים – להתקלח, לשטוף ידיים, לכבס, לבשל ואפילו לשתות – היא יורדת לקומת הקרקע, פותחת את השיבר, עולה את 3 הקומות לאיטה, משתמשת במהירות במים הזורמים – ובינתיים הנזילה מתחילה, ויורדת בזריזות, עד כמה שהיא יכולה, כדי לסגור שוב את השיבר.

ובתוך המציאות שלא תיאומן הזו, חנה ונכדתה הקטנה ישנות על גבי מזרנים השרועים על הרצפה, בבית נטול חשמל, מים ואף חלונות – את הזגוגיות והתריסים מחליף מסקנטייפ.

"כשפגשתי אותה, היא לא התקלחה במשך שבועיים, כי לא היה לה כח לרדת למטה", מספר רותם ללוש, איש תקשורת ומייסד סיירת השיפוצים לקשישים וניצולי שואה, ומתאר את המצב העגום במקום. "זה היה בית מחריד, מזוהם, אחד המקרים הכי נוראיים שראיתי עד היום, וראיתי המון מקרים. זה היה מאוד קיצוני".

הבית של חנה היה הפרויקט הראשון של סיירת השיפוצים שהקים רותם, במטרה להעניק לחנה ולקשישים נוספים חיים חדשים להם הם ראויים כל כך. את ביתה של חנה הם שיפצו, הודות להמון אנשים טובים, בעלי מקצוע ומתנדבים וחברות מסחריות שתרמו חומרים ורהיטים. וזו הייתה רק ההתחלה. "שם הבנו שאנחנו לא עוד ארגון שהולך לצבוע בתים. הכח שלנו הוא בדיוק בזוועות האלה", הוא מסביר.

כשפגשתי אותה, היא לא התקלחה במשך שבועיים, כי לא היה לה כח לרדת למטה ולפתוח את השיבר שגורם לנזילה. זה היה בית מחריד, מזוהם, אחד המקרים הכי נוראיים שראיתי

קשיש על ספסל

כמו לא מעט דברים, הכל התחיל באחד מסגרי הקורונה. רותם ללוש ישב משועמם עם חברים שגרים בסמוך לדירתו, והם העבירו את היום – כמו כל יום אחר באותו חודש; בישיבה, אכילה ובהייה, לא בדיוק בסדר הזה, מסוגרים בבתים.

תוך כדי גלישה בפייסבוק ובאינסטגרם, רותם הבחין באינספור פוסטים על מצוקות שונות של אוכלוסיות מוחלשות ומקרים קשים של עוני בקרב קשישים שחיים בחרפת רעב, בתנאים שאינם ראויים למגורי אדם ואינם בטיחותיים למחיה, שבדידותם ומצוקתם גברו ביתר שאת בתקופת הקורונה, והסגרים בפרט. באותו רגע גמלה בליבו ההחלטה – מעתה, לאורך תקופת הסגרים- הוא וחבריו ישפצו ויחדשו בתים של ניצולי שואה וקשישים.

רותם: "שכנעתי את החברים – 'זה יעביר לנו את הזמן, נקבל אישור מיוחד להסתובב ברחובות, ונעשה טוב'. בהתחלה הם לא הבינו – 'אתה לא יודע לצבוע קיר, מה זה קשור אליך שיפוץ של בית?', אבל לא הייתי צריך לשכנע יותר מדי. גייסתי מיד חבר קבלן, חברה מעצבת פנים והמון חברים מהתקשורת שהפיצו את הבשורה, חיברו אותנו לחברות מסחריות ועשו עלינו כתבות בטלוויזיה, וככה התחלנו עם הפרויקט. איתרנו בית דרך הרווחה, פנינו לגופים שונים לקריאה לעזרה, גייסנו מתנדבים, והסיירת נולדה".

המקרה המחריד של חנה – שקיבל גם הד תקשורתי, והתוצאה הסופית המשמחת, הובילו את הסיירת מיידית לשיפוץ בית נוסף.

חברה מהתקשורת פנתה לרותם ותיארה שקיבלה פניה על קשיש שכבר מספר ימים ישן ברחוב כי הייתה לו שריפה בבית. מכבי האש כיבו את השריפה, יצאו – וזהו. מאז הוא פשוט נותר לשבת שעות ארוכות, שהתארכו לימים, על הספסל מחוץ לביתו.

בהתחלה, רותם היה סקפטי: "לא האמנתי לזה, אז נסעתי לשם באותו רגע, ומה שהיא סיפרה זה בדיוק מה שראיתי; אדם כבן 90 יושב לבדו על ספסל, ומאחוריו דירה מפויחת לחלוטין. החלונות התנפצו, התריסים נמסו, הקירות היו מפוצצים כי הכבלים שמאחורי המתגים נמסו גם כן. לא נשאר קיר לבן אחד בכל הבית. ואין לו אף אדם בעולם".

באותו רגע רותם התקשר למנכ"ל חברת החשמל, לחברת ACE ועוד, ובמקביל יצר קשר עם חברת החדשות כדי שיגיעו לחזות במראה העגום, וההתגייסות הייתה מדהימה; החדשות סיקרו, המתנדבים זרמו, חברת החשמל שלחה לדירה חשמלאים על חשבונה, וגם חברת ACE ריהטה את הדירה מ-א' ועד ת' כתרומה. "כל מי שפניתי אליו מיד התייצב. אני ניהלתי את הדבר הזה, אבל בפועל לא עשיתי כלום. משהו בהתגייסות הזאת ריגש אותי ברמות שלא הכרתי לפני כן", רותם משתף.

אחרי שני השיפוצים הללו, דירתה של חנה והדירה השרופה – רותם החליט שממש לא מדובר בפרויקט קורונה. סיירת השיפוצים לקשישים וניצולי שואה תהיה פעילות קבועה, אותה הוא ושאר המתנדבים ב'מטה' מנהלים במקביל לעבודתם וחייהם הפרטיים, גם כיום, שנתיים וחצי אחרי. "אני מתעסק בסיירת כחצי שבוע, ורוב הפעילות שלי בסיירת מתכתבת לי עם העבודה אז אני מצליח לשלב את זה. חוץ מזה, אם יותר משבוע אני לא אתעסק בסיירת אני אכנס לדיכאון. הדבר הזה מעורר ומחייה אותי", הוא מבהיר.

כמה שיותר זוועתי

הפניות לסיירת השיפוצים לקשישים וניצולי שואה לא מפסיקות להגיע – מלשכות הרווחה, מעיריות ומועצות מקומיות, וגם דרך הרשתות החברתיות.

לעתים מדובר בצרכים נקודתיים כמו שמיכות, מיטה או תיקון פשוט יחסית, ולעתים, בבתים שתנאי המחיה בהם בלתי אנושיים וזקוקים לשיפוץ מקיף – החלפת ריצוף, מטבח, דלתות, חלונות והלבשת הבית. באם יש להם את היכולת או התקציב, מתנדבי הסיירת מסייעים גם במקרים פשוטים יותר, אבל הם מקפידים לקבל בעיקר את המקרים היותר קיצוניים, "לא כי להחליף ברז או לצבוע בית זה פחות חשוב, אלא כי שם הכח שלנו טמון", רותם מסביר, ומוסיף: "הבנתי מהניסיון שלי שככל שהמצב של הדירה יהיה יותר זוועתי כך תהיה יותר התגייסות ונוכל לבצע את השיפוץ".

מרבית הקשישים שיקבלו שיפוץ כזה הם עריריים לחלוטין, ללא ילדים בגירים שנשארו איתם בקשר, ולאחר שמובן שהם באמת זקוקים לסיוע, ושהבית בבעלות פרטית שלהם.

פניה אחת, שהגיעה לדף הפייסבוק של סיירת השיפוצים מקשישה ניצולת שואה, ממחישה ולו במעט את החיים בישראל כקשיש גלמוד וחסר יכולת:

"חברים יקרים, יש לי בקשה אליכם. התריסים שלי מאד ישנים וכדי להרים אותם הם נמצאים עם חוטים, והחוטים כל הזמן נקרעים. לכן, יש לי ממש בקשה לבעל מקצוע – יכול לעשות את התריסים שזה יותר לא יקרה שוב? אני מבקשת כי אני גרה בקומת קרקע והחלונות שלי נמצאים ישר לרחוב ושם בלילות מסתובבים כל מיני טיפוסים נרקומנים והם מציצים לתוך הדירה וזה פשוט מפחיד אותי. אני מבוגרת ובודדה, לא יודעת מה יכול לקרות, כי בבניין אין דלת, וגם אני שומעת שנכנסים לתוך המדרגות והנרקומנים שם מזריקים לעצמם כל מיני דברים ומידי פעם הם דופקים בדלת שלי ואני נבהלת. אם לא רצחו אותי בגטו אני פוחדת שכאן יעשו לי את זה".

שומרים על קשר

עד היום, שופצו למעלה מארבעים דירות לקשישים, בכל רחבי הארץ.

אבל, בכל זאת, מדובר באנשים מבוגרים שרגילים לחיות לבדם, ולפתע עשרות רבות של אנשים נכנסים לביתם, מוציאים דברים – ואף זורקים את חלקם, משנים את הנראות ומקבלים החלטות על הנכס היחידי שיש לאותם מבוגרים בעולם.

עד כמה הקשישים מרגישים בנוח להכניס אתכם לביתם?

רותם: "יש ביקורים מקדימים בכל המקרים – אם מדובר על פינויים של אגרנות – אנחנו מתאמים את זה איתם. אם הגברת או האדון מרגישים שזה בסדר שמישהו מטעמנו יעשה את הפינוי אנחנו נעשה בעצמנו, ואם לא, אנחנו מביאים מישהי מהרווחה שתעשה את זה, ואז אנחנו מקבלים דגשים במה לגעת ובמה לא".

ובזמן השיפוץ, גם בהיבט בטיחותי וגם כדי להקל על הקשישים – ועל המשפצים, אנשי סיירת השיפוצים משתדלים לדאוג ללינה חלופית לבעלי הבית. כשמתקבלות תרומות, הם יעברו לצימר או לבית מלון – ואם יש צורך, ההוצאה וההחזרה של הקשישים מהבית למקום הלינה תיעשה באמצעות אמבולנס וצוות פרמדיקים. במקרים שאין די תקציב, הסיירת נעזרת באנשי הרווחה שלוקחים את הקשיש או הקשישה לפעילות יומית בזמן שמשפצים את ביתם.

והם חשבו על הכל. למקום הלינה החלופי מגיעים לאורך תקופת השיפוץ מתנדבים עם אוכל וכיבוד, "כדי שלא תיווצר להם חס וחלילה תחושה שזרקו אותם באיזה שהוא מקום ולוקחים להם את הבית", רותם מסביר.

אתם שומרים על קשר עם קשישים ששיפצתם להם את הבית?

"בטח", הוא משיב. "יש המון קשישים שאנחנו בקשר איתם, עם חלקם – בפרט אלו שהרגשנו שאין להם מספיק תמיכה מהרווחה ומהרשות המקומית שלהם, אנחנו ממש בקשר קבוע. הרי סיימנו את השיפוץ, ועכשיו – מה הלאה? במקומות שאנחנו מרגישים שיש צורך נוסף אז אחת לשבוע אנחנו מתקשרים ובודקים אם הקשישים צריכים משהו. אצל כל ה'מתנדבים הבכירים' יש רשימה שמית לפי אזור מגורים ואם מגיעה אלינו פניה מעמותה שרוצה לעזור אנחנו יודעים לתת כתובות וטלפונים של מי שצריך תמיכה או סל מזון".

לפגוש את הגברת או האדון שגרים בבית ששופץ ולראות את ההתרגשות שלהם אחרי שהם הבינו שהחיים שלהם הולכים להשתנות, זה דבר שמשנה אותך

'זה משנה אותך'

כמו רותם, רוב המתנדבים 'הבכירים' המייסדים, הם לא מתחום השיפוץ, אבל יש להם המון מה לתרום לסיירת – לדוגמא, רונית ארבל, מנהלת אומנים שבזכות קשריה המפורסמים שבידועני ישראל מגיעים בהתנדבות להופיע בערב התרמה או משתפים ברשתות החברתיות שלהם – על עשרות ומאות אלפי עוקביהם – על פעילות העמותה, ובעצם גורמים לבעלי המקצוע, חברות וגורמים נוספים לשמוע על העמותה, לתרום ולהתנדב. ישנה גם מעצבת פנים שמקושרת לחנויות הרהיטים שלעתים תורמות גם הן, ויש את רותם, שמסביר שבלי המעטפת התקשורתית, לא היה קורה הרבה בסיירת; זה מתחיל בקשרים עם מחלקות הרווחה כדי להגיע לקשישים שזקוקים לשיפוץ, ממשיך לקשרים גם עם חברות מסחריות לקבלת תרומות, וחייב לעבור דרך ערוצי התקשורת – שייסקרו את השיפוץ ונותני התרומות, ויובילו לנהירה של מתנדבים מהתחום.

כיום, בסיירת השיפוצים נעזרים בגורמי התנדבות עירוניים וגם בעמותות כמו רוח טובה שמזרימות אליהם מתנדבים, ורוב העבודה שנותרת היא לאתר את אנשי המקצוע שיובילו כל שיפוץ ושיפוץ.

רותם: "כל סוגי הקבלנים והשיפוצניקים רלוונטיים עבורנו, ואנחנו מגבים אותם בהמון מתנדבים. בנוסף, יש גופים מסחריים שתורמים לקשישים פריטים, ובחלק מהמקרים אנחנו משלמים במסגרת התרומות שאנחנו מקבלים מפעם לפעם.

"מעבר לקשישים שאנחנו משפצים להם את הבית וחווים שינוי קיצוני בחיים שלהם, גם מי שמגיעים לעזור בשיפוץ חווים שינוי קיצוני בחיים שלהם", רותם מבטיח. "כל מי שרואה את הדברים האלה מהצד חווה איזו שהיא חוויה מהותית; לפגוש את הגברת או האדון שגרים בבית ששופץ ולראות את ההתרגשות שלהם אחרי שהם הבינו שהחיים שלהם הולכים להשתנות, זה דבר שמשנה אותך. בי זה שינה המון דברים. בעיניי זה הקסם האמתי של הסיירת", הוא גאה.

היא סיפרה שיש לה נכדות תאומות בנות 12 שמעולם לא היו אצלה בבית, כי היא מתביישת שהן ייכנסו לשם. זה משפט שלא יצא לי מהראש, לא הייתי מסוגל לתפוס את זה

דירות מזעזעות

ואביב חדד הוא אחד מאלו, שנסחפו לפרויקט – כנראה לנצח. לפני כשנה וחצי, אביב, קבלן שיפוצים כלליים המפקח ומנהל שיפוצים, ראה פרסומים ברשתות החברתיות שסיירת השיפוצים לקשישים וניצולי שואה מחפשים קבלנים מתנדבים, והחליט לפנות ולסייע. עד היום הוא שיפץ באופן מלא 3 דירות, ונרתם לקחת חלק בשיפוץ של 8 דירות באזורים שונים.

"אלו הדירות הכי מזעזעות שראיתי בחיי – עם קירות מתקלפים, רטיבויות, אסלות וברזים שבורים, קרמיקה מתפרקת, צבע מתקלף, מטבח רקוב ואכול טרמיטים שצריך להחליף – אלו דירות שממש צריך בהן שיפוצים מקיפים", אביב נחרד. "בעבודה השוטפת שלי אני לא נתקל בדברים שאפילו דומים לזה, ואני משפץ המון בתים".

למרות העומס של חיי היום יום, אביב מחפש ומוצא את הזמן להתנדב, ומלבד הזמן שלו – ושל אביו שלפעמים מצטרף אליו, הוא פעמים רבות מוציא כסף מכיסו – העלות של הפועלים שהוא לעתים מביא איתו, חומרים שונים, ועוד, ורותם דואג לקבלני משנה ולעובדים נוספים במקרה הצורך.

מה ההיקפים של עלויות של שיפוצים כאלה?

אביב: "בשיפוץ כללי בדרך כלל זו רק עלות החומרים כי רוב בעלי המקצוע מתנדבים. כל שיפוץ עולה 30-40 אלף ש"ח לבית קומפלט, וזה לא כולל חלונות. את כל מה שצריך לתקן בדירה אנחנו מתקנים. אנחנו לא מוותרים על חלק מהדברים. לא משאירים שום זנבות".

פגשת את האנשים שאתה משפץ להם את הבית?

"בוודאי", הוא משיב. "חלקם היו ניצולי שואה, חלקם מבוגרים שאין להם את היכולת לשפץ והייתה גם קשישה נכה. רובם עריריים ובלי ילדים.

"אחרי השיפוץ – התגובה שלהם מדהימה, הם לא מאמינים שעכשיו יש להם בית חדש, שאפשר לחיות ולגור בו כמו בני אדם. הם נרגשים, וזה נותן לי הרבה מאוד כח להמשיך ולעזור. ברור לי שאמשיך לעשות את זה עוד זמן רב", אביב מבטיח.

 

אלו הדירות הכי מזעזעות שראיתי בחיי – עם קירות מתקלפים, רטיבויות, אסלות וברזים שבורים, קרמיקה מתפרקת, צבע מתקלף, מטבח רקוב ואכול טרמיטים שצריך להחליף 

חיים חדשים

הסכומים שזקוקים להם בארגון כמו סיירת השיפוצים הם אדירים – התרומות שנאספות באירועי ההתרמה שהם עושים, נאות ככל שיהיו, רק מתחילות לדגדג את ההוצאות בפועל. לדוגמא, עלות החלפת חלונות – וכבר שיפצו בסיירת מספר בתים שהיו בהם רק קרשים או מסקנטייפ במקום חלונות ותריסים – היא עשרות אלפי שקלים, גם במקרה שקבלן האלומיניום עובד בהתנדבות. שלא לדבר על עלויות מטבח. מדובר בפעילות יקרה, לכן ההד התקשורתי שהסיירת מצליחה לייצר – שרובו ברשתות החברתיות, הוא הכרחי.

מה עוד חסר לכם?

"לצערי תמיד חסר לנו, כי תמיד יש אלינו המון פניות, בכל יום", רותם משיב, ומפרט: "אנחנו כל הזמן צריכים עוד קבלנים ועוד אנשי מקצוע מכל תחומי השיפוצים. וכמובן, תרומות כספיות תמיד עוזרות – מרמת השפכטלים והשתיה למתנדבים ועד לרהיטים, חומרים וכו'".

בזכות מאות מתנדבים, אנשי מקצוע, חברות מסחריות ותרומות – סיירת השיפוצים מצליחה להעניק לקשישים וניצולי שואה בתים חדשים – וחיים חדשים.

ומקרה אחד, רותם מעיד שהוא לעולם לא ישכח: "היינו ברמת גן אצל גברת מקסימה ורהוטה, שהשנים הביאו אותה למצב שהבית שלה מאוד מוזנח; הייתה שם אגרנות וריקבון מחריד. היא סיפרה שיש לה נכדות תאומות בנות 12 שמעולם לא היו אצלה בבית, כי היא מתביישת שהן ייכנסו לשם. זה משפט שלא יצא לי מהראש, לא הייתי מסוגל לתפוס את זה.

"באותו רגע סימסתי לראש העיר שלה, כרמל שאמה הכהן, וכתבתי לו שאם הוא יעזור לי אני נכנס לשפץ את הדירה הזו ברגע זה. ואכן, הוא מיד אישר מימון למלון בכפר המכביה עבורה, ומחלקת התברואה הייתה לרשותי מרגע שהתחלנו את השיפוץ ועד לרגע שסיימנו – לטובת פינויים, משאיות, שמירת חניה, כל מה שהיינו צריכים. שיפצנו את הבית באופן יסודי, ריהטנו אותו קומפלט והאישה הזאת מארחת את הנכדות שלה בבית, אז עשיתי את שלי. כל כך שמחתי שיכלנו לעזור לה", הוא מסיים באופטימיות.

(כי תשא תשפ"ג)

הפוסט סיירת השיפוצים: הצעירים שמשפצים דירות של קשישים שאינן ראויות למגורי אדם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בשבעה של רס"ן יוחאי (ג'וחא) קלנגל ז"ל, אביו, יוסף ברוך, היה מוכרח לשאול את חבריו של יוחאי מה פשר החיובים שבנו קיבל ללא הרף מחברת האשראי, שעמדו על 4.80 ₪ או על מכפלותיו. החברים מהצבא צחקו, והסבירו שזה דבר ידוע – כל חייל שהיה מבואס ויוחאי היה עובר לידו – היה מקבל ממנו את כרטיס האשראי שלו ונשלח לקנות לעצמו במבה ובקבוק קולה, כדי שיתעודד.

יוחאי ז"ל גדל באלעזר שבגוש עציון. הוא היה נשוי לטלי ואב לילדה בת שנה, אלינור, והוא ואשתו ציפו לבת שניה. יוחאי, שכולם קראו לו "ג'וחא"- שטותניק, עוד מימי בית הספר היסודי, שירת בשירות קבע כמ"פ בגדוד צבר בחטיבת גבעתי ונהרג לפני 8 שנים בגיל 25, בפעילות מבצעית בגבול עם לבנון, במורדות הר דב, במהלך סיור מפקדים שבמהלכו ירו עליהם מטח של טילי נ"ט, כחלק מנקמה של החיזבאללה על חיסולו של עימאד מורנייה. איתו נהרג סמל ראשון דור חיים ניני.

יום לפני שנהרג הוא עוד היה בבית, חגג יום הולדת שנה לאלינור. למחרת עלה לצפון ונהרג. חצי שנה לאחר שנהרג, נולדה בתו השניה, ליאב.

באותה שבעה המשפחה נחשפה לסיפורים – שלא הפסיקו – מאנשים ששירתו עם יוחאי, ותיארו כמה טוב לב היה לו, ואיך היה מופיע בדלתות בתים – מביא איתו אוכל למשפחה, או מגיע עם מקרר או מכונת כביסה, מחבר אותם לחשמל ועוזב מבלי להגיד דבר.

כל חייל שהיה מבואס ויוחאי היה עובר לידו – היה מקבל ממנו את כרטיס האשראי שלו ונשלח לקנות לעצמו במבה ובקבוק קולה, כדי שיתעודד

הנוער של היום

כמה חודשים אחרי שיוחאי נהרג, בני הנוער ממושב יונתן שברמת הגולן היו בטיול בגוש עציון, ונפגשו עם יוסף ברוך קלנגל, אביו של יוחאי, שסיפר על בנו ועל האובדן. זה טלטל בהם משהו. הם התחברו לדמותו של יוחאי והחליטו שהם רוצים להנציח אותו. הם נזכרו בסיפור על הבמבה והקולה שיוחאי היה נותן לחיילים שנזקקו לתשומת לב, והחליטו להמשיך את דרכו, לעודד בני אדם עם במבה וקולה.

וככה נולד מבצע ג'וחא. במשך יום אחד בשנה – וקצת יותר, המוני בני נוער, וממש לא רק, רוכשים במבה וקולה ומצרפים דף שבו תמונה של יוחאי וכמה מילים עליו ויוצאים לרחוב, לתחנות האוטובוס, לתחנות הרכבת, מי שיכול ורוצה – גם לבסיסים, ניגשים לחיילים אקראיים ומגישים להם את המארז בתוספת חיוך, ובעצם ממשיכים את הדרך של יוחאי ומאמנים את השריר של היכולת לראות את האחר ובפרט את מי שקשה לו.

המבצע מתקיים בכל שנה, ביום הנפילה של יוחאי – ח' בשבט, וגם לא מעט זמן לקראת התאריך. המבצע יתקיים השנה בפעם השמינית, בימים ראשון-שני הקרובים.

יעקב שה לבן, מי שהיה רכז נוער במושב יונתן, ליווה את בני הנוער במבצע, נשאב, והוא ממשיך ללוותם גם הרבה אחרי שסיים את התפקיד. כשהם פנו אליו לראשונה, הוא חשב שזו יוזמה מקסימה אבל לא האמין שהמבצע יגיע למימדים אליו הגיע – ברחבי הארץ, והשנה לראשונה גם בתפוצות.

המבצע מנוהל על ידי נוער מושב יונתן, ועובר כפרויקט מדור לדור במושב. "כשהמבצע התחיל השמיניסטים שלנו היו בכיתה ד'", יעקב מספר. "הנוער במושב יונתן מנהל את המבצע, שנמצא בלוח השנה של המושב. בני הנוער עושים הכל ורכזי הנוער, מנהלת החינוך ואני רק תומכים בהם".

"כל הקסם במבצע זו הפשטות שלו", הוא מוסיף. "אין בן אדם במדינת ישראל שלא יכול להשקיע 10-15 ₪, לקנות במבה וקולה ולהביא לחייל בתחנת אוטובוס".

יעקב לא הכיר את משפחת קלנגל או את יוחאי לפני המבצע, אבל הוא למד את דמותו של יוחאי והתחבר אליה. "כל שנה אני שומע עוד סיפור על ג'וחא ומגלה עוד רובד בדמות שלו. זה להתגעגע למישהו שמעולם לא הכרת", הוא מתאר, ומסביר:

"הנצחה זה להתמקד באיך הבן אדם חי ולנסות לקחת את הערכים שלאורם הוא חי ולהעביר את זה הלאה לחיי היום יום. אני מספר את הסיפור שלו לתיכוניסטים כי אני רוצה שהם יהיו אנשים יותר טובים, שיסתכלו על הסביבה שלהם ויעשו את המחוות הקטנות האלה שנותנות כח לבן אדם. זאת המהות של המבצע".

 

פתאום קלטנו את הקסם – הנקודה היא לא רק לפנק את החיילים, אלא לראות את הבן אדם שקשה לו. בדיוק כמו יוחאי

רואים אתכם

במבצע ג'וחא בשנה שעברה, היו מעל ל-300 נקודות חלוקה, ובמושב יונתן מעריכים שכ-35 אלף חיילים קיבלו מארזים. משנה לשנה יש יותר ויותר יוזמות מאורגנות לקראת המבצע, חלקן מגיעות מהצבא עצמו, והמארגנים צופים שהפעם יגיעו לכ-50 אלף חיילים.

יעקב: "אנחנו רואים התארגנויות – אנשים שמגייסים במבות וקולות בסופרים כדי לקחת חסות על כל הבסיסים בעוטף עזה או ברמת הגולן, יוזמה שתהיה השנה בעיר הבה"דים, שם יעברו ביום ראשון כעשרת אלפים חיילים ומתנדבים יחלקו להם מארזים של במבה וקולה, כמה בסיסים פנו אלינו כדי לעשות יום ג'וחא – הם יעבירו עליו שיעור ומתנדבים יחלקו לחיילים במבה וקולה, ועוד. בני הנוער הם המנוע של הדבר הזה, אבל יש קהילות שלמות ושותפים – כמו רשת רוח הגולן ורשת אמית, שלוקחים חלק בכל שנה במבצע ג'וחא".

במשך 5-6 שנים המבצע התקיים כשהפוקוס היה על חיילים. אבל, כשהקורונה הגיעה וכולנו היינו סגורים בבתים ומוגבלים במרחק, המתנדבים לא יכלו להגיע לבסיסים כדי לחלק לחיילים מארזים.

"אנשים התבאסו, הם התרגלו להשתתף במבצע ג'וחא בכל שנה, אבל גם בקורונה מצאנו כל מיני דרכים לקיים את המבצע", יעקב מתאר. "פתאום קיבלנו תמונות מבתי חולים – מישהו הסביר לנו שהוא לא יכול להגיע לחיילים, אבל צוותי הרפואה עובדים קשה והוא רצה להראות להם שאכפת לו, אז הוא לקח תמונות של ג'וחא, צירף לבמבה וקולה וחילק בבתי חולים. הייתה עוד מישהי שמאוד רצתה לעשות את המבצע אבל לא הייתה לה דרך להגיע לחיילים בתקופת הקורונה. ביום המבצע, היא שלחה לנו את התמונה הכי מרגשת שקיבלתי לאורך השנים. היא גילתה שיש בבניין שלה 58 משפחות בבידוד – אז היא קנתה 58 מארזי קולה ובמבה, הכינה פתק מיוחד של מבצע ג'וחא וחילקה את המארזים לשכנים שלה.

"פתאום קלטנו את הקסם – הנקודה היא לא רק לפנק את החיילים, אלא לראות את הבן אדם שקשה לו. בדיוק כמו יוחאי. אנחנו עושים את זה דרך חיילים כי בסוף ג'וחא הוא חלל צה"ל, אבל כל אחד יכול לקחת את זה למקום שלו ופשוט לראות את הבן אדם שאפשר לעודד אותו באמצעות פעולה פשוטה".

הנצחה זה להתמקד באיך הבן אדם חי ולנסות לקחת את הערכים שלאורם הוא חי ולהעביר את זה הלאה לחיי היום יום

גם בתפוצות

השנה, מבצע ג'וחא יגיע גם לתפוצות – שליחים של בני עקיבא, הסוכנות היהודית, שליחי חב"ד ועוד, מאוד רצו לקחת חלק במבצע. רק שבתפוצות – קשה להשיג במבה… לכן, מארגני מבצע ג'וחא העמידו בפני המתנדבים מהתפוצות מספר אפשרויות; להכין בקהילה שלט תמיכה בחיילי צה"ל לזכרו של יוחאי, לחלק קולה עם חטיף כל שהוא – או רק קולה, לאמץ חייל באמצעות תרומה פשוטה – 5$ שבהם ירכשו במבה וקולה לחייל מסוים וישלחו תמונה שלו לתורם, ומערכי שיעור שנבנו לבתי ספר וקהילות עם המסר שחשוב לראות את האחר, שיועברו בתאריך הנפילה של יוחאי.

"ביקשנו ממי שפנו אלינו מהתפוצות לעשות שיעור על יוחאי ולבחור בן אדם אחד שצריך את היחס הזה- זה יכול להיות המנקה בבית ספר, אב הבית, השומר – ולהעניק לו קולה ומשהו שדומה לבמבה. העיקר שיעשו את המחווה הקטנה הזאת וככה בעצם נמשיך את הרוח של יוחאי. אבל מבחינתנו כשמישהו מכין עם התלמידים שלט ומעביר להם את השיעור שהכנו – כבר עשינו את שלנו", יעקב מפרט, ומוסיף:

"בכל יבשת יש לנו מישהו שעושה מבצע ג'וחא, ומחלק מהמקומות כבר קיבלנו תמונות. מדהים לראות איך כל אחד לוקח את זה למקום שלו. בסיציליה המתנדבים לא מצאו במבה אבל הצטלמו עם בקבוקי קולה ושלט, וחילקו את הקולה לאנשים ברחוב כדי לשמח אותם. בתאילנד צילמו לנו שלט שהכינו – 'גם בתאילנד זוכרים את ג'וחא', ובבית חב"ד מכינים שלט על יוחאי ומתכננים לחלק ב-ח' שבט לכל המטיילים שיגיעו קולה וחטיף והם ידברו על יוחאי. בגרמניה ביקשו מאיתנו מערכי שיעור בגרמנית. כל מקום עושה את זה קצת אחרת והעיקר שהם חלק מהמהלך הגדול הזה של מבצע ג'וחא".

כל תמונה של שלט מהמבצע עוברת למשפחתו של יוחאי. ובנותיו – שאחת מהן כלל לא זכתה להכירו, משתתפות גם הן במבצע.

"משפחת קלנגל הם חלק אינטגרלי ומאוד חשוב מהמבצע", יעקב אומר. "אח של יוחאי אמר שיש לו הרבה הנצחות – יש עמותות שעוזרות לנזקקים, עמותות שעובדות עם נוער בסיכון, ועוד, אבל היופי במבצע ג'וחא הוא שהדבר הזה הביא את ג'וחא לציבור – זה מה שחשף את הדמות של יוחאי להכי הרבה אנשים, זה מהלך ארצי שעכשיו נמצא גם בעולם, והמשפחה מאוד אוהבת את זה ומוקירה תודה על זה.

"זה מרגש לראות מה זה עושה להם ולהיות שותפים למשימה להמשיך את הרוח של הבן שלהם. ויש גם רגעי שיא – לקבל הודעה מחייל שכותב שהיה בדיכאון ופתאום בא אליו בן אדם באמצע הרחוב, חיבק אותו ונתן לו במבה וקולה ואמר לו תודה, והוא אומר – 'שיניתם לי את כל המצב רוח'. ואמא ששמחה שמישהו דואג לבן שלה ומשמח אותו. בסוף זה מה שאנחנו מחפשים – להיות ג'וחא ליום אחד. אנחנו רוצים להעביר הלאה את התחושה שג'וחא היה נותן לאחרים – שמישהו רואה אותם", הוא מקווה.

האזרח הראשון

ויש יישוב נוסף שלקח על עצמו משימת חיים לאורו של אדם יקר שנהרג וכל כולו היה נתינה.

דרור חנין בן ה-37, נשוי ואב לשלושה ילדים, היה האזרח הישראלי ההרוג הראשון במהלך מבצע 'צוק איתן'.

דרור נהרג כשהוא עשה בדיוק את מה שהכי אפיין אותו. כשהמבצע החל, הוא החליט לנסוע ולשמח את הכוחות בחזית בעצמו, פעל לאיסוף תרומות של ממתקים וצ'ופרים ממפעלים וחברות, ארז חבילות אישיות עבורם ובי"ז תמוז התשע"ד, נסע לעוטף עזה יחד עם חברו שרון אלפסי, כדי לחלקן.

ואכן, הם פגשו חיילים, ביקרו בחמ"ל הישוב "נתיב העשרה", השאירו חבילות לכל הצוות ודרור היה נחוש להמשיך ולחלק חבילות באופן אישי לכל חייל שמאייש עמדה באזור. דקות ספורות אחרי שיצאו מ"נתיב העשרה", נורה מטח מרגמות. דרור וחברו נטשו את הרכב ורצו לתפוס מחסה. דרור נשכב בצמוד לחומה אך נפגע מרסיסים של מרגמה שהתפוצצה מטרים ספורים מהם. אחד הרסיסים, קטן וקטלני, פגע ישירות בצד בית החזה וגרם למותו. כוחות ההצלה שהגיעו בתוך דקות, לא הצליחו להציל את חייו.

"המעשה הזה מאפיין אותו מאוד, כך הוא היה לאורך כל חייו, בן אדם פעיל ומתנדב, שנמצא כל הזמן בעשיה והתנדבות ובניסיון לעשות טוב ולגעת באנשים", מתארת אושרית טולציס, המכירה את דרור מילדות ומקימת העמותה 'הבית של דרור', להנצחתו. "היה הד מאוד גדול לסיפור שלו ובעקבות הנסיבות בהן הוא מצא את מותו היה גל רחב של אזרחים שהגיעו לאזורים הללו לאורך 'צוק איתן', תרמו והתנדבו למען כוחות הביטחון באזורי ההתארגנות של החיילים ולחיזוק תושבי קו העימות".

לא מובן מאליו

עמותת 'הבית של דרור' החלה כפרויקט קהילתי לאחר מותו של דרור חנין, תושב בית אריה-עופרים, שבדרום מערב השומרון.

כדי להנציח את דרור ואת רוחו, קהילת בית אריה-עופרים החלה בפרויקט בו התושבים מבשלים מרק ומחלקים אותו לחיילים במחסומים ובאזורים שבהם כוחות הביטחון נמצאים בגזרה שסביב היישוב.

"אנחנו מחלקים להם מרק חם בימים מאוד קרים שמאוד לא נעים להיות בהם בחוץ, מתוך הבנה מאוד ברורה שהם אלה ששומרים עלינו. הם אלה שנמצאים בחוץ בכל תנאי מזג האוויר ומשקיעים את השעות ואת השנים הכי יפות שלהם כדי שכולנו נוכל לגדל את המשפחות שלנו בשקט ובשלווה יחסית", אושרית מסבירה.

עם הזמן הפעילות הקהילתית התרחבה, עד שהפכה לעמותה – הבית של דרור.

עיקר פעילותם, שכולה על בסיס התנדבות מלאה, היא לעשות טוב, להוקיר תודה ולהפגין אהבה לכוחות הביטחון וההצלה שנמצאים בשטח עבורם. תושבי היישוב מבשלים מרקים וארוחות חמות לחיילים, מארגנים יוזמות של משלוח מארזים מפנקים או ערכות טואלטיקה לחיילים בודדים, מארחים לוחמים, זמינים להקפצה בכל נסיבות ביטחוניות משתנות שיאפשרו להם לדאוג לכוחות עוד ועוד – ובעצם עוסקים בעשייה מתמדת של הדבר האחרון שדרור עשה וכל כך אהב לעשות – לשמח חיילים.

 

זו לא השקשוקה שהכנת לחייל ואפילו לא המרק שחימם אותו לעשר דקות, אלא מה שגרמת לו להרגיש. זו התחושה שרואים אותם, שזה לא מובן מאליו שהם שם

כשהעמותה מחלקת מארזים – יוכנסו אליהם גם כמה מילים על דרור ועל העמותה שהוקמה לזכרו, ובכל יוזמה מאורגנת של העמותה המתנדבים משתדלים לספר על דרור. בחלק ניכר מהפעמים שרון אלפסי, שנפצע באירוע שבו דרור נהרג, מגיע ומספר עליו. והם מאמינים שאין הנצחה מתאימה יותר לדרור מזאת.

אושרית: "הכרתי את דרור טוב מאוד הרבה מאוד שנים. הוא היה באמת בן אדם מיוחד. הוא היה משהו אחר. אנחנו מאמינים שכל הפעילות שלנו – בין אם כלפי כוחות הביטחון ובין אם כלפי הקהילה, והחדרת הערכים של ערבות הדדית והכרת הטוב לנוער שלנו מתוך העשייה עצמה – זו המהות. זו הליבה. זה יוצר לנו חברה טובה יותר פה בבית, בבית אריה – עופרים. זה יוצר מעורבות, אהבה וערבות הדדית יוצאת מן הכלל. מדהים לראות את רוח ההתנדבות ביישוב ולהיות חלק מקהילה כזאת.

"המטרה היא באמת להעביר את זה הלאה- הלכה למעשה, מתוך עשיה, לא מתוך דיבורים באוויר, אלא באמת, בשטח, לעשות את הדברים ולהראות לכוחות הביטחון שאנחנו איתם ושאנחנו מעריכים את מה שהם עושים. זה לא מובן מאליו שילד בן 18 מתגייס לצבא".

איך הם מגיבים?

"זה אושר", היא משיבה. "את חוזרת מאירוע כזה עייפה נורא, כי אחרי יום עבודה עוד בישלת וארגנת והלכת לחלק דברים, אבל את מגיעה מלאה כי התודה שלהם, החיבוק שלהם והשמחה שלהם, וזה שהם קוראים את מה שאנחנו מצרפים לחבילות – זה אושר שצריך להיות שם כדי להבין אותו.

"וזו לא השקשוקה שהכנת לחייל ואפילו לא המרק שחימם אותו לעשר דקות, אלא מה שגרמת לו להרגיש. זו התחושה שרואים אותם, שזה לא מובן מאליו שהם שם. כשלי חם בבית – להם קפוא בעמדת שמירה. והתחושה שרואים אותם תלך איתם הרבה יותר רחוק מקערת מרק או שקשוקה. זו התפיסה שלנו".

מעבר לעיטוף החיילים, בעמותה ממשיכים את רוחו של דרור גם באמצעות קידום פרויקטים ויוזמות קהילתיות – בדגש על מעורבות חברתית של בני הנוער, ומסייעים למשפחות נתמכות ביישוב ובאזור – כמו בפרויקט הצטיידות לבית ספר, בו הם אוספים תרומות ומעניקים למי שזקוק לכך את כל הציוד שיצטרך לשנת הלימודים.

מה המשפחה של דרור חושבת על פעילות העמותה?

"המשפחה היא חלק בלתי נפרד מהעמותה. אייל חנין, אח של דרור נמצא בוועד המנהל ומלווה אותנו בהחלטות. המשפחה רואה את התמונות מהעשייה וזה מאוד מרגש אותם. זה לא מחסיר את האובדן, אבל אני מאוד מאוד מקווה שזה נותן להם במקום מסוים תחושה של המשכיות של הרוח שלו. הלוואי", אושרית מקווה.

לאתר העמותה: https://www.drorhouse.org.il/

(בא תשפ"ג)

הפוסט קולה, במבה ומרק: היישובים שלקחו על עצמם משימת חיים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בתקופה בה מצוקת הדיור הולכת ומחריפה, המחירים נוסקים והצפיפות בערים המרכזיות הולכת וגדלה, יש צעירים שבחרו בפתרון קצת אחר; הם ויתרו על חיי העיר התוססים ועל הזמינות והקרבה למרכז, והעדיפו על פניהם חיי קהילה עוטפים ובעיקר תחושת משמעות ותרומה לקהילה ולחבל הארץ בו הם גרים.

"אחרי שהתחתנו עברנו כמה דירות, ובשלב מסוים, כשהמשפחה גדלה, הרגשנו שהגיע הזמן לעשות שינוי. רצינו לפרוש כנפיים", מספרים אליה ועטרה ויינר, הורים לשניים. "חיפשנו המון מקומות מגורים באזור המרכז והשומרון, ואז התחיל להתפתח הרעיון של הכפר 'מעלה שחק' וישר החלטנו להצטרף לדבר הזה. ברגע שהתחילו לגייס אנשים תוך כמה חודשים כבר עלינו לקרקע", הם מתארים.

אליה ועטרה מתגוררים כיום במעלה שחק, שכונת מגורים אקולוגית שנבנתה על ידי עמותת "איילים" במרחק כקילומטר מדימונה, שנבנתה במטרה למשוך צעירים שיגורו בנגב וינהלו חיי קהילה והתיישבות. כיום חיות במעלה שחק 21 משפחות וחמישה רווקים.

"אנחנו מאמינים שלגור בנגב זה דבר שיכול להתאים להרבה אנשים, אבל לא באפשרויות הרגילות שקיימות היום; בפריפריה הקלאסית או בגרעין כזה או אחר. במעלה שחק נוצר משהו שהוא יותר קהילתי ויותר כפרי, וזה דבר שיכול למשוך אנשים נוספים להגיע לפה, כי יש הרבה יתרונות אל מול החסרונות של המרחק", אליה סובר, ומוסיף:

"אנחנו גרים בשכונה פסטורלית עם נוף מדהים, ונוצרה פה קהילה ייחודית עם ערבות הדדית שלא נתקלתי בה לפני כן; כולם נותנים מעצמם ויש חיבור מיוחד בין האנשים, יש דיונים משותפים על הכל ואנחנו מקימים את הכל מאפס ביחד. כולם מאוד מכבדים פה אחד את השני ונותנים חופש ופרטיות, שזה משהו שביישובים לפעמים פחות קיים".

המרחבים האינסופיים של הנגב הם קרקע פוריה להגשמת חלומות, זה חבל ארץ מטורף שאם לא נתעורר בזמן הוא פשוט ייאבד לנו בין הידיים

 

חיים של חלוצים

התנאים הפיזיים מאתגרים. מה ההשלכות של זה על חיי היום יום?

אליה: "הגענו למקום כשהוא היה שטח בתולי לגמרי. אנחנו מתגוררים בקרוואנים שיש להם חיפוי ועל הגגות יש לוחות סולאריים. זה נראה כמו כפר נופש, אבל המקום מנותק מתשתיות, יש חשמל סולארי וגנרטור לגיבוי ומערכת הביוב עצמאית לחלוטין. לוקח זמן ללמוד איך להשתמש נכון בחשמל הזה ואיך להימנע מסתימות במערכת ביוב. למשל, במוצרי חשמל גדולים אנחנו משתמשים רק ביום שמשי, וצריך להקפיד לא להכניס שום נייר טואלט לשירותים, כדי שלא יהיו סתימות. יש אתגרים, כשיש גשם יש נזילות, ואנחנו עושים סבב שמירות בלילה בין התושבים כי היו כמה ניסיונות פריצה אצלנו, אבל, זה מייצר ערבות הדדית בין כולם כי אלו דברים שאנחנו תלויים בהם אחד בשני. עם כל הקשיים זו גם חוויה ולומדים לחיות עם זה ואפילו נהנים מהדבר הזה. הקהילה המיוחדת שיש פה, והשותפות במשימה הזו שווה את זה", הוא קובע.

המרחק והיצע התעסוקה המוגבל במקום, והעובדה שמדובר בשטח בתולי שרק מחכה שיפריחו אותו, גרמה לבני הזוג ויינר לפתוח בית קפה- קונדיטוריה קטנה שעובדת בסופי שבוע. לשם כך, עטרה, קונדיטורית בהכשרתה, עזבה את עבודתה כמורה, ואליה עזב את עבודתו בתחום הבניה במרכז הארץ.

אליה: "כרגע שנינו משקיעים את כל הזמן שלנו במקום הזה. הרגשנו שיש המון חוסר בדבר כזה במעלה שחק והיה לנו רצון לייצר מקום בוטיקי שבו אנשים יבואו וייהנו מאווירה, מאוכל טוב ונוף יפה. ראינו שהמקום הוא קרקע פוריה שיכול להתקיים בה הדבר הזה. זו יזמות מבורכת והנגב הוא קרקע יותר פוריה מכל מקום אחר ליזמויות כאלה ואחרות".

וגם בעסק במקום כזה יש אתגרים, שאליה מעיד שאם הם היו מתגוררים במקום יותר נגיש הם כנראה לא היו קיימים – חוסר בעובדים ובאנשי מקצוע מכל מיני תחומים שהם מתקשים למצוא, מרחק רב מספקים שונים וכמובן – מחסור בלקוחות. "כמה שהמקום יצליח – זה לא מקום שיהיו בו לקוחות 7\24. במיוחד כשמדובר בנסיעה ארוכה על שביל עפר", הוא מעיד.

לשמור על הגבולות

גם נרקיס גנוט, מנהלת אזור צפון ותחום קהילות צעירים ב'קדמה', ארגון העוסק בהקמת מסגרות לצעירים בהתיישבות הכפרית בספר מדינת ישראל, בחרה לגור רחוק מערי המרכז וכיום היא מתגוררת במטולה.

היא גדלה וגרה בצפון, כך שכבר לפני שנים היא תהתה איך אפשר להביא עוד אנשים לגור במקומות היותר מרוחקים. בהמשך, כשעבדה ב'קדמה', הבינה שיש לארגון את היכולת למשוך צעירים לאזורים הללו, ואם הם לא יהיו שם – אף אחד לא יהיה שם.

נרקיס מדגימה איך הם עושים את זה: "בכפר הסטודנטים במעלה אפרים בבקעה היו צעירים שסיימו את הלימודים שלהם כסטודנטים, אבל הם התאהבו בבקעה ורצו להישאר לגור בבקעה, אז הקמנו מתחם המשך שהם יוכלו להמשיך לגור בו כקהילת צעירים. היום הם כבר ממש שקועים באזור, עובדים וחיים בבקעה, ויש משמעות גדולה לזה שבזכות קהילת הצעירים הזו יש כיום יותר צעירים שגרים בבקעה וחיים שם. זה הסיפור של העשייה של קדמה.

"אם לא יגורו אנשים בחלקים שקרובים לגבולות הארץ, הם כבר לא יהיו שלנו. כדי שצעירים יבחרו לגור שם צריך שהישובים שנמצאים באזורים האלו יהיו חזקים ותהיה להם קהילה חזקה – קהילות חזקות ואנשים שיש להם עוגן קהילתי לא מרגישים שהם גרים לבד במקומות הללו. ככה אנחנו שומרים על האזורים האלה".

"בנוסף", אומרת נרקיס, "יש לזה השפעות חברתיות חיוביות מאוד. אני חושבת שהקורונה הדגישה לכולם עד כמה הם מרגישים לבד במרכז וכמה הם מחפשים את הקהילה".

איך הקהילות הוותיקות מקבלות את ההגעה של הצעירים למקום?

נרקיס: "בהרבה קיבוצים מאוד פוחדים לפתח הרחבות ולצרף הרבה משפחות חדשות כי זה ממש משנה את פני הקיבוץ. אבל, זה גם נותן המון לקהילה שחיה שם, ובדיעבד הם מאוד מופתעים מהתהליך שמתרחש כשמגיעות משפחות צעירות ומזה שיש פתאום כזו התפתחות, זה מעצים את התושבים הוותיקים. הם מתרגשים מזה שיש התחדשות ומעצם זה שכל כך הרבה אנשים רוצים לעבור לגור איתם. זה ממש מחזק את הקהילה המקומית", היא משיבה, ומוסיפה:

"יש לנו מטרה לגרום לצעירים להיות שותפים – והם מחוברים לרעיון הזה. כשהם באים לגור במקום, הם לא באים רק לגור. זה חלק מעסקת חבילה. המפגשים שאנחנו עושים לחבר'ה שמגיעים יוצרים מפגש שבו אנשים חושבים ביחד מי הולך לפתוח חוג כזה או עסק כזה ביחד והם כבר מתכננים מה הם יקימו ביחד באזור".

לדוגמא, בישוב שמעה, שני תושבים חדשים שהגיעו דרך 'קדמה' הקימו פאב והם מתפעלים אותו ללא מטרות רווח, לטובת התושבים- כדי שיהיה להם לאן לצאת לבלות. היום המקום הזה מושך את הקהל של היישוב ובנוסף צעירים מכל האזור.

"זה ממש גלגל", נרקיס מציינת. "המשיכה של המשפחות למקום תלויה בכמה צעירים נמצאים שם, ועם הזמן חברים מושכים חברים שלהם ואנחנו כבר לא צריכים לשווק את המקום – הוא משווק את עצמו".

 

אם לא יגורו אנשים בחלקים שקרובים לגבולות הארץ, הם כבר לא יהיו שלנו. וכדי שצעירים יבחרו לגור שם צריך שהישובים שנמצאים באזורים האלו יהיו חזקים וקהילתיים

משפיעים מבפנים

ליאור ז'ורנו-חפץ יו"ר תנועת 'תוצרת הארץ' – תנועה העוסקת בהקמת קהילות צעירים, הגיעה לגור בלוד כדי להעביר שם את השנים הסטודנטיאליות שלה, מתוך אמונה במודל קהילתי שדווקא משתלב בתוך הערים עצמן ומשלב את בני המקום בצורה שווה עם הצעירים שמגיעים מבחוץ, בני הגרעין. לבסוף, היא מצאה את עצמה נשארת לגור שם כעשור.

כשליאור עלתה לארץ ממקסיקו בגיל 10, היא הבינה את המשמעות והחשיבות של קהילה עוטפת ובצבא, שם שרתה כמדריכת חי"ר וקצינה, הפנימה את הצורך להיפגש עם כל החברה הישראלית והצורך בלעשות משהו עם משמעות. הפעילות שלה ב'תוצרת הארץ' חיברה את הכל לשליחות משמעותית.

"בעולם של קהילות יש לנו את האפשרות לשנות את המציאות", היא סבורה. "כשאני חי ומחובר למקום זה אומר שאם יש בעיה בביוב אני לא חושב על הצורך שלי שהביוב יעבוד, אלא אני רוצה שהוא יעבוד עבור כולם. בימינו צריך הרבה מאוד אומץ להגיע לתכנית כזו, כי אנחנו מתחנכים על לממש את עצמנו, להשקיע ולהיות הכי טובים כדי שנצליח בחיים. אם זו המטרה של כולנו, אז להשקיע הרבה שעות בעשייה חברתית ובקהילה זה כביכול סותר.

"אנשים לא מגיעים לגור במקומות האלו בשביל כסף. מבחינתי מי שמגיע ולוקח חלק זה אנשים שבוער בהם ניצוץ שאני קוראת לו 'הציונות החדשה', שמחפשים משמעות, שליחות וחברה".

ב'תוצרת הארץ' מאמינים במודל עירוני, ובשילוב הקהילה הצעירה עם בני המקום. ליאור מפרטת: "מבחינתנו המילה פריפריה היא מילה קשה, אנחנו רואים ערים שיש בהן המון פוטנציאל להגשמה, בעיניי שם יהיו הבשורות הגדולות לצעירים. אנחנו מאמינים שקהילה לא צריכה להיות בתוך כפר סגור, אלא צריכה לאזן 50 אחוז בני מקום ו-50 אחוז מהגרעין, ולייצר קהילה אקטיבית, מתערבת ומשתלבת, במטרה שהצעירים יתאהבו במקום ויתחברו לבני המקום והמקום יהפוך להיות הבית הקבוע שלהם.

"הצעירים מגיעים בתור סטודנטים, גרים עם בני המקום ומשכירים דירות באופן רגיל, לא במתחם סגור – וזה משמעותי מבחינתנו, בצורה הזאת הם חלק מהעיר ומהתושבים ולא קבוצה סגורה שמגיעה ומנסה להשפיע 'מבחוץ'. ואנחנו בעיקר שמים דגש על מה יקרה איתם אחרי השנתיים הסטודנטיאליות, ומשקיעים כדי שיישארו לגור בעיר גם לאחר מכן. ההצלחה האמיתית מבחינתנו היא השלב הבוגר- האם הם נשארו בעיר אחרי שהם סיימו לקבל את המלגה".

מה ההשפעה של הצעירים שמגיעים על המקום?

ליאור: "יש להם המון השפעה. למשל, הייתה סטודנטית שלמדה בווינגייט ועסקה בספורט אז היא רצתה להקים מרוץ לוד בעיר, ופשוט הקמנו בשיתוף פעולה עם העירייה את 'מרוץ לוד' שהיום הוא ממש מסורת בעיר. היום בוגרים שלנו הם סגני מנהל בית ספר ועובדים בחינוך בלוד".

מבחינתנו המילה 'פריפריה' היא מילה קשה, אנחנו רואים ערים שיש בהן המון פוטנציאל להגשמה, שם יהיו הבשורות הגדולות לצעירים

הנוער של היום

גם עמותת איילים העוסקת בהתיישבות צעירה ומתמקדת בעידוד צעירים להתיישב בנגב ובגליל, מאמינה בשילוב הצעירים עם בני המקום, גם כן ביחס של 50% תושבים חדשים ו-50% בני המקום.

יקי דיין יו"ר הועד המנהל של עמותת "איילים" מרחיב, ומציף אתגר נוסף עמו הם מתמודדים: "בכפרי הסטודנטים שלנו אנחנו מנסים לשלב בין חדשים ולתיקים ושואפים לכך שכ-50 אחוז מהחברים יהיו בני המקום עצמו, כאלו שגדלו באותו מקום.

"גילינו שהאתגר הוא לא רק להביא אנשים חדשים למקום אלא גם להשאיר את הקיימים, כי רבים מתוכם מחליטים לא להישאר במקום, ולכן העבודה היא בשיתוף פעולה מלא בין בני המקום לאנשים חדשים שמגיעים ואנחנו מעודדים את היזמות של החבר'ה האלה. המטרה שלנו היא שיבואו אנשים ויראו שטוב לגור במקומות האלו, ובהמשך הם יעברו לגור כתושבי קבע במקום. הסברה שהדור הצעיר פחות טוב ופחות ערכי היא לא נכונה – שיבואו לראות את הכפרים שלנו, הצעירים תורמים ומשקיעים וזה דור שיכול להביא שינוי משמעותי".

גילינו שהאתגר הוא לא רק להביא אנשים חדשים למקום אלא גם להשאיר את הקיימים, כי רבים מתוכם מחליטים לא להישאר לגור במקום

שלא תהיה פריפריה

מה המטרה הסופית מבחינתכם של כל המערך הגדול הזה?

יקי: "חלק גדול מהמדינה שלנו לא מיושב. אנחנו רוצים להקים עוד הרבה יישובים בנגב, בגליל ובערים המעורבות, גם יישובים זמניים וגם יישובי קבע שבסופו של דבר צעירים יוכלו לבנות בהם את החיים שלהם".

ליאור מצטרפת: "השאיפה שלי היא שלא נצטרך לקרוא לפריפריה 'פריפריה', שזו לא תהיה פשרה לגור במקומות הללו, שהבריאות והחינוך לא יהיו פחותים במקומות האלו". הקורונה יצרה הזדמנות גדולה להבין את המשמעות של מרחבים, את היתרון שבלגור במקום לא צפוף. מבחינתי הצלחה תהיה כשלא יהיה צריך יותר את 'תוצרת הארץ'".

גם במעלה שחק מציבים מטרות בכל מה שקשור ליישוב הנגב, ועל חלקן הם כבר סימנו 'וי'. דימונה, העיר השכנה של מעלה שחק שבה ילדיהם לומדים והם מבצעים קניות ושאר סידורים, הפכה לידידה שלהם, ולאחרונה אף החלה בבניית שכונה חדשה בקרבת מעלה שחק.

אליה: "אחרי שנה וחצי שגרנו פה, דימונה ראתה את הדבר היפה הזה שקורה והעירייה החליטה למנף את זה ולאחרונה התחילו לבנות קרוב אלינו שכונה חדשה. מבחינתנו סימנו וי על מטרה אחת שאנחנו, כגרעין, הצלחנו בה. עוד כ-3 שנים תהיה שכונת קבע ואנחנו מכווני מטרה למשימה הבאה שלנו.

"הפתרון היחיד למצוקת הדיור זה להקים עוד ועוד ישובים, והנגב הוא אינסופי. אנחנו כגרעין וכאנשים פרטיים באמת משקיעים המון מאמצים כדי שהדברים יתקדמו, נפגשים עם גופים ומתאמצים לייצר מהלכים חדשים וכדי שיקומו ישובים חדשים ושהנגב יפרח ושיהיה באמת כמו כל אזור אחר בארץ. המרחבים האינסופיים של הנגב הם קרקע פוריה להגשמת חלומות, זה חבל ארץ מטורף שאם לא נתעורר בזמן הוא פשוט ייאבד לנו בין הידיים. אנשים צריכים לדעת לצאת מאזור הנוחות שלהם והם ייראו בזה הרבה ברכה. וגם בפן האידיאולוגי – זה תלוי בנו, אם לא נקדם את הדבר הזה זה פשוט לא יקרה, צריך פה אנשים טובים שיבואו ויעשו מעשים גדולים. השד לא כזה נורא, המרחקים מתקצרים כל הזמן, הכבישים והתחבורה הציבורית מתייעלים. אנחנו מחכים לכם פה, בנגב, בזרועות פתוחות", הוא מסכם.

(שמות תשפ"ג)

הפוסט עידן החלוציות לא תם: הצעירים שבוחרים לגור הרחק מהמרכז הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מיכל, שם בדוי, ילדה ממזר. בהתחלה, כשנכנסה להריון, היא לא דמיינה שזה מה שיקרה. היא לא שיערה בנפשה שזה מה שהיא תגזור על הילד שלה, זה שבא מאהבה טהורה.

כשהייתה בת 24 הכירה את א'. הם התחתנו אחרי 3 שנים ונולדו להם שני ילדים.

היא הייתה צעירה ולא שמה לב לסימנים שתמיד היו שם. האלימות שלו הייתה שקטה. שתיקות רועמות, אגרסיביות, עזיבות חוזרות ונשנות של הבית. היא הייתה עסוקה בקריירה ואז בילדים, ולא הבחינה במה שהיום רובנו כבר יודעים לסמן כתמרור אזהרה בוהק.

וכשלאחר עשר שנים ביחד היא ביקשה להיפרד, הוא מירר את חייה, בתהליך פרידה שנמשך עד היום – כמעט 12 שנה אחרי. היא עזבה את הבית, בגיל 34, עם שני ילדים ושתי מזוודות של בגדים.

"עברתי לגור ליד ההורים שלי והוא נשאר לגור בדירה שלנו", היא מספרת. "כל הרכוש נשאר שם. בחורה בת 34 עם שני ילדים שאין לה מזלגות, צעצועים, ספרים, מחברות, בלי סלון או חדרי ילדים, בלי דברים בסיסיים – חוץ משתי מזוודות של בגדים- כל עשר השנים האחרונות שלי ושל הילדים נשארו שם. הייתי לבד בעולם והתחלתי הכל מאפס, מפרנסת לבד שני ילדים קטנים".

מיכל ו-א' נאבקו בשתי זירות במקביל – בית הדין הרבני ובבית משפט לענייני משפחה. 8 שנים שא' מיאן לתת לה גט. במהלך התקופה הזאת מיכל הוציאה כספים רבים לעורכי דין; 8 שנים שהיא מופיעה בבית הדין הרבני באופן תכוף, נאלצת להיעדר מהעבודה ומשלמת לעורכי הדין על כל ייצוג, כשא' ברצותו מגיע, וברצותו לא, ואין שום הכרעה או התקדמות.

מיכל: "בהתחלה באתי מאוד פתוחה, לא רציתי להקשיב למה שאמרו על עולם בית הדין הרבני. האמנתי שהם באמת רוצים שיהיה טוב ומנסים להימנע מלפרק בית בישראל. בשנה הראשונה עוד הלכתי לרב שניסה לעשות שלום בית, אבל האקס שלי לא שיתף פעולה. לא באמת היה רצון של הצד לחזור להיות ביחד, היה ברור מההתחלה שכל ההתנהלות שלו היא מתוך מסע נקמה. זה היה מאוד משפיל. הדיונים היו לא רציניים, בלשון המעטה. הייתי צריכה להילחם על הכבוד שלי מול שלושה דיינים שהרגשתי שלא רואים אותי בכלל, ותמיד חזרתי בבושת פנים".

אמרתי לעצמי – מה עשיתי?! למה עשיתי לו את זה?! לא אני ולא בן הזוג שלי ידענו מה זה ממזר. לא רציתי לגזור את הדין לילד הזה כי הוא לא אשם בשום דבר

"הילד ממזר"

השנים עברו, אך חייה של מיכל נעצרו. גם כשכבר בית הדין סוף סוף פסק חיוב גט – הגט לא הגיע. עצוב להגיד, אבל בגלל שהיא איננה אישה דתיה, היא החליטה שהיא ממשיכה בחייה למרות שהיא מסורבת גט. והיא רצתה עוד ילדים. היא בכלל חלמה על ארבעה. לאחר כמה שנים, היא הכירה בן זוג טוב, הם התאהבו והחלו לחיות ביחד, ובהמשך היא נכנסה להריון ששניהם מאוד שמחו בו.
אבל, היא לא הבינה מה היא עושה. כשסיפרה על ההיריון, הסבירו לה שהילד הזה יהיה ממזר.

"לא ידעתי מה זה אומר", היא מודה. "אמרו לי ששמתי כלימה על הילד ושלא רק שגזרתי את הדין שלו, אלא עשיתי זאת גם עשרה דורות קדימה – גם הצאצאים שלו לא יוכלו להתחתן בישראל.

"אמרתי לעצמי – מה עשיתי?! למה עשיתי לו את זה?! לא אני ולא בן הזוג שלי ידענו מה זה. לא רציתי לגזור את הדין לילד הזה כי הוא לא אשם בשום דבר. אבל, החלטתי שאנחנו מאוד שלמים עם ההיריון ואני לא מרגישה שעשיתי משהו רע – המון שנים ביקשתי את הגט שלי ובית הדין לא נתן לי, והמון שנים לא חיינו יחד, כבר חייבו את האקס שלי בגט והוא לא נתן אותו. זה כבר היה ברור שאנחנו לא באמת נשואים. החלטנו להמשיך עם ההיריון".

כשהילד נולד, תחילה מי שהיה רשום כאביו הוא סרבן הגט של אימו.

"לראות את זה – זה היה מזעזע עבורי, נחרדתי מזה", היא נזכרת. "נורא פחדתי שהוא יסכים לרשום אותו כבן שלו, כי הוא היה, וגם עד היום, אחוז אובססיה להזיק ולעשות לי רע. כתבנו מכתבים למשרד הפנים, ובסוף הוציאו אותו מתעודת הזהות של הילד ועד היום, 7 שנים אחרי, מופיעה רק האמא, אני. כדי שבן הזוג הנוכחי שלי, אבא שלו, יהיה רשום כאבא אנחנו צריכים לעבור פרוצדורה משפטית ובדיקת אבהות ועוד, שמעבר לבירוקרטיה, מן הסתם יהיו כרוכות בהוצאות כספיות נוספות".

8 שנות ייאוש

אחרי 8 שנים מייאשות, כשהיא מחזיקה בתינוק שנרשם כממזר, מיכל שמעה על מבוי סתום, עמותה הפועלת למען עגונות ומסורבות גט. מרגע שיצרה איתן קשר – המרחק לגט המיוחל היה קצר מאוד, ועימו גם הפסיקה שהילד אינו ממזר.

מיכל: "'מבוי סתום' ליוו אותי מרגע שהתקשרתי אליהם וסיפרתי להם את הסיפור שלי. סוף סוף הרגשתי שיש לי גב. מצאתי שם בית. שתי עורכות דין תמכו בי, היה להן אכפת ממני. גיליתי נשים מדהימות, לוחמות ונמרצות. מבוי סתום הלכו איתי יד ביד ונלחמו בשבילי וחיפשו דרכים לעזור לי ובסופו של דבר השיגו את המטרה. אחרי זמן מאוד קצר מרגע שהן לקחו את התיק- קיבלתי גם את הגט שלי וגם הבן שלי לא ממזר, שזה הדבר שהכי חשוב לי בעולם".

הצוות של מבוי סתום מצא את פסק הדין ההלכתי, ששכנע את בית הדין הרבני שהוא טעה ושהילד לא צריך להיות ממזר, נוסף על כך שהעניין נעשה בתום לב ולאחר שנים רבות שבני הזוג הנשואים חיו בנפרד, ולאחר שכבר הוחל חיוב גט.

עו"ד בתיה כהן, שעד לאחרונה שימשה כמנהלת המחלקה המשפטית של מבוי סתום, וליוותה את מיכל עד לגט ולטיהור הממזרות, מתארת כיצד עשו זאת, באמצעות הפקעת הקידושין של מיכל וא': "ביקשנו מבית הדין לעשות גט מהרשד"ם במקום גט רגיל. התוצאה של הגט הזה היא שהוא גורם לביטול הנישואין – כאילו לא התקיימו, וכך הילד ניצל מממזרות, כיוון שהגט המיוחד הזה ביטל את נישואיה לבעלה מלכתחילה, כך שכשנוצר הילד מיכל לא הייתה נשואה והוא אינו ממזר".

אך גם גט כזה דורש שיתוף פעולה מהבעל הסרבן. ויותר מכך. אם היה חותם על גט רגיל – הילד היה נותר ממזר, ולכן, הפקעת הקידושין הייתה הכרחית במקרה הזה.

בשלב הזה, א' ניאות לחתום על הגט, כשהבין שלא יוכל עוד לסחוט את מיכל, ואיימו עליו בסנקציות. מה שסתם את הגולל על עקשנותו, היה התביעה מעורכת הדין שלו שישתף פעולה עם המכשיר ההלכתי ש'מבוי סתום' ביקשו, מכיוון שיש בתמונה ילד, שהזהירה אותו שאם יזיק לו בגט רגיל ויגרום לכך שהילד יהפוך לממזר – היא לא תייצג אותו יותר.

"שמונה שנים, עשרות דיונים ופסקי דין, מתח וחוסר שינה והוצאות כספיות עצומות בשביל הדבר הזה. למה?", מיכל תוהה. "בתי הדין הרבניים צריכים לעזור לבני הזוג לקבל החלטות כמה שיותר מהר ולא לגרור תהליכים במשך שנים. קיבלתי את הגט שלי, אבל בבית המשפט לענייני משפחה, כמעט 12 שנה אחרי – הדברים עדיין פתוחים. במקום לעזור לאנשים המדינה ובית הדין הרבני מקשים עליהם עוד יותר – הכל איטי, מסורבל, מיושן ומשפיל", היא זועקת.

אחרי שנים ארוכות שהתמודדה – ובחלק מהזירות היא עדיין מתמודדת, עם מערכות המשפט, הרווחה ובתי הדין, ועקב אסירות התודה שלה ל'מבוי סתום' שסייעו לה כל כך, ובמאור פנים, היום מיכל מלווה נשים בעצמה כשגרירה של העמותה.

מפחדות להביא ילדים

נשים עגונות ומסורבות גט נמצאות בסיכון מוגבר להבאת ילדים ממזרים – ולא מתוך ניאוף פר אקסלנס, הרי הן חיות שנים רבות בנפרד מבן זוגן הסרבן, כשבינתיים שנות הפוריות שלהן חולפות לנגד עיניהן.

נזכיר. סרבנות גט יכולה להגיע גם מצד האישה, אך בניגוד לנשים, גברים 'נשואים' יכולים להיות בזוגיות ולהביא ילדים שאין חשש שיהיו ממזרים.

עו"ד אורית להב מנכ"לית ארגון מבוי סתום, מפרטת: "יש רשימת ממזרים שבית הדין הרבני מפיק והוא מכניס לשם גם ילדים שמשויכים למסורבות גט ועגונות. כשנולד להן ילד, באופן אוטומטי הרבנות מכניסה אותו לרשימת הממזרים. זה משפיע על כל אישה מסורבת גט או עגונה בגיל הפוריות שמעוניינת להביא ילדים לעולם – גם אישה חילונית, שוקלת פעמיים בגלל הסנקציה של הממזרות".

עו"ד כהן: "חלק מסרבני הגט 'מחזיקים' את הנשים שלהם עד שהן לא יהיו מסוגלות להביא ילדים, כי הם רוצים לשלוט גם בזה שלא יהיו להן ילדים אם לא מהם. ויש מקרים שבהם אין בכלל דבר כזה לקבל חיוב גט – למשל, במקרה שהבעל נפצע בראש או שוכב כצמח – הוא לא יכול לתת גט. אשתו לא תשתחרר לעולם, אלא אם הוא ימות. בכל המקרים, יש משהו ש'מפריע', וזו מילה עדינה, לאישה לממש את האמהות שלה. והכל נובע מעניין הממזרות.

"הפחד מממזרות הוא פחד קמאי שקיים בתוכנו, והידיעה שאת מביאה ילד שאין לו סיכוי להתחתן עם יהודייה היא לא פשוטה, בוודאי כשמדובר באישה מסורתית, דתית או חרדית. אבל, האמהות לפעמים חזקה מכל דבר, ויש נשים שאכן מביאות ילד ממזר לעולם, כי הן מרגישות שהן זקוקות לזה מאוד".

באחד המקרים שעו"ד כהן טיפלה בו, הבעל ברח לארה"ב והשאיר את אשתו ללא גט ועם תינוקת בת שלושה חודשים – שהיום לומדת באוניברסיטה. רק לאחר שחלפו 22 שנה, מאחר והוא רצה להינשא בשנית, הוא נתן לאישה הזו גט, הרבה מאוחר מדי. "האישה הזו מסורתית, והיא לא הביאה עוד ילדים לעולם למרות שהיא מאוד רצתה, כדי שלא יהיו ממזרים", עו"ד כהן מסבירה, ומוסיפה:

"גם היום, 'מבוי סתום' מטפלים באישה שבעלה ברח לפני 5 שנים ויש לה שני ילדים קטנים והיא כל הזמן אומרת שהדבר היחיד שהוא מחזיק לה זה את הרחם. היא לא יכולה להביא ילד וליצור מערכת יחסים חדשה. והיא כבר עברה את הגיל. לאורך השנים בכו הרבה נשים עגונות ומסורבות גט במשרד שלי, בגלל שהן לא יכולות להביא יותר ילדים".

 

חלק מסרבני הגט 'מחזיקים' את הנשים שלהם עד שהן לא יהיו מסוגלות להביא ילדים, כי הם רוצים לשלוט גם בזה שלא יהיו להן ילדים אם לא מהם

ללא ניאוף

הארגונים שמנסים לסייע לנשים במצב הזה, צריכים להיות בקיאים בהלכה ומאוד יצירתיים. אחד הפתרונות שנמצאו – לפני לא מעט שנים, היה זה של הבאת ילד באמצעות תרומת זרע/ טיפולי פוריות לסוגיהם. על פי השיטה המקובלת ובהסכמת גדולי הפוסקים, ממזרות נוצרת רק ממעשה עבירה של ניאוף, פסיקות שנקבעו כדי לסייע בעיקר במקרים של בעיה בזרע של הבעל. אלא, שכדי לבצע הליכים מסוג אלו, אישה נשואה בישראל מתבקשת להביא את אישורו של הבעל. ויש בכך היגיון רב. במקרה של נשים מסורבות גט ועגונות – פחות, שם החלום להרות ולהביא ילד הופך לעוד כלי במשחק השחמט הנקמני של סרבן הגט – באם ניתן לתקשר עימו בכלל.

לפני לא מעט שנים העניין כבר הובא לפתחו של משרד הבריאות על ידי לא מעט ארגונים הפועלים בנידון, ובתוכם מבוי סתום. אך, היה מדובר בתפוח אדמה לוהט שציננו די מהר.

עו"ד להב, מסבירה: "טיפולי פוריות פותרים את בעיית הממזרות – כי גם זוגות נשואים שמביאים ילד לעולם בתרומת זרע, למשל – הילד שלהם לא נחשב ממזר. זה כלי שעוזר לנשים להביא ילדים לעולם בלי 'לממזר' את הילד. אנחנו ביקשנו להשתמש בכלי הזה בשביל לעזור לנשים העגונות ומסורבות הגט כבר לפני כמה שנים, מ-2016. הייתי אז היועצת הפרלמנטרית של עליזה לביא וניסינו לקדם הצעת חוק שתעקוף את המצוקה הזו של הנשים העגונות ומסורבות הגט, אבל את מה שאמרו לנו אז אומרים לנו גם היום – למרות שאין שום ספק שילד שהגיע בצורה הזו אינו ממזר – הם מתנגדים לתת אישור גורף לנשים עגונות ומסורבות גט להשתמש באופציה הזאת, מכל מיני סיבות, בעיקר סביב 'מראית עין' ו'רוח ההלכה'".

עו"ד להב מתקוממת: "הרבנות התנגדה – למרות שאין פה בעיה הלכתית, יש פה נשים שסובלות ונשללה להם האפשרות להביא ילדים לעולם. זה היה פתרון שהרבנות הייתה צריכה להציע בעצמה ושמדינת ישראל הייתה צריכה לממן בעצמה, כי מדינת ישראל גורמת עוול לנשים האלה – אז שתהיה איזו שהיא דרך לעזור להן, אבל הם אפילו לא אימצו את הפתרון".

 

הדרך סלולה וחבל שהרבנות התנגדה לזה כי זה קצת מראה עד כמה 'אכפת' להם מהנשים האלה, אם אפילו את הצעד הקטן הזה הם לא מוכנים לעשות, יש לנו עוד דרך ארוכה

עוקף רבנות

ומכיוון שפתרון הבעיה נעצר כשהופנה לרבנות, החליטו ב'מבוי סתום' לפנות ישירות למשרד הבריאות בהצהרה שמדובר בעניין טכני לחלוטין לכאורה – חתימה על מסמך. הדברים נפלו על אוזניו של שר הבריאות לשעבר, ניצן הורוביץ.

עו"ד להב: "הסברנו למשרד הבריאות שזה טכני לחלוטין – זו הוראה שקיימת בחוזר מנכל משרד הבריאות ומדובר בשינוי טכני. אם לנשים האלה יש הכרה שהן מסורבות גט או עגונות – תוותרו על ההסכמה של הבעל. הוא לא ייתן לה הסכמה כי הוא לא יכול או כי הוא לא רוצה, אבל הוא כבר לא בעלה. אין פה מערכת יחסים. מדובר בנשים שרובן נפגעות אלימות, נשים שהבעלים שלהן עדיין מחזיקים אותן. משרד הבריאות אמר שאנחנו צודקות. אין עניין הלכתי, וגם אם יש – זה לא המקום שלו – המשרד צריך לאפשר שירותי בריאות לכולם.

"בעצם ככה הצלחנו לתקן את התקנות, דרך המעקף של בתי הדין הרבניים ופניה ישירה למשרד הבריאות, יחד עם המועצה הלאומית לבריאות האישה שתמכה בנו. גורמי משרד הבריאות קיבלו את חוות הדעת שאומרת שהילדים האלה לא ממזרים כך שבעצם הדרך סלולה וחבל שהרבנות התנגדה לזה כי זה קצת מראה עד כמה 'אכפת' להם מהנשים האלה, אם אפילו את הצעד הקטן הזה הם לא מוכנים לעשות, יש לנו עוד דרך ארוכה".

השר לשעבר הורביץ ומנכ"ל משרד הבריאות נחמן אש ניסו להגיע גם הם להסכמות עם הרבנות, אולם, משלא הצליחו בכך, הורה הורוביץ לתקן את חוזר המנכ"ל גם ללא הסכמתם. לפני מספר חודשים הנהלים תוקנו, כך שעל פי ההנחיות החדשות אישה הרשומה כעגונה או מסורבת גט שצריכה לעבור טיפולי פוריות תוכל לוותר על הסכמת הבעל.

"זה מעקר מתוכן את האיום בממזרות של הבעל הסרבן. הצלחנו לפתור את זה. אמנם זה יהיה כרוך בפרוצדורה לא פשוטה, אבל היא תוכל להביא ילדים לעולם וזה מעודד ונותן רוח גבית לנשים שנמצאות במצב הזה", עו"ד להב שמחה. "מבחינתנו זה צעד במאבק של נשים עגונות ומסורבות גט. אף אישה לא צריכה להילחם על החופש שלה רק בגלל שהיא בוחרת לא לחיות יותר עם מי שהיא התחתנה איתו.

"הנשים שמגיעות אלינו לארגון הן נשים שחוו אלימות בתקופת הנישואין והרבנות חייבת לאפשר להן דרך יציאה ולפתור כל מקרה ומקרה. אני אישה דתיה ואני חושבת שזה לא התפקיד שלי לעשות את זה, אלא התפקיד של הרבנות. זה לא בשמיים, זה לא מתנגש עם ההלכה היהודית. הם היו צריכים להגיד שהם יפתרו את הבעיה הזאת, שהם יתחילו להחיל פתרונות רוחב. לצערנו אנחנו רחוקים מזה, ואני מקווה שיום אחד גם ברבנות יהיו שותפים איתנו לחזון שבו אף אישה לא תהיה באיום של להיות מסורבת גט".

תגובת הרבנות הראשית לא התקבלה עד למועד פרסום הכתבה.

(ויחי תשפ"ג)

הפוסט מיכל, מסורבת גט, ילדה ממזר מבלי להבין זאת. ויש עוד כמותה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הכל התחיל משיחת טלפון אחת, בצהריי יום שישי אחד, כששגיא, נער בן 14 שעלה מרוסיה, התקשר לחונך שלו לשעבר מפרויקט פרח, רני אורן. הוא ביקש ממנו שיבוא לאסוף אותו מחוף הים, ורני, שמיד התייצב, הופתע לגלות שבמהלך השנתיים בהן לא נפגשו, שגיא צבר 13 תיקים במשטרה, חווה אלימות בבית ונפלט מבית הספר ומכל מסגרת אפשרית, עד שהגיע לחיים ברחוב.

"זה היה שוק בשבילי", רני נזכר. "לא הכרתי את העולם הזה. שגיא לקח אותי לבניין נטוש בכיכר דיזינגוף וראיתי שם ילדים שמגיעים מהמון רקעים שונים, איבדו כיוון בחברה וחיים ברחוב".
רני אימץ את שגיא, בהתחלה לביתו, ובהמשך סייע לו לחזור לבית אימו, שכבר הפך למקום בטוח. הוא ליווה אותו לבית הספר וארגן לו עבודה בעסק המשפחתי שלו, בחברת שילב, אותה ייסדו הוריו. רני ראה שהעבודה והמסגרת משפיעות על שגיא לטובה והן שאפשרו לו לחזור לחיים נורמטיביים בגיל 18, והחליט לסייע בצורה דומה לנערים אבודים נוספים – מה שלימים הפך להיות מפעל החיים שלו.

הכיוון היה עבודה בבית מלאכה, שם ייצרו בני הנוער מלאכת יד שיוכלו לשווק ולמכור. הרעיון הסופי הגיע כשהבחין בנרות המומסים שנותרו במסעדה שאכל בה. שאריות השעווה היו מיועדות לזריקה, ורני ביקש שישמרו אותן עבורו. אחרי שבוע, חיכה לו קרטון מלא בשעווה:

רני: "הסתכלתי על חומר הגלם הזה וראיתי בו פוטנציאל עצום. חשבתי על התהליך של הטרנספורמציה שאפשר לעשות עם חומר – להכניס אותו לתוך מיכל, להוסיף חום ואהבה, להמיס אותו חזרה למצב המהות שלו ובעצם – למוסס את הקושי ולצקת מחדש, לקבל צורה, צבע וריח. בסוף, נר הוא סימבול של קדושה, של חיים ותקווה. החלטתי – נייצר נרות משעווה ממוחזרת".

נרות בוטיק ומיומנויות לחיים

ב-2005 הוקם הפרויקט הראשון של נערי האור, בירושלים. רני התחבר לקרן העולמית החינוכית פטריציו פאולטי ויחד עם חברים מייסדים נוספים, ותרומות של קרוואן ורכב, הם היו מסתובבים בכיכרות, מאתרים ילדים אבודים ומזמינים אותם להגיע למסגרת יום, בה יוכלו לאכול וגם לעבוד בעסק לייצור נרות בוטיק ולקבל על כך שכר.

איך ידעתם לייצר נרות?

"שגיא ואני התחלנו לנסות לייצר נרות בבית; המסנו את שאריות השעווה בסיר ומזגנו לקרטונים של חלב", רני משיב. "ביקשתי מכל מיני יצרני נרות שילמדו אותי לייצר גם, אבל אף אחד לא הסכים. יום אחד ראיתי בעיתון מפעל נרות שנסגר ומוכר את כל הציוד שנשאר, ושם למדנו הכל. עם הזמן המשכנו להתמקצע וללמוד, ובהמשך התחברנו לאדם מדהים מצפת, משה ברוך, שהוא אחד המומחים הגדולים בעולם בתחום של נרות וכבר הרבה מאוד שנים הוא מלווה את העמותה בהתנדבות ומקדם אותנו מקצועית".

כיום, נערי האור פועלים בכל רחבי הארץ במטרה לאפשר לבני הנוער [מכל המגזרים – כללי, ערבי, דרוזי, דתי וחרדי] לרכוש כלים ומיומנויות לחיים באמצעות השתלבות בתוכנית ייחודית של יזמות עסקית ועבודה עם שכר הוגן בבית המלאכה של נערי האור.

ישנם מרכזים של נערי האור באשקלון, בחולון, בעראבה שבגליל, בזרזיר – שם מייצרים את הסבונים הטבעיים, ובנוסף ישנה חווה חקלאית ברשפון, פרויקט בתל אביב בתוך בית ספר מח"ר ובקרוב גם ייפתחו מרכזים במודיעין עילית ובבני ברק. בכל מרכז ישנם כ-50 בני נוער שמשתלבים במשמרות.

והם כבר מזמן לא משתמשים בנרות ממוחזרים שהם אוספים ממסעדות אגביות. היום, נערי האור הפכו למובילים בתחום ייצור הנרות; הם משתמשים בשעוות טבעיות על בסיס קוקוס, מייצרים נרות לרשתות מוכרות כמו SABON ומקיימים שיתופי פעולה עם חברות ענק, דוגמת בנק הפועלים, מגדל, סופר פארם, סטימצקי ועוד.

עם השנים, הם הרחיבו את הפעילות העסקית גם לייצור סבונים טבעיים וייצור משרים של שמנים – באמצעות החווה החקלאית שהם מחזיקים ברשפון שבה 7 דונם של צמחים, ובקרוב גם ייכנסו לעולם הקרמיקה בסטודיו שיפתחו בבני ברק – כך שייצרו בעצמם גם את הכלים אליהם הם מוזגים את הנרות.

זה היה שוק בשבילי, לא הכרתי את העולם הזה. הוא לקח אותי לבניין נטוש בכיכר דיזינגוף וראיתי שם ילדים שמגיעים מהמון רקעים שונים, איבדו כיוון בחברה וחיים ברחוב

שיחזרו להאמין בעצמם ובנו

פרויקט 'נערי האור' חברו למשרד הרווחה, לרשות לשיקום נוער ולחסות הנוער, וכיום הם נחשבים מית"ר – מרכז יום תומך לנוער רב תחומי, כך שהם מקבלים ממשרד הרווחה מעטפת של ליווי ומזון לאותם בני נוער והם יכולים להתמקד בפן המקצועי והטיפולי. ישנם בני נוער שמגיעים דרך הרווחה או כחלק מפרויקטים עם משרד החינוך, ויש מי פשוט מגיעים מעצמם, דרך חברים, הורים או אחים.

בני הנוער צריכים להתקבל לעבודה – להביא שני מכתבי המלצה (שיכולים להיות מכל אחד), למלא קורות חיים ולהגיע לריאיון עבודה. במידה והם מתקבלים, עליהם לפתוח חשבון בנק, לחתום על טופס 101, להנפיק אישור רופא, להביא אישור מההורים ולעבור הכשרת בטיחות – תהליך שאינו בא ברגל עבור בני נוער בסיכון, שמסנן מאליו את מי שככל הנראה לא מספיק חדורי מטרה ולא יתמידו בתכנית ובהכשרה הארוכה.

"המטרה של התכנית היא לתת לבני הנוער כישורי חיים ולאפשר להם לחזור לחיים נורמטיביים. מבחינתנו מה שחשוב זה שבני הנוער יחזרו להאמין בעצמם, בחברה ובעולם המבוגרים ויחזרו לבתים, ליחסים טובים עם ההורים, ללימודים, וישתלבו חזרה בתוך הקהילה", רני מסביר.

בתכנית ההכשרה שאורכת בין שנה וחצי לשנתיים ישנם מספר שלבים, שהראשון שבהם, שלב ההתאקלמות, מתחיל ממש מהבסיס – ללמוד לקום בבוקר ולהגיע לעבודה, להניח את הפלאפון בצד ולהיכנס בצורה מסודרת למשמרת. בשלב הבא, שלב ההתלמדות – בני הנוער לומדים את כל התפקידים שישנם, בכל רבדי הפעילות – הזמנת חומרי הגלם, ניהול מלאי, אריזה, מחסן, ייצור, הצבת מטרות ויעדים, שיווק ומכירות, און ליין וכו'. בשלב ההתמחות הם מתמחים בתפקיד ספציפי, כל אחד לפי הכישורים שלו, כך שהם מקבלים תפקיד ואחריות אישית. בשלב האחרון הם חונכים ילדים אחרים שנכנסים לתפקיד – ולאחריו, הציפיה היא שהם יהיו בשלים להשתלב בחברה.

בני הנוער בתכנית מתחילים משכר מינימום של נוער ובכל שלב השכר שלהם עולה, עד כדי 7 ₪ מעל שכר המינימום – תלוי בקצב ההתקדמות שלהם בתוך השלבים. בצורה הזו הם לומדים את התמורה שהם מקבלים לפי המאמץ וההשתדלות האישית שלהם, אל מול היכולת שלהם להתקדם ולהתפתח.

גם המשמרות לא טריוויאליות – התכנית אישית ומותאמת לכל נער ונערה, ומשתנה לאורך הזמן. "יכול להיות שבהתחלה הם יעבדו 5 ימים בשבוע, כי זה מה שמחזיק אותם לא להיות במקומות לא טובים, ועם הזמן הם חוזרים לבית ספר ואז הם יגיעו למשמרת רק בצהריים, זה מאוד אישי לכל אחד ואחת", רני מפרט.

אם הם היו הולכים לעבוד במקומות אחרים – או שלא היו מקבלים אותם לעבודה או שמהר מאוד היו מפטרים אותם, כי הם היו מתעצבנים, מאחרים לעבודה או לא מקשיבים, ובמקום עבודה רגיל אין את הסבלנות לזה

מותר להם לטעות

וכנראה שזה עובד להם.

מחקר שעשו 'נערי האור' בשיתוף אוניברסיטת בר אילן והתפרסם ב-2018, בדק 508 בוגרים של 'נערי האור', בהשוואה לקבוצת ביקורת של מטופלי רווחה שאינם מ'נערי באור'. נמצא ש- 93% מהבוגרים הצליחו להשתלב בחברה, 82.6% אחוז הצליחו למצוא עבודה, וכמעט כולם הצליחו לחזור ללימודים ולסיים 12 שנות לימוד. בנוסף, אחוזי הגיוס לצה"ל מקרב הבוגרים גבוהים במיוחד. האחוזים אצל קבוצת הביקורת לגבי כל אלו היו נמוכים במיוחד. "עם הנתונים הללו, אנחנו יודעים שזה נותן להם כלים וכישורים מאוד חשובים להמשך הדרך", רני שמח.

עד כמה זה שונה ממקום עבודה רגיל?

רני: "זה מאוד שונה. זה כן דומה בפן מסוים, וזה אמור להידמות, אבל מה ששונה בעיקר זה שזה שדה של אימון שמותר להם לטעות בו וללמוד. אחד המאפיינים הכי משמעותיים של החבר'ה שלנו זה שהם רגילים שכשהם טועים הם נענשים בצורה מאוד חמורה. רובם חוו כישלון גדול בבית, ואחר כך הם חוו את אותה חוויה בבית הספר, שהם לא מוצלחים ולא רוצים אותם שם. החוויה הזו מלווה אותם, הם מגיעים אלינו הרבה פעמים עם חוויה של ערך עצמי נמוך ותחושה שהם לא יצליחו וכל אחד מביע את זה אחרת. החוויה של להיות בסביבה שמאפשרת היא משמעותית. הם לומדים לא רק מה החובות שלהם, אלא גם מה הזכויות שלהם, איך להשיג דברים בצורה אחרת, איך לבקש אותם ולתקשר אותם.

"אם הם היו הולכים לעבוד במקומות אחרים – או שלא היו מקבלים אותם לעבודה או שמהר מאוד היו מפטרים אותם, כי הם לא היו מקשיבים, או שהם היו מתעצבנים או מאחרים לעבודה, ובמקום עבודה רגיל אין את הסבלנות לזה. בגלל שאנחנו עמותה ועסק חברתי שלא חי רק ממכירות אלא נתמך ויש לנו אנשי חינוך וטיפול – אנחנו יכולים לתת להם סביבה שהם יכולים להתאמן בה, והמטרה שבסוף התהליך הם יהיו בשלים להשתלב בסביבה נורמטיבית".

העובדה שהמוצרים נמכרים ללקוחות הקצה – שלא כתרומה אלא כמוצרים איכותיים, מרימה על נס את ערך המצוינות; בני הנוער נדרשים לסטנדרטים מאוד גבוהים וזה משפיע על המחויבות שלהם לעבודה, מעלה את הערך העצמי שלהם ותורם להצלחת הפרויקט.

"אנחנו רואים שינוי מדהים", רני מתאר בסיפוק. "אנחנו רואים מה קורה להם פה יום יום – לאט לאט הם משילים מעצמם את כל המגננות וההתנגדויות והצורך להיות חזקים – בגלל שהם למדו שרק ככה שורדים את המציאות הקשה שהם באו ממנה, ולאט לאט הם לומדים לתקשר ולהביע את המצוקות שלהם. כשהם חוזרים לחלום ולהאמין בעצמם אנחנו יודעים שעשינו את שלנו.

"עם כישורי חיים כאלה – אחר כך הם יכולים להצליח בכל מה שהם רוצים. ואכן, יש לנו יותר מ-2,000 בוגרים. יש לנו חבר'ה שהקימו משפחות ועובדים היום בדברים מופלאים".

מעבר למקום עבודה

אחד מהבוגרים של 'נערי האור' הוא מולי גולדברג, היום בן 31 מתל אביב, אבל חצי שנים אחורה, הוא היה נער חרדי בן 16 מביתר עילית שהחליט לעזוב את הישיבה ולצאת בשאלה. למזלו, מזל שלא שפר על נערים אחרים ורבים, הוריו לא זרקו אותו מהבית, אך הוא עדיין היה נער בודד ללא מסגרת בתוך עיר וחברה חרדית אדוקה שהחל לשתות אלכוהול ולהסתובב ברחובות עם נערים אבודים נוספים.

בהמשך, הוא הגיע לנוער העובד והלומד וגם לפרויקט היל"ה, מבית משרד החינוך, שמספק מסגרת חינוכית ייחודית לבני נוער בסיכון ובנשירה. שם גם הכיר את מני, חברו הטוב, שעבד במפעל הנרות של נערי האור בירושלים.  מני סיפר למולי שמדובר בהרבה מעבר לעבודה רגילה – יש שם גם פעילות חברתית וארוחות צוהריים משותפות, ומולי החליט להגיע למפעל, התקבל לעבודה והפך לחלק מנערי האור.

למה שנער ירצה לעבוד בייצור נרות?

"עבודה זו עבודה, ועבדתי בכל מיני עבודות עד אז – בחנות אופניים, בפיצריות, בסטקייה ועוד, והמפעל של נערי האור היה מקום עבודה טוב, הרבה יותר מאשר בהרבה מקומות אחרים, והיו גם  הרבה ערכים שהעניקו לנו שם מעבר לעבודה", מולי משיב, ומוסיף:

"זה היה משהו ביניים – בין פרויקט חינוכי לעבודה. כן יש משמעת בוס, צריך לעשות את העבודה, יש הספק שצריך לעמוד בו, צריך להיות יצרניים ושהדבר הזה יחזיק את עצמו – ואלו חלק מהערכים החינוכיים של הפרויקט; היינו צריכים לדאוג לעשות את העבודה בצורה נכונה, טובה ובלי טעויות – כי אחרת הנרות ייצאו פגומים, ואם עושים בקרת איכות לא טובה – זה פוגע בעבודה עם הלקוחות של המפעל. זו הייתה הרבה אחריות ונדרשה המון מקצועיות.

"אבל, זו הייתה נקודת מפגש עם עולם העבודה יחד עם ערכים חיוביים וביטחון – גם בהיבט החברתי וגם בהיבט של מקום בטוח לעבוד בו, מקום נעים, וזה היה סוויץ' מאוד חשוב, אחרי כל מיני מקומות שיצא לי לעבוד בהם שראו אותי כנער שהוא 'מכונת כסף' – פתאום אתה מגיע למקום שרואה אותך כבן אדם, ומאפשר לך גם שיח, הכוונה והקשבה אם אתה זקוק לזה".

 

יש נערים מביתר עילית שיצאו בשאלה שהייתי מסתובב איתם פעם שהיום הם הומלסים ונרקומנים, חלקם עם עבר פלילי ויש אנשים שגם לא איתנו היום. בגילאים האלה קל להסתבך, במיוחד כשמגיעים מחברה שבה לא מדברים עם ההורים על דברים מסוימים

מקום בטוח

כיום מולי עובד כעצמאי; הוא למד בבצלאל והיום הוא צלם מקצועי ומצליח, והקשר שלו עם משפחתו מאוד משתפר בשנים האחרונות.

"אם הייתי כנער מסתכל על עצמי היום – זה שאני עם תואר, עם מקצוע, מצלם את ראש הממשלה את הנשיא, מצלם טקסים, כנסים, מוצרים, תדמית ועוד – לא הייתי מאמין. לא הייתי חושב על זה בכלל", הוא סבור.

ולא סתם. רבים ממי שסבבו את מולי בתקופה ההיא, נערים כמוהו שיצאו בשאלה בלב עיר חרדית, נמצאים היום במקום שונה ממנו לחלוטין.

"הפרויקט של נערי האור נתן לי חברה טובה, חברה בטוחה ומבוקרת", הוא מסביר. "בשנים האלה יש כל מיני מקומות שמסתובבים בהם, יושבים בעיר ושותים אלכוהול, שאותו כבר הכרתי טוב מאוד בגילאים האלה, ופוגשים חברה שהיא מסוכנת, עם פוטנציאל לדחוף אנשים לדברים מסוכנים מאוד. אבל, המסגרת של המפעל נתנה לי מקום בטוח, וכך גם החברים שלי, שהיו גם הם בנערי האור, נמצאים היום במקום טוב.

"לעומתם, יש אנשים מהשכונה, נערים מביתר עילית שיצאו בשאלה שהייתי מסתובב איתם פעם – שהיום הם הומלסים, חלקם נרקומנים, חלקם עם עבר פלילי ויש אנשים שגם לא איתנו היום. היה מישהו שהייתי מסתובב איתו הרבה בביתר בתקופה ההיא ופתאום נתקלתי בו מקבץ נדבות ברמזור כשהוא נראה נרקומן. מישהו אחד נהרג תוך כדי תעלול שהוא עשה, מישהו אחר התאבד".

אז אתה בר מזל?

מולי: "כן. זה שילוב של בחירות אישיות ויותר מזה, גם הרבה אנשים טובים שפגשתי בדרך; נערי האור, המדריכות והמדריכים בנוער העובד והלומד, ועוד, היו הרבה דברים שבמצטבר בלעדיהם אני לא יודע איך הייתי היום. בגילאים האלה קל להסתבך בכל מיני דברים, במיוחד כשמגיעים מחברה שבה לא תמיד רוצים לדבר עם ההורים על כל מיני דברים כי לא הולכים בדיוק לפי הדרך שלהם, כך שזה משפיע על התקשורת. ונערי האור מצליחים לתת ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות והם מאמנים נערים בהצלחות, וזה משהו חשוב מאוד שעזר גם לי וגם לאחרים".

בשנה שעברה הקשר בין מולי ובין פרויקט נערי האור התחדש, הוא עובד איתם ומצלם עבורם נרות ומוצרים נוספים, ביניהם החנוכיה שעיצבו וייצרו לראשונה השנה, שהיא הסנונית לליין המוצרים שעתיד להתרחב עוד ועוד.

'נערי האור' נמצאים במגמת התרחבות והתפתחות מתמדת: הם מתכננים פרויקטים עם גופים רבים, שיתופי פעולה עם משרד הרווחה, משרד החינוך וחברות פרטיות שונות, משתוקקים להקים מיזמים נוספים בערים חדשות שזקוקות לכלי שפיתחו ולהרחיב את מספר בני הנוער שעובדים בפרויקט ומקימים כעת קהילת בוגרים כך שיוכלו ללוות אותם בצורה מסודרת עם הצעות תעסוקה, מלגות והכשרות. והחלום, כפי שרני מציין, הוא ש'נערי העור' יהפוך להיות מותג העל החברתי הראשון בישראל. ועם כישרון, אמביציה, ומעטפת כזאת – זה עוד יקרה.

(מקץ תשפ"ג)

הפוסט נערי האור: מפעל הנרות שמציל נערים בסיכון והפך לעסק משגשג הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

את חללי צה"ל אנחנו מכירים היטב. מגיל קטן הונחינו ללבוש חולצות לבנות בטקס יום הזיכרון, אליהן הצמדנו את המדבקה של צמח דם המכבים, וקראנו ביראת כבוד קטעי געגועים בבית הספר ובסניף. אבל, מלבד ההרוגים הי"ד, בכל מלחמה, פיגוע ואירוע בטחוני – ישנם פצועים, שנושאים את היום הארור הזה שנים רבות אחרי.

מדובר בעשרות רבות של אלפים, אבל הם היו כמעט שקופים בציבוריות הישראלית, מלבד ארגונים ועמותות שהעניקו להם כתף. משרד הביטחון דואג לשיקום נרחב, אבל הועדות הרפואיות לצורך קביעת דרגת הנכות – הפיזית והנפשית – הפכו לאויב מספר אחת שלהם.

עמית בן עטר ואריה נתנאל רוט- איתם שוחחתי- והלוחמים שאיתם, היו תחת אש כבדה. רועדות לי הרגליים רק מלתמלל את מה שהם מתארים. סיטואציות של פחד מוות. שניהם נפצעו, האחד בשכם והשני בעזה. חלפו לא מעט שנים מאז, אבל לא באמת.

"ידעו שאנחנו מגיעים"

היום עמית בן עטר בן 42, נשוי ואב לארבעה ילדים מהר חומה. חלפו כ-21 שנים מאז הפציעה שלו. הוא היה אז רק ילד, שלמד בישיבה תיכונית ואחריה המשיך למכינה קדם צבאית כי רצה להתגייס לשירות צבאי מלא. אחרי שנה במכינה, התגייס לשיריון בתפקיד טען-קשר, ובאופן כללי- היה מבסוט.

"אתה עושה עבודות מאוד מהותיות בשירות, אתה מרגיש שאתה עושה דברים חשובים", הוא מסביר.

הוא הוצב בשכם וכבר היה קרוב לסיום השירות. במבצע חומת מגן יצא עם חבריו לטנק למבצע, בעקבות חוליה שמשליכה בקבוקי תבערה ומנסה לפגע ברכבי סיור של חטמ"ר שומרון.

עמית: "כשהגענו לשם הבנו שבעצם יש עלינו אמבוש – ידעו שהגענו. בשוק של שכם היה מארב מצד הפורעים, והכל היה סגור, הם פשוט חיכו לנו. התפתח קרב יריות רציני, שבמהלכו נפצעתי".

כאשר החלו ההפגזות והירי לכיוונם, עמית וחבריו הרימו את פגז הטנק, ותוך כדי הטעינה והשחרור, הידית שעל התותח נתפסה בכותפת הסרבל של עמית, שנגרר עד למעלה הטנק, שם ראשו נתקע בגג הצריח והסדן ריסק את גולגולתו.

"התרסקו לי חצי פנים ברגע", הוא אומר, ומשתף את מה שעבר עליו באותם רגעים קשים, תוך כדי שהכדורים ממשיכים לשרוק והפגזים מוסיפים להלום סביבם. "באותו רגע נכנסתי להלם, היה המון דם, כל הפרצוף התנפח לי. זו תחושה של חוסר אונים. פחד א-לוהים. אתה לא יודע מה קורה איתך ואם המצב עוד יתדרדר. לא יכלתי לתפקד, הראש נפגע וכל רצפת העין התרסקה לגמרי. לא הרגשתי שום דבר, הייתי במצב נפשי מעורער וגם ככה יש לחץ ואנחנו תוך כדי בלחימה. זו סיטואציה מאוד קשה".

מישהו עזר לך?

"במקרה שהטען נפצע – יש תרגול עצמאי שעשיתי שאם אני יכול, אני מחלץ את עצמי למסדרון האחורי, וזה מה שעשיתי ברגע האמת. הייתי עוד בהכרה יחסית והייתי מתורגל בזה, ביצעתי את זה בעצימת עיניים, ומשם כבר הייתי מעורפל הכרה", הוא משיב.

כוח חי"ר עם חובש חילץ את עמית תחת אש עד לכניסה לשכם, שם באמצעות אמבולנס ומסוק העבירו אותו לבית החולים תל השומר.

שיקום בלתי נגמר

בתל השומר, הרופא הפציר בעמית להתקשר להוריו ולדבר איתם, אך עם לסת פגועה ופנים מרוסקות הוא לא הצליח להוציא משפט אחד סדור. אבל, הוא מתאר שהרופא התעקש, והפציר בו: "אני מבין, אבל עדיף שההורים שלך ישמעו אותך מאשר רופא או מנתח שידבר איתם. תאסוף את עצמך גם אם קשה לך", וכך היה. אחרי שהוריו הגיעו לבית החולים עמית הוכנס לניתוח מורכב של 13 שעות, שאף אחד לא ידע איך יקום ממנו.

כשעמית התעורר, התבשר שהניתוח הצליח, אבל קשה להגיד אם יחלים ובאיזו מידה ישוב לאיתנו. "מעכשיו צריך לחכות – וזה השלב המתיש באמת", הוא נזכר.

בזמן שעמית עבר שיקום ארוך וניתוחים נוספים, במטרה לנסות ולשחזר את העצבים שהתרסקו והעין שנפגעה, חבריו בני ה-22 התחילו את החיים.

עמית: "אתה נמצא בנקודת שבר בחיים – כולם חושבים על העתיד שלהם ומתכננים טיולים, לימודים, קריירה ומשפחה ואני מוצא את עצמי ביום בהיר אחד בתל השומר אחרי ניתוח ארוך בשיקום, כשרק א-לוהים יודע מה מחכה לי.

"עם התחושה הזאת יצאתי לדרך ארוכה של שיקום. הייתי מגיע ארבע פעמים בשבוע לאשפוז יום בתל השומר, מקבל חשמל בפנים כדי לגרות את העצב. זה היה נוראי. כתוצאה מהניתוח הייתי מחובר להמון כדורים ותרופות שלחלקם הסתבר שהייתי רגיש, כך שחוץ מהמגבלה ש'התחדשתי' בה, האלרגיה מאחת התרופות גרמה לפצעים כואבים בפה. אלו המון התמודדויות לא נעימות".

הייתה לך מוטיבציה להשתקם?

"כשבן אדם נמצא בפוסט טראומה הוא לא חושב על העתיד, הוא מתעסק רק בעכשיו; עכשיו אני על כסא גלגלים, עכשיו אני מזיע כל לילה ומתעורר מסיוטים, עכשיו אני לא מצליח לאכול כי הפה שלי לא מצליח להיפתח, המזלג נכנס והאוכל נופל. חצי הפנים שלי לא מתפקדים, שלא לדבר על המראה האסתטי – כל הפנים מעוותות לגמרי. יש הרבה דברים שאתה מתעסק בהם ב'עכשיו' ובכלל לא חושב על מה יהיה אחר כך. זה הגיע רק בהמשך", הוא משיב וממשיך, "ואז מגיעות כל השאלות היותר מהותיות – מה יהיה איתי? אני אשתקם? אני אקום מזה? יש המון שאלות והמון כעס".

כתוצאה מהפציעה היו לעמית גם בעיות של רצף וקשיים בזיכרון בטווח הקצר וגם בטווח הארוך. "היו שואלים אותי משהו אחד והייתי עונה משהו אחר. הרגשתי ש'השתבשתי'. זה תסכול נוראי. עם זה אתה הולך לישון כל ערב וקם בכל בוקר ואתה מקווה שיום יגיע והדברים ישתפרו", הוא משתף.

 

אתה נמצא בנקודת שבר בחיים – כולם חושבים על העתיד שלהם ומתכננים טיולים, לימודים, קריירה ומשפחה ואני מוצא את עצמי ביום בהיר אחד בתל השומר אחרי ניתוח ארוך בשיקום, כשרק א-לוהים יודע מה מחכה לי

אבחון קטלני

במקביל לשיקום הרפואי הארוך, עמית התחיל שיקום תעסוקתי – באמצעות צילום, מוזיקה, שח-מט, ומה לא. השיקום העניק לו את המענה שהיה זקוק לו מבחינה מקצועית, אבל מבחינה חברתית הוא הרגיש שזה לא נכון לו.

"נמצאים שם המון אנשים שכבר איבדו את התקווה. אנשים מבוגרים יותר שנמצאים שם מכורח האינרציה והם לא ממש בפעילות שיקומית. ואני צעיר, בן 22, היה לי קשה לקבל את זה שאני עכשיו נמצא במקום הזה. אני לא חלק מזה, אני רוצה להבריא, אבל מצד שני ידעתי שיש לי בעיות שאני צריך לטפל בהן", הוא מסביר.

מה שחידד את התחושה שלו, היה אבחון שקיבל ממקום שנשלח אליו מטעם משרד הביטחון, שם בחנו איך, אם בכלל, יוכל לחזור למעגל התעסוקה. התוצאה הייתה מבעיתה. הוא לא יצליח לעשות דברים בכוחות עצמו, הוא חייב פיקוח על כל מה שהוא עושה מכיוון שהוא שוכח ויש לו בעיה ברצף, ועוד. עמית נבהל, וכפי שהוא מתאר – נמאס לו מהמצב העגמומי והשחור שאליו נקלע והוא החליט שהוא מוכרח להרים את עצמו – או שאף אחד לא יוכל לעזור לו. בתקופה הזאת הכיר את אשתו, התחתן וקיבל החלטה לפתוח דף חדש בחיים, בלי הפעילות השיקומית על כל שלוחותיה.

עמית: "היה בזה אומץ וגם טיפשות, במיוחד במקום שבו הייתי נמצא, אבל לקחתי סיכון – בשבוע של השבע ברכות שלי פתחתי עוסק פטור. אני מוזיקאי שנים, זה מה שאני יודע לעשות, ושמתי הכל על הדבר הזה. בהתחלה פתחתי חדר קטן, הייתי מקליט ומעבד וזה מהר מאוד תפס ומצאתי את עצמי עושה כל מיני דברים בתחום.

"כל מה שאני עושה היום ולאן שהגעתי בעבודה – עריכות של אודיו ווידאו ועוד עבודות שהן 'בפינצטה'- זה כנגד כל הערכה שנתנו לי פעם למה שהולך להיות איתי. אם הייתי מקשיב למה שאמרו לי הייתי מעביר קלסרים ממקום למקום".

בתקופת הקורונה, העסק שהקים במו ידיו מאז הפציעה קרס, ועם הרבה תושיה, עמית יצר קורס דיגיטלי שמלמד איך להקליט וליצור מהבית בעזרת תוכנת ההקלטה "קיובייס".

"ההתחלה היתה קשה וממש החזירה אותי לימים של אז – להתחיל מאפס, אבל החיים מלאים הפתעות וכמו שלא ויתרתי אז על המוסיקה בחיים שלי, גם הקורונה לא תשבור אותי, ואמשיך להשתקם מתוצאותיה", הוא מבטיח.

החיים שלפני

עמית הוא אב משפחה, נשוי ועובד, שמשתדל לנהל אורח חיים תקין ונורמטיבי ולשים את הקשיים בצד. אבל עד היום, כל כך הרבה שנים אחרי – הוא מתמודד: "יש דברים שהשתפרו, אבל עד היום אני סוחב איתי דברים שאני יודע שאין לי ברירה אלא לחיות איתם. מצאתי כל מיני מעקפים כדי שאני אוכל להתמודד עם דברים; למשל, בגלל בעיות הרצף שלי אני רושם כל דבר ביומן ועושה לי תזכורות, וגם הגוף מוצא דרכי מעקף להתמודדות עם הבעיות והקשיים שבעקבות הפציעה. אי אפשר להגיד שאני היום 'פיקס', יש לי צלקת בפנים לאורך כל הלחי הימנית, יש לי עין בגודל שונה מהעין השניה, יש לי חוסר תחושה כמעט מלא בכל הצד הימני של הפנים, אני צריך לשים לב טוב כשאני אוכל, אבל אני במקום אחר בחיים".

כמו כן, עמית מתמודד עם פוסט טראומה שמלווה אותו עד היום.

איך עמית של לפני הפציעה היה?

עמית: "עמית של אז היה מאוד ספונטני, הכל היה קליל. אחרי הפציעה אתה נלחם על כל דבר – בין אם זה בכוחות הגופניים, הגוף נחלש וההתאוששות קשה ולוקחת זמן, אבל גם מעבר לזה, אתה מוצא את עצמך מתקשה עם דברים שידעת לעשות אותם בקלות ומיומנות, ופתאום כל דבר לוקח לי המון זמן – בין אם זה ללכת, לאכול, לחשוב, להבין משהו. אתה כל הזמן בלופ וכל רגע יש פלאש-בק, זה מטריף את המח. זה לא פשוט".

מטען קלע בחלון

כמו עמית, גם אריה נתנאל רוט, 37, היה לקראת תום השירות הסדיר כשנפצע.

הוא גדל באלקנה ולמד בישיבת ההסדר כרם ביבנה. הוא כבר היה מאוהב ומאורס, וב-2005 התגייס לחיל הנדסה קרבית, הוצב בפלוגת צמ"ה – ציוד מכני הנדסי בעזה, עשה קורס מפקדי כיתות ועבר השתלמות לפיקוד על דחפור D-9.

הוא וחבריו עשו מבצעים רבים בתוך רצועת עזה, וחוו אינספור היתקלויות, מטענים, ירי טילי RPG ומרגמות, עד להיתקלות קטלנית אחת במבצע 'גשמי קיץ', שהתרחש ב-2006. אריה לקח חלק במבצע, כמפקד דחפור, עימו נכנס לסג'עייה כדי לאבטח חיילים. בזמן הפעולה ירו עליהם טילי RPG והם המשיכו ללחום, ובדרך חזרה מהפעילות הופעל על הדחפור שלהם מטען קלע מהגובה, שחדר לדחפור דרך החלון ופגע בהם. אריה נפצע בפגיעת הדף בחזה ובראש, אליו חדרו רסיסים, ואיבד הכרה. תא הדחפור התמלא עשן, מכשיר הקשר נהרס, הירי המסיבי לא פסק, ומטען נוסף הופעל.

החייל השני שנפצע גם הוא, יצר קשר טלפוני ותחת אש הגיעו לחלץ אותם לגבול של ישראל, ומשם לבית החולים.

עד היום הוא סובל ממספר פגיעות שהחמורות שבהן הן בריאות ובלב, שם ישנה דליפה בין החדרים. אבל הפגיעה שהוא מתאר כקשה מכולן, היא הפוסט טראומה שנצמדה אליו מהרגע הארור ההוא ועד היום – 16 שנים אחרי.

על סף פיצוץ

אריה נכנס לדיכאון. הוא מתאר שהחיים סחפו אותו והוא לא חשב בכלל על שיקום. הוא התחתן, ובמשך חצי שנה ישב בבית מדוכדך ולא יצא לעבוד.

"תמיד חשבתי שזה משהו שלכולם יש, ולא רק לי", הוא אומר. "היו לי דיכאונות ולא הייתי מרוצה משום דבר בחיים שלי, גם לא מהעבודה. אפילו כשהילדים שלי נולדו – בהתחלה תפקדתי, ואחרי זה גם לזה לא הייתה לי סבלנות".

שנה וחצי לאחר שנפצע, כשהפגיעות הפיזיות נרפאו במידת מה, אריה ומשפחתו ספגו טלטלה נוספת וכואבת; אחיו, רועי אהרן בן ה-18.5, הי"ד, נרצח בפיגוע בישיבת 'מרכז הרב'. "לפחות הוא לא צריך להתמודד כל החיים", אריה משתף בכנות מכמירת לב.

המצב של אריה הוחמר מיום ליום. עם מצבי רוח משתנים, עצבים והתקפי זעם – הוא כבר לא יכל לתפקד בעבודה והיה על סף 'פיצוץ'. אשתו, דאז, הפצירה בו ללכת לטיפול, שלא עזר. הם החליטו להתגרש.

בגלל שהפגיעה של אריה הייתה רב מערכתית, הוא היה צריך לגשת לאינספור ועדות של משרד הביטחון, כל פעם על פגיעה אחרת. הוא הגיע לבחינת העניין הנפשי רק 8 שנים אחרי הפציעה, ואובחן באופן שגוי. הוא נזכר: "לפוסט טראומטיים יש ימים טובים ופחות. באותו יום, כשהלכתי לפסיכיאטר של משרד הביטחון, הייתי במצב רוח טוב. בגלל שעניתי בצורה חיובית על השאלות שלו, הוא אמר לי שאין לי פוסט טראומה".

בהתחלה האבחון הזה דווקא התאים לו. "בהתחלה קיבלתי את זה – אמרתי לעצמי שאני לוחם, אני לא צריך שיגדירו אותי נכה נפשית, אני לא צריך את הטייטל הזה", הוא מסביר.

לפני שנתיים אריה התחתן בשנית, ביחד יש להם שישה ילדים. אשתו ידעה שיש לו פוסט טראומה, אבל שניהם לא צפו את מה שעוד עתיד לקרות לו. הוא חשב שכבר הגיע לקרקע בטוחה, אך מצבו רק הלך והידרדר. חבר שהבחין במצב הנפיץ של אריה, הפנה אותו ליחידה לתגובות קרב, שמיד הבינו שהוא נושא פוסט טראומה. כשהפוסט טראומה עוד יותר החמירה, הוא אף אושפז למשך חצי שנה באשפוז יום בגהה ועבר טיפולים רבים. הוא הגיש ערעור למשרד הביטחון וקיבל 20% אחוזי נכות, שלאחרונה, בעקבות החמרה נוספת, עלו ל-50%.

 

בעקבות הפוסט טראומה היו לי דיכאונות. לא הייתי מרוצה משום דבר בחיים שלי. אפילו כשהילדים שלי נולדו – בהתחלה תפקדתי, ואחרי זה גם לזה לא הייתה לי סבלנות. בהמשך גם התגרשתי

אין כדור לפוסט טראומה

עד היום, ובכל רגע ביום, אריה נלחם בפוסט טראומה.

"זו התמודדות שהיא יומיומית. זה כל הזמן להתמודד עם מחשבות ועם דיכאונות וקשיים. זה לא לישון בלילות לפעמים, להתעורר תוך כדי צרחות מסיוטים. זו מציאות חיים לא פשוטה, עם התפרצויות, עליות וירידות כל הזמן, וזה לא משהו שעוזב אותך – אין כדור לזה. אלא רק הרבה טיפולים שצריך לתחזק כל הזמן", הוא משתף מקצת ממציאות חייו.

היום הוא עובד בחצי משרה בבנק, ובנוסף משלב לעתים עבודה כצלם סטילס. למרות התהומות שהוא שוקע אליהן לעתים, הוא משתדל לתעל את מצבו לדברים יותר חיוביים; בשבועות הקרובים יוציא, בעזרת גיוס המונים שצלח, ספר שכתב, עם מחשבות, שירים ותחושות, וכן תמונות שצילם בתקווה שזה יעזור לו ולאחרים שנמצאים במצבו.

אריה: "הבנתי שלתחושות ולחוויות שעברתי יש קהל רחב שעובר או עבר מסעות דומים, שמוצא בהן משהו משלו .לאט-לאט השתרשה בי ההחלטה לפרסם את מה שכתבתי כדי שגם אנשים שחווים דברים דומים ימצאו בכך מזור לנפשם, יזדהו ויוכלו להיעזר בזה, וגם עבור אלו שמכירים אנשים כאלו, בקרבתם, שחוו דברים דומים שקשה להם להביע אותם – אני מקווה שאוכל להיות להם לפה."

איך זה להיות פצוע במדינת ישראל?

"אני לא חושב שאנשים מצליחים להבין את זה עד הסוף", הוא משיב. "אצל פצוע שרואים עליו את הפציעה הגופנית שלו, למשל, יותר פשוט להכיל את זה, אבל אצל אנשים שהתמודדות המרכזית שלהם היא פוסט טראומה – זה לא משהו שבאמת מבחינים בו ומבינים אותו. בכל מקרה, אני לא יודע עד כמה אנשים יכולים באמת לעזור. גם אני לא יודע איך לעזור לעצמי, אז איך מישהו אחר יכול לדעת איך לעזור לי?! כמה שהמשפחה רוצה או יכולה להכיל – עדיין, זה מאוד קשה".

אריה מתאר שלפני הפציעה הוא היה הרבה יותר מאושר. הוא היה בן אדם חברותי שמוביל דברים, מארגן מפגשים חברתיים וכדומה, אבל כל זה נעלם. פעמים רבות הוא מרחיק את עצמו מאנשים; הוא יכול גם ימים ואפילו שבועות שלמים לא לדבר עם אף אחד, גם לא במקום עבודתו, ולהתכנס בתוך עצמו. עכשיו הוא נלחם יום יום כדי להרים את עצמו ונאבק בחוסר הרצון הנפשי שלו להתמודד.

ועם כל זה, הוא לא מתחרט.

"אני לא חושב שהייתי בוחר בשירות אחר – למרות הכל. אני מאוד שמח על השירות שלי – היה לי שירות משמעותי וזכיתי לעשות דברים, להיכנס לתוך עזה, להילחם ולהעניק שקט ושלווה מסוימת לתושבים באזור העוטף. זו הייתה הזדמנות לעשות משהו משמעותי בחיים", הוא סבור.

מה אתה מאחל לעצמך?

"שקט נפשי", אריה מקווה. "מבחינתי זה הרבה. להיות שלם עם עצמי. ואולי גם להשפיע על אנשים אחרים ולעזור להם דרך התהליך שאני עובר ודרך הספר שלי".

זו התמודדות יום יומית עם מחשבות, דיכאונות וקשיים. זה לפעמים לא לישון בלילות, להתעורר בצרחות מסיוטים. זו מציאות חיים לא פשוטה, וזה לא משהו שעוזב אותך – אין כדור לפוסט טראומה

נכי צה"ל 'שקרנים'

למרות הפטריוטיות וההקרבה הגדולה שאריה הקריב עבור המדינה, התהליך מול משרד הביטחון ארך הרבה מדי זמן. 14 שנה עברו עד שקיבל הכרה על שלל הפגיעות שלו.

גם עמית התמודד שנים רבות מול הוועדות הרפואיות של משרד הביטחון, בתהליך מתסכל שלקח כ-8 שנים: "בתוך כל הכאוס של השיקום הפיזי, המגבלות החדשות והפוסט טראומה, הייתי צריך להיכנס לוועדות של משרד הביטחון – והם לא מקלים עליך. היה שם יחס נוראי, מתייחסים אליך כפושע, מבחינתם אתה קודם כל שקרן – עכשיו תוכיח שלא", הוא זועם. "נפצעתי בלחימה מבצעית בטנק בשכם. עברתי ניתוחים ממושכים – איך אתם מעיזים בכלל לדבר אלי ככה? נתקלתי ביחס משפיל ומזלזל, כאילו אני עוד תיק שצריך לסגור בכמה שפחות כסף ולשלוח הביתה. וכל דבר כזה מרסק אותך. אתה נגמר מזה".

במהלך 8 השנים שהוא מתאר כ'מלחמה', מול משרד הביטחון, עמית נאבק על אחוזי הנכות שהוא זכאי להם בעקבות הפציעה והנזקים שהיא גרמה לחייו. הוא נאלץ לשכור עורך דין ולקחת חוות דעת רפואיות פרטיות, מה שעלה לו למעלה מ-30 אלף ₪.

עמית: "בגלל שהמילה שלי מול המילה שלהם לא שווה הרבה, הייתי צריך להוציא כספים רבים כדי להגיע לוועדה כשאני מיוצג על ידי עורך דין ולהילחם על מה שכביכול ברור מאליו. נכה צה"ל שלחם למען המדינה ונפצע בפעילות מבצעית. זה אבסורד.

"לי היה גב כלכלי מההורים שלי, שאגב, הם לא אנשים עשירים, ואנחנו נלחמנו. מה עם מי שאין להם אפשרות כלכלית או שהם לא עקשנים כמו המשפחה שלי?", הוא תוהה.

מאז מקרה איציק סעידיאן יש שיפור בנושא הועדות הרפואיות?

"איציק סעידיאן שם זרקור על תופעה מגונה שקורית כבר יותר מדי שנים במדינה, בעיה שקיימת ולא קיבלה מספיק הכרה בחדשות", עמית מתחיל לענות. "מגיע פצוע לבית החולים, מחבקים אותו, יש לידו בלונים, אבל בסוף, בפועל, כשאתה מבקש לקבל מהמדינה את מה שמגיע לך – אתה במלחמה ואתה לבד".

איציק סעידיאן שם זרקור על תופעה מגונה שקורית כבר יותר מדי שנים במדינה. מגיע פצוע לבית החולים, מחבקים אותו, יש לידו בלונים, אבל בסוף, בפועל, כשאתה מבקש לקבל מהמדינה את מה שמגיע לך – אתה במלחמה ואתה לבד.

רואים אותם

לראשונה, ב-2014 נקבע יום ממלכתי שרואה את הפצועים. יום ההוקרה לפצועי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, נקבע לתאריך י"ז בכסלו (כ"ט בנובמבר 1947), שהשנה יחול ביום ראשון הקרוב. מלבד טקס ממלכתי סביב התאריך, מערכת החינוך ותנועות הנוער עורכות פעילויות חינוך והסברה בנושא, לרבות מפגשי תלמידים עם פצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. רשויות מקומיות מקיימות אירועים ופעילויות הוקרה, ומסורת נוספת היא צעדת "צועדים ומצעידים" בהפקתם של ארגון נכי צה"ל בשיתוף משרד החינוך וקרן קיימת לישראל.

יו"ר ארגון נכי צה"ל, עו"ד עידן קלימן: "במדינתנו האהובה חיים קרוב ל- 60,000 פצועי מערכות ישראל שמתמודדים יום יום, בגבורה ובאומץ, עם הפציעות הפיזיות והנפשיות, נאבקים בשגרת חייהם עם מגוון רחב של אתגרים, ומכלול מוגבלויות שלעיתים קשות מנשוא. אנחנו בארגון נכי צה"ל פועלים יום יום על מנת לשקם, להעניק מקום שהוא בית, ולהוקיר את פצועות ופצועי צה"ל. יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה הוא היום בשנה בו כולנו אנו עוצרים על מנת להכיר ולהוקיר את אלה שהקריבו מגופם ומנפשם למען ביטחון ישראל".

ביום הזה, בשונה מיום הזיכרון, לא יהיה יום לימודים או עבודה קצר, והטלוויזיה לא תפסיק מלשדר תכניות ריאליטי, אבל אולי הפעם ניגש אל התאריך הזה אחרת.

(וישלח תשפ"ג)

הפוסט פוסט טראומה, פגיעות שלא עוברות ומלחמה על אחוזי הנכות. החיים של פצועי צה"ל ופעולות האיבה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.