פוסט טראומה, פגיעות שלא עוברות ומלחמה על אחוזי הנכות. החיים של פצועי צה"ל ופעולות האיבה

כאב של לוחמים: יפי הבלורית והתואר שהקריבו את חייהם למעננו, אינם רק מי שנהרגו בשדה הקרב או בפעולות האיבה. גם מי שנפצעו שם, הקריבו את חייהם והם נאלצים להתמודד עם הנכויות החדשות והפוסט טראומה בעולם הזה, שנים רבות אחרי הפציעה. סוף סוף מתחילים לראות אותם

את חללי צה"ל אנחנו מכירים היטב. מגיל קטן הונחינו ללבוש חולצות לבנות בטקס יום הזיכרון, אליהן הצמדנו את המדבקה של צמח דם המכבים, וקראנו ביראת כבוד קטעי געגועים בבית הספר ובסניף. אבל, מלבד ההרוגים הי"ד, בכל מלחמה, פיגוע ואירוע בטחוני – ישנם פצועים, שנושאים את היום הארור הזה שנים רבות אחרי.

מדובר בעשרות רבות של אלפים, אבל הם היו כמעט שקופים בציבוריות הישראלית, מלבד ארגונים ועמותות שהעניקו להם כתף. משרד הביטחון דואג לשיקום נרחב, אבל הועדות הרפואיות לצורך קביעת דרגת הנכות – הפיזית והנפשית – הפכו לאויב מספר אחת שלהם.

עמית בן עטר ואריה נתנאל רוט- איתם שוחחתי- והלוחמים שאיתם, היו תחת אש כבדה. רועדות לי הרגליים רק מלתמלל את מה שהם מתארים. סיטואציות של פחד מוות. שניהם נפצעו, האחד בשכם והשני בעזה. חלפו לא מעט שנים מאז, אבל לא באמת.

"ידעו שאנחנו מגיעים"

היום עמית בן עטר בן 42, נשוי ואב לארבעה ילדים מהר חומה. חלפו כ-21 שנים מאז הפציעה שלו. הוא היה אז רק ילד, שלמד בישיבה תיכונית ואחריה המשיך למכינה קדם צבאית כי רצה להתגייס לשירות צבאי מלא. אחרי שנה במכינה, התגייס לשיריון בתפקיד טען-קשר, ובאופן כללי- היה מבסוט.

"אתה עושה עבודות מאוד מהותיות בשירות, אתה מרגיש שאתה עושה דברים חשובים", הוא מסביר.

הוא הוצב בשכם וכבר היה קרוב לסיום השירות. במבצע חומת מגן יצא עם חבריו לטנק למבצע, בעקבות חוליה שמשליכה בקבוקי תבערה ומנסה לפגע ברכבי סיור של חטמ"ר שומרון.

עמית: "כשהגענו לשם הבנו שבעצם יש עלינו אמבוש – ידעו שהגענו. בשוק של שכם היה מארב מצד הפורעים, והכל היה סגור, הם פשוט חיכו לנו. התפתח קרב יריות רציני, שבמהלכו נפצעתי".

כאשר החלו ההפגזות והירי לכיוונם, עמית וחבריו הרימו את פגז הטנק, ותוך כדי הטעינה והשחרור, הידית שעל התותח נתפסה בכותפת הסרבל של עמית, שנגרר עד למעלה הטנק, שם ראשו נתקע בגג הצריח והסדן ריסק את גולגולתו.

"התרסקו לי חצי פנים ברגע", הוא אומר, ומשתף את מה שעבר עליו באותם רגעים קשים, תוך כדי שהכדורים ממשיכים לשרוק והפגזים מוסיפים להלום סביבם. "באותו רגע נכנסתי להלם, היה המון דם, כל הפרצוף התנפח לי. זו תחושה של חוסר אונים. פחד א-לוהים. אתה לא יודע מה קורה איתך ואם המצב עוד יתדרדר. לא יכלתי לתפקד, הראש נפגע וכל רצפת העין התרסקה לגמרי. לא הרגשתי שום דבר, הייתי במצב נפשי מעורער וגם ככה יש לחץ ואנחנו תוך כדי בלחימה. זו סיטואציה מאוד קשה".

מישהו עזר לך?

"במקרה שהטען נפצע – יש תרגול עצמאי שעשיתי שאם אני יכול, אני מחלץ את עצמי למסדרון האחורי, וזה מה שעשיתי ברגע האמת. הייתי עוד בהכרה יחסית והייתי מתורגל בזה, ביצעתי את זה בעצימת עיניים, ומשם כבר הייתי מעורפל הכרה", הוא משיב.

כוח חי"ר עם חובש חילץ את עמית תחת אש עד לכניסה לשכם, שם באמצעות אמבולנס ומסוק העבירו אותו לבית החולים תל השומר.

שיקום בלתי נגמר

בתל השומר, הרופא הפציר בעמית להתקשר להוריו ולדבר איתם, אך עם לסת פגועה ופנים מרוסקות הוא לא הצליח להוציא משפט אחד סדור. אבל, הוא מתאר שהרופא התעקש, והפציר בו: "אני מבין, אבל עדיף שההורים שלך ישמעו אותך מאשר רופא או מנתח שידבר איתם. תאסוף את עצמך גם אם קשה לך", וכך היה. אחרי שהוריו הגיעו לבית החולים עמית הוכנס לניתוח מורכב של 13 שעות, שאף אחד לא ידע איך יקום ממנו.

כשעמית התעורר, התבשר שהניתוח הצליח, אבל קשה להגיד אם יחלים ובאיזו מידה ישוב לאיתנו. "מעכשיו צריך לחכות – וזה השלב המתיש באמת", הוא נזכר.

בזמן שעמית עבר שיקום ארוך וניתוחים נוספים, במטרה לנסות ולשחזר את העצבים שהתרסקו והעין שנפגעה, חבריו בני ה-22 התחילו את החיים.

עמית: "אתה נמצא בנקודת שבר בחיים – כולם חושבים על העתיד שלהם ומתכננים טיולים, לימודים, קריירה ומשפחה ואני מוצא את עצמי ביום בהיר אחד בתל השומר אחרי ניתוח ארוך בשיקום, כשרק א-לוהים יודע מה מחכה לי.

"עם התחושה הזאת יצאתי לדרך ארוכה של שיקום. הייתי מגיע ארבע פעמים בשבוע לאשפוז יום בתל השומר, מקבל חשמל בפנים כדי לגרות את העצב. זה היה נוראי. כתוצאה מהניתוח הייתי מחובר להמון כדורים ותרופות שלחלקם הסתבר שהייתי רגיש, כך שחוץ מהמגבלה ש'התחדשתי' בה, האלרגיה מאחת התרופות גרמה לפצעים כואבים בפה. אלו המון התמודדויות לא נעימות".

הייתה לך מוטיבציה להשתקם?

"כשבן אדם נמצא בפוסט טראומה הוא לא חושב על העתיד, הוא מתעסק רק בעכשיו; עכשיו אני על כסא גלגלים, עכשיו אני מזיע כל לילה ומתעורר מסיוטים, עכשיו אני לא מצליח לאכול כי הפה שלי לא מצליח להיפתח, המזלג נכנס והאוכל נופל. חצי הפנים שלי לא מתפקדים, שלא לדבר על המראה האסתטי – כל הפנים מעוותות לגמרי. יש הרבה דברים שאתה מתעסק בהם ב'עכשיו' ובכלל לא חושב על מה יהיה אחר כך. זה הגיע רק בהמשך", הוא משיב וממשיך, "ואז מגיעות כל השאלות היותר מהותיות – מה יהיה איתי? אני אשתקם? אני אקום מזה? יש המון שאלות והמון כעס".

כתוצאה מהפציעה היו לעמית גם בעיות של רצף וקשיים בזיכרון בטווח הקצר וגם בטווח הארוך. "היו שואלים אותי משהו אחד והייתי עונה משהו אחר. הרגשתי ש'השתבשתי'. זה תסכול נוראי. עם זה אתה הולך לישון כל ערב וקם בכל בוקר ואתה מקווה שיום יגיע והדברים ישתפרו", הוא משתף.

 

אתה נמצא בנקודת שבר בחיים – כולם חושבים על העתיד שלהם ומתכננים טיולים, לימודים, קריירה ומשפחה ואני מוצא את עצמי ביום בהיר אחד בתל השומר אחרי ניתוח ארוך בשיקום, כשרק א-לוהים יודע מה מחכה לי

אבחון קטלני

במקביל לשיקום הרפואי הארוך, עמית התחיל שיקום תעסוקתי – באמצעות צילום, מוזיקה, שח-מט, ומה לא. השיקום העניק לו את המענה שהיה זקוק לו מבחינה מקצועית, אבל מבחינה חברתית הוא הרגיש שזה לא נכון לו.

"נמצאים שם המון אנשים שכבר איבדו את התקווה. אנשים מבוגרים יותר שנמצאים שם מכורח האינרציה והם לא ממש בפעילות שיקומית. ואני צעיר, בן 22, היה לי קשה לקבל את זה שאני עכשיו נמצא במקום הזה. אני לא חלק מזה, אני רוצה להבריא, אבל מצד שני ידעתי שיש לי בעיות שאני צריך לטפל בהן", הוא מסביר.

מה שחידד את התחושה שלו, היה אבחון שקיבל ממקום שנשלח אליו מטעם משרד הביטחון, שם בחנו איך, אם בכלל, יוכל לחזור למעגל התעסוקה. התוצאה הייתה מבעיתה. הוא לא יצליח לעשות דברים בכוחות עצמו, הוא חייב פיקוח על כל מה שהוא עושה מכיוון שהוא שוכח ויש לו בעיה ברצף, ועוד. עמית נבהל, וכפי שהוא מתאר – נמאס לו מהמצב העגמומי והשחור שאליו נקלע והוא החליט שהוא מוכרח להרים את עצמו – או שאף אחד לא יוכל לעזור לו. בתקופה הזאת הכיר את אשתו, התחתן וקיבל החלטה לפתוח דף חדש בחיים, בלי הפעילות השיקומית על כל שלוחותיה.

עמית: "היה בזה אומץ וגם טיפשות, במיוחד במקום שבו הייתי נמצא, אבל לקחתי סיכון – בשבוע של השבע ברכות שלי פתחתי עוסק פטור. אני מוזיקאי שנים, זה מה שאני יודע לעשות, ושמתי הכל על הדבר הזה. בהתחלה פתחתי חדר קטן, הייתי מקליט ומעבד וזה מהר מאוד תפס ומצאתי את עצמי עושה כל מיני דברים בתחום.

"כל מה שאני עושה היום ולאן שהגעתי בעבודה – עריכות של אודיו ווידאו ועוד עבודות שהן 'בפינצטה'- זה כנגד כל הערכה שנתנו לי פעם למה שהולך להיות איתי. אם הייתי מקשיב למה שאמרו לי הייתי מעביר קלסרים ממקום למקום".

בתקופת הקורונה, העסק שהקים במו ידיו מאז הפציעה קרס, ועם הרבה תושיה, עמית יצר קורס דיגיטלי שמלמד איך להקליט וליצור מהבית בעזרת תוכנת ההקלטה "קיובייס".

"ההתחלה היתה קשה וממש החזירה אותי לימים של אז – להתחיל מאפס, אבל החיים מלאים הפתעות וכמו שלא ויתרתי אז על המוסיקה בחיים שלי, גם הקורונה לא תשבור אותי, ואמשיך להשתקם מתוצאותיה", הוא מבטיח.

החיים שלפני

עמית הוא אב משפחה, נשוי ועובד, שמשתדל לנהל אורח חיים תקין ונורמטיבי ולשים את הקשיים בצד. אבל עד היום, כל כך הרבה שנים אחרי – הוא מתמודד: "יש דברים שהשתפרו, אבל עד היום אני סוחב איתי דברים שאני יודע שאין לי ברירה אלא לחיות איתם. מצאתי כל מיני מעקפים כדי שאני אוכל להתמודד עם דברים; למשל, בגלל בעיות הרצף שלי אני רושם כל דבר ביומן ועושה לי תזכורות, וגם הגוף מוצא דרכי מעקף להתמודדות עם הבעיות והקשיים שבעקבות הפציעה. אי אפשר להגיד שאני היום 'פיקס', יש לי צלקת בפנים לאורך כל הלחי הימנית, יש לי עין בגודל שונה מהעין השניה, יש לי חוסר תחושה כמעט מלא בכל הצד הימני של הפנים, אני צריך לשים לב טוב כשאני אוכל, אבל אני במקום אחר בחיים".

כמו כן, עמית מתמודד עם פוסט טראומה שמלווה אותו עד היום.

איך עמית של לפני הפציעה היה?

עמית: "עמית של אז היה מאוד ספונטני, הכל היה קליל. אחרי הפציעה אתה נלחם על כל דבר – בין אם זה בכוחות הגופניים, הגוף נחלש וההתאוששות קשה ולוקחת זמן, אבל גם מעבר לזה, אתה מוצא את עצמך מתקשה עם דברים שידעת לעשות אותם בקלות ומיומנות, ופתאום כל דבר לוקח לי המון זמן – בין אם זה ללכת, לאכול, לחשוב, להבין משהו. אתה כל הזמן בלופ וכל רגע יש פלאש-בק, זה מטריף את המח. זה לא פשוט".

מטען קלע בחלון

כמו עמית, גם אריה נתנאל רוט, 37, היה לקראת תום השירות הסדיר כשנפצע.

הוא גדל באלקנה ולמד בישיבת ההסדר כרם ביבנה. הוא כבר היה מאוהב ומאורס, וב-2005 התגייס לחיל הנדסה קרבית, הוצב בפלוגת צמ"ה – ציוד מכני הנדסי בעזה, עשה קורס מפקדי כיתות ועבר השתלמות לפיקוד על דחפור D-9.

הוא וחבריו עשו מבצעים רבים בתוך רצועת עזה, וחוו אינספור היתקלויות, מטענים, ירי טילי RPG ומרגמות, עד להיתקלות קטלנית אחת במבצע 'גשמי קיץ', שהתרחש ב-2006. אריה לקח חלק במבצע, כמפקד דחפור, עימו נכנס לסג'עייה כדי לאבטח חיילים. בזמן הפעולה ירו עליהם טילי RPG והם המשיכו ללחום, ובדרך חזרה מהפעילות הופעל על הדחפור שלהם מטען קלע מהגובה, שחדר לדחפור דרך החלון ופגע בהם. אריה נפצע בפגיעת הדף בחזה ובראש, אליו חדרו רסיסים, ואיבד הכרה. תא הדחפור התמלא עשן, מכשיר הקשר נהרס, הירי המסיבי לא פסק, ומטען נוסף הופעל.

החייל השני שנפצע גם הוא, יצר קשר טלפוני ותחת אש הגיעו לחלץ אותם לגבול של ישראל, ומשם לבית החולים.

עד היום הוא סובל ממספר פגיעות שהחמורות שבהן הן בריאות ובלב, שם ישנה דליפה בין החדרים. אבל הפגיעה שהוא מתאר כקשה מכולן, היא הפוסט טראומה שנצמדה אליו מהרגע הארור ההוא ועד היום – 16 שנים אחרי.

על סף פיצוץ

אריה נכנס לדיכאון. הוא מתאר שהחיים סחפו אותו והוא לא חשב בכלל על שיקום. הוא התחתן, ובמשך חצי שנה ישב בבית מדוכדך ולא יצא לעבוד.

"תמיד חשבתי שזה משהו שלכולם יש, ולא רק לי", הוא אומר. "היו לי דיכאונות ולא הייתי מרוצה משום דבר בחיים שלי, גם לא מהעבודה. אפילו כשהילדים שלי נולדו – בהתחלה תפקדתי, ואחרי זה גם לזה לא הייתה לי סבלנות".

שנה וחצי לאחר שנפצע, כשהפגיעות הפיזיות נרפאו במידת מה, אריה ומשפחתו ספגו טלטלה נוספת וכואבת; אחיו, רועי אהרן בן ה-18.5, הי"ד, נרצח בפיגוע בישיבת 'מרכז הרב'. "לפחות הוא לא צריך להתמודד כל החיים", אריה משתף בכנות מכמירת לב.

המצב של אריה הוחמר מיום ליום. עם מצבי רוח משתנים, עצבים והתקפי זעם – הוא כבר לא יכל לתפקד בעבודה והיה על סף 'פיצוץ'. אשתו, דאז, הפצירה בו ללכת לטיפול, שלא עזר. הם החליטו להתגרש.

בגלל שהפגיעה של אריה הייתה רב מערכתית, הוא היה צריך לגשת לאינספור ועדות של משרד הביטחון, כל פעם על פגיעה אחרת. הוא הגיע לבחינת העניין הנפשי רק 8 שנים אחרי הפציעה, ואובחן באופן שגוי. הוא נזכר: "לפוסט טראומטיים יש ימים טובים ופחות. באותו יום, כשהלכתי לפסיכיאטר של משרד הביטחון, הייתי במצב רוח טוב. בגלל שעניתי בצורה חיובית על השאלות שלו, הוא אמר לי שאין לי פוסט טראומה".

בהתחלה האבחון הזה דווקא התאים לו. "בהתחלה קיבלתי את זה – אמרתי לעצמי שאני לוחם, אני לא צריך שיגדירו אותי נכה נפשית, אני לא צריך את הטייטל הזה", הוא מסביר.

לפני שנתיים אריה התחתן בשנית, ביחד יש להם שישה ילדים. אשתו ידעה שיש לו פוסט טראומה, אבל שניהם לא צפו את מה שעוד עתיד לקרות לו. הוא חשב שכבר הגיע לקרקע בטוחה, אך מצבו רק הלך והידרדר. חבר שהבחין במצב הנפיץ של אריה, הפנה אותו ליחידה לתגובות קרב, שמיד הבינו שהוא נושא פוסט טראומה. כשהפוסט טראומה עוד יותר החמירה, הוא אף אושפז למשך חצי שנה באשפוז יום בגהה ועבר טיפולים רבים. הוא הגיש ערעור למשרד הביטחון וקיבל 20% אחוזי נכות, שלאחרונה, בעקבות החמרה נוספת, עלו ל-50%.

 

בעקבות הפוסט טראומה היו לי דיכאונות. לא הייתי מרוצה משום דבר בחיים שלי. אפילו כשהילדים שלי נולדו – בהתחלה תפקדתי, ואחרי זה גם לזה לא הייתה לי סבלנות. בהמשך גם התגרשתי

אין כדור לפוסט טראומה

עד היום, ובכל רגע ביום, אריה נלחם בפוסט טראומה.

"זו התמודדות שהיא יומיומית. זה כל הזמן להתמודד עם מחשבות ועם דיכאונות וקשיים. זה לא לישון בלילות לפעמים, להתעורר תוך כדי צרחות מסיוטים. זו מציאות חיים לא פשוטה, עם התפרצויות, עליות וירידות כל הזמן, וזה לא משהו שעוזב אותך – אין כדור לזה. אלא רק הרבה טיפולים שצריך לתחזק כל הזמן", הוא משתף מקצת ממציאות חייו.

היום הוא עובד בחצי משרה בבנק, ובנוסף משלב לעתים עבודה כצלם סטילס. למרות התהומות שהוא שוקע אליהן לעתים, הוא משתדל לתעל את מצבו לדברים יותר חיוביים; בשבועות הקרובים יוציא, בעזרת גיוס המונים שצלח, ספר שכתב, עם מחשבות, שירים ותחושות, וכן תמונות שצילם בתקווה שזה יעזור לו ולאחרים שנמצאים במצבו.

אריה: "הבנתי שלתחושות ולחוויות שעברתי יש קהל רחב שעובר או עבר מסעות דומים, שמוצא בהן משהו משלו .לאט-לאט השתרשה בי ההחלטה לפרסם את מה שכתבתי כדי שגם אנשים שחווים דברים דומים ימצאו בכך מזור לנפשם, יזדהו ויוכלו להיעזר בזה, וגם עבור אלו שמכירים אנשים כאלו, בקרבתם, שחוו דברים דומים שקשה להם להביע אותם – אני מקווה שאוכל להיות להם לפה."

איך זה להיות פצוע במדינת ישראל?

"אני לא חושב שאנשים מצליחים להבין את זה עד הסוף", הוא משיב. "אצל פצוע שרואים עליו את הפציעה הגופנית שלו, למשל, יותר פשוט להכיל את זה, אבל אצל אנשים שהתמודדות המרכזית שלהם היא פוסט טראומה – זה לא משהו שבאמת מבחינים בו ומבינים אותו. בכל מקרה, אני לא יודע עד כמה אנשים יכולים באמת לעזור. גם אני לא יודע איך לעזור לעצמי, אז איך מישהו אחר יכול לדעת איך לעזור לי?! כמה שהמשפחה רוצה או יכולה להכיל – עדיין, זה מאוד קשה".

אריה מתאר שלפני הפציעה הוא היה הרבה יותר מאושר. הוא היה בן אדם חברותי שמוביל דברים, מארגן מפגשים חברתיים וכדומה, אבל כל זה נעלם. פעמים רבות הוא מרחיק את עצמו מאנשים; הוא יכול גם ימים ואפילו שבועות שלמים לא לדבר עם אף אחד, גם לא במקום עבודתו, ולהתכנס בתוך עצמו. עכשיו הוא נלחם יום יום כדי להרים את עצמו ונאבק בחוסר הרצון הנפשי שלו להתמודד.

ועם כל זה, הוא לא מתחרט.

"אני לא חושב שהייתי בוחר בשירות אחר – למרות הכל. אני מאוד שמח על השירות שלי – היה לי שירות משמעותי וזכיתי לעשות דברים, להיכנס לתוך עזה, להילחם ולהעניק שקט ושלווה מסוימת לתושבים באזור העוטף. זו הייתה הזדמנות לעשות משהו משמעותי בחיים", הוא סבור.

מה אתה מאחל לעצמך?

"שקט נפשי", אריה מקווה. "מבחינתי זה הרבה. להיות שלם עם עצמי. ואולי גם להשפיע על אנשים אחרים ולעזור להם דרך התהליך שאני עובר ודרך הספר שלי".

זו התמודדות יום יומית עם מחשבות, דיכאונות וקשיים. זה לפעמים לא לישון בלילות, להתעורר בצרחות מסיוטים. זו מציאות חיים לא פשוטה, וזה לא משהו שעוזב אותך – אין כדור לפוסט טראומה

נכי צה"ל 'שקרנים'

למרות הפטריוטיות וההקרבה הגדולה שאריה הקריב עבור המדינה, התהליך מול משרד הביטחון ארך הרבה מדי זמן. 14 שנה עברו עד שקיבל הכרה על שלל הפגיעות שלו.

גם עמית התמודד שנים רבות מול הוועדות הרפואיות של משרד הביטחון, בתהליך מתסכל שלקח כ-8 שנים: "בתוך כל הכאוס של השיקום הפיזי, המגבלות החדשות והפוסט טראומה, הייתי צריך להיכנס לוועדות של משרד הביטחון – והם לא מקלים עליך. היה שם יחס נוראי, מתייחסים אליך כפושע, מבחינתם אתה קודם כל שקרן – עכשיו תוכיח שלא", הוא זועם. "נפצעתי בלחימה מבצעית בטנק בשכם. עברתי ניתוחים ממושכים – איך אתם מעיזים בכלל לדבר אלי ככה? נתקלתי ביחס משפיל ומזלזל, כאילו אני עוד תיק שצריך לסגור בכמה שפחות כסף ולשלוח הביתה. וכל דבר כזה מרסק אותך. אתה נגמר מזה".

במהלך 8 השנים שהוא מתאר כ'מלחמה', מול משרד הביטחון, עמית נאבק על אחוזי הנכות שהוא זכאי להם בעקבות הפציעה והנזקים שהיא גרמה לחייו. הוא נאלץ לשכור עורך דין ולקחת חוות דעת רפואיות פרטיות, מה שעלה לו למעלה מ-30 אלף ₪.

עמית: "בגלל שהמילה שלי מול המילה שלהם לא שווה הרבה, הייתי צריך להוציא כספים רבים כדי להגיע לוועדה כשאני מיוצג על ידי עורך דין ולהילחם על מה שכביכול ברור מאליו. נכה צה"ל שלחם למען המדינה ונפצע בפעילות מבצעית. זה אבסורד.

"לי היה גב כלכלי מההורים שלי, שאגב, הם לא אנשים עשירים, ואנחנו נלחמנו. מה עם מי שאין להם אפשרות כלכלית או שהם לא עקשנים כמו המשפחה שלי?", הוא תוהה.

מאז מקרה איציק סעידיאן יש שיפור בנושא הועדות הרפואיות?

"איציק סעידיאן שם זרקור על תופעה מגונה שקורית כבר יותר מדי שנים במדינה, בעיה שקיימת ולא קיבלה מספיק הכרה בחדשות", עמית מתחיל לענות. "מגיע פצוע לבית החולים, מחבקים אותו, יש לידו בלונים, אבל בסוף, בפועל, כשאתה מבקש לקבל מהמדינה את מה שמגיע לך – אתה במלחמה ואתה לבד".

איציק סעידיאן שם זרקור על תופעה מגונה שקורית כבר יותר מדי שנים במדינה. מגיע פצוע לבית החולים, מחבקים אותו, יש לידו בלונים, אבל בסוף, בפועל, כשאתה מבקש לקבל מהמדינה את מה שמגיע לך – אתה במלחמה ואתה לבד.

רואים אותם

לראשונה, ב-2014 נקבע יום ממלכתי שרואה את הפצועים. יום ההוקרה לפצועי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, נקבע לתאריך י"ז בכסלו (כ"ט בנובמבר 1947), שהשנה יחול ביום ראשון הקרוב. מלבד טקס ממלכתי סביב התאריך, מערכת החינוך ותנועות הנוער עורכות פעילויות חינוך והסברה בנושא, לרבות מפגשי תלמידים עם פצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. רשויות מקומיות מקיימות אירועים ופעילויות הוקרה, ומסורת נוספת היא צעדת "צועדים ומצעידים" בהפקתם של ארגון נכי צה"ל בשיתוף משרד החינוך וקרן קיימת לישראל.

יו"ר ארגון נכי צה"ל, עו"ד עידן קלימן: "במדינתנו האהובה חיים קרוב ל- 60,000 פצועי מערכות ישראל שמתמודדים יום יום, בגבורה ובאומץ, עם הפציעות הפיזיות והנפשיות, נאבקים בשגרת חייהם עם מגוון רחב של אתגרים, ומכלול מוגבלויות שלעיתים קשות מנשוא. אנחנו בארגון נכי צה"ל פועלים יום יום על מנת לשקם, להעניק מקום שהוא בית, ולהוקיר את פצועות ופצועי צה"ל. יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה הוא היום בשנה בו כולנו אנו עוצרים על מנת להכיר ולהוקיר את אלה שהקריבו מגופם ומנפשם למען ביטחון ישראל".

ביום הזה, בשונה מיום הזיכרון, לא יהיה יום לימודים או עבודה קצר, והטלוויזיה לא תפסיק מלשדר תכניות ריאליטי, אבל אולי הפעם ניגש אל התאריך הזה אחרת.

(וישלח תשפ"ג)