משפצים פלוס: משהו טוב יצא מהקורונה: קבוצת צעירים הקימו את סיירת השיפוצים לקשישים וניצולי שואה; הם משפצים בהתנדבות ובסיוע תרומות בתי קשישים שאינם ראויים למגורי אדם וסוחפים אחריהם ח"כים, ידוענים רבים ואת החברות הגדולות במשק
בקומה השלישית של בניין ישן ורעוע בלוד גרה חנה, קשישה ניצולת שואה, עם נכדתה בת ה-6, שאביה – בנה, נכנס ויוצא ממוסדות.
בבניין אין מעלית, ובביתה אין תשתיות בסיסיות של חשמל – כל לחיצה על מתג אקראי עלולה לגרום לקצר. גם מים אין בביתה; השיבר הראשי סגור, אחרת המים יציפו את הבית. כשחנה רוצה להשתמש במים – להתקלח, לשטוף ידיים, לכבס, לבשל ואפילו לשתות – היא יורדת לקומת הקרקע, פותחת את השיבר, עולה את 3 הקומות לאיטה, משתמשת במהירות במים הזורמים – ובינתיים הנזילה מתחילה, ויורדת בזריזות, עד כמה שהיא יכולה, כדי לסגור שוב את השיבר.
ובתוך המציאות שלא תיאומן הזו, חנה ונכדתה הקטנה ישנות על גבי מזרנים השרועים על הרצפה, בבית נטול חשמל, מים ואף חלונות – את הזגוגיות והתריסים מחליף מסקנטייפ.
"כשפגשתי אותה, היא לא התקלחה במשך שבועיים, כי לא היה לה כח לרדת למטה", מספר רותם ללוש, איש תקשורת ומייסד סיירת השיפוצים לקשישים וניצולי שואה, ומתאר את המצב העגום במקום. "זה היה בית מחריד, מזוהם, אחד המקרים הכי נוראיים שראיתי עד היום, וראיתי המון מקרים. זה היה מאוד קיצוני".
הבית של חנה היה הפרויקט הראשון של סיירת השיפוצים שהקים רותם, במטרה להעניק לחנה ולקשישים נוספים חיים חדשים להם הם ראויים כל כך. את ביתה של חנה הם שיפצו, הודות להמון אנשים טובים, בעלי מקצוע ומתנדבים וחברות מסחריות שתרמו חומרים ורהיטים. וזו הייתה רק ההתחלה. "שם הבנו שאנחנו לא עוד ארגון שהולך לצבוע בתים. הכח שלנו הוא בדיוק בזוועות האלה", הוא מסביר.
כשפגשתי אותה, היא לא התקלחה במשך שבועיים, כי לא היה לה כח לרדת למטה ולפתוח את השיבר שגורם לנזילה. זה היה בית מחריד, מזוהם, אחד המקרים הכי נוראיים שראיתי
קשיש על ספסל
כמו לא מעט דברים, הכל התחיל באחד מסגרי הקורונה. רותם ללוש ישב משועמם עם חברים שגרים בסמוך לדירתו, והם העבירו את היום – כמו כל יום אחר באותו חודש; בישיבה, אכילה ובהייה, לא בדיוק בסדר הזה, מסוגרים בבתים.
תוך כדי גלישה בפייסבוק ובאינסטגרם, רותם הבחין באינספור פוסטים על מצוקות שונות של אוכלוסיות מוחלשות ומקרים קשים של עוני בקרב קשישים שחיים בחרפת רעב, בתנאים שאינם ראויים למגורי אדם ואינם בטיחותיים למחיה, שבדידותם ומצוקתם גברו ביתר שאת בתקופת הקורונה, והסגרים בפרט. באותו רגע גמלה בליבו ההחלטה – מעתה, לאורך תקופת הסגרים- הוא וחבריו ישפצו ויחדשו בתים של ניצולי שואה וקשישים.
רותם: "שכנעתי את החברים – 'זה יעביר לנו את הזמן, נקבל אישור מיוחד להסתובב ברחובות, ונעשה טוב'. בהתחלה הם לא הבינו – 'אתה לא יודע לצבוע קיר, מה זה קשור אליך שיפוץ של בית?', אבל לא הייתי צריך לשכנע יותר מדי. גייסתי מיד חבר קבלן, חברה מעצבת פנים והמון חברים מהתקשורת שהפיצו את הבשורה, חיברו אותנו לחברות מסחריות ועשו עלינו כתבות בטלוויזיה, וככה התחלנו עם הפרויקט. איתרנו בית דרך הרווחה, פנינו לגופים שונים לקריאה לעזרה, גייסנו מתנדבים, והסיירת נולדה".
המקרה המחריד של חנה – שקיבל גם הד תקשורתי, והתוצאה הסופית המשמחת, הובילו את הסיירת מיידית לשיפוץ בית נוסף.
חברה מהתקשורת פנתה לרותם ותיארה שקיבלה פניה על קשיש שכבר מספר ימים ישן ברחוב כי הייתה לו שריפה בבית. מכבי האש כיבו את השריפה, יצאו – וזהו. מאז הוא פשוט נותר לשבת שעות ארוכות, שהתארכו לימים, על הספסל מחוץ לביתו.
בהתחלה, רותם היה סקפטי: "לא האמנתי לזה, אז נסעתי לשם באותו רגע, ומה שהיא סיפרה זה בדיוק מה שראיתי; אדם כבן 90 יושב לבדו על ספסל, ומאחוריו דירה מפויחת לחלוטין. החלונות התנפצו, התריסים נמסו, הקירות היו מפוצצים כי הכבלים שמאחורי המתגים נמסו גם כן. לא נשאר קיר לבן אחד בכל הבית. ואין לו אף אדם בעולם".
באותו רגע רותם התקשר למנכ"ל חברת החשמל, לחברת ACE ועוד, ובמקביל יצר קשר עם חברת החדשות כדי שיגיעו לחזות במראה העגום, וההתגייסות הייתה מדהימה; החדשות סיקרו, המתנדבים זרמו, חברת החשמל שלחה לדירה חשמלאים על חשבונה, וגם חברת ACE ריהטה את הדירה מ-א' ועד ת' כתרומה. "כל מי שפניתי אליו מיד התייצב. אני ניהלתי את הדבר הזה, אבל בפועל לא עשיתי כלום. משהו בהתגייסות הזאת ריגש אותי ברמות שלא הכרתי לפני כן", רותם משתף.
אחרי שני השיפוצים הללו, דירתה של חנה והדירה השרופה – רותם החליט שממש לא מדובר בפרויקט קורונה. סיירת השיפוצים לקשישים וניצולי שואה תהיה פעילות קבועה, אותה הוא ושאר המתנדבים ב'מטה' מנהלים במקביל לעבודתם וחייהם הפרטיים, גם כיום, שנתיים וחצי אחרי. "אני מתעסק בסיירת כחצי שבוע, ורוב הפעילות שלי בסיירת מתכתבת לי עם העבודה אז אני מצליח לשלב את זה. חוץ מזה, אם יותר משבוע אני לא אתעסק בסיירת אני אכנס לדיכאון. הדבר הזה מעורר ומחייה אותי", הוא מבהיר.
כמה שיותר זוועתי
הפניות לסיירת השיפוצים לקשישים וניצולי שואה לא מפסיקות להגיע – מלשכות הרווחה, מעיריות ומועצות מקומיות, וגם דרך הרשתות החברתיות.
לעתים מדובר בצרכים נקודתיים כמו שמיכות, מיטה או תיקון פשוט יחסית, ולעתים, בבתים שתנאי המחיה בהם בלתי אנושיים וזקוקים לשיפוץ מקיף – החלפת ריצוף, מטבח, דלתות, חלונות והלבשת הבית. באם יש להם את היכולת או התקציב, מתנדבי הסיירת מסייעים גם במקרים פשוטים יותר, אבל הם מקפידים לקבל בעיקר את המקרים היותר קיצוניים, "לא כי להחליף ברז או לצבוע בית זה פחות חשוב, אלא כי שם הכח שלנו טמון", רותם מסביר, ומוסיף: "הבנתי מהניסיון שלי שככל שהמצב של הדירה יהיה יותר זוועתי כך תהיה יותר התגייסות ונוכל לבצע את השיפוץ".
מרבית הקשישים שיקבלו שיפוץ כזה הם עריריים לחלוטין, ללא ילדים בגירים שנשארו איתם בקשר, ולאחר שמובן שהם באמת זקוקים לסיוע, ושהבית בבעלות פרטית שלהם.
פניה אחת, שהגיעה לדף הפייסבוק של סיירת השיפוצים מקשישה ניצולת שואה, ממחישה ולו במעט את החיים בישראל כקשיש גלמוד וחסר יכולת:
"חברים יקרים, יש לי בקשה אליכם. התריסים שלי מאד ישנים וכדי להרים אותם הם נמצאים עם חוטים, והחוטים כל הזמן נקרעים. לכן, יש לי ממש בקשה לבעל מקצוע – יכול לעשות את התריסים שזה יותר לא יקרה שוב? אני מבקשת כי אני גרה בקומת קרקע והחלונות שלי נמצאים ישר לרחוב ושם בלילות מסתובבים כל מיני טיפוסים נרקומנים והם מציצים לתוך הדירה וזה פשוט מפחיד אותי. אני מבוגרת ובודדה, לא יודעת מה יכול לקרות, כי בבניין אין דלת, וגם אני שומעת שנכנסים לתוך המדרגות והנרקומנים שם מזריקים לעצמם כל מיני דברים ומידי פעם הם דופקים בדלת שלי ואני נבהלת. אם לא רצחו אותי בגטו אני פוחדת שכאן יעשו לי את זה".
שומרים על קשר
עד היום, שופצו למעלה מארבעים דירות לקשישים, בכל רחבי הארץ.
אבל, בכל זאת, מדובר באנשים מבוגרים שרגילים לחיות לבדם, ולפתע עשרות רבות של אנשים נכנסים לביתם, מוציאים דברים – ואף זורקים את חלקם, משנים את הנראות ומקבלים החלטות על הנכס היחידי שיש לאותם מבוגרים בעולם.
עד כמה הקשישים מרגישים בנוח להכניס אתכם לביתם?
רותם: "יש ביקורים מקדימים בכל המקרים – אם מדובר על פינויים של אגרנות – אנחנו מתאמים את זה איתם. אם הגברת או האדון מרגישים שזה בסדר שמישהו מטעמנו יעשה את הפינוי אנחנו נעשה בעצמנו, ואם לא, אנחנו מביאים מישהי מהרווחה שתעשה את זה, ואז אנחנו מקבלים דגשים במה לגעת ובמה לא".
ובזמן השיפוץ, גם בהיבט בטיחותי וגם כדי להקל על הקשישים – ועל המשפצים, אנשי סיירת השיפוצים משתדלים לדאוג ללינה חלופית לבעלי הבית. כשמתקבלות תרומות, הם יעברו לצימר או לבית מלון – ואם יש צורך, ההוצאה וההחזרה של הקשישים מהבית למקום הלינה תיעשה באמצעות אמבולנס וצוות פרמדיקים. במקרים שאין די תקציב, הסיירת נעזרת באנשי הרווחה שלוקחים את הקשיש או הקשישה לפעילות יומית בזמן שמשפצים את ביתם.
והם חשבו על הכל. למקום הלינה החלופי מגיעים לאורך תקופת השיפוץ מתנדבים עם אוכל וכיבוד, "כדי שלא תיווצר להם חס וחלילה תחושה שזרקו אותם באיזה שהוא מקום ולוקחים להם את הבית", רותם מסביר.
אתם שומרים על קשר עם קשישים ששיפצתם להם את הבית?
"בטח", הוא משיב. "יש המון קשישים שאנחנו בקשר איתם, עם חלקם – בפרט אלו שהרגשנו שאין להם מספיק תמיכה מהרווחה ומהרשות המקומית שלהם, אנחנו ממש בקשר קבוע. הרי סיימנו את השיפוץ, ועכשיו – מה הלאה? במקומות שאנחנו מרגישים שיש צורך נוסף אז אחת לשבוע אנחנו מתקשרים ובודקים אם הקשישים צריכים משהו. אצל כל ה'מתנדבים הבכירים' יש רשימה שמית לפי אזור מגורים ואם מגיעה אלינו פניה מעמותה שרוצה לעזור אנחנו יודעים לתת כתובות וטלפונים של מי שצריך תמיכה או סל מזון".
לפגוש את הגברת או האדון שגרים בבית ששופץ ולראות את ההתרגשות שלהם אחרי שהם הבינו שהחיים שלהם הולכים להשתנות, זה דבר שמשנה אותך
'זה משנה אותך'
כמו רותם, רוב המתנדבים 'הבכירים' המייסדים, הם לא מתחום השיפוץ, אבל יש להם המון מה לתרום לסיירת – לדוגמא, רונית ארבל, מנהלת אומנים שבזכות קשריה המפורסמים שבידועני ישראל מגיעים בהתנדבות להופיע בערב התרמה או משתפים ברשתות החברתיות שלהם – על עשרות ומאות אלפי עוקביהם – על פעילות העמותה, ובעצם גורמים לבעלי המקצוע, חברות וגורמים נוספים לשמוע על העמותה, לתרום ולהתנדב. ישנה גם מעצבת פנים שמקושרת לחנויות הרהיטים שלעתים תורמות גם הן, ויש את רותם, שמסביר שבלי המעטפת התקשורתית, לא היה קורה הרבה בסיירת; זה מתחיל בקשרים עם מחלקות הרווחה כדי להגיע לקשישים שזקוקים לשיפוץ, ממשיך לקשרים גם עם חברות מסחריות לקבלת תרומות, וחייב לעבור דרך ערוצי התקשורת – שייסקרו את השיפוץ ונותני התרומות, ויובילו לנהירה של מתנדבים מהתחום.
כיום, בסיירת השיפוצים נעזרים בגורמי התנדבות עירוניים וגם בעמותות כמו רוח טובה שמזרימות אליהם מתנדבים, ורוב העבודה שנותרת היא לאתר את אנשי המקצוע שיובילו כל שיפוץ ושיפוץ.
רותם: "כל סוגי הקבלנים והשיפוצניקים רלוונטיים עבורנו, ואנחנו מגבים אותם בהמון מתנדבים. בנוסף, יש גופים מסחריים שתורמים לקשישים פריטים, ובחלק מהמקרים אנחנו משלמים במסגרת התרומות שאנחנו מקבלים מפעם לפעם.
"מעבר לקשישים שאנחנו משפצים להם את הבית וחווים שינוי קיצוני בחיים שלהם, גם מי שמגיעים לעזור בשיפוץ חווים שינוי קיצוני בחיים שלהם", רותם מבטיח. "כל מי שרואה את הדברים האלה מהצד חווה איזו שהיא חוויה מהותית; לפגוש את הגברת או האדון שגרים בבית ששופץ ולראות את ההתרגשות שלהם אחרי שהם הבינו שהחיים שלהם הולכים להשתנות, זה דבר שמשנה אותך. בי זה שינה המון דברים. בעיניי זה הקסם האמתי של הסיירת", הוא גאה.
היא סיפרה שיש לה נכדות תאומות בנות 12 שמעולם לא היו אצלה בבית, כי היא מתביישת שהן ייכנסו לשם. זה משפט שלא יצא לי מהראש, לא הייתי מסוגל לתפוס את זה
דירות מזעזעות
ואביב חדד הוא אחד מאלו, שנסחפו לפרויקט – כנראה לנצח. לפני כשנה וחצי, אביב, קבלן שיפוצים כלליים המפקח ומנהל שיפוצים, ראה פרסומים ברשתות החברתיות שסיירת השיפוצים לקשישים וניצולי שואה מחפשים קבלנים מתנדבים, והחליט לפנות ולסייע. עד היום הוא שיפץ באופן מלא 3 דירות, ונרתם לקחת חלק בשיפוץ של 8 דירות באזורים שונים.
"אלו הדירות הכי מזעזעות שראיתי בחיי – עם קירות מתקלפים, רטיבויות, אסלות וברזים שבורים, קרמיקה מתפרקת, צבע מתקלף, מטבח רקוב ואכול טרמיטים שצריך להחליף – אלו דירות שממש צריך בהן שיפוצים מקיפים", אביב נחרד. "בעבודה השוטפת שלי אני לא נתקל בדברים שאפילו דומים לזה, ואני משפץ המון בתים".
למרות העומס של חיי היום יום, אביב מחפש ומוצא את הזמן להתנדב, ומלבד הזמן שלו – ושל אביו שלפעמים מצטרף אליו, הוא פעמים רבות מוציא כסף מכיסו – העלות של הפועלים שהוא לעתים מביא איתו, חומרים שונים, ועוד, ורותם דואג לקבלני משנה ולעובדים נוספים במקרה הצורך.
מה ההיקפים של עלויות של שיפוצים כאלה?
אביב: "בשיפוץ כללי בדרך כלל זו רק עלות החומרים כי רוב בעלי המקצוע מתנדבים. כל שיפוץ עולה 30-40 אלף ש"ח לבית קומפלט, וזה לא כולל חלונות. את כל מה שצריך לתקן בדירה אנחנו מתקנים. אנחנו לא מוותרים על חלק מהדברים. לא משאירים שום זנבות".
פגשת את האנשים שאתה משפץ להם את הבית?
"בוודאי", הוא משיב. "חלקם היו ניצולי שואה, חלקם מבוגרים שאין להם את היכולת לשפץ והייתה גם קשישה נכה. רובם עריריים ובלי ילדים.
"אחרי השיפוץ – התגובה שלהם מדהימה, הם לא מאמינים שעכשיו יש להם בית חדש, שאפשר לחיות ולגור בו כמו בני אדם. הם נרגשים, וזה נותן לי הרבה מאוד כח להמשיך ולעזור. ברור לי שאמשיך לעשות את זה עוד זמן רב", אביב מבטיח.
אלו הדירות הכי מזעזעות שראיתי בחיי – עם קירות מתקלפים, רטיבויות, אסלות וברזים שבורים, קרמיקה מתפרקת, צבע מתקלף, מטבח רקוב ואכול טרמיטים שצריך להחליף
חיים חדשים
הסכומים שזקוקים להם בארגון כמו סיירת השיפוצים הם אדירים – התרומות שנאספות באירועי ההתרמה שהם עושים, נאות ככל שיהיו, רק מתחילות לדגדג את ההוצאות בפועל. לדוגמא, עלות החלפת חלונות – וכבר שיפצו בסיירת מספר בתים שהיו בהם רק קרשים או מסקנטייפ במקום חלונות ותריסים – היא עשרות אלפי שקלים, גם במקרה שקבלן האלומיניום עובד בהתנדבות. שלא לדבר על עלויות מטבח. מדובר בפעילות יקרה, לכן ההד התקשורתי שהסיירת מצליחה לייצר – שרובו ברשתות החברתיות, הוא הכרחי.
מה עוד חסר לכם?
"לצערי תמיד חסר לנו, כי תמיד יש אלינו המון פניות, בכל יום", רותם משיב, ומפרט: "אנחנו כל הזמן צריכים עוד קבלנים ועוד אנשי מקצוע מכל תחומי השיפוצים. וכמובן, תרומות כספיות תמיד עוזרות – מרמת השפכטלים והשתיה למתנדבים ועד לרהיטים, חומרים וכו'".
בזכות מאות מתנדבים, אנשי מקצוע, חברות מסחריות ותרומות – סיירת השיפוצים מצליחה להעניק לקשישים וניצולי שואה בתים חדשים – וחיים חדשים.
ומקרה אחד, רותם מעיד שהוא לעולם לא ישכח: "היינו ברמת גן אצל גברת מקסימה ורהוטה, שהשנים הביאו אותה למצב שהבית שלה מאוד מוזנח; הייתה שם אגרנות וריקבון מחריד. היא סיפרה שיש לה נכדות תאומות בנות 12 שמעולם לא היו אצלה בבית, כי היא מתביישת שהן ייכנסו לשם. זה משפט שלא יצא לי מהראש, לא הייתי מסוגל לתפוס את זה.
"באותו רגע סימסתי לראש העיר שלה, כרמל שאמה הכהן, וכתבתי לו שאם הוא יעזור לי אני נכנס לשפץ את הדירה הזו ברגע זה. ואכן, הוא מיד אישר מימון למלון בכפר המכביה עבורה, ומחלקת התברואה הייתה לרשותי מרגע שהתחלנו את השיפוץ ועד לרגע שסיימנו – לטובת פינויים, משאיות, שמירת חניה, כל מה שהיינו צריכים. שיפצנו את הבית באופן יסודי, ריהטנו אותו קומפלט והאישה הזאת מארחת את הנכדות שלה בבית, אז עשיתי את שלי. כל כך שמחתי שיכלנו לעזור לה", הוא מסיים באופטימיות.
(כי תשא תשפ"ג)