עידן החלוציות לא תם: הצעירים שבוחרים לגור הרחק מהמרכז

בנגב, בצפון, בבקעה ועל הגבולות – צעירים חדורי מטרה ואידיאולוגיה עוזבים את המרכז ואת הערים בהן גדלו לטובת הקמת קהילה ביישובים חדשים או השתלבות בקהילה קיימת שיש צורך לחזקה. מישהו אמר 'הנוער של היום'?

בתקופה בה מצוקת הדיור הולכת ומחריפה, המחירים נוסקים והצפיפות בערים המרכזיות הולכת וגדלה, יש צעירים שבחרו בפתרון קצת אחר; הם ויתרו על חיי העיר התוססים ועל הזמינות והקרבה למרכז, והעדיפו על פניהם חיי קהילה עוטפים ובעיקר תחושת משמעות ותרומה לקהילה ולחבל הארץ בו הם גרים.

"אחרי שהתחתנו עברנו כמה דירות, ובשלב מסוים, כשהמשפחה גדלה, הרגשנו שהגיע הזמן לעשות שינוי. רצינו לפרוש כנפיים", מספרים אליה ועטרה ויינר, הורים לשניים. "חיפשנו המון מקומות מגורים באזור המרכז והשומרון, ואז התחיל להתפתח הרעיון של הכפר 'מעלה שחק' וישר החלטנו להצטרף לדבר הזה. ברגע שהתחילו לגייס אנשים תוך כמה חודשים כבר עלינו לקרקע", הם מתארים.

אליה ועטרה מתגוררים כיום במעלה שחק, שכונת מגורים אקולוגית שנבנתה על ידי עמותת "איילים" במרחק כקילומטר מדימונה, שנבנתה במטרה למשוך צעירים שיגורו בנגב וינהלו חיי קהילה והתיישבות. כיום חיות במעלה שחק 21 משפחות וחמישה רווקים.

"אנחנו מאמינים שלגור בנגב זה דבר שיכול להתאים להרבה אנשים, אבל לא באפשרויות הרגילות שקיימות היום; בפריפריה הקלאסית או בגרעין כזה או אחר. במעלה שחק נוצר משהו שהוא יותר קהילתי ויותר כפרי, וזה דבר שיכול למשוך אנשים נוספים להגיע לפה, כי יש הרבה יתרונות אל מול החסרונות של המרחק", אליה סובר, ומוסיף:

"אנחנו גרים בשכונה פסטורלית עם נוף מדהים, ונוצרה פה קהילה ייחודית עם ערבות הדדית שלא נתקלתי בה לפני כן; כולם נותנים מעצמם ויש חיבור מיוחד בין האנשים, יש דיונים משותפים על הכל ואנחנו מקימים את הכל מאפס ביחד. כולם מאוד מכבדים פה אחד את השני ונותנים חופש ופרטיות, שזה משהו שביישובים לפעמים פחות קיים".

המרחבים האינסופיים של הנגב הם קרקע פוריה להגשמת חלומות, זה חבל ארץ מטורף שאם לא נתעורר בזמן הוא פשוט ייאבד לנו בין הידיים

 

חיים של חלוצים

התנאים הפיזיים מאתגרים. מה ההשלכות של זה על חיי היום יום?

אליה: "הגענו למקום כשהוא היה שטח בתולי לגמרי. אנחנו מתגוררים בקרוואנים שיש להם חיפוי ועל הגגות יש לוחות סולאריים. זה נראה כמו כפר נופש, אבל המקום מנותק מתשתיות, יש חשמל סולארי וגנרטור לגיבוי ומערכת הביוב עצמאית לחלוטין. לוקח זמן ללמוד איך להשתמש נכון בחשמל הזה ואיך להימנע מסתימות במערכת ביוב. למשל, במוצרי חשמל גדולים אנחנו משתמשים רק ביום שמשי, וצריך להקפיד לא להכניס שום נייר טואלט לשירותים, כדי שלא יהיו סתימות. יש אתגרים, כשיש גשם יש נזילות, ואנחנו עושים סבב שמירות בלילה בין התושבים כי היו כמה ניסיונות פריצה אצלנו, אבל, זה מייצר ערבות הדדית בין כולם כי אלו דברים שאנחנו תלויים בהם אחד בשני. עם כל הקשיים זו גם חוויה ולומדים לחיות עם זה ואפילו נהנים מהדבר הזה. הקהילה המיוחדת שיש פה, והשותפות במשימה הזו שווה את זה", הוא קובע.

המרחק והיצע התעסוקה המוגבל במקום, והעובדה שמדובר בשטח בתולי שרק מחכה שיפריחו אותו, גרמה לבני הזוג ויינר לפתוח בית קפה- קונדיטוריה קטנה שעובדת בסופי שבוע. לשם כך, עטרה, קונדיטורית בהכשרתה, עזבה את עבודתה כמורה, ואליה עזב את עבודתו בתחום הבניה במרכז הארץ.

אליה: "כרגע שנינו משקיעים את כל הזמן שלנו במקום הזה. הרגשנו שיש המון חוסר בדבר כזה במעלה שחק והיה לנו רצון לייצר מקום בוטיקי שבו אנשים יבואו וייהנו מאווירה, מאוכל טוב ונוף יפה. ראינו שהמקום הוא קרקע פוריה שיכול להתקיים בה הדבר הזה. זו יזמות מבורכת והנגב הוא קרקע יותר פוריה מכל מקום אחר ליזמויות כאלה ואחרות".

וגם בעסק במקום כזה יש אתגרים, שאליה מעיד שאם הם היו מתגוררים במקום יותר נגיש הם כנראה לא היו קיימים – חוסר בעובדים ובאנשי מקצוע מכל מיני תחומים שהם מתקשים למצוא, מרחק רב מספקים שונים וכמובן – מחסור בלקוחות. "כמה שהמקום יצליח – זה לא מקום שיהיו בו לקוחות 7\24. במיוחד כשמדובר בנסיעה ארוכה על שביל עפר", הוא מעיד.

לשמור על הגבולות

גם נרקיס גנוט, מנהלת אזור צפון ותחום קהילות צעירים ב'קדמה', ארגון העוסק בהקמת מסגרות לצעירים בהתיישבות הכפרית בספר מדינת ישראל, בחרה לגור רחוק מערי המרכז וכיום היא מתגוררת במטולה.

היא גדלה וגרה בצפון, כך שכבר לפני שנים היא תהתה איך אפשר להביא עוד אנשים לגור במקומות היותר מרוחקים. בהמשך, כשעבדה ב'קדמה', הבינה שיש לארגון את היכולת למשוך צעירים לאזורים הללו, ואם הם לא יהיו שם – אף אחד לא יהיה שם.

נרקיס מדגימה איך הם עושים את זה: "בכפר הסטודנטים במעלה אפרים בבקעה היו צעירים שסיימו את הלימודים שלהם כסטודנטים, אבל הם התאהבו בבקעה ורצו להישאר לגור בבקעה, אז הקמנו מתחם המשך שהם יוכלו להמשיך לגור בו כקהילת צעירים. היום הם כבר ממש שקועים באזור, עובדים וחיים בבקעה, ויש משמעות גדולה לזה שבזכות קהילת הצעירים הזו יש כיום יותר צעירים שגרים בבקעה וחיים שם. זה הסיפור של העשייה של קדמה.

"אם לא יגורו אנשים בחלקים שקרובים לגבולות הארץ, הם כבר לא יהיו שלנו. כדי שצעירים יבחרו לגור שם צריך שהישובים שנמצאים באזורים האלו יהיו חזקים ותהיה להם קהילה חזקה – קהילות חזקות ואנשים שיש להם עוגן קהילתי לא מרגישים שהם גרים לבד במקומות הללו. ככה אנחנו שומרים על האזורים האלה".

"בנוסף", אומרת נרקיס, "יש לזה השפעות חברתיות חיוביות מאוד. אני חושבת שהקורונה הדגישה לכולם עד כמה הם מרגישים לבד במרכז וכמה הם מחפשים את הקהילה".

איך הקהילות הוותיקות מקבלות את ההגעה של הצעירים למקום?

נרקיס: "בהרבה קיבוצים מאוד פוחדים לפתח הרחבות ולצרף הרבה משפחות חדשות כי זה ממש משנה את פני הקיבוץ. אבל, זה גם נותן המון לקהילה שחיה שם, ובדיעבד הם מאוד מופתעים מהתהליך שמתרחש כשמגיעות משפחות צעירות ומזה שיש פתאום כזו התפתחות, זה מעצים את התושבים הוותיקים. הם מתרגשים מזה שיש התחדשות ומעצם זה שכל כך הרבה אנשים רוצים לעבור לגור איתם. זה ממש מחזק את הקהילה המקומית", היא משיבה, ומוסיפה:

"יש לנו מטרה לגרום לצעירים להיות שותפים – והם מחוברים לרעיון הזה. כשהם באים לגור במקום, הם לא באים רק לגור. זה חלק מעסקת חבילה. המפגשים שאנחנו עושים לחבר'ה שמגיעים יוצרים מפגש שבו אנשים חושבים ביחד מי הולך לפתוח חוג כזה או עסק כזה ביחד והם כבר מתכננים מה הם יקימו ביחד באזור".

לדוגמא, בישוב שמעה, שני תושבים חדשים שהגיעו דרך 'קדמה' הקימו פאב והם מתפעלים אותו ללא מטרות רווח, לטובת התושבים- כדי שיהיה להם לאן לצאת לבלות. היום המקום הזה מושך את הקהל של היישוב ובנוסף צעירים מכל האזור.

"זה ממש גלגל", נרקיס מציינת. "המשיכה של המשפחות למקום תלויה בכמה צעירים נמצאים שם, ועם הזמן חברים מושכים חברים שלהם ואנחנו כבר לא צריכים לשווק את המקום – הוא משווק את עצמו".

 

אם לא יגורו אנשים בחלקים שקרובים לגבולות הארץ, הם כבר לא יהיו שלנו. וכדי שצעירים יבחרו לגור שם צריך שהישובים שנמצאים באזורים האלו יהיו חזקים וקהילתיים

משפיעים מבפנים

ליאור ז'ורנו-חפץ יו"ר תנועת 'תוצרת הארץ' – תנועה העוסקת בהקמת קהילות צעירים, הגיעה לגור בלוד כדי להעביר שם את השנים הסטודנטיאליות שלה, מתוך אמונה במודל קהילתי שדווקא משתלב בתוך הערים עצמן ומשלב את בני המקום בצורה שווה עם הצעירים שמגיעים מבחוץ, בני הגרעין. לבסוף, היא מצאה את עצמה נשארת לגור שם כעשור.

כשליאור עלתה לארץ ממקסיקו בגיל 10, היא הבינה את המשמעות והחשיבות של קהילה עוטפת ובצבא, שם שרתה כמדריכת חי"ר וקצינה, הפנימה את הצורך להיפגש עם כל החברה הישראלית והצורך בלעשות משהו עם משמעות. הפעילות שלה ב'תוצרת הארץ' חיברה את הכל לשליחות משמעותית.

"בעולם של קהילות יש לנו את האפשרות לשנות את המציאות", היא סבורה. "כשאני חי ומחובר למקום זה אומר שאם יש בעיה בביוב אני לא חושב על הצורך שלי שהביוב יעבוד, אלא אני רוצה שהוא יעבוד עבור כולם. בימינו צריך הרבה מאוד אומץ להגיע לתכנית כזו, כי אנחנו מתחנכים על לממש את עצמנו, להשקיע ולהיות הכי טובים כדי שנצליח בחיים. אם זו המטרה של כולנו, אז להשקיע הרבה שעות בעשייה חברתית ובקהילה זה כביכול סותר.

"אנשים לא מגיעים לגור במקומות האלו בשביל כסף. מבחינתי מי שמגיע ולוקח חלק זה אנשים שבוער בהם ניצוץ שאני קוראת לו 'הציונות החדשה', שמחפשים משמעות, שליחות וחברה".

ב'תוצרת הארץ' מאמינים במודל עירוני, ובשילוב הקהילה הצעירה עם בני המקום. ליאור מפרטת: "מבחינתנו המילה פריפריה היא מילה קשה, אנחנו רואים ערים שיש בהן המון פוטנציאל להגשמה, בעיניי שם יהיו הבשורות הגדולות לצעירים. אנחנו מאמינים שקהילה לא צריכה להיות בתוך כפר סגור, אלא צריכה לאזן 50 אחוז בני מקום ו-50 אחוז מהגרעין, ולייצר קהילה אקטיבית, מתערבת ומשתלבת, במטרה שהצעירים יתאהבו במקום ויתחברו לבני המקום והמקום יהפוך להיות הבית הקבוע שלהם.

"הצעירים מגיעים בתור סטודנטים, גרים עם בני המקום ומשכירים דירות באופן רגיל, לא במתחם סגור – וזה משמעותי מבחינתנו, בצורה הזאת הם חלק מהעיר ומהתושבים ולא קבוצה סגורה שמגיעה ומנסה להשפיע 'מבחוץ'. ואנחנו בעיקר שמים דגש על מה יקרה איתם אחרי השנתיים הסטודנטיאליות, ומשקיעים כדי שיישארו לגור בעיר גם לאחר מכן. ההצלחה האמיתית מבחינתנו היא השלב הבוגר- האם הם נשארו בעיר אחרי שהם סיימו לקבל את המלגה".

מה ההשפעה של הצעירים שמגיעים על המקום?

ליאור: "יש להם המון השפעה. למשל, הייתה סטודנטית שלמדה בווינגייט ועסקה בספורט אז היא רצתה להקים מרוץ לוד בעיר, ופשוט הקמנו בשיתוף פעולה עם העירייה את 'מרוץ לוד' שהיום הוא ממש מסורת בעיר. היום בוגרים שלנו הם סגני מנהל בית ספר ועובדים בחינוך בלוד".

מבחינתנו המילה 'פריפריה' היא מילה קשה, אנחנו רואים ערים שיש בהן המון פוטנציאל להגשמה, שם יהיו הבשורות הגדולות לצעירים

הנוער של היום

גם עמותת איילים העוסקת בהתיישבות צעירה ומתמקדת בעידוד צעירים להתיישב בנגב ובגליל, מאמינה בשילוב הצעירים עם בני המקום, גם כן ביחס של 50% תושבים חדשים ו-50% בני המקום.

יקי דיין יו"ר הועד המנהל של עמותת "איילים" מרחיב, ומציף אתגר נוסף עמו הם מתמודדים: "בכפרי הסטודנטים שלנו אנחנו מנסים לשלב בין חדשים ולתיקים ושואפים לכך שכ-50 אחוז מהחברים יהיו בני המקום עצמו, כאלו שגדלו באותו מקום.

"גילינו שהאתגר הוא לא רק להביא אנשים חדשים למקום אלא גם להשאיר את הקיימים, כי רבים מתוכם מחליטים לא להישאר במקום, ולכן העבודה היא בשיתוף פעולה מלא בין בני המקום לאנשים חדשים שמגיעים ואנחנו מעודדים את היזמות של החבר'ה האלה. המטרה שלנו היא שיבואו אנשים ויראו שטוב לגור במקומות האלו, ובהמשך הם יעברו לגור כתושבי קבע במקום. הסברה שהדור הצעיר פחות טוב ופחות ערכי היא לא נכונה – שיבואו לראות את הכפרים שלנו, הצעירים תורמים ומשקיעים וזה דור שיכול להביא שינוי משמעותי".

גילינו שהאתגר הוא לא רק להביא אנשים חדשים למקום אלא גם להשאיר את הקיימים, כי רבים מתוכם מחליטים לא להישאר לגור במקום

שלא תהיה פריפריה

מה המטרה הסופית מבחינתכם של כל המערך הגדול הזה?

יקי: "חלק גדול מהמדינה שלנו לא מיושב. אנחנו רוצים להקים עוד הרבה יישובים בנגב, בגליל ובערים המעורבות, גם יישובים זמניים וגם יישובי קבע שבסופו של דבר צעירים יוכלו לבנות בהם את החיים שלהם".

ליאור מצטרפת: "השאיפה שלי היא שלא נצטרך לקרוא לפריפריה 'פריפריה', שזו לא תהיה פשרה לגור במקומות הללו, שהבריאות והחינוך לא יהיו פחותים במקומות האלו". הקורונה יצרה הזדמנות גדולה להבין את המשמעות של מרחבים, את היתרון שבלגור במקום לא צפוף. מבחינתי הצלחה תהיה כשלא יהיה צריך יותר את 'תוצרת הארץ'".

גם במעלה שחק מציבים מטרות בכל מה שקשור ליישוב הנגב, ועל חלקן הם כבר סימנו 'וי'. דימונה, העיר השכנה של מעלה שחק שבה ילדיהם לומדים והם מבצעים קניות ושאר סידורים, הפכה לידידה שלהם, ולאחרונה אף החלה בבניית שכונה חדשה בקרבת מעלה שחק.

אליה: "אחרי שנה וחצי שגרנו פה, דימונה ראתה את הדבר היפה הזה שקורה והעירייה החליטה למנף את זה ולאחרונה התחילו לבנות קרוב אלינו שכונה חדשה. מבחינתנו סימנו וי על מטרה אחת שאנחנו, כגרעין, הצלחנו בה. עוד כ-3 שנים תהיה שכונת קבע ואנחנו מכווני מטרה למשימה הבאה שלנו.

"הפתרון היחיד למצוקת הדיור זה להקים עוד ועוד ישובים, והנגב הוא אינסופי. אנחנו כגרעין וכאנשים פרטיים באמת משקיעים המון מאמצים כדי שהדברים יתקדמו, נפגשים עם גופים ומתאמצים לייצר מהלכים חדשים וכדי שיקומו ישובים חדשים ושהנגב יפרח ושיהיה באמת כמו כל אזור אחר בארץ. המרחבים האינסופיים של הנגב הם קרקע פוריה להגשמת חלומות, זה חבל ארץ מטורף שאם לא נתעורר בזמן הוא פשוט ייאבד לנו בין הידיים. אנשים צריכים לדעת לצאת מאזור הנוחות שלהם והם ייראו בזה הרבה ברכה. וגם בפן האידיאולוגי – זה תלוי בנו, אם לא נקדם את הדבר הזה זה פשוט לא יקרה, צריך פה אנשים טובים שיבואו ויעשו מעשים גדולים. השד לא כזה נורא, המרחקים מתקצרים כל הזמן, הכבישים והתחבורה הציבורית מתייעלים. אנחנו מחכים לכם פה, בנגב, בזרועות פתוחות", הוא מסכם.

(שמות תשפ"ג)